פסק דין 1. העתירה 1.1 בפני תביעה של המדינה באמצעות מנהל מקרקעי ישראל לפינוי וסילוק יד של מקרקעין, לצו מניעה קבוע ולתשלום דמי שימוש ראויים. 1.2 התובעת הינה הבעלים של חלקה הידועה כגוש 8324 בחלקה 17, בשטח של 2,500 מ"ר בתחום הישוב חבצלת השרון (להלן- "המקרקעין"). מדובר במקרקעין לחוף הים שהגדרתם בדין הם מקרקעי ייעוד. 1.3 הנתבעים החזיקו ועדיין מחזיקים בסככות וצריפים שהקימו על המקרקעין, מבנים לאיחסון ציוד ספורט ימי, מכולות, מבנה טרומי, סוככים וגדרות סוף, ומקיימים במקום פעילויות שונות ובעיקר מסעדה ומועדון ריקודים. כל הפעילויות האמורות נעשו ללא כל אישור חוקי, ללא אישורה של התובעת וכמו כן, ללא תשלום של תמורה כלשהיא, מכיוון שמדובר במקרקעי יעוד שאינם יכולים להיות מוחכרים לנתבעים על ידי התובעת על פי דין. הנתבעים 1 ו-2 (להלן- "הנתבעים") למעשה מנהלים במקום מסעדה מסחרית שהינה מוקד לארועים הפועלת כבר במשך מספר שנים. הנתבעים 3 עד 7 הקימו והחזיקו במקום מתקנים לציוד ספורט ימי. התובעת עתרה לפינוי כל הנתבעים מהמקרקעין כולו. 2. רקע דיוני ועובדתי ועמדות הצדדים 2.1 הנתבעים בכתב הגנתם טענו שהוצגו בפניהם מצגים בעל פה, בכתב ובהתנהגות הן על ידי המועצה האזורית עמק חפר (להלן- "המועצה"), והן על ידי אחרים אשר פעלו, לטענתם, מטעם התובעת, כי פעולתם על המקרקעין מוסכמת וכי תוסדר. על סמך כל אותם מצגים הם השקיעו במסעדה מהונם ומאונם לרבות שיקום המקום לאחר שריפה, נקיון החוף וכיוצה בזה. לפיכך, התובעת מושתקת מלטעון ביחס לזכות הנתבעים במקום וכל העתירה נגועה בשיקולים זרים ובחוסר תום לב. כל שאר הנתבעים (להלן- "נתבעים 3 עד 7"), לא התגוננו וסיפקו לתובעת התחייבויות בכתב לפינוי השטח מרצונם באם בית המשפט יתן על כך צו. משום כך הוצהר כבר בתחילת הדיון (ביום 04/02/1997) שאין עתירה כנגד הנתבעים 3 עד 7 על סמך התחיבויותיהם. על כן מאותו מועד ואילך הנתבעים 3 עד 7 לא השתתפו עוד בדיונים, ובפני היום אין כל עתירה כנגדם. 2.2 בסוף שנות ה - 80 הוקם מועדון ספורט על חוף הים בחבצלת השרון על ידי מספר תושבים מקומיים (להלן - "העמותה"). במהלך פעילות זו הוחלט כי בנוסף למתקנים לשמירת ציוד הספורט, מוטב להקים קיוסק לנוחיותם של החברים. תוך זמן קצר הנתבעים הגיעו למקום על מנת לנהל את הקיוסק שהפך במהרה למסעדה. מכלל הראיות ברור שתוך זמן קצר התגלו סכסוכים פנימיים שפקדו את אנשי העמותה ושהביאו לפיצול בין שתי קבוצות החברים. חלקם סברו שהמסעדה חייבת לשרת אך ורק את חברי המועדון, ואילו אחרים תמכו בנתבעים ועזרו להם אף להפוך את המזנון למסעדה מסחרית, המקיימת גם ארועי חוף המוניים עם כל המשתמע מכך. אותם חברים אף פנו למועצה וכן לתובעת בעתירות להסדרת הפעילות ולהשארת המסעדה בשטח. בצד השני היו עתירות הפוכות לסילוק הנתבעים והפסקת הפעילות במקום, בנוסף לכך הן חברי העמותה והן אנשים בסביבה העידו על כך שסבלו ממטרדים מהותיים כתוצאה מהפעילות העניפה של הנתבעים. 