שינוי צ'ק בכתב יד

פסק דין הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר לפיו נקבע כי שיק - שתיאורו יובא בהמשך - הוא סחיר; בעקבות זאת חויב המערער בתשלום 25,000 ש"ח למשיב. השאלה המשפטית 2. ראובן משך שיק לפקודת שמעון. השיק משורטט. על גבי השיק - בצדו הימני התחתון - נרשמו בכתב-יד המילים "למוטב בלבד". המילה "לפקודת" המודפסת בשיק - לא נמחקה. שמעון מסב את השיק לבנק-גובה כבטוחה לאשראי. בבוא יום הגבייה מתברר כי השיק חולל בהוראת המושך. הנסב - הבנק - אינו יכול לחייב את שמעון מטעמים שונים. הוא מבקש, על-כן, להיפרע מראובן - המושך. ראובן טוען כי הבנק כלל אינו נסב, מן הטעם שהיסבו של הנפרע - שמעון - אינו היסב, שכן הוא נעדר כוח להעביר את הזכאות השטרית. לחלופין נטען, כי הבנק כפוף לכל טענות ההגנה אשר עמדו לראובן כנגד שמעון. לפי הטענה, תוצאות אלו - היעדר עבירות או היעדר טהירות - נובעות מהציון "למוטב בלבד" אשר נרשמו על גבי השיק. הבנק שולל טענה זו מכול וכול. לשיטת הבנק, השיק סוחר אליו כבטוחה, טרם כישלון התמורה; ואף אם השיק סוחר אליו לאחר כישלון התמורה, הרי שהפגם בזכות מיטהר מאחר שמתקיימים תנאי האחיזה כשורה. שתי שאלות מתעוררות ממסכת העובדות הנזכרת - (א) ההשלכה של הכיתוב "למוטב בלבד" על מערכת הזכויות בין הצדדים לשטר. (ב) שאלת פרשנות השטר: הביטוי "למוטב בלבד" מתנגש עם הביטוי "לפקודת", ומכאן עולה השאלה - ידו של מי על העליונה בהתנגשות בין הכיתוב המצוין בכתב-יד לבין הנוסח המודפס על גבי השטר. התשתית העובדתית 3. ראובן הוא מר ציטיאט, המערער לפנינו. שמעון הוא מר עזרא שם-טוב. הבנק הגובה הוא הבנק הבינלאומי הראשון. כפי שקבעה הערכאה הראשונה, הרקע למשיכת השיק היה עיסקה של גלגול שטרות בין המערער לבין הנפרע - שם-טוב. כל צד משך לטובת הצד האחר שיקים דחויים אשר הופקדו בבנק כבטוחות. השיק נושא הדיון - נ/1- הופקד בחשבונו של שם-טוב ביום 29.3.87 (ת/6 - "הפקדת המחאות מעותדות"). זמן פירעונו של השיק הוא 29.7.87. במקביל משך שם-טוב שיק דחוי לפקודת ציטיאט, וזמן פירעונו 26.7.87. השיטה עבדה היטב בחודשים מאי ויוני 1987: לקראת סוף כל חודש זוכה חשבונו של ציטיאט ומיד חויב באותו סכום (25,000 ש"ח). לעומת זאת, בחודש יולי הודיע שם-טוב כי הוא לא יפרע את השיק, ולכן ביטל ציטיאט את הוראת המשיכה. שם-טוב מד בדיבורו ולא תבע את דמי השיק. דא עקא, שהבנק אשר בו הופקד השטר כבטוחה התייצב לתבוע את הכספים מכוח השיק. השיק נושא דיוננו בא לפרוע הלוואה אשר לא ניתנה, היינו הלוואה, כביכול, של שם-טוב לציטיאט. שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"א 15779/88) פסקה כי בנסיבות שבהן יש הוראות נוגדות בשטר, החזקה פועלת לטובת ההוראה התומכת בסחרות השיק. ערעורו של ציטיאט אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לא הניב פרי. בפסק-דינם דחו שופטי בית המשפט המחוזי את הערעור (ע"א 402/89). המערער לא אמר נואש ופנה לבית- משפט זה בבקשת רשות ערעור, וזו אכן ניתנה (רע"א 403/90). לטעמי, דינו של הערעור להתקבל. מסקנותיי יהיו כי עקב רישום המילים "למוטב בלבד" השטר לא היה עביר, וכיבמקום שבו השטר נושא שני רישומים: "למוטב בלבד" בכתב-יד "ולפקודת" בדפוס המוכן מראש, יש להעדיף את הרישום הידני הנ"ל. למוטב בלבד 4. השטר הנדון אינו שונה מרובם המכריע של השטרות במשק הישראלי. הוא שיק סטנדרטי הכולל בתוכו את המילים המודפסות "שלמו לפקודת". מילים אלה לא נמחקו. משמעות הביטוי היא כי השיק סחיר; "שטר סחיר יכול שיהא בר-פרעון בין לפקודה ובין למוכ"ז" (סעיף 7(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). פקודת השטרות [נוסח חדש] מגדירה בסעיף 7(ד) שבה מהו שטר שהוא "בר-פרעון לפקודה" באמרה - "שטר בר-פרעון לפקודה הוא שטר שנאמר בו כך, או שנאמר בו שהוא בר-פרעון לאדם מיוחד ואין בו מלים האוסרות על העברתו או המורות על הכוונה שלא יהא עביר". אמרנו כי השיק "סחיר". אולם, כפי שהעיר פרופסור ש' לרנר (ש' לרנר, "סחרות ומסמכים סחירים - פרקי מבוא" מחקרי משפט ו (תשמ"ח) 38) המונחים "סחיר" ו"סחרות" "לוקים בדו-משמעות שגם המחוקק לא ניצל הימנה". הביטוי "סחיר" מופיע בסעיף 7(א) לפקודה. אותו ביטוי מופיע גם בסעיף 81 לפקודה. דא עקא, שבסעיף 7(א) משמעות "סחיר" היא "עביר". בסעיף 81 לפקודה משמעות "סחיר" היא "טהיר". ההבחנה בין שתי התכונות של השיק - תכונת העבירות ("הסחירות הפורמלית") ותכונת הטהירות ("הסחירות המהותית") - נדונה בפרוטרוט, ואין מקום להאריך (א' ברק, מהותו של שטר (הדפוס האקדמי, תשל"ב) 23). בקיצור נאמר, כי העבירות היא התכונה שעל פיה מועברת הבעלות בזכות המצויה בשטר. בשטר לפקודה, העברת הזכאות מתבצעת במסירה ובהיסב. הטהירות היא התכונה שעל פיה הנעבר עשוי, בתנאים מסוימים, לרכוש זכות טובה מזו שהייתה למעבר. יוצא כי השיק הסטנדרטי הוא שיק "סחיר" בשני המובנים - הוא נהנה מתכונת העבירות והוא ניחן בסגולת הטהירות. מה הנפקות המשפטית שיש ליתן לפעולת המערער, היינו שרטוט השיק ורישום "למוטב בלבד" בתחתית השיק? האם פעולות אלו משליכות על התכונות האמורות של השיק? 5. הדיונים הפרשניים סביב המונח "למוטב בלבד" הרשום על פני שיק, מוכרים שנים רבות. על-כן לא נחרוש כאן תלם ראשון. ייאמר מיד, כי לטעמי יש לסטות מההלכה הוותיקה - ע"א 210/73 "עתיד" עמילות והשקעות בע"מ נ' בנק מימון לישראל בע"מ (להלן - פרשת עתיד) - אשר הותרה בצריך עיון בע"א 444/82 בנק קונטיננטל לישראל בע"מ נ' שייקביץ (להלן - פרשת שייקביץ), בעמ' 120. בפרשת עתיד נקבע על-ידי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) זוסמן, כי שיק המשורטט לפקודת פלוני בתוספת הצירוף "למוטב בלבד" בתוך השרטוט, הוא עביר. מקובלת עליי מסקנת חברי הנכבד, השופט ברק, בעניין שייקביץ, בעמ' 120, כי שאלת הטהירות לא נדונה כלל בפרשת עתיד. הערעור סב שם על טענת היעדר העבירות אשר נטענה בפי המערערת. בעובדות אשר בפרשת עתיד נפל הפגם בזכות לאחר סיחור השיק אל המשיב, לכן לא התעוררה כלל שאלת השפעת הציון הנדון ("למוטב בלבד") על טהירות השיק. בעניין שייקביץ נדון שיק אשר שורטט מעיקרו "למוטב בלבד" והוסב בהיסב מגביל לבנק - המערער. חברי הנכבד, השופט ברק, קבע, בעמ' 120, כי "ההיסב שלפנינו הוא היסב מגביל, ועל-כן אין המערער נהנה ממעמד של אחיזה כשורה...". בשולי הדברים נרשם כי - "לכאורה ניתן לומר, כי שרטוט זה מהווה הוראה לבנק הגובה להעביר את כספי הפדיון לנפרע ומכאן שבעלותו המלאה של הבנק הגובה מוגבלת, ואיןהוא יכול להיות מטעם זה אוחז כשורה..." (שם). פסיקה מאוחרת אף היא לא נזקקה לשאלת נפקותו של השרטוט "למוטב בלבד" (למשל, ע"א 483/88 שלום כהן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ). 6. שיק המשורטט "למוטב בלבד" - לשיטתי - אינו עביר. ממילא, הוא אינו טהיר. גביית השיק חייבת להיעשות באמצעות בנק בשל השרטוט, אולם הבנק אינו זוכה לבעלות מלאה בשטר ולזכאות שטרית עצמאית. הבנק הוא שלוח. הרשאתו היא לגביית הסכום הנקוב בשטר והפקדתו בחשבון המוטב בשיק. הבנק הוא "אוחז" בהיותו נסב של השטר. הנפרע-המוטב חתם על השטר גופו חתימת היסב ומסר את השיק לבנק (סעיף 1(31) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). בעלותו של הנפרע בשיק כפופה לסייג העבירות. הא אינו יכול להעביר את זכאותו לצד ג'. מכאן שהוא אינו יכול למשכן את זכותו השטרית כלפי המושך כבטוחה (סעיף 3(ב) לחוק המשכון, תשכ"ז-1967). אין בהגבלות הסכמיות אלה כדי לשלול את בעלות הנפרע בשטר. "הבעלות במיטלטלין" - כקבוע בסעיף 2 לחוק המיטלטלין, תשל"א- 1971 - "היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". ההוראה האמורה חלה, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים, גם על זכויות (סעיף 13(א) לחוק המיטלטלין). צפיות הצדדים ביחס לרישום "למוטב בלבד" 7. כוונת המושך בציינו את המילים "למוטב בלבד" ברורה. הוא מבקש כי הנפרע - והנפרע בלבד - יבוא וידרוש ממנו את פירעון השיק. השיק נושא הדיון נופל בגדרו של סעיף 7(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] - "שטר שיש בו מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר". ודוק: "לא סחיר" מובנו כאן - "לא סחיר - פורמלית", הווי אומר, "לא עביר". העבירות עשויה להינטל משטר במפורש ("מלים האוסרות העברתו") או על דרך פרשנות ("כוונה שהשטר לא יהיה עביר") (השווה י' זוסמן, דיני שטרות (אמינן, מהדורה 6, תשמ"ג) 68). אין חשיבות רבה לחלופה המדויקת שבה נופל הציון "למוטב בלבד", אם כי העדפתי היא כי אלו "מלים... המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר". העיקר לענייננו כי הוא בא להגביל את עבירות השטר. החזקה היא אמנם כי השטר עביר. הנטל להוכחת היעדר העבירות רובץ על הטוען, בענייננו על המערער, קרי המושך. דעתי כדעת הערכאות הראשונות, כי בנקודה זו עמד המערער בנטל, שהרי הוכח כי כוונתו הייתה, אכן, הגבלת העבירות. דרך אגב, יש לציין כי הגבלת העבירות יכולה להיעשות בחוליה הראשונה - בין המושך לנפרע, ויכולה להיעשות בכל חוליה עוקבת - בין המסב לנסב. הגבלה כזו היא אחת הקטיגוריות של "היסב מגביל" לפי סעיף 34(א) לפקודה. והנה, סעיף 34(א) מדגים את הגבלת העבירות של הזכאות השטרית והבעלות בשטר בביטוי "שלם לפלוני בלבד". אמנם, סעיף 33(ג) לפקודה משווה את הנסב לנפרע, אך איני רואה מקום להבחין בין ביטוי כאמור לבין הביטוי "לפלוני בלבד" (או "למוטב בלבד") (ס' אוטולנגי, "שיק משורטט 'למוטב בלבד' - סחיר?!" עיוני משפט ד (תשל"ה-ל"ו) 692, 696). 