החלטה 1. תביעה לפינוי חנות המוחזקת ע"י הנתבעת 1 הנמצאת בבית ברח' אגריפס 93 בבית הידוע כחלקה 53 בגוש 30046 - דף 5409 בספר 1015 (להלן: "החנות") ולתשלום דמי שכירות ראויים (ששיעורם לא הוגדר בכתב התביעה); 2. עיקר העובדות (הנטענות) הרלבנטיות לשלב זה של הדיון: התובעות - ששתיהן היו קטינות במועדים הרלבנטיים והאחת עדיין קטינה (תובעת 1 ילידת 11/06/80, תובעת 2 ילידת 07/08/85) - הן בעלות הנכס שבו מצוייה החנות, כיורשותיו של המנוח הרצל צדקיהו ז"ל; אמן של התובעות נפטרה ממחלה ב-25/02/89; אביהן הרצל צדקיהו ז"ל סבל ממחלת הסכיזופרניה; בתאריך 04/07/91 קבע בית המשפט כי האב איננו מסוגל לתפקד כהורה ועל כן הוכרזו התובעות כבנות אימוץ - ובהמשך אומצו כדין ע"י הורים מאמצים; קודמיו של המנוח הרצל צדקיהו ז"ל לבעלות בנכס היו ה"ה עובדיה, מלכה וששון צדקיהו; הבעלות בנכס הגיעה אל הרצל צדקיהו ז"ל בחלקים - 1/3 במרס 1976 ו-2/3 בפברואר 1979. הרצל ז"ל נפטר ב-12/12/93; ב-26/02/96 ניתן צו ירושה המכריז על התובעות כיורשותיו. עוד באוגוסט שנת 1967 השכיר עובדיה צדקיהו (שהיה כאמור בעל שליש מזכות בבעלות) את החנות למשה כהן למשך שנה אחת, המסתיימת ב-31/08/68. משה כהן נפטר בשנת 1968; לאחר פטירתו המשיך להחזיק ולנהל את החנות בנו אברהם כהן ז"ל אשר נפטר בשנת 1981; מאז מחזיקה במושכר רעייתו של אברהם - היא הנתבעת מס' 1. 3. כתב התביעה כולל שורה ארוכה של טענות עובדתיות ומשפטיות המבססות לכאורה את זכותן של התובעות לסעדים הנתבעים : התובעות טוענות כי מר עובדיה צדקיהו כלל לא היה מורשה להשכיר את החנות בשנת 1967 שכן אותה עת לא היתה בעלותו בנכס בלעדית (אלא שליש בלבד) וממילא לא קמו למשה כהן זכויות דייר מוגן בנכס (ובעקבות כך גם לא לאברהם וציונה כהן). נטען עוד כי במועד כלשהו הפסיק מר משה כהן לעבוד בחנות ותוך הפרת תנאי בחוזה השכירות העביר את השימוש בחנות לבנו אברהם כהן אשר בפטירתו "העביר" את השימוש בחנות לאשתו - הנתבעת 1, וזו נטשה את החנות שאינה משמשת לה כמקור פרנסה, ובכל מקרה לא עברה זכותו של משה, עפ"י חוק הגנת הדייר, כדין לאברהם ולא עברה לנתבעת במות אברהם ז"ל, נטען עוד כי מר אברהם כהן ובעקבותיו ציונה כהן ניצלו את עובדת היותו של הרצל צדקיהו חולה ולא שילמו לו את מלוא שכר הדירה הראוי על פי החוק משנת 1979. נטען כי על הנתבעים לשלם לתובעות שכר דירה ראוי ומקובל בתנאי השוק עבור השימוש בדירה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט וכי אינם זכאים להגנה מן הצדק. לפיכך דורשות התובעות כי בית המשפט יורה על פינוי הנתבעת 1 ויחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות על-פי החוק החל משנת 1979 וכן בתשלום שכר דירה ראוי ומקובל עבור השימוש בחנות כדין. 4. כתב ההגנה רחב היקף ומפורט אף יותר מכתב התביעה. במרכזו (בצד הכחשת כל טענות התביעה) הטענה כי משה כהן ז"ל היה בתום תקופת השכירות החוזית לדייר מכח החוק בחנות, עם פטירתו היה בנו אברהם לדייר אשר עבד עם אביו עוד בחיי האב בחנות והמשיך לנהל אותו עסק במות האב ומשהלך אברהם ז"ל לבית עולמו היתה הנתבעת, הממשיכה אף היא בניהול אותו עסק, לדיירת עפ"י הוראות החוק; ואף מורישן של התובעות וקודמו עובדיה אף הכירו בה ככזו. דמי השכירות שולמו במשך כל השנים כדת וכדין. מורישיהם של התובעות קיבלו את דמי השכירות ובכך ויתרו על עילת הפינוי, אפילו עמדה להם כזו. הנתבעת מכחישה אף כי החנות ננטשה על ידה, לטענתה ממשיכה היא לנהל את העסק אותו ניהלו קודמיה והוא משמש למקור פרנסתה. 