2.3 אין מחלוקת שמדובר במקרקעי יעוד ולנתבעים אין זכויות על פי חוזה שכירות, או על פי חוזה חכירה, או כל זכות אחרת על פי כל דין. בית המשפט מוכן להניח לטובת הנתבעים כי עד חודש ספטמבר 1995 אכן החזיקו במקרקעין כברי רשות מטעם המועצה, אשר נציגיה ידעו על פעילותם ואף חלקם תמכו בה. אולם בסמוך למועד זה המועצה עצמה הוציאה צו מנהלי להפסקת הפעילות במסעדה על פי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים. ואם לא די בכך, התובעת עצמה הוציאה מכתב לנתבעים ביום 26/04/1996 (ראה נספח ג' לכתב התביעה) אשר תוכנו ברור לחלוטין כי על הנתבעים להפסיק את הפעילות במקרקעין באופן מיידי ואם לא כן תוגש תביעה לפינוי ולסילוק יד. לפיכך, לכל היותר בוטלה כל הרשאה או רשות להחזיק במקום מחודש אפריל 1996. הנתבעים לא פינו את המקרקעין, ומכאן התביעה. 2.4 באשר לדיונים שהתנהלו בפני בית המשפט: לאחר שחרור הנתבעים 3 עד 7 להמשך הדיונים, שמע בית המשפט את עדי התביעה בימים 13/05/1997, 17/06/1997 ו- 24/06/1997. בסוף הדיון באותו מועד הוצהר במשותף על ידי הצדדים כי העמותה הכן הניעה את התובעת להגיש תביעת פינוי, וזאת בהמשך לפסק דין שניתן על ידי כב' השופט רצ'בסקי בדיונים שהתנהלו בתיק אזרחי 3880/95 ובב"ש 1287/96באותו דיון הצהיר עו"ד נווה על סיום הבאת עדי התביעה ועו"ד סיבק אשר ייצג באותו שלב את שני הנתבעים שמר על טענותיו להבאת ראיות בנוגע לשיקולים זרים וחוסר תום לב של התובעת. מסיבות אשר יפורטו בחלק האחר של פסק הדין אשר דן בהוצאות הדיון, לא הושמעו ראיות ההגנה עד לסוף שנת 1999. 3. דיון והחלטה אני מקבל את התביעה באופן מלא , ולהלן הנימוקים לכך: 3.1 אין מחלוקת בנוגע לבסיס המשפטי לעתירות התובעת לפינוי המקרקעין ולתשלום דמי שימוש. הנתבעים מעולם לא הפכו להיות דיירים או חוכרים של המקרקעין או כל חלק ממנו. גם לפי האמור בכתב הגנתם, וכפי שהצהירו הנתבעים במהלך הדיון, לנתבעים היה מעין רשיון , אך רשיון זה בוטל בצורה סופית ומוחלטת באפריל 1996, והם מצמצמים את טענותיהם לטענת חוסר תום לב, הפוגעת לעצם הגשת התביעה ולחלופין, לאורכה למתן צו הפינוי באם אכן ינתן. 3.2 מקובל על בית המשפט כי קיים מושג של בר רשות בדיני ישראל והרשות יכולה להנתן על פי התנהגות בשתיקה, כגון תיק זה. כמו כן, בית המשפט מוכן להניח כי עד מתן ההודעה באפריל 1996, הנתבעים סברו כי תוסדר להם הרשאה להמשך פעילותם במקום. על טענה זו לא יוכלו הנתבעים להסתמך לאחר הגשת התביעה לפינוי. לנתבעים אכן הזכות לטעון את טענותיהם לגבי שיקולים זרים ואף לטעון לשיהוי צו הפינוי על ידי בית המשפט. 3.3 הנתבעים בעצמם לא טרחו להעיד. לא נשמעה בבית משפט כל טענה מפיהם, על כך שהתובעת או מי מטעמה הוליכה אותם שולל, פיתתה אותם או נתנה להם הבטחות כלשהן. רוב דבריהם של העדים אשר אכן התייצבו מטעם הנתבעים, תמכו עובדתית ומשפטית בטענותיה של התובעת. ולא היה בהם ולא כלום לגבי טענות הנתבעים. מסקנתי היא שהנתבעים לא הוכיחו ולו לכאורית אף אחת מטענותיהן. עלי להתייחס בקיצור, לדברי חלק מהעדים: א. מר אברהם סולימני היה פעיל מאז 1988 בחברה הכלכלית