8. באנגליה ישבה על המדוכה ועדה - REVIEW COMMITTEE ON BANKING SERVICES LAW - אשר תפקידה היה לבחון את מעמד השיקים הבלתי עבירים. בדו"ח הוועדה, שהוגש ב-1989, צוין כי במקרה של שטר משורטט למוטב בלבד ("A/C PAYEE ONLY" ) המושך הצהיר על כוונתו - THAT THE PROCEEDS SHOULD BE AVAILABLE ONLY" "TO NAMED PAYEE. 9. הביטוי "למוטב בלבד" - מטרתו הגנה על המושך. קיימים טעמים מסחריים מגוונים לרצונו של המושך בהגבלת העבירות. כך, למשל, המושך מעוניין לשמור על קשת הגנותיו כלפי הנפרע. סיחור השטר לאחר כישלון התמורה משמיט את ההגנה תחת רגלי המושך, אם הנסב הוא אוחז כשורה (ריכוז האסמכתאות מובא בפרשת שייקביץ, בעמ' 116). יתרה מזאת, אפילו הנסב אינו אוחז כשורה אך הסיחור נעשה טרם צמיחת טענת ההגנה למושך - אין לו למושך, על-פי הדין הנוהג כיום, טענת הגנה טובה נגד הנסב (ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר ואח' (להלן - הלכת גויסקי). שיק שאינו עביר - שני. טענות ההגנה נשמרות לו, למושך. הנפרע אינו יכול להעביר את זכאותו השטרית. אין אפשרות של העברת הבעלות בשטר. שאיפת המשפט האזרחי היא מילוי הציפיות הסבירות של הצדדים. ראינו כי ציפייתו הסבירה של המושך היא להגביל את עבירות השיק. לצורך כך הוא רשם את הציון על השיק. התעלמות ממשמעות הציון לולה לסכל ציפייה זו. אינטרס הנפרע הוא למנוע את ההגבלות על העבירות. הגבלת העבירות מונעת ממנו לסחר את הבעלות בשטר לצד ג'. הגבלת העבירות מונעת ממנו, בין היתר, את אפשרויות מישכון השטר. ההכרעה בין הצדדים באשר לעבירות השטר נעשית על-פי יחסי הכוחות ביניהם. אם יד המושך על העליונה - העבירות תוגבל. אם יד הנפרע על העליונה - תישאר עבירות השיק על כנה. בדרך כלל, אין מקום להתערבות שיפוטית ביחסים עסקיים אלו, אם כי ייתכן שמן הראוי כי במיגזר הצרכני יאמר המחוקק את דברו במטרה להגן על הצרכן ביחסיו עם הספק (לרנר, במאמרו הנ"ל, בעמ' 57-56). מוסכם כי, בעובדות העניין, כוונת המושך והנפרע הייתה להגביל את עבירות השיק (סעיף 4 לתצהיר הנפרע - מר עזרא שם-טוב (נ/9)). החזקה הפרשנית מן הנכון שתפעל לקידום ציפיותיהם הסבירות של שני הצדדים. 10. ניתן להקשות ולומר - כיצד קמה כוונת הצדדים להגביל עבירות, שהרי השטרות נמשכו במסגרת עיסקת "גלגול שטרות". אין עוררין כי מטרת הצדדים הייתה, כי כל אחד מהם יקבל אשראי נוסף במסגרת יחסיו עם הבנק. אם כן, לכאורה, ניתן להסיק כי השטרות חייבים להיות עבירים, שהרי אם לא כן מה הטעם בשטר כבטוחה? מקובל עליי כי פרשנות זו אפשרית. אך אפשרית גם פרשנות אחרת אשר מתיישבת עם הביטוי "למוטב בלבד". לפי הפרשנות האחרת, כל צד מבקש להשיג אשראי נוסף מהבנק בתקופת הביניים עד פירעון השטרות. כל צד מציג מצג לפני הבנק, שעל פיו תזרים המזומנים העתידי שלו הוא תזרים טוב. ייתכן כי אותו מצג הוא מצג שווא - על כל המשתמע מכך. כמובן, איני מביע דעה בשאלה זו. מכל מקום, במישור הקנייני, אם הבנק ביקש למשכן - הרי שבקשתו לא נתמלאה. משתמע מכאן שמי שנושא בסיכון הוא הבנק; אך הוא יכול היה לסרב לקבל שיק "למוטב בלבד" כבטוחה לחיוב. התוצאה שלפיה מסוכלת צפיית הבנק אינה קשה בעיניי, הואיל והבנק חייב לבדוק את השטרות הממושכנים. כיתוב "למוטב בלבד" יכול להניע את הבנק לדחות את השטר כבטוחה. בדיוק כפי שהבנק לא ייטול נכסים אחרים בלתי עבירים, כך מן הראוי שלא ייטול שטר בלתי עביר. חובת הבנק הגובה 11. בנק גובה חייב לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא כי אכן חשבונו של המוטב (הנפרע) הוא אשר יזוכה. הפרת חובה זו על-ידי הבנק הגובה עלולה לחייב אותו בפיצויים. בפרשת עתיד, בעמ' 177, קבע המשנה לנשיא (כתוארו אז) זוסמן כי: "המילים 'לחשבון הנפרע' הן גופן מילות הגבה, לאמור, הן מגבילות את הבנק הפורע במה שיש לעשות בכסף שגבה. עליו לדאוג לכך שחשבונו של הנפרע, שלו בלבד, ולא של אחר, יזוכה בסכום השיק". דברים אלה מקובלים עליי. עם זאת, המשך הדברים בפרשת עתיד ראויים לעיון מחדש. אמרנו למעלה, כי מטרת הציון "למוטב בלבד" היא הגנה על המושך. הגבלת העבירות משרתת את אינטרס המושך. היא פוגעת באינטרס הנפרע (השווה אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, בעמ' 696). המשך הדברים בפרשת עתיד, שם, הם - "...סיחר הנפרע את השיק לאדם אחר, הרי הוציא את השיק מרשותו, ממילא לא יוכל לבוא בטענה על הבנק הגובה אם גבה בעבור האדם אליו סוחר השיק". כל הרבותא בהגבלת העבירות היא ההגנה על המושך. ודאי כי הנפרע אינו יכול לבוא בטרוניות לאחר סיחור השיק, אך המושך רשאי גם להלין כנגד הבנק הגובה על כי הפר את הוראותיו. מולדת פקודת השטרות [נוסח חדש] שלנו היא אנגליה. אך מובן כי המשפט האנגלי אינו מחייב אותנו ככלי פרשני למרות סעיף 2 לפקודה (ראה סעיף 15(ג) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948). פנייתנו אל המשפט האנגלי נעשית אפוא מתוך מבט השוואתי וביקורתי. בהקשר השטרי ישנו משקל למשפט האנגלי בשל הדמיון הרב בין פקודת השטרו [נוסח חדש] ובין הורתה - 2881 ,BILLS OF EXCHANGE ACT. המשפט האנגלי שינה את עמדתו בכל הנוגע לכיתוב "למוטב בלבד" על שטר על-ידי הוספת סעיף A18 ל- CHEQUES ACT. הסעיף הוסף בשנת 1992. עד 1992 שררה באנגליה ההלכה כי - THE TRANSFERABILITY OF A CHEQUE IS EQUALLY UNAFFECTED BY THE" ADDITION TO THE CROSSING OF THE WORDS A/C PAYEE ONLY: NATIONAL .IMPORTERS CO. LTD. V ;534 .Q.B 1 ]1981[ BANK V. SILKE UNIVERSAL GUARANTEE ;792 .K.B 2 ]7291[ .WESTMINSTER BANK LTD "196 .W.L.R 1 ]5691[ .PTY. V. NATIONAL BANK OF AUSTRALIA LTD "?E. P. ELLINGER, "IS THERE A NEED FOR NON TRANSFERABLE CHEQUES) .(71 ,51 )2991( .L. Q. REV 801 כיום סעיף 81A קובע כי - WHERE A CHEQUE IS CROSSED AND BEARS ACROSS ITS FACE THE WORDS" ACCOUNT PAYEE' OR 'A/C PAYEE', EITHER WITH OR WITHOUT THE WORD' ONLY', THE CHEQUE IS NOT TRANSFERABLE, BUT IS ONLY VALID AS' ."BETWEEN THE PARTIES THERETO הוראה חד-משמעית זו שוללת את עבירות השטר. אולם, עוד טרם התיקון הסטטוטורי שררה באנגליה ההלכה, כי הביטוי "למוטב בלבד" מהווה נורת אזהרה לבנק הגובה. אם כי חוק השרות האנגלי אינו מכיר בביטוי הנ"ל, הרי שההוראה לבנק הגובה פירושה כי עליו להפקיד את דמי השטר שנגבו לחשבון הנפרע בלבד. עמדה זו מעניקה הגנה טובה לאינטרס של המושך. בדרך כלל, הגנת הבנק הגובה במשפט האנגלי מבוססת על סעיף 4 ל-7591 ,CHEQUES ACT. ביסוס טענת ההגנה מכוח חוק זה מחייב את הבנק, בין השאר, להוכיח את היעדר רשלנותו. קטיגוריה מוכרת של רשלנות, הממוטטת את הגנת הבנק, היא גביית שיק המשורטט "למוטב בלבד" לחשבון אחר ללא קבלת הסבר נאות (4091( AKROKERRI (ATLANTIC) MINES, LIMITED V. ECONOMIC BANK) .(274 AT ,]61] עם זאת, אם מוצג הסדר נאות לפני הבנק הגובה - אין הוא חב ברשלנות (254 AT ,]51[ )6791( .SOUHRADA V. BANK OF N.S.W. זהו הטעם שבגינו מציינים מלומדים אנגליים כי הביטוי "למוטב בלבד" (או "לחשבון הנפרע" ("ACCOUNT PAYEE"), מגביל בפועל את עבירות השטר ,J. R. PAGET ,873 )9891 ,TH ED., BY M. HAPGOOD01 ,THE LAW OF BANKING (LONDON ודבריהם הקולעים של CHALMERS AND G. GUEST, ON BILLS OF EXCHANGE, CHEQUES AND .246 )1991 ,TH ED., BY A. G. GUEST41 ,PROMISSORY NOTES (LONDON באשר לנפקות המילים "למוטב בלבד" - NEVERTHELESS,IN PRACTICE, THEY MAY RENDER THE CHEQUE" TRANSFERABLE ONLY WITH DIFFICULTY OR NOT TRANSFERABLE AT ALL, FOR A BANKER MAY REFUSE TO COLLECT A THIRD PARTY CHEQUE SO CROSSED IN THE ABSENCE OF EXPLANATION AS TO WHY ."IT IS BEING COLLECTED FOR HIS CUSTOMER WHO IS NOT THE PAYEE מסקנות פרשניות 12. פתרוננו עשוי ללבוש שני לבושים: האחד, כשיטת המשפט האנגלי עד השינוי החקיקתי הנ"ל; במילים אחרות, השיק עביר אולם עומדת למושך עילה כנגד הבנק הגובה בגין רשלנות. השני, השיק איננו עביר, וממילא אין כל אפשרות לקנות בו זכאות שטרית מלאה. בעיניי טוב הפתרון השני, שעל פיו הביטוי "למוטב בלבד" מגביל את עבירות השיק. הוא משרת את הבהירות והפשטות; הוא יוצר חפיפה בין הנוסח למשמעותו, בכך