הסכם העברת בעלות רכב

פסק דין 1. לפני תביעה לפסק דין הצהרתי כי זכותו של התובע ברכב מסוג B.M.W מספר רישוי 8097008 שנת יצור 1993 (להלן - "הרכב") עדיפה על פני זכותו של כל אחד מהנתבעים. לחילופין מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם לתובע את שווי הרכב בסך 96,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה (22.12.97). כמו כן מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש ברכב החל מיום הגשת התביעה. רקע עובדתי ודיוני 2. התובע (ריאד) רכש את הרכב מבעליו הקודמים בתאריך 26.12.96 והוא נרשם על שמו במשרד הרישוי באותו יום. בתאריך 2.7.97 נרשמה במשרד הרישוי העברת בעלות מריאד לנתבע מס' 1 (ואיל) על פי שטר המכר מב1/ (המוצגים מוספרו בב"ש 1972/92 שאליו אחזור בהרחבה בהמשך). יצוין כי גם מרשיון הרכב ומגיליון ריכוז בעלויות שהופק על ידי משרד הרישוי עולה, כי הרכב רשום על שם ואיל החל מיום 2.7.97. בתאריך 25.9.97 נרשמה במשרד הרישוי העברת בעלות מואיל לנתבעת מס' 2. נתבעת זו הנה אשתו של הנתבע מס' 3 והם יקראו להלן יחדיו - דביני. 3. המחלוקת אודות הבעלות על הרכב ניטשת בין ריאד לבין דביני. כל אחד מהם טוען שהוא ולא אחר הבעלים החוקי. להלן תמצית גרסאותיהם: ריאד טוען, כי ביום 19.9.97 בשעות הערב נסעו ברכב הוא וואיל וכן אחיו של ריאד ואדם נוסף מירושלים לתל אביב כדי לבלות. בשעה 02.00 לערך, כאשר ריאד ניגש לשירותים, נטל ואיל את מפתחות הרכב וגנבו כשהוא מותיר אחריו בתל אביב את ריאד. הנתבעים עשו "קנוניה ויד אחת על מנת להונות את התובע ולגזול את רכבו" (סעיף 13 לכתב התביעה). במסגרת זו "נמכר" הרכב, כביכול, לנתבע מס' 4 (אבו-עיישה) המכנה את עצמו "סוחר מכוניות" וזה "מכרו", כביכול, לדביני. כך נעשה אך ורק כדי לאפשר לדביני לטעון שרכשו את הרכב בתנאי "תקנת שוק". דביני מסתמכים מנגד על עדותו של ואיל, שלפיה רכש את הרכב מריאד כדת וכדין ומכרו לאבו-עיישה, אשר מכרו מצדו לדביני. וביתר פירוט: לדברי ואיל, ביום 20.6.97 נחתם בינו ובין ריאד זיכרון דברים שבו התחייב לקנות מריאד מקרקעין בכפר אל-עזריה תמורת 60,000 דינר (נספחים א- ב לתצהיר ואיל בב"ש 1972/97). ואיל שילם לריאד מקדמה של 30,000 דינר ואת היתרה אמור היה לשלם עם השלמת רישום המקרקעין על שמו. דא עקא שלימים הסתבר כי המקרקעין למעשה אינם בבעלותו של ריאד. לפיכך דרש ואיל מריאד שישיב לו את כספו. ריאד הסכים לכך אך לא עלה בידיו לגייס את הסכום. במצב דברים זה הסכים ריאד להעביר לואיל את רכבו תמורת 18,000 דינר מסכום החוב באופן שיתרת החוב תהיה 12,000 דינר. ביום 2.7.97 הלכו ריאד וואיל אל סניף הדואר במזרח ירושלים וריאד העביר את הרישום ברכב על שם ואיל על פי שטר המכר מב1/. קודם לכן חתמו ריאד וואיל על הסכם להעברת הרכב בנוכחות שני עדים (נספחים ה-ו לתצהירו של ואיל). לאחר העברת הבעלות נותר הרכב בחזקתו של ריאד וזאת לאחר שאמר לואיל שהוא חושש מפני אביו אם יגלה עוללותיו. אולם לאחר כחודש ימים, כאשר ריאד בושש להשיב לואיל את כספו, ביקש ואיל את הרכב לחזקתו כדי למכרו וכך להקטין את נזקיו. ריאד מסר לו את מפתחות הרכב. ביום 20.9.97 מכר ואיל את הרכב לאבו-עיישה שהנו סוחר מכוניות משומשות; הבעל דביני מוסיף ומעיד, כי ביום 22.9.97 ביקר במגרש המכוניות של אבו-עיישה וראה את הרכב ורכשו על פי ההסכם מש6/. בתמורה לרכב שילם לאבו-עיישה סך של 95,500 ש"ח: 23,500 ש"ח על ידי מסירת רכבו הקודם לנתבע מס' 4, 10,000 ש"ח במזומן ו- 62,000 ש"ח בשיקים. ביום 25.9.97 בוצעה העברת בעלות על שם דביני. העברת הבעלות בוצעה ישירות משמו של ואיל לשמם של דביני כדי ל"חסוך יד". 