החלטה 1. לפני ערעור על החלטת הרשמת הנכבדה (א. אפעל גבאי) בע"א 1054/98 לפיה נדחתה בקשת המערערת למחוק את הערעור שכנגד שהוגש על ידי המשיבה. העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן: ביום 15.1.98 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (בתיק ה.פ. 524/96). בפסק דין זה התקבלה באופן חלקי עתירתה של המשיבה מס' 1 נגד המערערת והמשיבים בנושא פרוייקט שהקימה המערערת בכניסה הדרומית לחיפה, הידוע כ"מגדלי חוף הכרמל". לבית משפט זה הוגשו שלושה ערעורים על פסק הדין: ערעורה של המערערת, היא החברה שהקימה את הפרויקט (ע"א 1054/98); ערעורה של המשיבה הראשונה - העותרת בעתירה המנהלית (ע"א 1069/98)וערעורם של מקצת מרוכשי הדירות (ע"א 1978). המשיבה הראשונה הגישה ערעור שכנגד לערעורה של המערערת, ואילו המערערת הגישה בקשה למחיקת ערעור שכנגד זה, אשר נדחתה כאמור על ידי הרשמת. 2. המערערת העלתה לפני מספר טענות: ראשית, שאי ציונה המפורש של זכות הערעור שכנגד בתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בעתירות לבית משפט לעניינים מנהליים), התשנ"ו1996- (להלן - תקנות בתי המשפט המנהליים) מהווה הסדר שלילי לפיו לא קיימת זכות כזו למשיב; שנית, שמשהגיש המערער ערעור בתיק העיקרי מיצה את זכותו להגשת ערעור ואין הוא רשאי לתקן את הודעת הערעור שהגיש על ידי הגשת ערעור שכנגד; שלישית, שבנסיבות פסק הדין והערעור הספציפיים לא ניתן היה להגיש את הודעת הערעור שכנגד, משום שהסעד אליו מכוון הערעור הוא אותו הסעד אליו מכוון הערעור שכנגד; רביעית, שאותו חלק של הערעור שכנגד לפיו מתבקש סעד של הריסת הבנין הראשון אינו סמוך על שולחנו של הערעור באשר טענת המערערת בערעור בכל האמור בטענת השיהוי מתייחסת אך ורק לבנין השני; חמישית ואחרונה, שמשמעות קבלת הערעור שכנגד היא פגיעה במשיבים פורמליים שלא הגישו ערעור על פסק הדין. 3. ייאמר מייד: מסכים אני עם קביעתה של הרשמת הנכבדה לפיה אין הגשתו של ערעור עיקרי מונעת, כשהיא לעצמה, הגשת ערעור שכנגד בערעור של בעל דין אחר, במצבים בהם מתייחס הערעור שכנגד לעניינים שונים מאלו שהתייחס אליהם הערעור העיקרי שהגיש אותו בעל דין, אם כי ראוי היה שהמשיב ירכז את כל טענותיו בערעור נפרד אחד; אכן, ממילא יש להניח שכל הערעורים ידונו בצוותא חדא. כמו כן מסכים אני שבמידה וקיימת זכות להגשת ערעור שכנגד עומד הערעור שכנגד נשוא הערעור שלפני, על כל חלקיו, בתנאים הקבועים בדין להגשתו. גם הפגיעה הנטענת במשיבים הפורמליים אינה מהווה לדידי טעם למחיקת הערעור שכנגד, שכן הכרזתם כמשיבים פורמליים אינה בלתי הדירה, וצרופם כמשיבים לערעור שכנגד, כנדרש, פותחת בפניהם את הדרך לעמוד על זכויותיהם. נותר איפוא לדון בשאלה העקרונית והיא, האם קיימת זכות להגשת ערעור שכנגד בעניינים מנהליים. 4. תקנות בתי המשפט המנהליים מתייחסות לנושא הערעור בתקנה אחת ויחידה, היא תקנה 18. תקנות המשנה (א)-(ד) לתקנה זו קוצבות את המועדים להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור. תקנת משנה (ה) קובעת כי "ערעור או בקשת רשות לערער יכללו את נימוקי הערעור או הבקשה, ויצורף להם פסק הדין או ההחלטה נושא הערעור או הבקשה". תקנת משנה (ו) קובעת כי מש"הוגשה בקשת רשות לערער, רשאי בית המשפט העליון לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור". תקנת משנה (ז) קובעת כי "בית המשפט העליון רשאי להחליט בערעור או בבקשת רשות לערער על-פי סיכומים בכתב גם בלא טענות שבעל-פה. תקנת משנה (ח) קובעת את המועד ממנו יחל מניין הימים מיום מתן פסק דין או החלטה כאמור בתקנה 18. ברור איפוא כי נושא הערעור מוסדר באופן חלקי בלבד בתקנות אלו. 5. תקנה 19 לתקנות בתי המשפט המנהליים, שכותרתה היא "הוראות כלליות", קובעת כי "בכל עניין של סדר דין שלא נקבע בתקנות אלה, רשאי בית המשפט לנהוג לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, בשינויים המחוייבים, או בדרך אחרת הנראית לו, בנסיבות העניין, מועילה להכרעה צודקת ומהירה". בהחלטה נשוא הערעור הביעה הרשמת הנכבדה את דעתה כי הוראה זו מופנית לערכאה הראשונה בלבד, ולא