5. התובעות הגישו בקשה ליתן פסק דין לסילוק יד המשיבים מהחנות, בטענה כי כתב ההגנה איננו מגלה עילת הגנה מפני התביעה (בש"א 354/98) ואילו הנתבעות הגישו בקשה לדחות או למחוק את התביעה כולה או חלקים ממנה בטענה כי התביעה התיישנה, ולחילופין כי איננה מגלה עילת תביעה או כי כתב התביעה לוקה בהעדר פירוט עובדות רלבנטיות. מטבע הדברים ראוי לדון בשתי בקשות אלה בצוותא חדא. 6. קודם שאבוא בעובי קורת הטענות מבקש אני להתנצל בפני בעלי הדין על האיחור במתן החלטה זו, כתוצאה מטעות בהבאת התיקים בפני !! 7. בין טענות הנתבעים לדחיית התביעה על הסף מצויות, כאמור, טענת התיישנות וטענת העדר עילה. הסדר הגיוני לדיון בהתאם לכך: בחינת טענת ההתיישנות, לאחר זאת בחינת קיום או העדר עילת תביעה ולבסוף האם מגלה כתב ההגנה עילת הגנה אם לאו. 8. התיישנות - (א) טענת הנתבעים, בקליפת האגוז: אין המדובר בתביעה שבמקרקעין על כן התיישנה התביעה בתום 7 שנים; תחילת מניין התקופה עם מות המנוח אברהם כהן ז"ל, היינו בספטמבר 1981 ולפיכך התיישנה התביעה בספטמבר 1988, כ-9 שנים קודם שהוגשה. (ב) מועד תחילת תקופת ההתיישנות: תקופת ההתיישנות מתחילה על פי הוראות סעיף 6 של חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 "ביום שבו נולדה עילת התביעה". מוכן אני להניח לצורך הדיון כי אכן מועד זה היה עם פטירת המנוח אברהם כהן (אף שאין זה בטוח שבמועד זה החלה הנתבעת 1 להחזיק בחנות); (ג) תקופת ההתיישנות: זהו סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים. בעוד שעל פי טענות הנתבעים מדובר בזכות שאיננה במקרקעין סבורות התובעות כי הזכות שבמחלוקת, היינו הזכות להחזיק כדייר מוגן בחנות, נכנסת למסגרת "טובת הנאה במקרקעין" כמשמעה בסעיף 2 של חוק ההתיישנות ועל כן תקופת ההתיישנות לגביה 15 שנה. סבור אני, בכל הכבוד, שבעניין זה הדין עם התובעות; אמת, שאלת הגדרתה של זכות הדיירות המוגנת - כזכות קניינית או זכות חיובית-נתונה, מימים, בפולמוס ואף תשובות שונות ניתנו לה בתחומי משפט שונים [ר' י. ויסמן / דיני קנין (חלק כללי) מכון הרי סאקר תשנ"ג-1993) עמ' 73] בשורה ארוכה של פסקי דין הוכרה הדיירות המוגנת כזכות קניינית (במובן הרחב של ביטוי זה): ר' למשל: ע"א 511/88 מנדלבאום נ' ועדה לתכנון ובניה ראשל"צ ואח', פ"ד מד(3) 522 בעמ' 527; ע"א 280,272/59 מרכז וולובלסקי בע"מ נ' מרכז החרש והאומן בע"מ פ"ד יד, 2101]. ככל שהדבר קשור בענייננו גברה דעת המצדדים בהכללת זכות זו בד' אמות הזכויות שהן בגדר טובת הנאה במקרקעין. ר' אף ע"א 847/75 פרידקו נ' וילוז'ני פ"ד ל(3) 744 בעיקר בעמ' 747 ה: "נראה לי כי