פסק דין התובעת טענה כי הנתבע (להלן: הבנק") כיבד שלא כדין שיק שנמשך על חשבונה. התובעת עתרה להשבת הסכום שנמשך מהחשבון והבנק הגיש תביעה שכנגד לפרעון יתרת החוב בחשבון. ואלו העובדות הצריכות לעניין 1. התובעת ניהלה חשבון בסניף כרמיאל של הבנק (להלן:"החשבון"). 2. מקורות ההכנסה בחשבון היו משכורת הבעל (בסכומים של 3,500 - 4,000 ש"ח) וכן קצבת ביטוח לאומי (בסכום של כ - 1,300 ש"ח) שקיבלה התובעת, אשר מוכרת כנכה בשיעור של 100%. 3. מסגרת האשראי המאושרת של החשבון עמדה על 3,000 ש"ח. 4. בשנה שקדמה לאירוע נשוא התביעה, עמד החשבון בחריגה של כ - 4,000 ש"ח והבנק סירב מספר שיקים בסכומים של 280 ו - 833 ש"ח שנמשכו על ידי התובעת עבור מוצרים שרכשה בתשלומים. 5. לטענת התובעת, היא נקלעה לקשיים כלכליים בעקבות ניתוח שעברה וטיפולים כימותרפיים להם נזקקה עקב מחלת הסרטן בה חלתה. מאחר והבנק סירב להגדיל מסגרת האשראי, פנתה באמצעות בנה, אל צד שלישי, אחד בשם ביטון שמעון, שהסכים ליתן לה הלוואה. כנגד ההלוואה משכה לפקודת אותו ביטון, שיק לבטחון המשוך על החשבון, בסך של 14,500 ש"ח וללא זמן פרעון (להלן: "השיק"). 6. למרות שהתובעת פרעה לטענתה את ההלוואה, הציג הצד השלישי ביום 17.11.96 את השיק לפרעון, ללא ידיעתה או הסכמתה. הבנק כיבד את השיק, מה שהביא את החשבון ליתרת חוב של כ - 18,000 ש"ח. כאשר נודע לתובעת על פרעון השיק, היא ביקשה מהבנק להחזיר השיק מחוסר כיסוי. הבנק ניסה לסרב את השיק מחוסר כיסוי, אך מאחר וחלפו 12 יום מאז פרעונו לא ניתן היה לעשות כן על פי תקנות המסלקה הנהוגות בין הבנקים. טענות הצדדים 7. לטענת התובעת, היה על הבנק לסרב לפרוע את השיק, מאחר ופרעון השיק 'הזניק' את החריגה באשראי לסכום העולה בהרבה על מסגרת האשראי המאושרת בסך של 3,000 ש"ח. למיצער, היה על הבנק לבקש את אישורה טרם פרעון השיק. 8. הבנק גרס כי השיק נמשך על ידי התובעת ועל כן האחריות רובצת לפתחה. יתרה מזו, הייתה זו התובעת שביקשה מהבנק, קודם לפרעון השיק, כי יכבד השיקים שמשכה על החשבון. לבנק שיקול דעת עסקי, אם ועד כמה להתיר ללקוח לחרוג ממסגרת האשראי, אך משהתיר ללקוחו לחרוג ממסגרת האשראי, לא יישמע הלקוח בטענה שהוא פטור מלפרוע החוב בחשבון. 9. אני מקבל גרסת פקיד הבנק כי זמן מה לפני מועד פרעון השיק, התובעת פנתה אליו בבקשה לכבד שיקים שמשכה מהחשבון. ברם, נראה כי פקידי הבנק שגו בדרך בה הבינו את בקשת התובעת. בחודשים 9-10/97 הבנק סירב לכבד מספר שיקים בסכומים של 280 ו - 833 ש"ח (ושיק נוסף בסכום של 401 ש"ח) שניתנו על ידי התובעת כתשלומים עבור טלויזיה או מוצר נוסף שרכשה. פנתה אפוא התובעת לפקיד בשם ויזן יהודה וביקשה ממנו שלא להחזיר שיקים מהחשבון ולכבד הוראות הקבע לקופת חולים. מר ויזן העביר את בקשת התובעת לפקידה קורין, שטפלה בסניף הבנק בחשבונות משקי בית. כשבועיים שלשה לאחר פנייה זו, הוצג ביום 17.11.97 השיק לפרעון. הבנק כיבד את השיק בסברו כי בקשת התובעת נסבה גם על השיק הזה. ברם, לא לשיק זה נתכוונה התובעת, אלא לשיקים בסכומים קטנים לאור סירוב השיקים בחודשיים שקדמו לפנייתה. אמור מעתה כי הייתה פניה של התובעת לפקיד ויזן לכבד שיקים וחיובים מחשבונה, אך זו נסבה על חיובים בסכומים קטנים, או שיקים מעותדים בסכומים קטנים, שנמשכו על ידה עבור מוצרים או שירותים שרכשה. האם היה