שהוא מהווה הוראה לבנק הגובה לזכות את חשבון המוטב בלבד. היסב השיק המצוין בביטוי "למוטב בלבד" יכול להיות אך ורק היסב לגוביינא כאשר הבנק הוא שלוח המוטב - הנפרע. הפתרון של היעדר העבירות הוא הפתרון המתחקה בצורה מדויקת יותר אחר כוונת הצדדים. הוא מעניק הגנה מלאה ורחבה יותר למושך. הוא אף חוסך בעלויותיה של עיסקה, הכרוכות בבירורים ובקבלת הסברים - נאותים או בלתי נאותים - סביב השאלה מדוע לפרוע את השטר לצד ג' שאינו הנפרע. הוא מקדם את ערכי הבהירות והיציבות המסחרית הדרושים במערכת גביית השטרות. למוטב בלבד - תנאי פסול בשטר? 13. סעיף 3 לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע את הכלל היסודי בדיני שטרות כי שטר חליפין, לרבות שיק, הוא "פקודה ללא תנאי". תנאי של המושך לנמשך פוסל את המסמך מלהיות שטר (ס' אוטולנגי, "תנאי ותניה בשטר" גבורות לשמעון אגרנט (גרפ-פרס, תשמ"ז) 381). במאמרה מעלה פרופ' אוטולנגי ארבעה נימוקים ליסוד האיסור על קביעת תנאי בשטר, במערכת היחסים שבין המושך והנמשך. שני הטעמים הראשונים - נימוק ודאות הפירעון ונימוק השקיפות ("קונקלוסיביות הפרטים בשטר גופו" כלשון המלומדת) נראים כנימוקים עיקריים. ברוח מבחנה של פרופ' אוטולנגי, המבחינה בין תנאי אסור ותניה מותרת, נראה לי כי הביטוי "למוטב בלבד" מהווה תניה כשרה. סעיף 15(א) קובע, כי - "מושך השטר... יכול לרשום בו תניה מפורשת - (1) השוללת או המגבילה את חבותו הוא כלפי האוחז; ...". המושך יכול לשלול את חבותו השטרית לחלוטין (אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, גבורות לשמעון אגרנט, בעמ' 390). ברור כי השלילה המוחלטת של החבות תהא נדירה, הרי לגבי הנפרע אין כלל ערך כלכלי לשטר. עם זאת, ניתן להעלות על הדעת מקרים שבהם המושך מגביל את חבותו. בין מקרים אלו מצוי ענייננו, שבו מגביל המושך את חבותו אך ורק כלפי הנפרע בלבד. יוצא כי שיק המשורטט למוטב בלבד הוא אכן "פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו", כדרישת סעיף 3 פקודת השטרות [נוסח חדש]. הפקודה נושאת בחובה תניה. נפקותה של התניה זהה לנפקות הפקודה לשלם את הכספים לאדם פלוני - ספציפי. פקודה לשלם לפלוני כשרה, וכך גם הפקודה לזכות את חשבונו של פלוני בלבד אין לראותה כפסולה מחמת התנאי האמור. השטר שלפנינו 14. התבוננות בשטר שלפנינו מגלה את הביטוי "למוטב בלבד". לכאורה - בכך דיינו; הווי אומר, לטעמי, אין עבירות. עם זאת, כפי שציינו, קיימת הוראה נוגדת בשטר, וביטויה במילה "לפקודת", שפירושה כי הבנק חייב לשלם את הכספים לפי פקודת הנפרע, לרבות לכל מי שיורה עליו הנפרע. מהותה של המילה "לפקודת" בשטר היא סחירות - עבירות וטהירות. הביטוי "למוטב בלבד" המצוין על פני גוף השטר מגביל את העבירות. נשאלת השאלה - האם לאור ההוראות הסותרות הללו, השיק שלפנינו עביר? דעתי אינה כדעת שתי הערכאות דלמטה, אשר סברו כי היבט העביות הוא הדומינאנטי. לשיטתי - השיק אינו עביר. בית-משפט השלום גייס לשיטתו את ע"א 24/67 איגלברג נ' זיכרברוד ואח' (להלן - עניין אינגלברג), בעמ' 36: "המערערים מבקשים להסתייע בכלל הידוע, שמקום שאתה מוצא במסמך דברים מודפסים ודברים כתובים המכחישים אלה את אלה, הכתב עדיף. ואולם, כלל פרשנות זה אינו עומד למערערים כשהמדובר הוא בשטר, ומלים מפורשות וחד משמעיות דרושות כדי ליטול מן המסמכים תכונת הסחרות שהחוק יחד להם". בעניין איגלברג דובר בסתירה פנימית: שטר חוב אשר צוין בו "לפקודת פלוני בלבד". לטעמי, הכלל היסודי שאותו יש להעדיף גם בדיני שטרות הוא פנייה אל כוונת הצדדים. ההנחה העובדתית היא כי הכיתוב בכתב היד משקף בדיוק רב יותר את כוונתו האותנטית של מושך השטר. בהקשר זה מעניין האמור בסעיף 3-118 ל-.U.C.C של ארצות-הברית שכותרתו - "AMBIGUOUS TERMS AND RULES OF CONSTRUCTION" (סעיף 3-114 ל-(REVISION 0991( .U.C.C). סעיף (B(811-3 קובע לאמור: :THE FOLLOWING RULES APPLY TO EVERY INSTRUMEN" ."...B) HANDWRITTEN TERMS CONTROL TYPEWRITTEN AND PRINTED TERMS) CARDALL בפרשנותו ל-.U.C.C אומר: THESE RULES SIMPLY RECOGNIZE THAT THE MANNER OF TRANSCRIPTION" THAT REQUIRED THE MOST PERSONAL INVOLVEMENT MOST LIKELY INDICATES ."THE REAL INTENT OF THE PARTIES ההתחקות אחר כוונת הצדדים בדיני השטרות כאמת מידה פרשנית מנחה מוצאת את ביטויה בפקודת השטרות [נוסח חדש] עצמה. הוראות סותרות בשטר עשויות להתייחס למיגוון אפיונים שטריים. ענייננו דן בהוראות סותרות באשר לעבירות השטרית. עם זאת, אפשר שההוראות הסותרות תתייחסנה לנושאים אחרים, כגון גובה החיוב השטרי (סתירה בין המילים והסכום הרשום על פני השטר). סעיף 8(ב) לפקודה קובע כי - "מקום שהסכום שיש לפרעו נאמר גם במלים וגם בספרות, והן מכחישות זו את זו, הסכום שהמלים מורות עליו הוא הסכום שיש לפרעו". הוראה זהה מצויה בקונטיננט מכוח GENEVA CONVENTION ON BILLS ,6 ARTICLE 2391 ,OF :EXCHANGE WHEN THE SUM PAYABLE BY A BILL OF EXCHANGE IS EXPRESSED IN" WORDS AND ALSO IN FIGURES, AND THERE IS A DISCREPANCY BETWEEN ."THE TWO, THE SUM DENOTED BY THE WORDS IS THE AMOUNT PAYABLE מקובל עליי כי במקרי ספק או במקרים גבוליים - גובר יסוד הסחרות (העבירות והטהירות), וייתכן שיש לראות בעובדות המקרה בניין איגלברג עובדות גבוליות. אני מותיר את ההכרעה בשאלה זו בצריך עיון משום שעובדותינו ברורות: כוונת הצדדים הייתה הגבלת העבירות. הגבלה זו בוטאה במפורש, בגלוי ובפשטות. בשולי הדברים אוסיף כי בענייננו מדובר בביטוי "למוטב בלבד" בכתב-יד, ובביטוי "לפקודה" מודפס, ולכן לא התייחסנו למקרה שבו ההוראות הסותרות על השטר, שתיהן גם יחד, מודפסות. הוראות סותרות בשטר הן מקרה פתולוגי בדיני השטרות. כרגיל, הוא יתרחש מקום בו סדרת שיקים סטנדרטיים נושאת עמה את הכיתוב "לפקודה" ומושך השיק מוסיף (בכתב-יד או בהטבעת חותמת) את הביטוי "למוטב בלבד". נדיר המקרה שבו הזמנת סדרת שיקים סטנדרטית תיעשה, כשיטה, על דרך מתן הוראות סותרות בשטר; אולם מה המסקנה הלכאורית, אם נסיבות כאלה ייווצרו? ניתן לטעון כי תוספת ההוראה "למוטב בלבד", בין בכתב-יד, בין בדפוס ובין בהטבעת חותמת, היא בכל מקרה בגדר הוראה ייחודית הבאה לשנות מן המהלך השטרי המקובל ומן המעמד הרגיל של השטר, היינו מדרך המלך של השטר. בכך גם מעמדו הייחודי של הרישום האמור, כהוראה הדומינאנטית, המבקשת לחסום את הילוכו הרגיל, השטרי, של המסמך. אפשרית גם גישה פרשנית נוספת. נקודת המוצא של פסק-דיני היא ראיית השטר כמקרה פרטי של חיוב, ומכאן מסקנתי כי פרשנות שטר באה במסגרת פרשנות החיוב. אכן, "כפוף לכללים המיוחדים הנובעים מאופיו הסחיר של החיוב השטרי, דינה של התחייבות שטרית כדין כל התחייבות חוזית..." (ברק, בספרו הנ"ל, בעמ' 32). סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". מבחינה פורמאלית, סעיף 25(א) מוחל על כל חיוב ("...ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים..."), מכוח סעיף 61(ב) לחוק. השטר מגלם חיוב. החיוב כפוף לדיני הפרשנות של דיני החיובים: משמעות השטר תפורש אפוא לפי אומד דעתם של הצדדים. ההנחה היא כי יש לאלמנט הסחרות משקל במסגרת אומד דעתם של הצדדים. אולם אין לומר כי לעולם שיקול הסחרות גובר. הפרשנות מבקשת להתחקות אחר רצון סובייקטיבי של הצדדים. היא אינה באה כמכשיר לקידום תיאוריות שטריות בדבר סחרות. ודוק: סעיף 25(א) דן בפרשנות חוזה "כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה". השינוי המחויב, מכוח סעיף 61(ב), הינו: השטר יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך השטר. למדרגת הפרשות הזו יש משקל לאור עקרון השיתוף השטרי שעל פיו השטר הינו רץ ללא מטען. השטר אמור לשקף את מסגרת החבות ללא חקירה חיצונית. לסיכום: המסגרת הפרשנית של השטר היא, כנקודת מוצא, המסגרת הפרשנית הכללית של דיני החיובים - כביטוים בחוק החוזים. לפיכך, אם מדובר בשטר אשר מכיל הוראות סותרות - יש להתחקות אחר ההוראה הקולעת ביותר לאומד דעת הצדדים. כך, למשל, אם הוראה אחת בכתב-יד והוראה אחרת מודפסת, ההנחה היא כי ההוראה בכתב היד גוברת. במקרה הקיצוני, שבו שתי ההוראות הנוגדות מודפסות, הרי שיש לנסות ולהתחקות אחר אומד דעת הצדדים לשטר. כך, כאשר שטר נמשך לצורך פירעון חיוב שעבירותו הוגבלה (מכוח דין או חוזה), יש להניח כי הכיתוב "למוטב בלבד" בא לשקף את כוונת המושך לאי-עבירות השטר. טול, למשל, קיצבאות לפי דיני ביטוח לאומי. סעיף 135(א) לחוק ביטוח לאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, קובע כי "זכות לגימלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא..." (אלא לפירעון חיוב מזונות מכוח פסק-דין). נניח כי המוסד לביטוח לאומי מזמין מבנק פנקסי שיקים הכוללים בחובם הוראות סותרות מודפסות ("לפקודה" לצד "למוטב בלבד"). כאן, דומה כי ידו של הכתוב "למוטב בלבד" תהא על