4. זה הזמן לציין כי להליך נשוא תיק זה קדם הליך במסגרת ב"ש 1972/97, שבו עתר ריאד לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)(נוסח משולב) התשכ"ט- 1969 לקבל את החזקה ברכב לאחר שנתפס בשעתו על ידי המשטרה (להלן - תיק הב"ש). במסגרת תיק הב"ש הוגשו תצהירים על ידי ריאד, ואיל (ואחיו עומר) ודביני. כמו כן העיד שם אבו-עיישה. בית המשפט (כבוד השופט לחוביצקי) ניהל שתי ישיבות שבמהלכן נחקרו בצורה ממצה כל העדים (פרוטוקול הדיון מחזיק 56 עמודים). בהחלטה מפורטת ומנומקת מיום 10.11.97 החליט בית המשפט לדחות את בקשתו של ריאד והורה על מסירת הרכב לחזקתם של דביני, זאת לאחר שקבע כי רכשוהו בתנאי "תקנת שוק". בתוך כך העיר בית המשפט כי "לא ניתן לומר על גרסתו של ואיל שאין בה ממש", אולם סוגיה זו ראוי לה שתוכרע במסגרת בירור תביעה עיקרית שבה ישמעו "כל העדים הנוגעים לפרשה" (עמ' 8 להחלטת כבוד השופט לחוביצקי). ובחזרה לענייננו: במסגרת ההליך שלפני לא הגיש ואיל כתב הגנה וביום 5.3.98 ניתן נגדו (על ידי כבוד הרשמת נמרודי) פסק דין בהעדר הגנה שבו חויב לשלם לתובע את הסך 114,000 ש"ח בצירוף הוצאות ושכ"ט-עו"ד. כפועל יוצא מכך התנהל ההליך שלפני בין ריאד לבין דביני ואבו-עיישה בלבד. יחד עם זאת בקדם משפט מיום 11.1.99 הוסכם, כי תיק הב"ש הנ"ל במלואו יתקבל כראיה (עמ' 2). במסגרת זו התקבלו כראיה הן עדויותיהם בתיק הב"ש של ריאד, דביני ואבו-עיישה והן עדותו של ואיל. להוציא תצהירים משלימים של אבו-עיישה ושל דביני אודות התפתחויות שאירעו אחרי מתן ההחלטה בב"ש לא הובאו על ידי הצדדים כל ראיות נוספות. התשתית העובדתית העומדת ביסודו של פסק דיני זה דומה, אפוא, מאוד לזו שעמדה לפני בית המשפט בעת שהכריע בתיק הב"ש. השאלות שבמחלוקת 5. לאור מה שפרטנו קודם שתיים הן השאלות שבמחלוקת: האחת, האם עלה בידי ריאד להוכיח שהרכב נגנב ממנו על ידי ואיל. השניה, האם דביני רכשו את הרכב מאבו-עיישה בתנאי "תקנת שוק". גניבת הרכב מריאד 6. ראינו לעיל כי בעוד שריאד טוען שבתאריך 19.9.97 באישון לילה בעת בילוי משותף בתל אביב גנב ממנו ואיל את הרכב, ואיל טוען מנגד כי ריאד מכר לו את הרכב עוד ביום 2.7.97 כנגד מחיקת 18,000 דינר במסגרת התחשבנות ביניהם בקשר לעסקת מקרקעין. ואיל אף צירף לתצהירו העתקים של הסכם מכר המקרקעין (נספחים א - ב), וכן הסכם מיום 2.7.97 בינו לבין ריאד שבו נאמר כי ריאד מוותר לטובתו על הרכב תמורת 18,000 דינר כחלק מתשלום חוב שחב ריאד לואיל (נספחים ה - ו). כמו כן הוגשו (במסגרת שמיעת הב"ש) שטר המכר מב1/ שלפיו הועבר הרכב מריאד לואיל, וכן יפוי כוח מב2/ מריאד לואיל המייפה את כוחו של ואיל לבצע פעולה של העברת בעלות ברכב במשרד הרישוי. והנה על אף כל אלה טוען בא כוחו המלומד של ריאד בסיכומיו, כי לאחר שואיל לא התגונן בהליך נשוא תיק זה וניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה יש לראותו כמי שהודה לבסוף בעובדות, היינו, בכך שגנב את הרכב כפי שנטען בכתב התביעה. ועוד נטען כי מהליך ביניים אחר שהתנהל בתיק זה - ישיבה מיום 5.6.98 לפני כבוד השופט צבן בבקשה לעיקול זמני שהגיש ריאד - עולה כי מסמכי העברת הבעלות של הרכב מריאד לואיל הנם מזויפים. הטענה סובבת על ייפוי הכוח מב2/ שמכוחו חתם ואיל בשמו של ריאד על שטר המכר מב1/, אשר הוכח שהנו מאומת על ידי עורך דין "חדר ישראל" שאינו קיים כלל. 7. האם צודק בא כוחו של ריאד בטענתו, כי עקב אי הגשת כתב הגנה על ידי ואיל ומתן פסק דין נגדו בהעדר הגנה יש לראותו כמי שהודה בגניבה באופן שימנע מדביני להסתמך על עדותו (של ואיל) מתיק הב"ש? על שאלה זו יש להשיב בשלילה. להלן אנמק. את הסכמת הצדדים לקבל את תיק הב"ש כראיה יש להבין על רקע תקנה 246 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984, שזו לשונה: "246. (א) ראיה שהובאה בהליך ביניים רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר שבתובענה. (ב) בעל הדין שכנגד רשאי להתנגד להבאת הראיה מטעם שבדין, ואם הובאה הראיה בדרך של עדות, בעל-פה או בתצהיר, רשאי הוא גם לדרוש חקירת העד, והכל בין אם עשה כן בשעת הבאת הראיה בהליך הביניים ובין אם לאו. בית המשפט רשאי שלא להרשות חקירה נוספת של עד בנושא שכבר נחקר עליו, אם ראה בכך משום הארכת הדיון שלא לצורך." עדותו של ואיל במסגרת תיק הב"ש - הן תצהירו והן הסבריו בחקירה הנגדית ובחקירה החוזרת- הנה "ראיה שהובאה בהליך ביניים" כמשמעותה ברישא של תקנה 246(א). הן מכוח התקנה הנדונה והן מכוח הסכמת הצדדים שמכוחה התקבל כאמור תיק הב"ש כראיה רשאים דביני להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיהם בהליך שלפני, כפי שאמנם נעשה על ידם בפועל. לא זו בלבד שבא כוחו המלומד של ריאד לא התנגד לקבלת העדות כראיה, אלא שקבלתה נעשתה, כאמור לעיל, בהסכמה. למעלה מן הדרוש אעיר כי לא הוצג לפני כל טעם מדוע אין לקבל את העדות כראיה. לכך יש להוסיף שבמסגרת ההליך שלפני לא ביקש בא כוחו של ריאד לחקור את ואיל פעם נוספת על תצהירו ולא בכדי, שכן עיון בתיק הב"ש מלמד שואיל נחקר שם באריכות יתירה (ראו תיק הב"ש בעמ' 24 33-). העולה מכל האמור הוא, שדביני אינם מנועים להסתמך על עדותו של ואיל, שנתנה בתיק הב"ש, כעל ראיה מטעמם בהליך שלפני. נכון הדבר שעקב אי הגשת כתב הגנה על ידי ואיל ניתן נגדו פסק דין, אולם בעובדה זו אין כדי להעביר מן העולם את עדותו שנתנה במסגרת תיק הב"ש ובדין אין מניעה לכך שדביני יסתמכו על עדות זו במהלך הבאת ראיותיהם בהליך שלפני במישור מערכת היחסים שבינם לבין ריאד. אפשר להאיר את הסוגיה מזווית נוספת: נניח לרגע קט (לצורך הדיון) שואיל התייצב לישיבה הראשונה של המשפט וספר פעם נוספת את כל מה שספר במסגרת תיק הב"ש, אך מסיבה כלשהי חדל להתייצב להמשך המשפט ולכן ניתן נגדו מטעם זה פסק דין. האם במצב דברים זה היו דביני מנועים להסתמך על עדותו משום שניתן נגדו פסק דין? ודאי שלא. פסק הדין שניתן נגד ואיל מחמת אי התייצבותו להמשך המשפט לא היה מונע מדביני לבקש מבית המשפט לקבוע - בכל הקשור למישור היחסים שלהם עם התובע - שלא הייתה גניבה. והרי אין כל הגיון לדרוש מהם לשאת על שכמם את תוצאות אי התייצבותו של ואיל. כך גם בענייננו. עדותו של ואיל במסגרת תיק הב"ש התקבלה כראיה. אין סיבה שלא לאפשר לדביני להסתמך עליה. בשולי הדברים אוסיף כי גם מבחינתו של נתבע שלא התגונן וניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה אין פסק הדין מהווה בהכרח סוף פסוק, שהרי הוא רשאי להגיש לבית המשפט תוך 30 יום מיום שהומצא לידיו פסק הדין בקשה לביטול פסק הדין ואם יראה שיש בפיו הגנה טובה לכאורה כנגד התביעה והסבר למחדלו (ולו דחוק) ישעה בית המשפט לבקשתו. אלא שבין כך ובין אחרת, בכך שואיל לא התגונן כנגד התביעה אין כדי למנוע מדביני להסתמך על העדות שמסר בתיק הב"ש כעל ראיה מטעמם. 