על הבנק לקבל אישור התובעת טרם פרעון השיק 10. לא נרחיב על חובת הזהירות של בנק כלפי לקוחו. זו נדונה בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ. שרגא פרוסט קוסטמן פ"ד מז (5) 31 (להלן: "כחולי"). בפסק הדין, פרס בית המשפט יריעה רחבה באשר לאיזון האנטרסים בין חובתו של הבנק למלא אחר רצונו הנחזה של הלקוח לבין חובת הזהירות שהוא חב כלפי לקוחו (עוד לעניין חובת הזהירות ומעמדו המיוחד של הבנק ראה א. פורת "דיני נזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב - תשנ"ג , 324 ). 11. בקליפת אגוז, המבחן הוא של הקופאי הסביר הנדרש לעיתים להיות 'קופאי מפקפק' . בפרשת כחולי, הבחין בית המשפט בין סוגי הפעילות השונים בחשבון הלקוח. המאפיין העיקרי בפעילות הבנק שעה שהוא פורע שיק מחשבון הלקוח, הוא הצורך לעשות במהירות וביעילות. נוכח זאת, חובת הזהירות של הבנק - ככל שהיא מתייחסת לפרעון שיקים - מצומצת יותר, ובהעדר נסיבות מיוחדות אין הקופאי נדרש לחקור ולדרוש יתר על המידה בשיק המוצג לפרעון. באת כח הבנק תמכה יתידותיה בהבחנה דלעיל וטענה כי מאחר ובפרעון שיק עסקינן, לא הייתה על הבנק חובה לקבל אישורה של התובעת קודם לכיבוד השיק. 12. קריאה זהירה של דברי בית המשפט בפרשת כחולי, מעלה כי שיקולי יעילות ומהירות בפעילות הבנק הם אכן שיקולים עיקריים. עם זאת, אין פירוש הדבר כי בכל מקרה, הבנק פטור מלתהות על קנקנו של השיק. וכך אומר כב' השופט חשין בפסק הדין: "השיקול העיקרי בנושא זה של כיבוד שיקים - הפונקציה הקרויה PAYING BANKER - או הצורך בעשיה מהירה של הבנק, בפעילות שוטפת המחליקה למישרין. שיק הנמשך ביום מסויים חייב הבנק לכבדו באותו יום, והרי מירווח הזמן הניתן לבנק לבירורים הוא קצר עד-למאוד. שיקול זה מכריע מאליו - וראוי לו שיכריע - בקביעת חובת הזהירות המוטלת על בנק כלפי לקוחו, ומכאן אף הקביעה (בין השאר) כי הבנק אמור לפעול על פי חזות פני הדברים במהלך עסקיו של הבנק כאשר נסיבות משיכתו של שיק אינן מעוררות מעצמן חשד של פעילות בלתי חוקית, אין זה ראוי להטיל על בנק - בעת פירעונו של שיק - תפקיד של מעין מבקר פעולות החברה, וממילא אין זה נכון להטיל עליו חובה לבדוק עיסקה פלונית אם ראויה היא, אם לאו, מקום ושעה שהפגם בה אינו עולה על פני הדברים............צירופם של כל השיקולים שלעניין אלה אל אלה - תוך מתן מישקל-יתר לאותו צורך דוחק בפעילות מהירה ושוטפת - הביאו את השופט פרקר לקבוע את המיבחן שקבע במשפט ליפקין, דהיינו, שעד שהבנק לא יכבד שיק שנמסר לו לפרעון עליו למצוא כי יש "A SERIOUS OF REAL POSSIBILITY" שעלולים לרמות את לקוחו. מיבחן זה נתקבל על דעת בית המשפט בפסק דינו נושא הדיון הנוסף, והוא מקובל אף עליי ככל שהמדובר בפעילות של פירעון שיקים" (הדגשה שלי - י.ע.). ומהתם להכא. האם היתה במקרה דכאן אפשרות רצינית של ממש כי השיק הוצג בניגוד למצוותו של הלקוח ? האם היו נסיבות מיוחדות בגינן היה על הקופאי בבנק לקמט מצחו ולהסס כמצוות הקופאי המפקפק, שעה שהשיק הוגש לפרעון ? 