לבית המשפט שלערעור. נראה לי שאין צורך לקבוע מסמרות בקביעה זו, עליה כמובן חולקת המערערת, שכן אפילו מופנית הוראה זו גם לבית המשפט שלערעור, אין היא סותמת את הגולל על האפשרות לקביעה עקרונית המחילה את תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות) המתייחסות לזכות הערעור שכנגד על הערעור בבתי המשפט המנהליים, וזאת מכוח הוראת תקנה 2 לתקנות, הקובעת כי "סדר הדין בכל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט... יהיה לפי תקנות אלה, אולם במידה שבעניין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר - לא ינהגו לפי תקנות אלה". בצדק ציינה הרשמת הנכבדה כי עניינים מנהליים הנדונים בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים הינם עניינים אזרחיים במובן תקנה 2 הנ"ל. השאלה הפרשנית היא אם עניין הערעור שכנגד "נוהגים" בבתי משפט מנהליים "לפי סדר דין אחר". הגעתי לכלל מסקנה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. אין לומר שמחוקק המשנה אשר שתק בכל הנוגע לזכות הערעור שכנגד בתקנו את תקנות בתי המשפט המנהליים הביע דעתו כי לא קיימת זכות להגיש ערעור שכנגד בנושאים שאת הדיון בהם באו תקנות אלה להסדיר. בחינת השיקולים העומדים ביסודה של זכות הערעור שכנגד בצד בחינת ההליך המנהלי נשוא תקנות בתי המשפט המנהליים מובילות למסקנה כי אין כל שיקול התומך בשלילת זכות זו ככל שמדובר בהליך מנהלי מהסוג שלפנינו. כדבריה של הרשמת, מתיישבת הקביעה כי קיימת זכות לערעור שכנגד עם המגמה לדון בסכסוכים מנהליים באופן יעיל. שלילת זכות זו יש בה כדי לעודד הגשת ערעורים, ובהם ערעורי סרק, על ידי כל בעלי הדין, וזאת במטרה שלא להחמיץ את השימוש בזכות לערער אם בעל הדין שכנגד יבחר לערער. לרוב יידונו ערעורים נפרדים אלה במאוחד, כך שהסכסוך אליו תידרש ערכאת הערעור יהיה ממילא דומה למצב בו מגישים בעלי הדין ערעור וערעור שכנגד. מה יועילו איפוא חכמים בקביעה הפרשנית כי תקנות בתי המשפט המנהליים יוצרות הסדר שלילי לעניין זכות הערעור שכנגד? בכך שונה המקרה שלפנינו מזה שנדון בתיק רע"א 7768/95 (פ"ד מט (5) 159), שם נדונה השאלה אם יש להתיר הגשת ערעור שכנגד לערעור המוגש לפי תקנה 120 לתקנות ההוצאה לפועל התש"ם- 1979(להלן - תקנות ההוצל"פ). חברי הנכבד השופט טירקל הגיע שם למסקנה (כדן יחיד) כי מההוראות הקבועות בתקנה 120 לתקנות ההוצל"פ ובעיקר תוך השוואתן להוראות התקנות בענייני ערעורים, "משתמעת הכוונה לקבוע דרך מיוחדת לבירורם של ערעורים על החלטות וצווים של ראש ההוצאה לפועל, שהיא שונה במהותה, ולא רק בצורתה, מדרך הערעור הרגילה לפי תקנות סדרי הדין". מכאן הסיק חברי כי מחוקק המשנה אכן התכוון לשלול את אפשרות הגשת הערעור שכנגד, וזאת על מנת שלא לסכל את מגמת הקיצור והייעול בדיון בערעורי הוצאה לפועל. חברי הוסיף ונימק את דעתו בכך שבכל מקום בו הוחלו התקנות על סדרי הדין בהוצאה לפועל נעשה הדבר באופן מפורש, בעוד שבעניין הערעור שכנגד נמנע המחוקק מלעשות כן. בענייננו ראינו שהמחוקק הותיר לבית המשפט שיקול דעת רחב באימוצס של הסדרים מהתקנות "בשינויים המחוייבים", וששיקולי מגמת החקיקה מובילים דווקא לאימוצה של זכות הערעור שכנגד. המקרה שלפנינו שונה גם מהמקרה שנדון בבג"צ 5/81 (פ"ד לה (3) 433), שם פסקנו שלא ניתן ליישב את החלת הסדר הערעור שכנגד הקבוע בתקנות עם סדרי הדין כפי שנקבעו בפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב- 1972ובתקנותיה, המצביעים על הכוונה שכל הליך של תקיפה המכוון להחלטת הרשם יוגש תוך אותו מועד, מה עוד שגם בהליכים רגילים המתנהלים בפני בית המשפט הגבוה לצדק, אשר דומים במידה מסויימת להליכים אלו, אין המשיב רשאי להגיש עתירה שכנגד. בענייננו לא מדובר בהליך תקיפה בבג"צ אלא, כאמור, בעניין אזרחי, ותקנות בתי המשפט המנהליים אינן מצביעות דווקא על קיומה של תכלית השוללת קיומו של הערעור שכנגד. 6. המסקנה היא שהמשיבה 1 הגישה את הערעור שכנגד נשוא הערעור שלפני כדין. הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה מס' 1 שכ"ט עו"ד 7,500.- ש"ח. מחיקת ערעורערעור