לא יכולה להיות כל מחלוקת כיום מבחינת ההלכה לגבי שתי הנחות יסוד: האחת, שדיירות מוגנת היא, אכן, "זכות או טובת הנאה במקרקעין" ..." אינני סבור שאפשר לנתבעת להיבנות מהנאמר בע"א 564/79 רומנו נ' כהן פ"ד לו(1) 634, שכן הדברים כוונו שם לשאלה מצומצמת (דרישת כתב לחוזה העברת זכות שכירות) ואין ללמוד מהם אודות ההיבט העיוני הכולל של זכות הדיירות המוגנת. די אם נפנה לדברי כב' הנשיא לנדאו, שם, בעמ' 640 ה' ו': "... ואם יש ספק בניתוח עיוני זה שבו כרוך הויכוח שאין לו סוף בין חכמי המשפט על הגדרת המושג "זכות במקרקעין" עדיף בעיני הפירוש, המוציא עיסקה כזאת מתחולת ההוראה הנוקשה של סעיף 8 של חוק המקרקעין, הטעונה פירוש מצמצם בשל עצם נוקשותה, המונעת לעתים מתן תוקף לרצון הצדדים ..." דברים המלמדים כי אין בפסה"ד כל כוונה "להפוך סדרי עולם" ביחס לסיווגה של זכות הדיירות המוגנת. (ד) נוכח מסקנה זו נראה לכאורה כי תקופת ההתיישנות הסתיימה בספטמבר שנת 1996 ועדיין כ-6 חודשים קודם להגשת כתב התביעה. (ה) אלא שעדין עומדות שתי משוכות בפני טענות ההתיישנות: האחת - שתי התובעות היו (והאחת עדיין), כמפורט לעיל, קטינות. הצעירה שבהן ילידת אוגוסט 1985; הן בעלות הזכות בנכס מאז פטירת המנוח הרצל צדקיהו ז"ל בשנת 1993 כאשר צו הירושה ניתן רק בפברואר שנת 1996; במועדים אלו טרם חלפו 15 שנים ממועד לידת עילת התביעה כמפורט לעיל; על פי הוראת סעיף 10 של חוק ההתיישנות אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את התקופה שבה התובע הוא קטין ומכאן שטרם חלפה תקופת ההתיישנות. (ו) המשוכה האחרת היא הוראת סעיף 18 של חוק הירושה שעל פיה מוארכת תקופת תביעה העומדת ליורשים לתקופה של שנה מיום מתן צו הירושה ; צו הירושה על פיו נקבעו התובעות כיורשותיו של המנוח הרצל צדקיהו ז"ל ניתן ב-26/02/96, ומכאן שרק שנה לאחר מכן תמה תקופת ההתיישנות. (ז) בהקשר זה ראוי להקדיש מילים מספר לטענת ב"כ המלומד של הנתבעות [אשר, יש לומר, טען בשמן כל טענה אפשרית] - כאילו בטענות אשר הועלו ע"י התובעות בבש"א 354/98 יש משום תיקון כתב התביעה והוספת טענות שלא נטענו בכתב ההגנה; עם כל הכבוד אינני מבין "על מה יצא הקצף", שכן הבקשה איננה מעלה, לטעמי, כל עילה חדשה שלא נטענה בכתב התביעה. עוד בסעיף 1ב' בכתב התביעה נטען ע"י התובעות כי: "לחילופין, אפילו אם היו לאברהם כהן זכויות כדייר מוגן, זכות זו לא עברה לציונה כהן, הנתבעת 1, על פי החוק". טענה זו זהה למעשה לטענה המועלית בבש"א 354/98 ולפיה אין הנתבעת 1 יורשת על פי דין על פי הוראות החוק ולפיכך יש לפנותה מהדירה. יש לדחות, איפוא, את טענת ב"כ הנתבעות כי בקשה 354/98 מעלה טענות משפטיות חדשות. (ח) פועל יוצא מכל האמור עד הנה - אני דוחה את טענת ההתיישנות. 