לפיתוח פרוייקטים ברחבי המועצה. באשר לעניין המסעדה אמר כי לא אמרו לו שיש מסעדה במקום (ראה בפרוטוקול בעמוד 77 שורות 21-22). בסייפא של עדותו ציין כי לא היה לו כל קשר עם התובעת ובפגישתו היחידה שקויימה עם הנתבעים הוא העלה בפניהם את האפשרות להפסקת פעילותם במקום, וכי אפשר להעתיק את המסעדה לחוף נעורים תוך השתתפות במכרז לעניין זה, אך הנתבעים סירבו. ב. מר יונתן ליפשין מסר כי הינו מכהן כראש מנהלת החופים במועצה בכפיפות למר סולימני. הוא ביקר במקום פעם אחת, ובפעם אחרת ניסה לגשר ללא הצלחה יתרה בין העמותה לבין תושבי המקום. העד בחקירה נגדית הסכים כי יש לפנות את כל המבנים לאלתר מהקרקעין. ג. מר עמוס דגני שהיה ראש המועצה בין פברואר 1975 עד פברואר 1994 מסר להפתעתו של בית המשפט כי "מעולם לא דובר על מסעדה" (ראה בפרוטוקול בעמוד 87, שורה 1). גם כאשר עו"ד גרוס דיבר עימו על הכנת דגים, אמור הדבר היה להתקיים בתוך סוכה בלבד (ראה שם בשורות 10-11). מדבריו של העד ניתן ללמוד כי הוא התנגד בתוקף לכל נסיון להפוך את המקום לעסק מסחרי: "היה ברור נדל"ן לא, בשום פנים ואופן לא, לא בונים, אין סמכות למועצה לתת את זה" (ראה שם עמוד 88 שורות 2-3). העד הזה אף הזהיר את עו"ד גרוס לא לעשות דבר "מבחינת הקנין" (ראה שם שורה 21). יש להזכיר כי נטען נמרצות מטעם הנתבעים שפעילותם במקום קיבלה את הסכמתו ועידודו של מר דגני. זאת ועוד, הוסיפו כי מר דגני לאחר מגעים עם התובעת נתן גושפנקא לפעילות זו. ואולם, התברר כי מר דגני לא פעל מול התובעת בנושא המסעדה כלל וכלל ופעילותו הצטמצמה לתוכנית המתאר שלא הגיעה לכלל תוקף. מר דגני עצמו, לדבריו, כמובן לא הסכים להפעלת המסעדה. ד. עד נוסף, עו"ד גרוס (שברוב דבריו חלק באופן מוחלט על דברי מר דגני), מסר כי התקיימו מגעים בשנת 1994 בין אנשי העמותה, המועצה והתובעת. גם אז נאמר לו במפורש כי אין אפשרות חוקית לקשור הסכם בין העמותה לבין התובעת. לטענתו המגמה היתה שהמועצה יכולה על פי שיקול דעתה להקצות את השטח למועדון הספורט. עו"ד גרוס טען שבאותו מועד פעל מזנון לחברי העמותה בלבד, והוא סבר שאז הייתה קיימת הרשאה מהתובעת. אין בטענה זאת כל ממש. כל הרשאה לא ניתנה לאחר שהמועצה לא היתה מעוניינת בקבלתה. בהעדר הרשאה כלשהי, לא יכול עו"ד גרוס להתייחס לכך האם אמורה היתה לכלול הפעלת מזנון אם לאו (ראה בפרוטוקול ראה שם עמ' 98, שורה 4). אין ברשות עו"ד גרוס כל מסמך היוצר קשר בין התובעת לבין הנתבעים(ראה שם עמ' 99, שורה 21). ה. גם עליזה שני, מנהלת מחלקת רישוי עסקים ופיקוח במועצה לא תרמה לעמדת הנתבעים, ואף אישרה את דברי עד התביעה, מר אהוד לוז, ואמרה כי המסעדה מהווה מיטרד. בביקורה במקום מצאה חוף מלא בזבל אסוף בשקיות לצד אשפה שלא נאספה, לא פונתה ונשרפה. 