העליונה. לסיכום: ככלל, במציאות העסקית (ליתר דיוק, "המציאות השטרית") הישראלית דומה כי הופעת הכיתוב "למוטב בלבד" על שטר מלמדת על כוונה להגביל את עבירות השטר. על ודאות הדין 15. קיימים שיקולים כבדי משקל השומרים על אינטרסים של ודאות משפטית ויציבות. אינטרסים אלו חיוניים במיגזרים מגוונים - כגון הייעוץ המשפטי השוטף, התכנון העסקי ארוך הטווח, נוהלי המערכת וכולי. שינוי הלכה בדיני שטרות מחייב הקפדה על מניעת זעזוע במערכת המסחרית והבנקאית. במציאות, דגם העובדות הטיפולוגי הוא משיכת שיק לפקודת הנפרע והסבת השיק על-ידי הנפרע לגבייה באמצעות המסלקה הבין-בנקאית (לרנר, "שטר בטחון וזיכוי חשבון בנק כמתן ערך בשטרות" משפטים יז (תשמ"ז-מ"ח) 71). הגיונה של מציאות זו, שבה פחות ופחות שטרות מסוחרים בפועל לצדדים שלישיים (להבדיל מסיחור לגבייה) ברור. בין השאר, היא נובעת ממוסר התשלומים הירוד של חלק ניכר ממושכי השיקים בארץ (השווה - חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981). שיק שסורב הוא חיזיון נפרץ במקומותינו. לפיכך, בדגם הרגיל, השכיח, התחרות על הזכות השטרית תהא בין בנק-גובה לבין מושך שטר. המערכת הבנקאית היא מערכת מוגדרת ומקצועית. זרימת המידע בתוכה - טובה. לעומת זאת, ציבור מושכי השטרות הם כלל החברה הישראלית. המשכת המצב שבו ציפייתו של האדם הסביר היא הגבלת העבירות, אך בפועל נמצאת ציפייתו מסוכלת, יוצר תוצאה בלתי רצויה. המשפט חייב להסיר מכשול מפני עיוור. המשפט אינו צריך להטיל גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. בבחינת הפגיעה בכל אחד מהצדדים, נראית התוצאה צודקת: המושך לא קיבל דבר בעבור השטר ומדוע ייאלץ לפרוע אותו? ומאידך גיסא, מוסדות פינאנסיים וציבוריים רבים ממשיכים לנהוג בציון "למוטב בלבד" כביטוי להגבלת עבירות הזכאות השטרית. לשון אחר - הלכת עתיד לא יצרה את ההסתמכות העסקית, הראויה להגנה. לאחר בחינת מכלול השיקולים הללו הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל: הייתי פוסק כי השטר לא היה סחיר, וכי הרישום בכתב-יד גובר על המילה "לפקודת". 16. קראתי בעניין את פסק-דינו של חברי, המשנה לנשיא, ואני מבקש להעיר הערות מספר באשר לפתרון שהוצג על-ידיו. חברי, המשנה לנשיא, גורס כי השטר הנדון הוא עביר. אולם אין אפשרות לקנות בשטר המשורטט "למוטב בלבד" אחיזה כשורה. השטר איננו טהיר. חברי גורס כי - "הנפרע - ביחסיו עם זולתו - רשאי להסב את השטר ל'אוחז' לכל מטרה שהיא, ולא רק לצורכי גבייה. הבעלות בשטר יכולה לעבור לנסב זה". פירושו של דבר, כי השטר עביר - היינו: הזכאות על-פי השטר הינה של הנסב. אם הוא הבעלים, הרי שהוא רשאי לעשות בשטר "כל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם" (סעיף 2 וסעיף 13(א) לחוק המיטלטלין). אולם חברי מוסיף כי נסב בעל שטר המכותב "למוטב בלבד" חייב "להעביר את דמי השטר לנפרע". אם כך הם פני הדברים, האם אכן הנסב הינו הבעלים בשטר? הוא הרי אינו רשאי לעשות "כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". לכאורה, כל אשר הוא רשאי לעשות הינו העברת דמי השטר אל הנפרע. במילים אחרות, לכאורה, חברי טוען כי זכאות הנסב אינה אלא זכאות של שלוח, היינו של גובה, והוא מבהיר: "חזותו של השטר קובעת כי מעמדו של מקבל הפירעון (מהנמשך) הוא זה של גובה, הפועל בעבור הנפרע". עיקרון מנחה בדיני השטרות הינו עקרון השקיפות - היינו: השטר, הוא עצמו, חייב לשקף במדויק את תוכנו. שיטתו של חברי מכרסמת קשות בעיקרון זה. חזות - לחוד, ומהות - לחוד. החזות - חזות של שליחות. המהות - מהות של בעלות. אולם חברי פוסק כי הנסב איננו חייב להעביר את דמי השטר לנפרע. לסכום: נראה כי, לשיטתו, הנפרע רשאי לנהוג בשטר מנהג בעלים. הנפרע רשאי להעביר את הזכויות מכוח השטר, על-ידי היסב או על-ידי מכר השטר (ניכיון שטרות). הוא רשאי למשכן את השטר כאשר אי-פירעון החיוב המובטח יעביר את הזכות לנושה. יוצא, כי השטר עשוי להיפרע כדין שלא לידי המוטב-הנפרע. פרשנות זו איננה מקובלת עליי. היא תרבה אי-בהירות ואי-הבנות; הפרשנות המוצעת סוטה, לטעמי, מן המגמה שלפיה יש להתוות קווים פשוטים וברורים, המסייעים לאדם מן השורה, מונעים את הצורך בהתדיינות, יוצרים התאמה בין הכתוב לבין משמעותו ומסירים על-כן מכשול בלתי נחוץ. 17. חמישה שיקולים עומדים ביסוד מסקנתו של המשנה לנשיא. לאור מסקנתי המסכמת כמובא לעיל, מן הראוי לנתח שיקולים אלה בפירוט רב יותר. שיקולו הראשון של חברי, המשנה לנשיא, הוא כי מסקנתו מבוססת "מבחינה טכנית". הוא מסכים כי "הגישה המקובלת הינה כי הדיבור 'למוטב בלבד' דומה הוא לדיבור 'לחשבון הנפרע בלבד'" (ההדגשות שלי - מ' ש'), וכי משיכת השטר "לנפרע בלבד" מגבילה את עבירות השטר. דומה אפוא, כי מתבקשת המסקנה כי אף ציון הערה "למוטב בלבד" הינו בעל אפקט של הגבלת עבירות. שיטתו של חברי נסמכת על ההבחנה בין הכיתוב "לנפרע בלבד" והכיתוב "לחשבון הנפרע בלבד". לטעמי, הבחנה זו איננה מוצדקת מבחינה עניינית, והיא תסוכל מבחינה מעשית. נקודת המוצא לכל דיון משפטי בסוגיה לפנינו טמונה בהוראה אשר בסעיף 7(א) לפקודה, הקובע כי, "שטר שיש בו מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר" (הוראה זו מופיעה בסעיף 8 ל-2881 ,BILLS OF EXCHANGE ACT; ובסעיף 2(21) לחוק השטרות הקנדי). חברי מסכים כי הביטוי "לנפרע בלבד" הינו בגדר "מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר...". האין לומר לפי אותו היגיון ובהסתמך על משמעות המילים כי הביטוי "למוטב בלבד" אף הוא בגדר "מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר"? הרי המושך הוא הרושם את ההתנאה המסייגת על גבי השטר. ה"מוטב" הינו אותו נפרע, אשר אליו נמסר השטר. כוונתו של המושך היא כי דמי השטר ישתלמו למוטב בלבד. כוונתו איננה כי דמי השטר ישתלמו לצד שלישי. על-כן, קשה לקבל את הגירסה שלפיה הביטוי "למוטב בלבד" אינו נופל לרשתו של סעיף 7(א). אכן, יפים בהקשר זה דבריה של פרופ' אוטולנגי באשר לביטוי "למוטב בלבד", ולפיהם - "כשלעצמי הייתי רואה בו הגבלה ברורה על עבירות השיק" (ס' אוטולנגי, "מעמדו השטרי של שטר-ביטחון" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 88 ,65). אין לי אלא לצרף דעתי לשיטתה. השיקול השני של חברי נעוץ בעובדה כי פרשנותו מעניקה הגנה ראויה לאינטרסים הלגיטימיים של המושך. אף טעם זה אינו מקובל עליי. חברי מציין כי הביטוי "למוטב בלבד" בא להגן על האינטרסים של המושך. הרי לנפרע אין עניין ברישום האמור על השטר. המושך הוא הרושם את הביטוי האמור מתוך ציפייה כי האינטרסים שלו יוגנו. דא עקא, שהפרשנות המוצעת על-ידי חברי איננה מגנה על האינטרסים של המושך. פרשנותו מכבידה על מצבו של המושך. היא שומטת תחת רגליו קבוצה של הגנות מפני החבות השטרית, שהן "טענות ההגנה האישיות" (ברק, בספרו הנ"ל, בעמ' 52). כך, למשל, טענת הקיזוז היא טענת הגנה אישית, היינו: "...בין צדדים רחוקים, אין החייב על פי שטר רשאי להעלות טענות הגנה אישיות כלפי האוחז: ראובן עשה שטר לפקודת שמעון. בתביעתו של שמעון עשוי ראובן להעלות טענת קיזוז שמקורה בעסקה קודמת ביניהם. אם שמעון יעביר את השטר ללוי כאוחז 'סתם', לא יוכל ראובן להעלות טענת הקיזוז האמורה נגד לוי. טענת הקיזוז היא 'אישית' בין צדדים קרובים, ואין היא 'רצה' עם המסמך" (שם, בעמ' 53). אגב, אינני דן כאן במהותה של טענת הקיזוז במסגרת השטרית (א' רוזן-צבי, "טענת קיזוז נגד זכות שטרית" עיוני משפט ז (תשל"ט-תש"מ) 653). גם בשיטות משפט אחרות מוכרת ההבחנה בין מערך טענות ההגנה כלפי צד קרוב (נפרע) לבין מערך טענות ההגנה כלפי צד רחוק (נסב) (ראה, סעיף .U.C.C-ל (3( )A( 503-3 וכן J. B. MCDONNEL, FREEDOM FROM CLAIMS AND DEFENSES: A STUDY IN JUDICIAL 016 ,965 )38-2891( .GA. L. REV 71 ACTIVISM UNDER THE UCC). הדברים מובאים כהדגמה לכך שהמושך הוא בעל אינטרס לגיטימי מלא לשמור את מכלול טענות ההגנה העומדות לו. טענת הגנה אחרת אשר שיטת חברי משמיטה מידי המושך, היא הטענה בדבר היעדר תמורה. אם הנפרע לא נתן תמורה בעבור השטר, עומדת למושך, כעיקרון, טענת הגנה. המושך מעוניין בשמירת טענה זו ולשם כך הוא מגביל את העבירות. לעומת זאת, אם תאמר כי השטר עביר (אפילו אינו טהיר), עשויה טענת ההגנה להישמט מידי המושך. הכיצד? אם ההיסב של הנפרע נעשה בתמורה, הרי שמתן התמורה מקעקע את טענת ההגנה. מתן התמורה מרפא את כל החוליות הקודמות נעדרות התמורה. ודוק הנסב אינו אוחז כשורה. לפנינו אפוא דוגמה נוספת להבדל בין עמדת המושך כלפי צד קרוב מול עמדת המושך כלפי צד רחוק. נשאלת השאלה: מדוע לשלול ולסכל את רצונו של המושך? מדוע לומר כי עומד לו אינטרס לגיטימי בטענות הגנה פלוניות ולא עומד לו אינטרס לגיטימי בטענות הגנה אלמוניות? מעבר לכך, פעמים קיים אצל מושך אינטרס ראוי להגנה, המניע אותו להגביל את עבירות השטר. אינטרס זה נובע