13. לטעמי, התשובה חיובית מן הטעמים המצטברים הבאים : א. השיק אינו נושא זמן פרעון. מבחינת דיני השטרות אין בכך כדי לפגוע בשיק, אולם ברור כי אין מדובר בשיק הנחזה להיות שיק רגיל. חזותו החיצונית של השיק, הייתה צריכה להדליק אור אדום אצל הבנק, ולו גם נורית התרעה קטנה, שהיה בה כדי לגרום למי מפקידי הבנק להתקשר לתובעת ולברר אודות השיק. ב. סכום השיק חרג בהרבה מכל שיק או חיוב שנמשך בעבר מהחשבון. לכך יש להוסיף את אופי החשבון ורמת פעילותו. כנחזה מדפי החשבון, כמות השיקים שנמשכה מהחשבון הייתה קטנה יחסית וסכומי השיקים נעו בסביבות 250 - 300 ש"ח, למעט סדרה של שיקים ע"ס 833 ש"ח כ"א שנמשכו כשיקים דחויים מדי 10 לכל חודש, ככל הנראה עבור הטלויזיה שרכשה התובעת ( כן נמשכה סדרת שיקים ע"ס 280 ש"ח כשיקים דחויים מדי 15 לכל חודש ). דהיינו, מדובר בחריגה בולטת מדפוס ההתנהגות של החשבון ושל התובעת. ג. הפן השני של האמור לעיל, הוא התנהגות הבנק. עד לאותו מועד הייתה מסגרת האשראי של התובעת 3,000 ש"ח כשהבנק, מצידו, הקפיד על כך שהתובעת לא תחרוג בהרבה מעבר לסכום של כ - 4,000 ש"ח. מטעם זה, סירב הבנק לכבד בחודשים ספטמבר ואוקטובר את השיקים על סך 833 ו - 280 ש"ח, שהרי אם היה מכבד שיקים אלו, היה החשבון מגיע ליתרת חובה של כ - 5,000 ש"ח (ראה דפי החשבון שצורפו על ידי הבנק). והנה, בבת אחת, התיר הבנק לתובעת לחרוג עד לסכום של כמעט 19,000 ש"ח בגין שיק אחד (!!!). נדיבות הלב שגילה הבנק סטתה עד מאוד מדפוס היחסים ששרר עד אז בין הצדדים. משקלם המצטבר של הטעמים דלעיל - גם אם אין די בכל אחד מהם כשלעצמו - מביא למסקנה כי היה על הבנק לבקש אישור התובעת טרם כיבוד השיק. אין מדובר בפעולה מסובכת של חקירה ודרישה וכל שנדרש מהבנק היה להתקשר בטלפון אל התובעת ולבקש אישורה לפרעון השיק. רשלנות תורמת של התובעת 14. כפי שנאמר בפרשת כחולי, בנק חייב חובת זהירות כלפי לקוחו, אך גם הלקוח חב חובת זהירות כלפי הבנק. שורשיה של חובת הזהירות כלפי הלקוח, שתולה אמנם בהסכם בין הצדדים, אך משהכרנו בה, פשיטא כי יש להכיר גם בדוקטרינת האשם התורם. [במאמר מוסגר נזכיר כי דוקטרינת האשם התורם חלחלה גם לדיני החוזים, כדוקטרינה שיש בה כדי לעשות צדק בין הצדדים. ראה, בין היתר, ע"א 3912/90 Eximin S.A., תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 וכן ספרו של א' פורת "הגנת אשם תורם בדיני חוזים" (1997) ]. התובעת היא שחתמה על השיק ומסרה אותו לצד שלישי ובכך יצרה את הסיכון. התובעת פנתה לבנק בבקשה כי יכבד שיקים וחיובים בחשבון, והיה עליה לזכור את השיק ש'נתגלגל' לידיו של צד שלישי ולהזהיר את הבנק מראש כי בקשתה אינה כוללת את השיק. לכן, אכיר ברשלנות תורמת של התובעת בשיעור של 50% . דומני, כי בכך עשיתי חסד עם הבנק שלא העלה בכתב הגנתו טענת רשלנות תורמת, והרי "הלכה פסוקה היא שרשלנות תורמת טענת הגנה היא שאין בית-המשפט נזקק לה אם לא נטענה מפורשות" (ראה, לדוגמה, ע"א 838/86 מוחמד סאלח נ. ג'מילה אבזיד פ"ד מג (1) 374 פיסקה 4 והאסמכתאות שם). מספר הערות לפני סיום 15. התובעת, שייצגה את עצמה לאורך כל הדרך, לא צרפה כנתבע נוסף את אותו ביטון שפרע - לטענתה, שלא כדין - את השיק שניתן כבטחון להלוואה. שקלתי אם אין בכך כדי לדחות את התביעה, אך מאחר ולא התרשמתי כי נוצרה קנוניה בין התובעת לביטון - טענה כאמור אף לא הועלתה על ידי הבנק וממילא לא הוכחה - לא אדחה התביעה בשל כך. לא למותר לציין כי גם הבנק לא הגיש הודעת צד שלישי כנגד ביטון, למרות שיכול היה לעשות כן. 16. הבנק טען בכתב הגנתו, כי התובעת ניסתה תחילה לסלק את החוב בחשבון העו"ש ורק לאחר שנתברר