9. האם מצביע כתב התביעה על עילת תביעה ? (א) תמצית טענתן המרכזית של התובעות: סעיף 23 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) קובע : ”(א) דייר של בית העסק שנפטר, יהי בן זוגו לדייר ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו". (ב) באין בני-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים ... " בסעיף 27 לאתו חוק נקבע כי: ”היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלו; אולם - (2) מי שהתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 23 או 25 והתנאים המפורטים בסעיף 26 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים ..." (ב) יישום ההוראות הללו בענייננו מורה כי במותו של הדייר המקורי, משה כהן ז"ל הפך בנו לדייר על פי סעיף 23(ב) ולפיכך עם פטירתו של הבן אברהם לא יכול היה אדם אחר להיות לדייר (סעיף 27 רישא) למעט מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיף 23 או 25 היינו בן-זוגו או ילדיו של הדייר המקורי. הנתבעת איננה נכללת בין אלו ולפיכך אין היא בבחינת "יורש נדחה" של הדייר המקורי ואיננה יכולה לזכות למעמד "דיירות מוגנת" מכח הוראת סעיף 27. (ג) פרשנות זו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון אשר קבע כי חוק הגנת הדייר קובע הורשה אחת בלבד מן הדייר המקורי. אמנם תוך הרחבה גם על "יורש אחרי יורש" או "יורש נדחה" בתנאי שיתמלאו בו התנאים הקבועים בחוק. ר' ד"נ 6/80, גרפינקל נ' פולק, פ"ד לה(1), 200 (שם, בעמ' 203 ב' : "החוק איננו קובע שרשרת אין-סופית של דיירות בדרך של "הורשה" מדייר קודם שנפטר, אלא הוא קובע "הורשה" אחת בלבד מן הדייר המקורי, אמנם תוך הרחבה על "יורש אחרי יורש" או "יורש נדחה" בתנאי שגם אותו יורש נדחה ממלא אחר תנאי 18 (כיום סעיף 22 - ר.ש.). במלים אחרות על היורש "השני" (או "הנדחה") לקיים תנאי הירושה מהמוריש המקורי שרק אז יוכל לבוא כיורש נוסף לאחר היורש הראשון. כב' השופט (אז) שמגר הביע אמנם דעתו (אליה מפנה ב"כ הנתבעות) כי ניתן היה להגיע גם לפרשנות אחרת, אך בסופו של דבר מצטרף אף הוא לדעת כל חברי הרכב השופטים ומאמץ את הפרשנות הנ"ל. וראה לאחרונה דבריו של כבוד השופט פינקלמן (בדעת רוב) בע"א (חיפה) 4298/97, עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ואח' נ' דוד שפי ואח', תקדין מחוזי, כרך 97(3), עמ' 1864 : - ”הכלל הוא שדייר המוגן מכוחו של חוק הגנת הדייר, אינו יכול להעביר את זכותו זו למאן דהוא אחר. זכות זו על קרקפת הדייר היא מונחת, והיא מיוחדת אך לו. ומשנפטר או שזנח את הדירה ואינו מתגור בה עוד, באה זכותו זו לקיצה, והחזקה בדירה מושבת אל תבעליה כשזו פנויה. באו סעיפים אלה שצוטטו לעיל ועשו סייג לכלל. דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שנתקיימו בו אותם תנאים שפורטו בסיפוא לסעיף 20(א) לחוק. סעיף 20 לחוק קובע לא רק את רשימת הזכאים לבוא כדיירים מכוחו של הדייר שנפטר, אלא גם את הסדר הפנימי שביניהים. תחילה בן הזוג. באין בן זוג - ילדי הדייר. ובאין ילדי הדייר - קרוביו האחרים. סעיף 27(1) לחוק בא איפוא ליתן תשובה לתמונת מצב של דייר מכוח החוק שנפטר והניח אחריו גם בן זוג, גם את ילדיו ואם או את קרוביו האחרים. ובכל אחד מבין כל אלה מתיימים, אותה שעה, כל אותם תנאים שפורטו באותם סעיפים. לשון אחר כל אחד מביניהם בנפרד, כל אחד מביניהם מכוחו הוא, זכאי שיהיה