מן העובדה שהזכאות הנפרעת על-ידי השטר איננה עבירה. זכאות עשויה להיות בלתי עבירה מכוח דין, מעצם מהותה או מכוח חוזה (סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969). מושך השיק מבקש להבטיח כי הזכאות תיוותר, במידת האפשר, אצל הזכאי, המוטב. הוא מציין כי השטר הוא "למוטב בלבד". מדוע לסכל את רצונו? שיקולו השלישי של חברי מצדד בשמירה על היציבות העסקית. עמדתי בפסק-דיני על המשקל המיוחד שיש להעניק ליציבות ההלכה בדיני השטרות. אין מחלוקת בנקודה זו. באשר לענייננו, חברי גורס אף הוא כי יש לסטות מהלכת עתיד. הלכת עתיד גורסת טהירות מלאה של שיק המשורטט "למוטב בלבד". גם חברי מסתייג מפן זה של הלכת עתיד. כפי שעולה מדבריי לעיל, עצם ההסתייגות מקובלת עליי במלואה. מעבר לכך, דומה כי לא נוצרה אותה הסתמכות עסקית הראויה להגנה. דומה כי הלכת עתיד לא שלחה שורשים בעולם הפינאנסים. הלכת עתיד שייכת לעבר. מכל מקום, פתוחים אנו לעצב את הפתרון הראוי. היות שהמציאות העסקית לא עיכלה היטב את הלכת עתיד, הפגיעה הצפויה ביציבות העסקית היא שולית בלבד. דיני השטרות מהווים כלי שרת בידי עולם העסקים. לפיכך, מן הראוי כי דיני השטרות יתחשבו במציאות העסקית ובמנהג הסוחרים. כך נעשה בעניין הערבות השטרית (סעיף 57(ב) לפקודה - דרישת הכיתוב "בון פור אוואל", למשל, ע"א 143/64 טננהויז נ' זילברשטיין, בעמ' 458-457); כך נעשה בעניין השיק הדחוי (כיום, הסוגיה מוסדרת בסעיף 73(ב) לפקודה). כך מן הראוי שייעשה בשטר המשורטט "למוטב בלבד". יתרה מכך, כפי שציינתי בראשית דבריי בפיסקה זו, הנני חושש שהפרשנות, שלפיה השטר עביר אך דמי השטר חייבים להיות משולמים לנפרע בלבד, תגרום לתקלות בחיי העסקים ותוליך להתדיינויות מיותרות. שיקולו הרביעי של חברי נוגע לטיבו של המכשיר הפינאנסי המוענק לקהילייה העסקית. אין בידי לקבל טיעון זה. פקודת השטרות [נוסח חדש] מעמידה לרשות הקהילייה המסחרית מספר קטיגוריות של שטרות: שר עביר וטהיר, שטר עביר ובלתי טהיר, ושטר בלתי עביר ובלתי טהיר. פרשנותו של חברי איננה מעניקה לקהילייה המסחרית מכשיר חדש. פקודת השטרות [נוסח חדש] מפרטת בסעיף 81 את הדרך המפורשת לקבוע שטר עביר. מקובל עליי כי סעיף 81 איננו קובע רשימה סגורה של שטרות עבירים ובלתי טהירים. ניתן לשלול את הטהירות בדרכים נוספות. מכל מקום, מתקשה אני להבחין בתרומה המיוחדת של הפרשנות המוצעת לקהילייה העסקית. נהפוך הוא: בעידן המודרני, השטר תופס את מקומו יותר ויותר כאמצעי תשלום. לפיכך, מתבקש להעניק לקהילייה המסחרית והצרכנית מכשיר אשר ימלא ציפיות אלו, היינו ראיית השטר בנסיבות מוגדרות כאמצעי תשלום בלבד. פעמים, הברירה בין אמצעי התשלום השונים הינה מקרית גרידא: שיק, כרטיס אשראי וכיוצא באלה. בימינו אנו, ירדה קרנו של רעיון הסחרות כרעיון-על בדיני השטרות. השטר משמש, דרך כלל, כאמצעי טכני לקיום חיוב. שיטת משפט מעודכנת מן הראוי שתצעד עם רוח הזמן, ותספק לציבור את המסגרת הנורמאטיבית הנאותה למימוש צרכיו המסחריים. הדוגמה המובאת על-ידי חברי (דוגמת השכרת הנכס) איננה מדויקת. הרצון הטיפוסי של השוכר הינו אכן "להעלות כנגד כל אוחז כל אותן טענות ההגנה יש לו כלפי הנפרע-המשכיר". דא עקא, שפתרונו של חברי איננו מסייע במימוש רצון טיפוסי זה. כל טענות ההגנה האישיות נשללות ממנו. כפי שהוזכר כבר, אם עומדת לו, למשל, טענת קיזוז כנגד המשכיר, הוא לא יוכל להעלות אותה. לבסוף, שיקולו החמישי, והאחרון, של חברי טמון בעיקרון השטרי בדבר הגברת הסחרות השטרית. ציינתי בפסק-דיני כי במקרי גבול יש להעדיף את יסוד הסחרות. הוספתי כי המציאות העסקית בארץ מלמדת על ירידת קרנו של עקרון הסחרות השטרי. מבחינה זו, דומה כי התוצאה המושגת בפסק-דיני היא רצויה. אין בארץ "שיק צרכני", היינו: שיק אשר ברירת המחדל בו היא היעדר עבירות. לעומת זאת, שיטות משפט אחרות הכירו בחיוניותו הרבה של כלי זה. הכרה בחיוניות הכלי של שטר בלתי עביר מגלמת השתחררות ממוסכמות שנושנו, כדוגמת מתן משקל מוגזם לחשיבות הסחרות השטרית. הדגשנו בפסק-דיננו, כי דגם העובדות הטיפולוגי הוא משיכת שיק לפקודת הנפרע והסבתו לצורך גבייה A . J . ROSENTHAL, "NEGOTIABILITY - WHO ,J. S. ROGERS ;973-873 ,573 )1791( .COLU. L. REV 17" ?NEEDS IT (7891( .OHIO. ST. L. J 84 "NEGOTIABILITY AS A SYSTEM OF TITLE RECOGNITION" 197, 220-221). דומה אפוא, כי פרשנותו של חברי איננה מעניקה משקל ראוי לצורך בהגמשת עקרון הסחרות ובהכרה בשיק כאמצעי תשלום. אגב, אפשר ומן הראוי לבחון מחדש את חשיבות המשקל של מעמד הסחרות המהותית (הטהירות) במשפטנו בסיטואציות צרכניות. כרגיל, הנסב יהא בנק והמושך יהא צרכן. במדינות ארצות-הברית, בוטלה הטהירות בשיקים צרכניים. תחילה בהיסוס (במדינת ורמונט; לפירוט: V. COUNTRYMAN, THE HOLDER IN DUE COURSE AND OTHER ,7 ,1 )3791( .TEX. L. REV 25 ANACHRONISMS IN CONSUMER CREDIT ולבסוף בכל השיטות בארצות-הברית (ה-FTC RULE). כלל (A( 2.334 -ל FEDERAL TRADE COMISSION RULE מבטל את מעמד האחיזה כשורה כלפי מושך-צרכן. 18. חברי מקשה על שיטתי על-ידי הצגת הקושי הבא: אם השיק בלתי עביר, כיצד ניתן להציגו לפירעון אצל בנק גובה, והרי הצגת השיק מחייבת סיחור. דומה כי יש להבחין, הבחנה יסודית וברורה, בין סוגי ההיסב השונים. הגבלת העבירות פירושה היעדר היכולת להעביר בעלות בזכאות השטרית. מן המפורסמות הוא, כי לא כל היסב מעביר בעלות בחיוב השטרי. היסבו של הנפרע לבנק הינו היסב לגוביינא. הבנק הגובה הוא שלוח. הדברים ידועים, ואיני רואה טעם להאריך כאן. 19. סיכומם של דברים, הצעתו של חברי הינה, כי תהא לשון המשיכה אשר תהא, תוספת ההערה "למוטב בלבד" (או "לחשבון הנפרע") - בין בדפוס ובין בכתב-יד - מהווה "הערת אזהרה" שהדין קובע את תוצאותיה, כלומר שלילת טהירותו (סחרותו המטריאלית) של השטר, זאת ותו לא. לטעמי, עלינו לשאוף לבהירות ולפשטות ולמנוע ריבוי מיותר של התדיינויות שיצמחו מן הסבירות תוך הגבלת ייעודה של תמורת הפירעון. לפי שיטתי, אנו מסוגלים להשיב תשובה ברורה לשאלה "שיק המשורטט 'למוטב בלבד' - סחיר?!". התשובה לכך היא שלילית. הוא איננו טהיר. הוא איננו עביר. הייתי מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו. המשנה לנשיא א' ברק: האם נסב, האוחז בעד ערך שיק משורטט ועליו הערה בכתב-יד "למוטב בלבד", עשוי לזכות על-פיו כלפי המושך בזכות טובה מזכותו של הנפרע כלפי המושך - זו השאלה הניצבת לפנינו בערעור זה. חברי, הנשיא שמגר, משיב על כך בשלילה. על-פי גישתו, שיק ובו הערה בכתב-יד "למוטב בלבד" אינו עביר, וממילא אין בו אחיזה כשורה. אף אני משיב על השאלה המתעוררת לפנינו בשלילה. טעמי הינו, כי שיק ובו הערה (בדפוס או בכתב-יד) "למוטב בלבד" הינו עביר, אך מכוחה של ההערה "למוטב בלבד" נשללת האפשרות לזכות על פיו בזכות ובה מזכותו של הנפרע. אפשרות זו הועלתה על-ידיי בעניין שייקביץ. השארתי אותה באותה פרשה בצריך עיון. בפרשה שלפנינו נדרשת ההכרעה. אלה נימוקיי. 1. מאז אמצע המאה ה-19 מקובל הוא באנגליה להוסיף לשיק משורטט הערה בלשון "ACCOUNT PAYEE" או "ACCOUNT PAYEE ONLY" (ראה HOLDEN, SUGGESTED REFORM 35 ,33 )1591( .M.L.R 41 OT THE LAW RELATING TO CHEQUES. נוהג זה מקובל הוא בארצות אחרות שבהן נוהג דין השטרות האנגלי, כגון דרום-אפריקה (ראה [52[ )7791( STANDARD BANK OF S. A. LTD V. SHAM MAGAZINE CENTRE). בישראל אין נוהגים להוסיף לשטר הערה "לחשבון הנפרע" (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 364). עם זאת, מקובל הוא בישראל להוסיף לשיק - לרוב יהא זה שיק משורטט - הערה "למוטב בלבד" (ראה אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, עיוני משפט ד, בעמ' 694). הגישה המקובלת הינה כי הדיבור "למוטב בלבד" דומה הוא לדיבור "לחשבון הנפרע בלבד". אין הוא מכוון לכל מוטב (בין נפרע בין נסב), אלא לנפרע בלבד (השווה HOUSE [71[ )5191( PROPERTY CO. V. LONDON COUNTY & BANK. על-כן נוכל להיעזר בניסיון המשפטי שהצטבר בעניין זה במשפט המשווה. 2. מה כוחה של ההערה "למוטב בלבד"? כול מסכימים לשלוש המסקנות הבאות: ראשית, ההערה "למוטב בלבד" אינה פוגעת בדרישות הצורניות של השטר. מסמך ועליו הערה זו ממשיך להיות שטר. אין לראות אפוא בהערה זו משיכה על-תנאי. שנית, ההערה "למוטב בלבד", כאשר היא מופיעה בתוך (או ליד) שרטוט בשיק, אין בה כדי לפגוע בשרטוט. אין היא מוסיפה לו או גורעת ממנו (ראה (AKROKERRI (ATLANTIC [61[ MINES, LIMITED. שלישית, שיק משורטט ובו הערה "למוטב בלבד" ניתן להסבה לבנק גובה "האוחז" בשיק. בנק זה חייב להעביר את הכספים שהוא מקבל מהבנק הנמשך לנפרע. אם הוא אינו עושה כן, הוא עשוי להתחייב כלפי "הבעל האמיתי", ובלבד שהתרשל בהתנהגותו; זהו הדין באנגליה (ראה: MORISON V. LONDON COUNTY AND WESTMINSTER BANK, LIMITED .A. L. UNDERWOOD, LD V. BANK OF LIVERPOOL; SAME V ;373 AT ,]81[ )4191) 397 AT ,]91[ )4291) BARCLAYS BANK), ובשיטות משפט אחרות - כגון אוסטרליה וניו-זילנד. 