3.4 בסיכומו של דבר, הנתבעים בראיותיהם הניחו בפני בית המשפט שתי אפשרויות: אם יש לתת אמון בעו"ד גרוס, המועצה אכן הסכימה לפעילות ונתנה לנתבעים להבין שהדבר יוסדר. ובאם יש לתת אמון במר דגני, לא ניתנה רשות באף שלב לפעילות במקום של מסעדה מסחרית. גם כך וגם כך, אין ראיה כל שהיא שהתובעת נטלה חלק בדיונים אלה או נתנה הסכמתה לפעילות כל שהיא במקום. אין ראיה ולו ברמז שנציג מטעם התובעת היה ער או מעורה בפרטי פעילות העמותה והפעלת המזנון או המסעדה במקום. זה היה המצב עד שחברי העמותה, שלא רצו שבמקום תהיה מסעדה מסחרית, טרחו להביא את ההתפתחות לידי התובעת, אשר תוך זמן קצר לאחר מכן הגישה את התביעה. עוד הוסיף כי במידה והנתבעים או מי מטעמם ניסו לגרור את התובעת לתוך המתרחש בחוף, על מנת להביא למתן היתר, הרי קיבלו תשובות שליליות וחד משמעותיות ממנה. היה ברור לנתבעים כי אין התובעת מתקשרת ביחס למקרקעי יעוד בחופי ים עם גורמים פרטיים אלא עם רשויות/מועצות אזוריות שבשטחן ממוקמים המקרקעין, וזאת במסגרת הסכמי הרשאה מקובלים. כמו כן, למדו עו"ד גרוס וחבריו התומכים בנתבעים שהתקשרות חוזית מחייבת ביחס למקרקעין יכולה להעשות רק בין המועצה האזורית וגורמים עמם תמצא לנכון להתקשר על פי כל דין, וכי כל עוד לא נחתם חוזה הרשאה בין התובעת לבין המועצה (ומכוחו - בין המועצה לבין מי שהתקשרה עמו בחוזה ביחס למקרקעין), שומה על הנתבעים לפנות לאלתר את המקום ולהחזירו לידי התובעת כשהוא פנוי וריק מכל אדם וחפץ מטעמם. עמדה זו הוצגה בפני הנתבעים ומי מחברי העמותה במהלך פגישות, דיונים וחילופי מכתבים בין השנים 1995 - 1994. גם אם התובעת לא מיהרה להגיש את העתירה לבית המשפט, אלא לאחר שהופעל לחץ ע"י חלק מחברי העמותה, אין בכך כל שיקול זר או חוסר תום לב. 3.5 לאור כל האמור בסעיפים 3.1 עד 3.4, עלי לקבוע כי אין ולא הייתה לנתבעים או למי מהם כל הגנה לעתירה לפינוי המקרקעין. קו הגנתם היה משולל כל יסוד, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. חובה על התובעת לפעול לפינוי כל אדם כגון הנתבעים המחזיק במקרקעי ייעוד, ללא רשות והמסרבים לפנותו. קל וחומר כאשר אותם נתבעים מנהלים עסקים בלתי חוקיים במקום, תוך הטרדת הסביבה כולה. אני קובע בכובד ראש ומלוא האחראיות שמדובר בהגנת בדים שנידון מראש לכשלון וזאת ידעו הנתבעים היטב, וכל מגמתם היתה לסחוב את הדיונים על מנת לאפשר לעצמם להמשיך ולנהל עסקים במקום תוך הפקת תועלת כספית. כמו כן כפי שיפורט להלן, ניצלו הנתבעים את ההליך להאריך את חזקתם במקום. 3.6 באשר לעתירה הכספית: במשך כל התקופה שבה הנתבעים החזיקו במקרקעין, לא ניתנה לתובעת או למי מטעמה כל תמורה, לפיכך, התובעת זכאית לדמי שימוש ראוים. הנתבעים נטלו את רכוש התובעת והשתמשו בו לתועלתם ולהנאתם מבלי שהתובעת תוכל להנות ממנו ובלי שניאותה להקנות לנתבעים טובת הנאה זו בחינם (ראה ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נגד מדינת ישראל פד לז(2) 633). באשר לשיעור דמי השימוש - התובעת הניחה עדות מומחה בפני בית המשפט, של השמאי מר גאלואי, אשר גם נחקר חקירה נגדית. ואילו הנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם. יודגש כי התובעת , תוך כדי ניהול ההליך וכחלק מהסדר הפשרה שאמור היה להביא לסיום ההתדיינות כולה, היתה מוכנה להשאיר