לדייר מכוחו של הדייר מכוח החוק שנפטר. אלא מאי, שזכותו של השני נדחית מפני זכותו של הראשון. עתה, משנפטר בעל הזכות הראשון, קרי: בן הזוג, בא במקומו בעל הזכות השני, קרי: ילדי הדייר מכוח החוק שנפטר ובעקבותיהם קרוביו האחרים. עד כאן ניתן לגלגל את הזכות להגנה החוק. עד כאן ולא יותר מכאן. ער אני לכך שהפרוש שפורט הינו פירוש מצמצם. דא עקא, שאכן כך הדבר. המחוקק שלל מהבעלים זכויות שיש להם בנכסיהם והעניק אותם לדייר מוגן. בכגון דא דין הוא שהפירוש לחוק אשר כזה צריך שיהיה פירוש מצמצם". (הערה : ההדגשות אינן במקור - ר.ש.) עמדה זו התקבלה בביהמ"ש העליון בערעור על פס"ד זה, רע"א 1711/98 דוד שפי ואח' נ' עז' שושנה שדז'ונסקי ואח' פ"ד נד(1) 394 ובין היתר שם בעמ' 401 : "... לשם קיום מערכת הדרישות הראשונה על הטוען לדיירות מוגנת מכוח סעיף 27(1) להראות כי הוא בבחינת "דייר נדחה" דהיינו: זכותו נדחתה אך ורק בשל כך שקרוב משפחה אחר קדם לו בזכותו על פי סעיף 20 לחוק". 10. בפס"ד זה גם ניתן מענה לטענה נוספת אשר בפי הנתבעות: הטענה לפיה יש לראות בנתבעת "דיירת" כיורשת הדייר המקורי מכח נישואיה לאברהם כהן ז"ל ועפ"י "הלכות השיתוף" בין בני זוג. טענה דומה נדחתה ע"י דעת הרוב ברע"א 1711/98 מפי כב' הנשיא ברק, שם, בעמ' 408 : "... בכל הנוגע למעמדו של בן-הזוג האחר כדייר מקורי או כדייר נגזר יש הסדר סטטוטורי בסעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. מוכן אני להניח כי מבחינה פרשנית, ניתן להעמיס על הסדר סטטוטורי זה את דיני השליחות, כמוצע על-ידי חברי. איני סבור כי יהא נכון לעשות כן. ביסוד גישתי זו מונחת ההשקפה כי אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת במשיכת קולמוס שיפוטית. נראה לי, כי לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] מזה, ולאור האיפוק השיפוטי הנדרש בתחום דיני הקניין מזה, אין זה ראוי כי לעת הזו נרחיב באופן כה משמעותי את היקף ההגנה הסטטוטורית הניתנת לדיירים על-פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. על-פי ההלכה הקיימת ציפו כל המעורבים בדיירות הסטטוטורית - בעלי הבתים והדיירים גם יחד - כי "דור הילדים" יוכל ליהנות מהגנת החוק רק אם הוא מקיים את הדרישות המחמירות של סעיף 27 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. אין זה ראוי כי בשלב זה של חיי החוק, ובלא לשמוע כל טיעון בעניין, ובלא להביא בחשבון את המשמעויות החברתיות והכלכליות, נכריז על הארכת תחולת החוק לדור נוסף של דיירים". 11. המסקנה מן האמור עד הנה כפולה: (א) התביעה מגלה עילת תביעה. (ב) טענות ההגנה של הנתבעת כי זכתה למעמד דיירת מוגנת מכוחה היא או כיורשת - נדחית. 12. ואולם: לא די במסקנות אלו כדי להביא לקבלת התביעה בהעדר עילה שכן בפי הנתבעים טענת הגנה נוספת שיש לדון בה: מניעות (או ויתור) בשל קבלת דמי השכירות במשך שנים ארוכות תוך ידיעת העובדות לאשורן. אף בפי התובעות טענות נוספות שאין להכריע בהן "על הסף" - עילת הנטישה, אי תשלום דמי השכירות המגיעים ו/או ראויים. תביעת פינויפינויהתיישנות