3. גדר הספקות מתעורר באשר להשפעתה של ההערה "למוטב בלבד" (ובמשפט המשווה, ההערה "YLNO EEYAP TNUOCCA") על זכותו של הנפרע להסב את השטר שלא לצורכי גבייה, ועל כוחו של הנסב לאחוז בשטר כשורה כנגד המושך. בעניין זה, ניתן להציג שלוש עמדות. העמדה האחת היא עמדתו של חברי, הנשיא שמגר. דומה, שזו גם בעיקרה עמדתה של פרופ' אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, עיוני משפט ד. על-פי עמדה זו דין ההערה "למוטב בלבד", כדין משיכה שבה נדרש הנמשך לשלם "לנפרע בלבד". תוצאתה של ההערה הינה, כי סחרותו של השטר נשללת ("אין הוא סחיר": סעיף 7(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). השטר הוא אמנם "כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם" (סעיף 7(א) הנ"ל), אך אין הוא עביר (נשללת הסחרות הפורמאלית). הבעלות בו היא בידי הנפרע, ואין הוא יכול להעבירה לאחר. שלילת עבירותו של השטר גוררת אחריה גם שלילת טהירותו (נשללת הסחרות המטריאלית). לא תיתכן בו אחיזה כשורה. על-פי גישה זו עשוי להתעורר קושי פרשני כאשר נאמר בשטר כי הוא "לפקודת" הנפרע. במצב דברים זה קובע השטר דבר והיפוכו. נקבע בו מחד גיסא כי הוא "עביר" ("לפקודת" הנפרע), ומאידך גיסא נקבע בו כי הוא "לא עביר" (למוטב "בלבד"). פתרונה של סתירה זו, על-פי העמדה הראשונה, צריך להיעשות על-פי כוונת הצדדים. על-כן, אם הדיבור "לפקודה" (ליד שם הנפרע במשיכה) הוא מודפס, ואילו ההערה "למוטב בלבד" (בגוף השטר) היא בכתב-יד, כוונת הצדדים היא להגבלת העבירות. 4. העמד השנייה היא העמדה המקובלת במשפט המשווה אשר אומצה בפרשת עתיד. על פיה ההערה "למוטב בלבד" אינה שקולה כנגד המשיכה "לנפרע בלבד" (ראה: UNIVERSAL GUARANTEE PTY, LTD. V. NATIONAL ; .HOUSE PROPERTY CO 796 AT)5691( .BANK OF AUSTRALIA LTD). הערה זו גם אינה שקולה כנגד הערה "לא סחיר" (NOT NEGOTIABLE) בשטר או בשיק שאינו משורטט (ראה:.A. L ;[12[ )8391( HIBERNIAN BANK, LD. V. GYSIN AND HANSON ;]91[ .UNDERWOOD LD [22[ )2291( SUTTERS V. BRIGGS). נמצא, כי ההערה "למוטב בלבד" אינה פוגעת בעבירותו (TRANSFERABILITY) של השטר. ייתכן בו היסב ותיתכן בו אחיזה. מהותה של ההערה "למוטב בלבד" הינה הוראה למקבל הפירעון מהנמשך (ולא לנמשך) להעביר את דמי הפירעון למוטב (לנפרע) (ראה:IMPORTERS COMPANY V. WESTMINSTER [61[ AKROKERRI (ATLANTIC) MINES, LIMITED ;903 AT , 7291( .BANK, LD). משמעות הדבר בשיק משורטט היא "הוראה לבנק הגובה, לזכות את חשבון הנפרעת, ששמה נקוב בשיק, בסכום שגבה בעבורו" (פרשת עתיד, בעמ' 175, על יסוד [42[ )1981( NATIONAL BANK V. SILKE). הנפרע רשאי לוותר על זכותו זו. הוא רשאי להסב את השטר שלא לצרכי גבייה. "סיחר הנפרע את השיק לאדם אחר, הרי הוציא את השיק מרשותו, וממילא לא יוכל לבוא בטענה על הבנק הגובה אם גבה בעבור האדם אליו סוחר השיק" (פרשת עתיד, בעמ' 177). וברוח דומה ציין בית המשפט העליון של דרום-אפריקה (לעניין ההערה, (ACCOUNT PAYEE ONLY") כי אם הנפרע הסב את השיק THESE WORDS CEASE TO HAVE ANY OPERATION" (ראה STANDARD) 405 AT BANK OF S.A. LTD. על-כן עשוי נסב, אשר אליו סיחר הנפרע את השטר, לאחוז בו בתמורה ובכך להתגבר (על-פי הלכת גויסקי) על כישלון תמורה שמעלה המושך כנגד הנפרע, ובלבד שכישלון תמורה זה קפץ על השטר לאחר שסוחר על-ידי הנפרע לנסב (פרשת עתיד). אין גם מניעה, על-כן, כי אותו נסב יהא גם אוחז כשורה (פרשת [42[ NATIONAL BANK, בעמ' 439). 5. לדעתי, יש להציב עמדה שלישית, המהווה מעין עמדת ביניים בין שתי העמדות החיצוניות. על פיה, ההערה "למוטב בלבד" דינה אינו כדין שטר ובו הוראה לנמשך לשלם "לנפרע בלבד". ההערה "למוטב בלבד" אינה מכוונת כלפי הנמשך. זאת ועוד: אין בהערה "למוטב בלבד" כדי לשלול את עבירותו של השטר. הנפרע - ביחסיו עם זולתו - רשאי להסב את השטר ל"אוחז" לכל מטרה שהיא, ולארק לצורכי גבייה. הבעלות בשטר יכולה לעבור לנסב זה. עם זאת, ההערה "למוטב בלבד" שעל השטר קובעת כי על הנסב-האוחז להעביר את דמי השטר לנפרע. נמצא, כי חזות השטר מעידה עליו שהאוחז בו אינו חופשי לעשות בדמי פירעון השטר כרצונו. חזותו של השטר קובעת כי מעמדו של מקבל הפירעון (מהנמשך) הוא זה של גובה, הפועל בעבור הנפרע. חזות זו שוללת אפשרות של אחיזה כשורה של אותו גובה. שטר ובו הערה "למוטב בלבד" הוא על-כן שטר עם "אזהרה" הכתובה עליו והנעה עמו. דבר זה פוגע בטהירותו של השטר. כל טענת הגנה שעומדת למושך כלפי הנפרע, תעמוד לו גם כלפי אותו אוחז. אכן, אפילו יודע האוחז-הנסב (הגובה) את העובדות כהווייתן, והוא מודע לכך שהנפרע הסב את השטר מרצונו בתמורה, ושלא למטרות גבייה, אין בכך כדי להעניק לו מעמד של אוחז כשורה. שלילת מעמדו של הגובה כאוחז כשורה אינה נובעת מכך שהוא לא נתן "ערך" בעבור השטר (שכן ייתכן שערך ניתן), או מתוך כך שהוא אינו נוטל בתום-לב (שכן ייתכן שהוא תם-לב). שלילת מעמדו של הגובה כאוחז כשורה נובעת מצורת השטר, שאינה מאפשרת אחיזה כשורה. 6. עמדת ביניים זו היא בעלת יסודות משותפים עם העמדה הראשונה המקובלת על חברי, הנשיא מגר. שתי העמדות שותפות להכרה כי מטרתה העיקרית של ההערה "למוטב בלבד" להגן על המושך. הוא זה שהטביע אותה על השטר, ועל האינטרסים שלו היא נועדה להגן. עם זאת, שתי עמדות אלה שונות הן מהותית זו מזו. על-פי העמדה הראשונה, ההערה "למוטב בלבד" פוגעת הן בעבירותו (סחרות פורמאלית) והן בטהירותו (סחרות מטריאלית) של השטר. על-פי עמדת הביניים, עבירותו של השטר אינה נפגעת. פועלה של ההערה "למוטב בלבד" היא על טהירותו (סחרות מטריאלית) של השטר. תוצאה זו נראית לי ראויה. מדוע יימנע מהנפרע מלהסב את השטר? מדוע תיפגע בעלותו (הקניינית) בשטר? מדוע לא יוכל למכור אותו (כגון בדרך של ניכיון שטרות)? מקובלת עליי עמדתו של הנשיא שמגר, כי ההערה "למוטב בלבד" נועדה, בראש ובראשונה, להגן על האינטרסים של המושך. אך במה נפגעים אינטרסים אלה, אם מוכר כוחו של הנפרע להסב (למכור) את השטר, ובלבד שהנסב (הקונה) לא ירכוש בו כלפי המושך זכות טובה מזכותו של הנפרע? מדוע יש לפגוע בבעלותו של הנפרע על השטר מעבר להגנה על האינטרס של המושך? מדוע לא יוכל הנפרע למשכן את השטר? כמובן, המושך עשוי לעתים להיות מעוניין בשלילת עבירות השטר וטהירותו גם יחד. פקודת השטרות מעידה לרשותו את האפשרות להגשים רצונו זה. עליו למשוך את השטר "לנפרע בלבד" (סעיף (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). המושך לא עשה כן. הוא משך שטר שאין בו מילות הגבלה אלה. הוא לא הורה לנמשך לשלם לנפרע בלבד. תחת זאת הוסיף הערה "למוטב בלבד". בכך הורה לגובה להעביר את דמי הפירעון לנפרע. האין בכך כדי להצדיק שמירה על סחרותו הפורמאלית (עבירות) של המסמך? 7. עמדת הביניים היא בעלת יסודות משותפים עם העמדה השנייה (המקובלת במשפט המשווה). לשתי העמדות משותפת ההכרה כי יש לשמור על סחרותו הפורמאלית של השטר. המושך לא משך את השטר "לנפרע בלבד". הוא משך את השטר לנפרע או לפקודתו (ואצלנו "לפקודת הנפרע"), תוך שהגביל אך את השימוש בדמי הפדיון ("למוטב בלבד"). עם זאת, שתי השקפות אלה שונות הן זו מזו. העמדה השנייה מניחה כי הדיבור "למוטב בלבד" (ובמשפט המשווה ("ACCOUNT PAYEE ONLY") נועד להיטיב עם הנפרע, ועמו בלבד. על-פי גישה זו ההערה "למוטב בלבד" באה אך להעניק זכות לנפרע לקבל את דמי הפירעון מהאוחז שקיבל את התשלום מהנמשך, ועל-כן רשאי הנפרע לוותר על זכות זו, והוא עושה כן בהסבת השטר שלא למטרות גבייה. השופט זוסמן מדגיש, כי אם הנפרע הסב את השטר שלא למטרות גבייה, הוא "לא יוכל לבוא בטענה על הבנק הגובה אם גבה בעבור האדם אליו סוחר השטר" (פרשת עתיד, בעמ' 177). דברים אלה נכונים הם ויפים ביחסים שבין הנפרע לבין האוחז שגבה את דמי השטר. אכן, אם הנפרע יתבע את הבנק הגובה על הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך שדמי השטר לא הועברו אליו, יוכל הבנק הגובה להשיב לו כי אין הוא (הנפרע) יכול "לבוא בטענה" אליו. אך מה יהא על המושך? כיצד זה ייתכן שוויתורו של הנפרע על ההערה "למוטב בלבד" יפגע בהגנה שהערה זו נועדה להעניק למושך? אכן, מטרתה של ההערה "למוטב בלבד" אינה אך הגנה על הנפרע. מטרתה של הערה זו היא כפולה: מחד גיסא היא מגנה (כאמור) על הנפרע. מאידך גיסא היא נועדה להגן על המושך. כיצד זה יכול הנפרע לוותר על הגנתו של המושך על-ידי הסבת השטר? בצדק שואלת פרופ' אוטולנגי: "גם אם אין הגבלה זו שוללת לחלוטין את עבירות השיק, האם יש ספק בכך, שזכותו של הנסב אינה יכולה להיות טובה יותר מזכותו של הנפרע? אם היה כשלון תמורה מלא, למשל, וברור שהנפרע לא היה זוכה בתביעתו - האם יוכל הנסב לזכות?" (אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, עיוני משפט ד, בעמ' 697). לדעתי, התשובה הינה כי זכותו של כל נסב שליו הוסב השטר אינה יכולה להיות טובה מזכותו של הנפרע. אינני גורס את עמדתה של פרופ' אוטולנגי, כי ההערה "למוטב בלבד" בשיק משורטט "נועדה להבטיח שהצדדים לתביעה על פי השטר יהיו זהים לצדדים לעיסקת היסוד" (שם, בעמ' 696). עם זאת, אני סבור כי ההערה "למוטב בלבד" נועדה להבטיח כי זכויותיהם של צדדים רחוקים לא יהיו שונות מזכויות הצדדים לעיסקת היסוד. 