8. הנה כי כן, בבואנו להכריע בתביעתו של ריאד נגד דביני ואבו-עיישה עלינו לבחון האם גרסתו של ריאד אודות גניבת הרכב על ידי ואיל עדיפה על פני גרסתו של ואיל, שלפיה קיבל את הרכב מריאד על חשבון חוב. קודם שנבחן את שתי הגרסאות ביתר פירוט ראוי לציין כי הן מכחישות זו את זו חזיתית, שכן ריאד פרס יריעת מחלוקת רחבה מאד בטענו שלא היו לו עם ואיל כל עסקי מקרקעין משותפים, וכי בדומה למסמכי העברת הרכב גם מסמכי מכירת המקרקעין הנם מזויפים. איזו גרסה עדיפה, אפוא, מבין השתיים? האם גרסתו של ריאד שלפיה ואיל גנב ממנו באישון לילה את הרכב ללא שהיה בין השניים כל קשר עסקי קודם; או שמא גרסתו של ואיל, שלפיה מסר לו ריאד את הרכב כתשלום חלק מחוב בגין עסקת מקרקעין. 9. אקדים ואומר, כי לאחר שבחנתי בכובד ראש את הראיות הגעתי למסקנה שגרסתו של ואיל מסתברת יותר מגרסתו של ריאד ומכל מקום ברי, כי בידי ריאד לא עלה לשכנע בגרסתו. כמה נימוקים חברו למסקנתי זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד: ראשית, שטר המכר מב1/, כמו גם רשיון הרכב וריכוז בעלויות של משרד הרישוי, מעידים על העברת בעלות ברכב מידי ריאד לידי ואיל ביום 2.7.97. נתון זה כשלעצמו אינו מתיישב כלל ועיקר עם גרסת ריאד שלפיה גנב ממנו ואיל את הרכב בעת בילוי משותף בליל 19.9.97. אין זה מתקבל על הדעת לייחס לואיל כי העביר את הרכב על שמו במרמה בתחילת חודש יולי, ואחר כך המתין כחודשיים וחצי נוספים עד שביצע את הגניבה הפיזית. זהו מהלך עניינים מוזר ביותר (בלשון המעטה). לעומת זאת, דבר העברת הבעלות בתחילת חודש יולי מתיישב היטב עם גרסתו המפורטת לעיל של ואיל (שובו ועיינו בפסקה 3 לעיל). שנית, למרות שהרכב נגנב, כביכול, לטענת ריאד, בליל 19.9.97, הגיש ריאד תלונה במשטרה רק ביום 25.9.97. לו היה הרכב נגנב באישון לילה ובמפתיע על ידי ארחי פרחי שלריאד לא היו עמו קשרים עסקיים קודמים אזי ניתן לצפות שתלונה על הגניבה תוגש באופן מיידי או לכל המאוחר למחרת היום. שלישית, גרסתו של ואיל נתמכת בשני הסכמים שצירף לתצהירו - הן מסמכי מכר המקרקעין באל-עזריה והן זיכרון הדברים שלפיו רכש מריאד את הרכב. אמנם ריאד טוען שחתימותיו על שני ההסכמים האלה מזויפות, אולם הוא לא טרח להגיש בעניין זה חוות דעת של מומחה לכתב יד. הימנעותו להגיש חוות דעת כזו אף יוצרת הנחה כי תוצאותיה - לו הייתה מוגשת - היו לחובתו. כך הם פני הדברים גם בטרם מביאים בחשבון שריאד הכחיש במסגרת הדיון בב"ש את כל החתימות שהוצגו לפניו כולל חתימתו על תצהיר שהוצגה לפניו בנפרד מהתצהיר אך אחר כך חזר בו מהכחשתו. בה בעת הכחיש את חתימתו על מש1/ אך גם כאן שנה את טעמו לאחר מכן. רואים אנו כי קשה לומר שמדובר בעד המוסר גרסה עקיבה. רביעית, ריאד נמנע מלקרוא לעדות את אחיו שהיה עמו, לטענתו, בתל אביב בעת הגניבה (סעיף 5 לתצהירו); בדומה לכך הוא לא זימן לעדות את מכיריו של ואיל שלטענתו פנה אליהם כדי שיסייעו בידיו לקבל בחזרה את הרכב (סעיף 7 לתצהירו). גם הימנעותו לזמן עדים אלה אומרת דרשני. חמישית, בחומר הראיות קיימים חיזוקים של ממש לגרסתו של ואיל. כך, למשל, מודה ריאד שאביו הוא סוחר קרקעות; המסמך מש1/ מלמד כי ריאד מעורה בעסקיו של אביו; ריאד מודה כי הוא ואביו טוענים לבעלות במקרקעין וכי קיימים אחרים הטוענים לבעלות על אותה קרקע. בהקשר זה מעניין לציין כי חלק מהפרטים בעניינים אלה מתוארים בדיוק רב על ידי ואיל. מהו ההסבר לידיעתו של ואיל את הפרטים האלה אם לא האמת שבגרסתו? שישית, יום קודם להגשת התלונה במשטרה נערכה פגישה בין ואיל ובני משפחתו לבין ריאד ובני משפחתו כדי להגיע לפשרה. במהלך הפגישה שילם אביו של ריאד לואיל 700 דינר (ראו: תצהירו של ואיל; יצוין כי אביו של ריאד לא נקרא לעדות כדי לנסות להזים טענה זו). אם אמנם גנב ואיל את הרכב מדוע שילם לו אביו של ריאד סכום זה? לעומת זאת, הפגישה והתשלום משתלבים היטב עם גרסתו של ואיל. לאור משקלם המצטבר של הנימוקים שמניתי אי אפשר לקבל את גרסתו של