לשיקול דעת בית המשפט את גובה דמי השימוש. אולם, כפי שנקבע בסיכומי התובעת: "הנתבעים היו אלו שסיכלו אפשרות השגת ההסדר פעם אחר פעם, ולאור התנהגותם וגישתם להאריך ניהול ההליך המשפטי ככל האפשר תוך שהם חוזרים בהם מהסכמות אותן נתנו, בחלקן הסכמות חתומות, עותרת התובעת מכבוד בית המשפט לחייב הנתבעים גם בסעד זה. (סיכומי התובעת עמ' 22). בית המשפט מקבל את עדות השמאי וקובע דמי השימוש על פי דבריו, גם כנגד עתירה זו אין ולא היה לנתבעים קו הגנה הולם. 4. הוצאות הדיון בכוונתי להטיל הוצאות עונשיות על הנתבעים ואף לחייבם לשלם הוצאות לאוצר המדינה. משום שכך, עלי לפרט את השתלשלות הדיונים בפני. התובעת סיימה את הבאת ראיותיה כפי שנאמר דלעיל ביום 24/06/1997. אולם הדיונים לא חודשו עד 08/09/1998, וזאת מהסיבה שהתובעת ועו"ד סיבק מטעם הנתבעים פנו מספר פעמים לבית המשפט על מנת לדחות את הדיונים וזאת במטרה להגיע להסדר שעל פיו הנתבעים יסכימו לפינוי המקרקעין בסוף ספטמבר 1998, וכן שישלמו מחצית דמי השימוש הקבועים בתביעה ללא הפרשי הצמדה וריבית. אולם ביום 08/09/1998 נתבע מס' 2 התייצב לבדו, וטען כי אינו מיוצג עוד על ידי עו"ד סיבק ומבקש להביא את ראיותיו ואף הצהיר בפני בית המשפט כי ההסדר המוצע אינו מקובל עליו. בדיעבד ברור שהפרדה זאת בין הנתבעים הייתה מלאכותית וחלק מתרגילי סחיבה. בלית ברירה בית המשפט חידש את הדיון להוכחות וקבע המשך ליום 01/10/1998 ואף הבהיר לנתבע מס' 2 כי מוטב לו להתייעץ עם עו"ד ובאם בית המשפט יגיע למסקנה כי התנהל דיון סרק, יטיל הוצאות בהתאם. ביום שנקבע לדיון להוכחות, ביום 01/10/1998, התייצב עו"ד קריטנשטיין לראשונה כבא כוחו של נתבע מס' 2 וטען כי לא הספיק לעיין בחומר ועל כן יש לדחות את הדיון. בית המשפט נעתר לבקשתו של עו"ד קריטנשטיין וקבע דיון נוסף ליום 22/12/1998. עו"ד קריטנשטיין הגיש בקשה להשמיע 42 עדים, אך לאחר דיון בבית המשפט צומצם מספר העדים שיושמעו ל- 14. בית המשפט הקציב עוד 3 ימי דיון לפרשת ההגנה. בית המשפט קבע את המשך הדיון לימים 06/1999 /21-22. ביום 20/06/1999, יום לפני הדיון הוגשה בקשה לאשר הסדר פשרה בין הצדדים, כאשר אותו מסמך היה חתום על ידי ב"כ התובעת ועל ידי הנתבע מס' 2, אך לא על ידי נתבע מס' 1 או מי מטעמו, אם כי נאמר כי עומד להוסיף את חתימתו. בית המשפט היסס לאשר את ההסדר בהעדר חתימת אחד הצדדים, והוציא החלטה ביום 15/07/1999 לפיה דרש כי ההסדר יוגש כאשר הינו חתום על ידי כל הצדדים. למרות החלטה זו הצדדים לא עשו דבר, והוזמנו על ידי בית המשפט ביום 23/09/1999 לתזכורת. על אף שמרשו כבר חתם על ההסדר ביקש נתבע מס' 2, עו"ד קרטנשטיין, לחזור מן ההסדר וכי בית המשפט לא יתן לו תוקף של פס"ד וזאת מהחשש שהמועצה תפעל לסכל את תכלית ההסדר. עו"ד סיבק, באותה ישיבה, הפנה את בית המשפט לכך שנתבע מס' 1 לא חתם על ההסדר ועל כן אפשר לראותו כמבוטל. לפיכך, כ - 26 חודשים לאחר סיום הבאת הראיות מטעם התובעת, פעם נוספת, בית משפט זה נאלץ לחדש את הדיון להוכחות, תוך קביעה חד