8. עמדת הביניים (השלישית) נראית לי כפתרון הנכון והראוי לבעיה המונחת ביסוד ערעור זה. ההערה "למוטב בלבד" שוללת את טהירותו של השטר (כלפי המושך), אך לא את עבירותו. ביסוד מסקנתי זו עומדים חמשת השיקולים הבאים: ראשית, מבחינה "טכנית" עמדה זו מבוססת כראוי. שטר ועליו הערה "למוטב בלבד" הוא שטר ועליו אזהרה השוללת את מלוא זכויותיו של האוחז כאוחז כשורה. הדבר דומה להערה "לביטחון בלבד" השוללת גם היא אחיזה כשורה (ראה ע"א 205/87 ס.מ.ל סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, בעמ' 694). שנית, מבחינת המדיניות המשפטית היא מעניקה הגנה ראויה לאינטרסים הלגיטימיים של המושך ושל הנפרע. האינטרס הלגיטימי של המושך הינו כי חובותיו על-פי השטר לא יהיו כבדים יותר מאלה שנטל על עצמו לפי הנפרע. עמדת הביניים משיגה אפקט זה. אין לו למושך אינטרס לגיטימי למנוע מהנפרע מלסחר (למכור) את השטר, ועמדת הביניים אינה מעניקה לו כוח זה. לנפרע ("המוטב") אינטרס לגיטימי לעשות בשטר כרצונו - להחזיק בו או להסב (למכור) אותו. עמדת הביניים מבטיחה הגשמתו של אינטרס זה. אין לו לנפרע אינטרס לגיטימי לאפשר היווצרותה של אחיזה כשורה העשויה לפגוע במושך. עמדת הביניים מונעת אפשרויות אלה. שלישית, עמדת הביניים שומרת על היציבות העסקית. השימוש בשטרות "למוטב בלבד" מקובל בישראל. מאז פרשת עתיד למדה הקהילייה המסחרית כי הנפרע רשאי למכור שטר ובו הערה "למוטב בלבד". אין צידוק לפגוע בציפיות אלה. ציפיות אלה אינן נפגעות על-ידי פסק-דיננו, שכן בעניין שייקביץ נרשמה "הערת אזהרה" באשר לכוחו של אוחז-גובה להיות אוחז כשורה. רביעית, עמדת הביניים מעניקה לקהילייה המסחרית מכשיר מסחרי שחשיבותו ניכרת. עד כה עמדו לפני המשתמשים בשטרות שתי אפשרויות עיקריות: האחת, להשתמש בו בדרך הרגילה, תוך מימוש סחרותו הפורמאלית והמטריאלית גם יחד, השנייה, לפגוע בסחירות (הפורמאלית והמטריאלית) תוך שימוש בו כאמצעי תשלום בין הצדדים המקוריים (על-ידי משיכתו "לנפרע בלבד", או "היסב מגביל"). דרך ביניים טבעית של שימוש בו כמסמך בעל סחרות פורמאלית (עבירות) אך לא מטריאלית (טהירות) לא הייתה קיימת (למעט שיק משורטט ובו הוראה שאינו סחיר: סעיף 81 לפקודת השטרות [נוסח חדש]). עתה ניתן יהא להשתמש בשטר רגיל (לאו דווקא בשיק) בתוספת ההערה "למוטב בלבד". בכך תישמר העבירות (הסחרות הפורמאלית) של המסמך, ותיפגע רק טהירותו (הסחרות המטריאלית). טול בעל בית המשכיר דירה, והמקבל שטרות כדמי שכירות. אם השטרות הם לביטחון בלבד, ניתן לרשום זאת עליהם (ראה ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר) ובכך להבטיח כי הדייר לא יהא חשוף לתביעות של אוחז כשורה. אך אם השטרות הם אמצעי התשלום, התוספת "לביטחון בלבד" אינה משקפת את המציאות. לעומת זאת, הערה "למוטב בלבד" משקפת במלואו את הרצון הטיפוסי של הצדדים. בעל הבית מקבל מסמך סחיר. הוא רשאי להסב אותו לפי רצונו. הוא רשאי למכור אותו (ניכיון שטרות). עם זאת המושך-השוכר יוכל להעלות כנגד כל אוחז כל אותן טענות הגנה שיש לו כלפי הנפרע-המשכיר. לבסוף, הלכה פסוקה היא כי אחד משיקולי המדיניות החשובים בדיני השטרות הוא בהגברת סחרותו (הפורמאלית והמטריאלית) של השטר. "...המסכים ליטול שטר, דינו יהא דומה למי שנטל כסף מזומנים, ובדונם בתביעות שטר הדגישו בתי המשפט וחזרו והדגישו את הצורך להתייחס אל האוחז שטר כאילו היה כסף בידו. השטר נחשב לשווה-כסף ומשמש להרחבת האשראי..." (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 7). "שטר שנחתם מן הראוי שיעבור לסוחר כשווה- כסף" (ע"א 193/60 יעקובי נ' גילצר ואח', בעמ' 858); "שטר שנכתב הוא בבחינת שווה-כסף ועושהו חייב לפרוע אותו... דין המוכר שנטל את השטר כדין מוכר שקיבל מקונהו את המחיר במזומנים..." (ע"א 645/62 מאירמן נ' גרשון נבון בע"מ, חברה לבנין והנדסה אזרחית, בעמ' 998); "שטר-חוב מיועד בעיני הבריות לשמש כתחליף לכסף-מזומן" (ע"א 153/60 בן-דרור ואח' נ' בוטניק בע"מ, בעמ' 1403). לתפיסה זו השלכות בכיוונים שונים. אחד מהם הוא הכלל הפרשני ולפיו "אין די אלא במלים מפורשות וברורות כדי לשנות תוצאה משפטית העשויה לנבוע ממהותו של המסמך" (ע"א 5[ 24/67], בעמ' 35). העמדה הראשונה מתנגשת חזיתית עם כלל פרשנות זה. היא שוללת הן את עבירותו והן את טהירותו של המסמך - כלומר, את הסחרות על כל היבטיה - בלא לשון מפורשת וברורה. עמדת הביניים מתיישבת עם כלל פרשני זה. סחרותו הפורמאלית (עבירותו) של המסמך נשמרת. נפגעת סחרותו המטריאלית (טהירותו) בלבד. 9. לעמדת הביניים שני יתרונות נוספים על פני העמדה הראשונה. ראשית, עמדתו של חברי גורסת כי ההערה "למוטב בלבד" הופכת את השטר לבלתי עביר. אם כך, כיצד זה ניתן לסחר את השטר לבנק גובה? השיק שלפנינו הוא שיק משורטט. חזותו של השיק ודיני השרטוט קובעים כי יש להציגו לפירעון על-ידי בנקאי. כדי שפירעון יהא כשורה יש צורך בהסבת השיק לבנק הגובה, באופן שהוא יהא "אוחז" בשיק (ראה סעיף 60(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). אם כן, כיצד מצליח חברי לשלול את עבירותו של השיק, בלי לשלול את האפשרות לסחרו (להסב אותו במסירה) ולו לצורכי גבייה? מודע אני לפתרונות שונים שניתן לתת לקושיה זו. אך האם ראוי הוא לסבך את דיני השטרות בכל אלה? 10. שנית, עמדתו של חברי היא עמדה "פרשנית". הוא מבקש לפרש את כוונתם (הטיפוסית) של הצדדים. הוא נקלע לקושי פרשני מקום שהטקסט המודפס של השטר קובע כי הוא משוך "לפקודת הנפרע" ועל השטר הערה בכתב-יד "למוטב בלבד". כדי לפתור קושי פרשני זה הוא נזקק לגישה הפרשנית כי כיתוב בכתב-יד משקף בדיוק רב יותר את הכוונה של מושך השטר מאשר הדפוס המופיע כרגיל על השטר. בעניין זה מציין חברי כי "ניתן לטעון כי תוספת ההוראה 'למוטב בלבד', בין בכתב-יד בין בדפוס ובין בהטבעת חותמת, היא בכל מקרה גדר הוראה ייחודית הבאה לשנות מן המהלךהשטרי המקובל ומן המעמד הרגיל של השטר, היינו מדרך המלך של השטר". אך גישה זו אינה מתיישבת עם הגישה הפרשנית המבקשת להכריע בשאלה על-פי כוונת הצדדים. מה הדין אם הצדדים התכוונו אחרת? נניח שהדיבור "למוטב בלבד" מודפס והדיבור ל"פקודת" הנפרע הוא בכתב-יד. מה הדין במצב דברים זה? על כך משיב חברי כי שטר - כמו כל חוזה - מתפרש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך השטר. אך השטר (שיק) שלפנינו משתמע לשתי פנים. אף חברי גורס כי בשטר שלנו יש "הוראות סותרות באשר לעבירות השטרות". המשיכה קובעת "למוטב בלבד", וממנה עולה כוונה לשלילת הסחרות. אך המשיכה קובעת שהשטר הוא לפקודת הנפרע, ממנה עולה כוונה להכרה בסחרות. נראה לי כי במצב דברים זה מן הראוי הוא להחיל כלל פרשני ידוע ומקובל ולפיו יש להעדיף פירוש המכיר בסחרות (המטריאלית, ובאין אפשרות - פורמאלית) של השטר. כיצד מתיישבת עמדת חברי עם כלל פרשני זה? מקובל עליי כי השיק הצרכני הוא מכשיר רצוי. כחברי אף אני סבו כי ראוי לבחון את אפשרות הנהגתו "בסיטואציות צרכניות". המקרה שלפנינו אינו "צרכני". עניין לנו בעיסקה של "גלגול שטרות" בין מי שנראים לכאורה כסוחרים. במצב דברים זה, אינני רואה כל טעם שלא ליתן את מלוא המשקל לעקרון המדיניות המשפטית, שלפיו אם לשון השטר משתמעת לשתי פנים, יש ליתן לשטר אותו מובן המקיים את סחרותו. "מלים מפורשות וחד משמעיות דרושות כדי ליטול מן המסמכים תכונות הסחרות שהחוק ייחד להם" (השופט זוסמן בע"א 5[ 24/67], בעמ' 36). אם בלשון "לפקודת הנפרע בלבד" לא ראה בית-משפט זה "מלים מפורשות וחד משמעיות" לשלילת הסחרות, על אחת כמה וכמה בטקסט שלפנינו אין שלילה מפורשת שכזו. זכות המשיב בהיעדר אחיזה כשורה 11. הערכאה הראשונה (השופטת ד"ר ד' פלפל) קבעה כי ביחסים בין המושך (מר ציטיאט, המערער לפנינו) לבין הנפרע התרחש כישלון תמורה מלא. חרף זאת, נקבע כי ידיו של הנסב-האוחז (הבנק הבינלאומי הראשון, המשיב לפנינו) - שאליו הסב הנפרע את השטר בעד ערך - על העליונה. מסקנה זו נגזרה ממעמד האחיזה כשורה אשר הוענקה על-ידי הערכאה הראשונה - ובעקבותיה על-ידי בית המשפט המחוזי - לאוחז. מסקנה זו אינה יכולה לעמוד. כפי שעולה מפסק-דיני- ובעניין זה שותף אני למסקנתו (אך לא להנמקתו) של חברי הנשיא - אין לראות בבנק האוחז (המשיב), אשר רכש את השיק בעד ערך, כמי שאוחז בו כשורה. על-כן, אין באחיזה זו כדי להתגבר על טענתו של המושך (המערער שלפנינו) כי התמורה שבעדה נתן את השטר נכשלה במלואה. 