ריאד. לא נעלמה מעיני טענתו של בא כוח ריאד, כי במסגרת ישיבה מיום 5.6.98 לפני כבוד השופט צבן בבקשה לעיקול זמני שהגיש ריאד בבש"א 1443/98 התחוור כי ייפוי הכוח מב2/, שמכוחו חתם ואיל בשמו של ריאד על שטר המכר מב1/, מאומת על ידי עורך דין בשם "חדר ישראל" שאינו קיים כלל. אלא שצודק בא כוח דביני בהשיבו לטענה זו, כי אי אפשר להסתמך במסגרת הסיכומים על מה שנאמר במסגרת בש"א 1443/98 הנ"ל לאחר שלא הוגשה על כך בקשה מתאימה במהלך הבאת הראיות (וראו תקנה 246 לתקנות סדר הדין האזרחי שאת נוסחה ציטטנו לעיל בהקשר לתיק הב"ש; כן ראו ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם פ"ד לח (4) 309, 317). לעצם העניין מסב בא כוח דביני תשומת לב כי טענתו הנדונה של בא כוח ריאד מסתמכת על דברים שאמר בא כוחו דאז של ואיל לפני כבוד השופט צבן, כדלקמן: "…אני מסכים שהחותמת של עוה"ד על מסמך שבו ביצע המשיב מס' 1 העברת בעלות מזויפת. אך המשיב מס' 1 טוען שמסמך זה כפי שהוא נמסר ע"י המבקש. כלומר המסמך המזויף עצמו מקורו במבקש. מעבר לכך בב"ש הוצג מסמך נוסף שעליו חתומים גם עדים חיים שבו מכר המבקש את הרכב למשיב 1…" אין לפנינו, אפוא, הודאה של ואיל כי הוא עצמו זייף את חתימת עורך הדין על ייפוי הכוח. ההפך מזה, ואיל טוען שמי שאחראי לזיוף היה ריאד. כך עולה גם מדבריו בתיק הב"ש (בעמ' 28): "אני חתמתי במב1/ גם בשם המוכר וגם בשם הקונה כי זה מה שביקש ממני ריאד לעשות ואני חתמתי איפה שהוא ביקש ממני. הוא ביקש להסתיר את כל הנושא הזה מאבא שלו". אמנם בשים לב לכך שלדברי ואיל ריאד התלווה אליו לדואר לצורך העברת הבעלות הסבר זה נראה דחוק במשהו, אך לאור מכלול הנתונים אין בכך כדי להפוך את הקערה על פיה: כפי שפרטנו קודם, העברת הבעלות על שם ריאד בוצעה כחודשיים וחצי לפני מעשה הגניבה הנטען, עובדה החותרת תחת בסיסה של גרסת ריאד; תלונתו של ריאד למשטרה הוגשה באיחור; ריאד חתום הן על הסכם למכירת מקרקעין לואיל והן על הסכם למכירת הרכב כנגד חוב לואיל ולא הוגשה על ידו חוות דעת כי אין מדובר בחתימתו; ריאד לא זימן לעדות עדים רלבנטיים שניתן היה לצפות שיתמכו בגרסתו וביניהם אחיו שנכח לדבריו בעת הגניבה; קיימים חיזוקים לכך שבין ריאד לבין ואיל היו קשרים עסקיים קודמים, וזאת כאשר ריאד פרש יריעת מחלוקת רחבה והכחיש מכל וכל קשרים כאלה; בסופו של יום נותרה עדותו של ריאד אודות הגניבה בבחינת עדות יחידה. לאור כל המקובץ לעיל נוטה הכף לדחותה ולהעדיף על פניה את גרסתו של ואיל. אף אם תאמר שכפות המאזניים מאוזנות הרי המסקנה היא שטענת הגניבה לא הוכחה. על כורחך אתה אומר, כי הרכב יצא מרשותו של ריאד מרצונו. "תקנת השוק" 10. לאור המסקנה שאליה הגענו אין צורך לעסוק בשאלת התקיימותם של תנאי "תקנת השוק" אצל דביני, שהרי אם לא הוכח שהרכב נגנב מריאד אזי לא מוטלת על דביני חובה להוכיח כי רכשו את הרכב בתנאי "תקנת שוק". טעמו של דבר הוא שאף אם נניח שלא מתקיימים בהם תנאים אלה, כגון: שאבו-עיישה לא היה סוחר רכב או שלא שלמו לו תמורה מלאה, הרי לאחר שלא הוכחה הגניבה וההנחה היא שהרכב יצא מרשותו של ריאד מרצונו ולכן לא נותרה לו זכות ברכב, עדיין זכותם של דביני ברכב תהיה בכל מקרה עדיפה על "חוסר זכותו" של ריאד. 11. אולם למעלה מן הדרוש יצוין, כי מהראיות עולה שדביני רכשו את הרכב בתנאי "תקנת השוק" כמשמעה בסעיף 34 לחוק המכר התשכ"ח- 1968. סוגיה זו זכתה להתייחסות מקיפה בהחלטתה שניתנה בתיק הב"ש. כדי שלא להאריך מעל הצורך אסתפק בכך שאומר כי דבריו בסוגיה של חברי, כבוד השופט לחוביצקי, מקובלים עלי ולא אוסיף אלא את ההערות הבאות שחלקן נובעות