לה כי לא יעלה בידה לסלק את חובה, הגישה את כתב התביעה. איני רואה בהתנהגותה של התובעת משום הודאת בעל דין, או ויתור על תביעתה. התובעת פנתה לבנק מייד כשנודע לה על פרעון השיק וביקשה מהבנק לנסות לבטלו למרות הזמן שחלף. כפי שאין לראות בניסיון הבנק לסרב את השיק, כעבור 12 יום מפרעונו, מעין הודאה של הבנק באשמו, כך אין לראות בניסיונה של התובעת להסדיר החוב בדרכי שלום, משום ויתור על טענותיה כלפי הבנק. ובכלל, ויתור צריך להיות חד משמעי ומתוך ידיעת מערכת העובדות החשובות הקשורות לאותה פגיעה ( ת.א. (נצ') 1289/86 אורלי ספרו נ. קיבוץ גזית פ"מ תשמ"ט (ג)418, בעמ' 425 מול אותיות ד - ה) ולא זה המקרה שלפנינו. לכך יש להוסיף כי הבנק לא טען כנדרש במפורש בכתב ההגנה לטענת ויתור ( ע.א. (חי') 609/93 פרץ נ. טובול ואח' פ"מ תשנ"ו (ב) 265 , עמ' 274) וכי הנטל על הטוען לויתור ( ת.א. 1289/86 הנ"ל וכן ע"א 4612/95 מתיתיהו נ. שטיל פ"ד נא (4) 769, 780) . הבנק לא עמד בנטל זה. 17. תמוהה בעיני גישתו של הבנק שעמד על קוצו של חוב בתיק זה. התובעת לא הייתה מיוצגת, ואין חולק על מצבה הבריאותי והטיפולים הכימותרפיים הקשים שעברה בשל מחלתה. בהתחשב בכך, בהתחשב באופיו החריג של המקרה ובכך שאין מדובר בסכום עתק, אין לי אלא להצר על כך שהבנק דחה הצעת בית המשפט כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה. סוף דבר 18. הבנק חייב ביום 17.11.96 את חשבונה של התובעת בסכום השיק בסך של 14,500 ש"ח. בהתחשב ברשלנות תורמת של 50% מצד התובעת, יש לחייב את החשבון במחצית סכום השיק, דהיינו בסכום של 7,250 ש"ח . בהתאם לכך היה צריך 'להריץ' את החיוב בחשבון על החיובים והזיכויים בו עד ליום 30.6.97 עת העמיד הבנק לפרעון את יתרת החובה בחשבון. על מנת לחסוך לצדדים הליכים נוספים הכרוכים בהגשת פסיקתא עם הסכום המדוייק לאחר 'הרצת' החשבון על פי חיוב של מחצית סכום השיק, אערוך חשבון 'גס' של יתרת החובה בחשבון. 18. יתרת החובה בחשבון ביום 30.6.97 עמדה על הסך של 11,524 ש"ח, לאחר שהבנק פרע תוכנית חסכון של התובעת בסך של 6,374 ש"ח. אם נפחית מסכום זה מחצית נומינלית של סכום השיק, דהיינו הסך של 7,250 ש"ח, נקבל הסך של 4,274 ש"ח. כמו כן חוייב החשבון בשלש ריביות רבעוניות כלהלן: האחת בסך של 481 ש"ח ביום 31.12.96, השניה בסך של 926 ש"ח ביום 31.3.97 והשלישית בסך של 481 ש"ח ביום 30.6.97 (סה"כ - 1,888 ש"ח). חלק הארי של הריבית, נובע כמובן מיתרת החובה אליה נקלע החשבון בשל פרעון השיק. עם הקטנת סכום החיוב של השיק במחצית, בהתאם לחלק האופרטיבי של פסק הדין, יש להפחית הריבית לפחות במחצית. דהיינו, יש להעמיד יתרת החובה בחשבון נכון ליום 30.6.97 על הסך של כ - 3,300 ש"ח בלבד = [ (2 : 1,888 ) - 4,274 ] ובמעוגל - 3,000 ש"ח. בהתחשב בכך שכתוצאה מפרעון השיק נפרעה גם תוכנית חסכון של התובעת - מה שגרם לה הפסד - ולאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות למי מהצדדים. כמו כן, ישא הסכום של 3,000 ש"ח הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.6.99 ולא ריבית מירבית בשיעור הנהוג מעת לעת אצל הבנק. סופו של דבר, שאני מחייב את התובעת (הנתבעת שכנגד) לשלם לנתבע (התובע שכנגד) הסך של 3,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.6.97 ועד התשלום בפועל. בנקשיקים