12. חברי הנשיא מסיים בכך את פסק-דינו. לצערי, אין באפשרותי לעשות כמותו. עליי לצעוד צעד חיוני נוסף המתבקש מהניתוח שכבר נעשה. כידוע נפסק אצלנו הדין, שלפיו אוחז שאינו אוחז כשורה מתגבר על כישלון מאוחר "שקפץ" על השטר, ובלבד שנתן ערך בעד השטר לפני כישלון התמורה. זוהי הלכת גויסקי). ואלה דברי השופט זוסמן באותה פרשה: "טענת-ההגנה שעלתה לקונה, עקב כשלון התמורה, רק לאחר הסיחור, אינה משמשת לו במקרה זה מענה לתביעת הנעבר, כאשר הוא, הנעבר התובע, נטל את השטר מידי המוכר, ופגם נולד לאחר מכן. אין מייחסים את הפגימה למפרע, כי הרי המועד בו נטל התובע-האוחז את השטר קובע ובאותו זמן - כאשר החוזה היה עוד 'פתוח' לביצוע וזמן ביצועו לא הגיע - לא היתה מניעה לסיחור השטר ולנטילתו" (שם, בעמ' 599). לכאורה, עשוי על פיה הבנק האוחז (המשיב) בענייננו לסמוך עצמו על הלכת גויסקי. אמת, הנק אינו אוחז כשורה, ומטעם זה - שעמד ביסוד פסק הדין של בית-משפט השלום - אין הוא יכול לזכות על-פי השטר. אך הבנק הוא אוחז בעד ערך, והוא נטל את השטר לפני כישלון התמורה. מטעם זה - שלא נדון בבית-משפט השלום - הוא עשוי לבקש להתגבר על טענת כישלון התמורה. אין מנוס אפוא מהתמודדות עם טענה זו. 13. פתיחתה של חזית רחבה הייתה מחייבת עיון ובחינה של הלכת גויסקי לגופה. אכן, הלכה זו קשה היא. ראובן עשה שטר לפקודת שמעון, תוך התחייבות של שמעון לבצע בעתיד פעולה פלונית (תמורה עתידה). שמעון הסב את השטר ללוי בטרם הגיע מועד הביצוע. בהגיע מועד הביצוע מפר שמעון את התחייבותו. התמורה נכשלת. אילו נתבע ראובן על-ידי שמעון, הייתה עומדת לראובן טענת הגנה טובה כלפי שמעון. לוי אינו אוחז כשורה, ועל-כן זכותו אינה טובה מזו של שמעון. כיצד זה עשוי ראובן להתחייב כלפי שמעון? אמת, שעה שהשטר סוחר משמעון ללוי טרם התרחש כישלון התמורה, והתרחשותו אינה פועלת למפרע. אך הזכות שסוחרה משמעון ללוי הייתה זכות שנושאת עמה תמורה עתידית, ובה טמון פוטנציאל של כישלון תמורה. זכות זו, בלא כל שינוי בה, עברה לידי לוי. משהתרחש כישלון התמורה, הוא "פגע" בזכות אשר תהיה (כגון, בידי לוי), ובלבד שאינה בידי אוחז כשורה. אכן, על הלכת גויסקי נמתחה ביקורת (ראה: לרנר, במאמרו הנ"ל, משפטים יז); מ' מאוטנר, "'שטר-בטחון': חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך" עיוני משפט יב (תשמ"ז) 224 ,205, ואין היא מקובלת באנגליה, בארצות-הברית או בקנדה (ראה GEVA EQUITIES OF TO LIABILITY ,AVEG ON BILLS AND NOTES: RIGHTS OF 35 ) 18-0891 ( .CAN. BUS. (L. J 5 A HOLDER NOT IN DUE COURSE. בפרשת שייקביץ שבה הסתייגתי מהלכת עתיד, ציינתי, בעמ' 121, גם כי הלכת גויסקי "מעוררת בעיות לא קלות", ויש להשאירה בצריך עיון. השופט ש' לוין סבר כי חרף קשייה הסתמכו עליה, ועל-כן ננהג לפי ההלכה המחייבת שכבר השתרשה בפסיקתנו (ע"א 775/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ברוש מסחר בברזל (אשרור) בע"מ, בעמ' 296). באותה פרשה ביקשתי להשאיר את גישתו זו של השופט ש' לוין בצריך עיון. 14. לדעתי, אין לנו צורך לעיין בהלכת גויסקי לגופה. נוכל אפוא להשאירה בצריך עיון, תוך הצבת "הערה אזהרה" לגביה. לענייננו די בקביעה, כי הלכה זו לא תחול לעניין אוחז בעד ערך שרכש לפני כישלון התמורה שטר ובו הערה "למוטב בלבד". מסקנה זו נובעת הן מהגיונה הפנימי של עמדת הביניים בדבר מעמד שטר ובו הערה "למוטב בלבד", והן מהגיונה הפנימי של הלכת גויסקי עצמה. על-פי דיני שטר ובו הערה "למוטב בלבד" כיצד? כפי שראינו, שטר ובו הערה "למוטב בלבד" הוא שטר ובו "אזהרה", כי זכות האוחז-הנסב כלפי המושך, כזכות הנפרע כלפיו. אמת, הנפרע רשאי להסב את השטר (בדרך מכירה, שיעבוד, מתנה או בכל דרך אחרת), אך אין בכך כדי להעניק לנסב זכות טובה מזכותו של הנפרע. הגיונה של הלכה זו אינו מוגבל אך לשלילת האחיזה כשורה. הגיונה של הלכה זו פועל בתחומים נוספים, אשר בהם מבקש צד רחוק, האוחז בשטר, לרכוש בו זכות טובה מזכותו של המעביר על פיו. מטעם זה, אין תחולה לעניין שטר ועליו הערה "למוטב בלבד", להלכת גויסקי. אכן, בפרשת גויסקי השטר היה ללא כל הערות, ובמסגרתו נפסקה ההלכה. אין הלכתו חלה בשטר הנושא עמו הערה, כגון, ההערה "למוטב בלבד" (השווה ע"א 7[ 205/87], בעמ' 694, לעניין הערה "לביטחון"). 15. על-פי הגיונה של הלכת גויסקי כיצד? על-פי הגיונה הפנימי, הלכת גויסקי אינה משתרעת על שטר ובו הערה "למוטב בלבד". הנמקתו של השופט זוסמן בפרשת גויסקי היתה, כי השטר הוא "מסמך סחיר שהוא שווה-כסף" (שם, בעמ' 958). כפי שראינו, שטר ובו הערה "למוטב בלבד" איבד מסחרותו (המטריאלית). אמת, שטר ובו הערה "למוטב בלבד" הוא עביר, ואין הנפרע חייב להחזיקו. הרשות בידו להסב אותו ולעשות עמו דיספוזיציות כרצונו (כגון למכור אותו או לתתו במתנה או למשכן אותו). "שטר הוא שווה כסף, והוא נמסר לנפרע... לא כדי שיהיה מוחזק במשמרתו אלא על-מנת שינצלו כרצונו" (המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, בע"א 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בן-עליזה, בעמ' 290). עם זאת, אין בכוחו להעניק לנעבר זכות (אובליגטורית או קניינית) טובה מזכותו שלו. כל טענות ההגנה העומדות למושך כלפי הנפרע, יעמדו לו גם כלפי מי שרכש השטר מהנפרע. אמת, השטר האידאלי הוא "רץ ללא מטען" (כלשונו של השופט גיבסון (GIBSON) המובאת בע"א 9/79 קרפול נ' הורוביץ, בעמ' 262). אך שטר ובו הערה "למוטב בלבד" אינו שטר אידאלי. זהו שטר עם מטען. אין בכוחו של מטען זה לקרקע את הרץ (כהשקפתו של חברי, הנשיא שמגר), אך יש בו כדי להשפיע על טיב ריצתו. זכותו של אוחז אליו מוסב שטר זה, כזכותו של הנפרע. הבנק שרכש את השיק נושא ערעור זה רכש בו קניין טוב, אך קניינו אינו טוב יותר מקניינו של הנפרע. הבנק הרוכש הוא בעל זכות על-פי השטר, אך זכותו אינה טובה מזכותו של הנפרע. מכיוון שמקובל על הכול כי כנגד הנפרע עמדה למושך (המערער) טענת הגנה טובה של כישלון תמורה, עומדת לו הגנה זו גם כלפי הבנק הנסב (המשיב). מטעם זה מצטרף אני למסקנת חברי הנשיא, כי יש לקבל את הערעור, במובן זה שתביעת הבנק-המשיב נגד המושך-המערער דינה להידחות. השופט ד' לוין: דעתי כדעת הנשיא ומטעמיו, ואין לי מה להוסיף. השופט א' מצא: קראתי בעיון ובעניין את חוות הדעת המאלפות של חבריי הנכבדים, הנשיא והמשנה לנשיא. מקובל עליי, אמנם, כי הביטוי "למוטב בלבד" בשטר עשוי להתפרש כמגביל רק את טהירותו (סחרותו המטריאלית) של השטר, אך לא את עבירותו (סחרותו הפורמאלית); וכי פירוש זה עשוי להתיישב גם עם הוראתו של סעיף 7(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]. מכאן שגישתו של חברי המשנה לנשיא, המבכר לקיים בשטר כזה מידה מוגבלת של סחרות על פני שלילת סחרותו מכול וכול, מהווה אופציה פרשנית אפשרית. אך לא שוכנעתי, כי למתקשרים לפי שטר הכולל אמירה המגבילה את עבירותו מספקת גישתו של המשנה לנשיא הסדר רצוי. לפחות יש מקום לחשוש, כי שכר תועלת (המוגבלת) של מעטים יצא בהפסדם (הממשי) של רבים, אשר ייכשלו בהבנת תוכנה של המגבלה. שותף אני לדעת חברי הנכבד, הנשיא, כי המגמה הרצויה מחייבת "להתוות קווים פשוטים וברורים, המסייעים לאדם מן השורה, מונעים את הצורך בהתדיינות, יוצרים התאמה בין הכתוב לבין משמעותו ומסירים על-כן מכשול בלתי נחוץ". הפרשנות המוצעת על-ידי הנשיא מקיימת מגמה רצויה זו. ומטעם עיקרי זה בוחר אני לצרף את דעתי לדעת חברי הנשיא. השופטת ט' שטרסברג-כהן: במחלוקת שנפלה בין חברי הנשיא לבין המשנה לנשיא, מצטרפת אני לעמדתו של הנשיא. חברי המשנה לנשיא יצר מעמד ביניים בין שלילת סחרות השטר לחלוטין (הן במובן הפורמאלי והן במובן המהותי) לבין אי-פגיעה בסחרותו של השטר כלל, עד שיכול שיהיה אוחז כשורה בו. הרך הנולד, יצור הביניים, שובה את הלב, את האוזן ואת ההיגיון המשפטי בתחכום פיתוחו הרעיוני. הוא מגשר בין שני קצוות על-ידי יצירת אפשרות ביניים המגלמת לכאורה את היתרונות של כל אחת מהעמדות ללא מגרעותיה. אולם דומה כי הוא עלול להכביד וליצור אי-ודאות במקום בו רצויה בהירות וחד-משמעותיות. השטר הוא כיום רק אחד מאמצעי התשלום הנפוצים, ורגליו נדחקות על-ידי אמצעי תשלם חדשים כגון כרטיסי האשראי למיניהם. יצירת השטר הצרכני (עדיין לא בשיטתנו) חסר תכונת העבירות גם היא מצביעה על מגמה ליטול את עוקצה של סחרותו של השטר. מאחר שפקודת השטרות [נוסח חדש] (סעיף 7(א)) לא קבעה באילו ביטויים ניתן להשתמש על-מנת למנוע את סחרותו הפורמאלית והמטריאלית של שטר, אין סיבה לעשות הבחנה בין הביטוי "לנפרע בלבד", שאין חולק כי הוא נוטל מן השטר את סחרותו (הפורמאלית והמהותית), לבין הביטוי "למוטב בלבד". על-כן נראה לי כי המטרה של פשטות ובהירות המושגת על-פי גישתו של חברי הנשיא מצדיקה את אימוץ מסקנתו, ואליה אני מצטרפת, על נימוקיה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. שיקים