מהראיות הנוספות שהובאו לפני: אין יסוד לפקפק בכך שהסכם המכר בין דביני לבין אבו-עיישה נכרת ביום 22.9.97. אף אם אניח שואיל זומן למשטרה יום לאחר מכן (על אף שהתלונה הוגשה רק ביום 25.9.97) - עדיין אין בכך כדי לבסס טענת "קנוניה" שדביני או אבו-עיישה היו, כביכול, צדדים לה. גם העובדה שהעברת הבעלות על שם דביני בוצעה ביום 25.9.97 אינה מלמדת על כך שהיו צד לקנוניה, שכן מהראיות עולה שמי שביקש להקדים ולבצע את העברת הבעלות באותו יום היה ואיל באומרו כי יתכן וייסע לחו"ל. הסבר זה נראה סביר על פניו ולא אמור היה לעורר אצל דביני חשד כלשהו. בהקשר זה לא למיותר להזכיר, כי במסגרת הבירור אם נתקיימו תנאי תקנת השוק אם לאו יש לבחון את תום ליבם של דביני ולא את תום ליבו של ואיל. אכן כמו בדיון בב"ש גם לפני לא הוצג מסמך המעיד כי אבו-עיישה הוא סוחר מכוניות, אולם נקודה זו הוכחה כדבעי על ידי עדויותיהם של כל הנוגעים בדבר (ואיל, דביני ואבו-עיישה בעצמו) ואין צורך להוכיחה על ידי הצגת מסמך דווקא. מהראיות עולה כי מגרשו של אבו-עיישה נמצא בבית חנינה. דבר לא מנע מריאד לזמן לדיון שלפני עדים שיעידו כי בבית חנינה למעשה אין מגרש מכוניות של אבו-עיישה. ריאד לא עשה כן ונראה שלא בכדי. בא כוחו המלומד של ריאד חזר על טענותיו שהועלו בתיק הב"ש, כי בהסכם בין דביני ואבו-עיישה לא מפורטת התמורה וגם לא הוצג תיעוד המבסס את הטענה שתמורת הרכב שלמו דביני לאבו-עיישה סכומים כלשהם. בעניינים אלה אין לי אלא להפנות לדבריו של כבוד השופט לחוביצקי בהחלטתו, המקובלים עלי במלואם. אוסיף כי העובדה שהעדים מספרים שחלק מהתמורה שולמה בשיקים דווקא תומכת באמינות הגרסה, שכן לו חפצו לשקר אזי חזקה עליהם שהיו אומרים שכל התמורה שולמה בכסף מזומן שאינו מותיר עקבות. במצב דברים זה ולאחר שנמסרו פרטים מדויקים על סכומי השיקים ותאריכי פירעונם, בכך שלא הוצגו השיקים עצמם אין כדי לקעקע את גרסתם של דביני מן היסוד. 12. הערתי האחרונה מתייחסת להתפתחויות שאירעו לאחר מתן ההחלטה בתיק הב"ש ובעניין זה ארחיב קמעא. מתצהירים משלימים שהגישו דביני ואבו-עיישה ומעדויותיהם בבית המשפט עולות העובדות הבאות: לאחר מתן ההחלטה בתיק הב"ש הוחזר הרכב לחזקתו של דביני, אולם סמוך לאחר מכן הטיל הוטל עליו לפי בקשתו של ריאד עיקול זמני. דביני נשא בשכ"ט עו"ד ששכר לצורך הטיפול בתיק הב"ש ובתביעה. לדבריו אף קיבל איומים טלפוניים לבל ישתמש ברכב. במצב דברים זה ערך דביני עם אבו-עיישה הסדר זמני כדלקמן: הוא החזיר את הרכב נשוא התביעה למגרשו של אבו-עיישה על מנת שיאוחסן שם עד לתום המשפט; הרכב שמסר בשעתו לאבו-עיישה על חשבון התמורה הוחזר לידיו, אף זאת בהשאלה ובאופן זמני רק כדי שיוכל להשתמש בו עד לסוף המשפט; בה בעת החזיר אבו-עיישה לדביני את השיקים שטרם נפרעו בסך כולל של 51,250 ש"ח. לאחר כל אלה נותר בידי אבו-עיישה מתוך מה ששילמו בשעתו דביני עבור הרכב סך של 21,250 ש"ח (10,000 ש"ח ששולמו במזומן + שיק אחד ע"ס 11,250 ש"ח שנפרע קודם להסדר הנ"ל). בהמשך הדברים נוסף להסדר הנ"ל נדבך נוסף, זאת לאחר שאבו-עיישה היה מעוניין ל"הוציא עצמו מהמחלוקת" ולסיים מבחינתו את ההתחשבנות עם ואיל ועם דביני. במה דברים אמורים: ואיל החזיר לאבו-עיישה את מה שקיבל ממנו בשעתו עבור הרכב אך בה בעת נטל ממגרשו של אבו-עיישה רכב בשווי של 49,000 ש"ח; דביני מצדם נטלו מאבו-עיישה בחזרה את הרכב נשוא התביעה והחזירו לאבו-עיישה את רכבם (שכאמור הווה בשעתו חלק מתמורת הרכב נשוא התביעה והוחזר להם זמנית בשלב הראשון של ההסדר. כזכור שוויו של רכב זה 23,500 ש"ח); בה בעת שלמו דביני לאבו-עיישה סך נוסף של 4,500 ש"ח. חיבור הסכומים ששילמו דביני לאבו-עיישה עד לשלב זה מלמד, כי מדובר בכ- 49,000 ש"ח (21,250 ש"ח ששולמו בשעתו עם רכישת הרכב נשוא התביעה ולא הוחזרו לדביני + שווי רכבם שנמסר לאבו-עיישה 23,500 ש"ח + 4,500 ש"ח). התוצאה מכל האמור לעיל היא זו: אבו-עיישה שילם לואיל על חשבון הרכב שקנה ממנו סך 49,000 ש"ח ונותר חייב לו 38,000 ש"ח (49,000 - 87,000); דביני שלמו לאבו-עיישה על חשבון אותו רכב (שקנו ממנו) כ - 49,000 ש"ח ונותרו חייבים כ - 47,000 ש"ח (96,000-49,000). יחד עם זאת לגבי המשך ההתחשבנות בין הצדדים סוכם ביניהם כי תבוצע ישירות בין דביני לבין ואיל. בא כוחו של ריאד טוען בסיכומיו כי מהלך ההתרחשות שפרטנו מלמד כי מעולם לא התבצעה עסקה כלשהי עם אבו-עיישה "והכל היה כסות, רמיה והטעיה מצדם"; לחילופין נטען כי מהעדויות עולה שכל העסקאות המקוריות בוטלו ולכן, יש לראות את הרכב כמי שהוחזר על ידי דביני לאבו-עיישה ובהמשך הוחזר על ידי אבו-עיישה לואיל ואז נמכר על ידי ואיל ישירות לדביני. במצב דברים זה לא יכולה לעמוד לדביני, כך נטען, הגנת תקנת השוק. שקלתי את טענותיו של בא כוח ריאד בכובד ראש אך הגעתי למסקנה שאין בידי לקבלן. אדרבא, במהלך ההתרחשות לאחר מתן ההחלטה בב"ש יש דווקא כדי לחזק את המסקנה שדביני פעלו לאורך כל הדרך בתום לב מוחלט. להלן אנמק. בפתח הדברים יצוין כי אבו-עיישה, דביני וואיל אינם משפטנים. אין מדובר אלא בסוחר מכוניות משומשות ובאנשים מן השורה שנזקקו בשירותיו. את מהלך ההתרחשות שתיארנו אין לבחון, אפוא, עם זכוכית מגדלת ומלקטת (פינצטה) פורמאליים אלא יש להתבונן עליו באספקלרית הציפיות הלגיטימיות של הצדדים עצמם. והנה התבוננות על ההתרחשות מזווית ראיה זו מלמדת שהצדדים לא התכוונו כלל וכלל להעביר את העסקאות המקוריות מן העולם, אלא כוונתם הייתה למצוא הסדר פראקטי שיסייע בידי המעורבים להקטין את נזקיהם עקב ההליכים המשפטיים וחוסר הוודאות שנוצר בעקבותיהם. בהסדר שערכו הצדדים, על שני שלביו, אין ולא היה כדי לגרוע מן העובדה שדביני רכשו את הרכב נשוא התביעה מאבו-עיישה וכי עסקה זו עודנה עומדת על כנה, אם כי את יתרת התמורה - אשר תשלומה הוקפא לפי שעה לאור חוסר הוודאות המשפטי שיצרה התביעה - יהא על דביני לשלם לאור ההסדר שנערך לואיל ולא לאבו-עיישה. ראיה ניצחת לכך שהעסקה בין אבו-עיישה לבין דביני נותרה על כנה מהווה העובדה שרכבם של דביני, אשר הווה חלק מהתמורה עבור הרכב, נמסר בסופו של דבר לנתבע מס' 4, וכן נותר בידי אבו-עיישה סך של 21,250 ש"ח שהספיק לקבל מדביני עד לפתיחת ההליכים משפטיים. גם בחינת מהותם של הדברים מלמדת שכל מה שנעשה על ידי הצדדים לאחר מתן ההחלטה בתיק הב"ש היו מודיפיקציות של העסקאות המקוריות, אשר תכליתן הייתה לקדם את פניה של חוסר הוודאות שיצר ההליך המשפטי (שלווה, כזכור, בצו עיקול זמני שהוטל על הרכב לפי בקשתו של ריאד). עניינן של מודיפיקציות אלה לא התמקד בבסיסיהן של העסקאות המקוריות של מכירת הרכב על ידי ואיל לאבו-עיישה וממנו לדביני - אלה נותרו על כנן - אלא רק בטכניקות של תשלום התמורה: על פי ההסדר שנערך הותירו אצלם דביני את הרכב שרכשו מאבו-עיישה אך הבטיחו את עצמם ולו באופן חלקי מפני שוקת שבורה, בכך שהקפיאו בידיהם את תשלום ההפרש בין שוויו של הרכב (96,000) ש"ח לבין מה ששלמו לאבו-עיישה עד להסדר ועל פיו (כ- 49,000 ש"ח); אבו-עיישה "איזן" לפי שעה את מצבו, אך לדבריו שלו עצמו אם דביני יפסידו בתביעה אזי יחזור לתמונה (עמ' 9 לפרו)'. יש להניח כי במקרה כזה היו דביני תובעים מאבו-עיישה השבה של הסך 49,000 ש"ח ששלמו לידיו; מי שנטל על שכמו את עול מימון הביניים של ההסדר ואת הסיכון שדביני יחויבו להשיב לריאד את הרכב הנו ואיל, שכן מצד אחד הוא החזיר לאבו-עיישה את מלוא התמורה שקיבל ממנו עבור הרכב נשוא התביעה (87,000 ש"ח) ומצד שני נטל ממנו רכב בשווי של 49,000 ש"ח בלבד. כפועל יוצא מכך קיבל עד כה מאבו-עיישה על חשבון הרכב שמכר לו רק כ- 56% ממה שסוכם ביניהם. במאמר מוסגר יצוין שתוצאה זו נראית הגיונית, שהרי אם נפלה בשרשרת העסקאות תקלה הרי יסודה בואיל. לכך יש להוסיף שאין מחלוקת שואיל שילם לריאד עבור הרכב בדרך של מחיקת חלק מחוב. במצב דברים זה לא מרחיק לכת לדרוש ממנו ליטול על עצמו את מימון הביניים של ההסדר ואת הסיכון. אמנם את ההפרש המגיע לו אמור ואיל לקבל לאחר סיום ההליך המשפטי מדביני (אם יזכו בתביעתם) ולא מהנתבע מס' 4, אך בכך אין כדי להפכו למי שמכר לדביני את הרכב במקום הנתבע מס' 4. בחינת ההסדר לפי אומד דעתם של הצדדים וציפיותיהם הלגיטימיות מלמדת שהרכב נמכר לדביני על ידי אבו-עיישה וקשר משפטי זה נותר על כנו. ההסכמה כי יתרת התשלום תועבר ישירות לואיל אינה מהווה אלא ביטוי לכך שואיל נטל על עצמו את עול מימון הביניים של ההסדר ואת הסיכון שדביני יצאו מבית המשפט וידיהם על ראשם. אם יש צורך לתת להסדר הנדון מעטה משפטי מדויק אפשר אולי לסווגו כהסכמה שלפיה המחה אבו-עיישה לואיל את זכותו לקבל את יתרת התשלום מדביני (סעיף 1 לחוק המחאת חיובים התשכ"ט- 1969), כאשר בה בעת סוכם כי מימושה של הזכות יבוצע על ידי ואיל רק לאחר מתן פסק דין סופי בתביעה ובשים לב לתוצאותיו. לחילופין אפשר אולי לומר שמה שנעשה כאן הנה המחאת חבותו של אבו-עיישה לשלם לואיל את יתרת תמורת הרכב שרכש ממנו מכתפיו של אבו-עיישה לדביני (סעיף 6 לחוק המחאת חיובים). איני רואה צורך להוסיף ולהתעמק בסוגיה זו, שכן לצורך ההליך שלפנינו דיינו אם נצביע על כך שאת ההסדר שנערך כאמור לעיל לאחר מתן ההחלטה בתיק הב"ש אין לסווג בהכרח כביטול מעיקרא של העסקאות המקוריות. אפשר גם אפשר לסווגו בצורה אחרת וסווג חלופי כגון זה מסתבר יותר. 13. מן העבר האחר יש להטעים, כי בעריכת ההסדר שעסקנו בו לעיל יש כדי לחזק את המסקנה אודות ניקיון כפיהם של דביני ושל אבו-עיישה בכל השלבים. לו באמת היו צד לקנוניה עם ואיל מדוע ירצו לערוך בהסכמים מודיפיקציות לאחר שנודע להם על הספק בבעלותו של ואיל? והרי נתון זה אמור להיות בידיעתם מלכתחילה. הדעת נותנת, אפוא, כי במקרה של קנוניה היו מבקשים דביני ואבו-עיישה לדבוק בכל מאודם בהסכמים המקוריים שנועדו לשמש להם "כסות למרמה ולנישולו של ריאד מזכויותיו" (כלשונו של בא כוח ריאד). העובדה שלא עשו כן ובחרו להכניס בהם את השינויים שתיארנו מחזקת את אמינותם. סיכומו של דבר הוא, שאף אם נניח שואיל גנב את הרכב מריאד עדיין יש לדחות את התביעה מהטעם שדביני רכשוהו מאבו-עיישה בתנאים של "תקנת שוק". במהלך ההתרחשות אחרי מתן ההחלטה בתיק הב"ש אין כדי לגרוע ממסקנה זו. ההיפך מזה, יש בה כדי לחזקה. תוצאות 14. התביעה נגד דביני (נתבעים 2 - 3) ונגד אבו-עיישה (נתבע מס' 4) נדחית. לאור מכלול הנתונים לרבות שווי הרכב נשוא ההליך מצד אחד, והממצא שקבענו בחלק הראשון של פסק הדין בעניין "גניבתו" של הרכב מהתובע מצד שני, ישלם התובע לכל אחת מקבוצות הנתבעים הנ"ל הוצאות ושכ"ט- עו"ד בסכום כולל של 12,500 ש"ח ומע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק החל מהיום. בהקשר זה אוסיף כי בפתח ההליכים הוצע לתובע לחזור בו מהתביעה נגד דביני ואבו-עיישה (עמ' 1 לפרו' המודפס מיום 1.2.99) וחבל שלא נעשה כך. בעלות רכבבעלותהעברת בעלותרכבחוזה