משמעית כי הנתבעים סחבו את הדיון וניצלו לרעה את סבלונותו הרבה של בית המשפט (ראה החלטת בית המשפט מיום 23/09/99). יאמר מיד שגם עו"ד סיבק וגם עו"ד קריטנשטיין פנו לבית המשפט במכתבים תוך הבעת פגיעתם האישית מדברי בית המשפט. בדיון שחודש ביום 05/10/1999 בית המשפט אכן הביע את התנצלותו על כך שנסחף לויכוחים אישיים עם באי כח הצדדים, אולם בענין המהותי דעתי לא השתנתה ואף התחזקה כל עוד הדיון המשיך והתנהל. ניכר הדבר שעל פי ההסדר מיום 20.6.1999 הוסכם על פינוי עד ליום 01/09/2000. לפיכך, היה ברור לאור לוח הזמנים הצפוף של בית המשפט שחידוש הדיון יגרום כמעט בוודאות לכך שבית המשפט לא יספיק להשלים את עבודתו עד לאותו מועד. דבר שבוודאי תיכננו הנתבעים, ואומנם כך היו פני הדברים. וכך הגיע זמנו של בית המשפט לשמוע את עדי הנתבעים ביום 27/12/1999. הדיון חודש ביום 28/12/1999, והסתיים סופית ביום 31/01/2000 . בית המשפט קבע מועדים להגשת הסיכומים על ידי הצדדים, כאשר לכל צד הוענקו 30 יום להגשה. התובעת הגישה את סיכומיה ביום 01/05/2000, ב"כ הנתבע מס' 1 השלים את הגשת סיכומיו ב- 04/07/2000 ואילו ב"כ הנתבע מס' 2 השלים את המוטל עליו רק ביום 30/10/2000 . לצערי הרב, כך חלפו 3.5 שנים של דיונים, וכך נהנו הנתבעים מן ההפקר כאשר המשיכו לנהל את המסעדה לאורך כל התקופה לתועלתם. דעתי בנושא זה התחזקה כאשר התברר לי בסוף הדיון שאין כל ממש בטענות הנתבעים לגבי חוסר תום לב ושיקולים זרים כפי שפירטתי לעיל. לסיכום פרק זה עלי להדגיש כי: א. זכותו של בעל דין לנהל דיון ולטעון את טענותיו. אולם כאשר בעל דין בוחר לנהל דיון סרק ואין בפיו אלא טענות חסרות בסיס לחלוטין, עליו להבין כי זכותו וחובתו של בית המשפט להטיל הוצאות עונשיות. על כך בית המשפט נתן אזהרה מפורשת בהחלטתו מיום 01/10/1998. הזכות לעשות זאת מעוגנת היטב, הן על פי הדין האנגלי והן בפסיקה הישראלית. בית המשפט בבואו להטיל הוצאות זכאי לקחת בחשבון ש: Costs have been increased by unnecessary delay or improper vexatious prolix or unnecessary (מהדורה שלישית) 30,p 431 Vol Halsbury, Laws of England, Proceedings . בתי משפט בארץ אימצו את העיקרון כבר בתחילת דרכם: בת.א. 77/48 (ת"א) פס"מ 1, ת, 70 נקבע כי לא יתכן שנתבע אשר לא הוכיח הגנה כלשהי יצליח למשוך את ביהמ"ש במשך שנתיים וישלם אח"כ הוצאות ושכ"ט עו"ד אשר בדרך כלל אפילו לא יכסו את הסכום שהצד שכנגד הוציא (ראה גם וינוגרד, סדרי הדין, כרך 2, עמ' 904). זכותו של בית המשפט להביע אף את מורת רוחו על דרך ניהול הדיון בקביעת הוצאות לדוגמא. וסמכותו להטיל הוצאות בסכום מעבר למקובל הן לצד שכנגד והן לאוצר המדינה מעוגנת בתקנה 514 לתקנות סדר הדין (ראה ע.א. 281/87 חב' גוש 30122 חלקות 29-30 בע"מ נ' בבלי, פד"י מ"ג (2) עמ' 744) (וע.א. 658/87 דרויש חב' לקבלנות ובנין בע"מ נ' זנגי פד"י מ"ג (2) עמ' 291). ב"כ התובעת, הוטרד פעם אחר פעם לבית המשפט והובאו עדים מטעם הנתבעים (שאיש מהם לא היה מוכן לתת תצהיר כעדות ראשית) ובכך בוזבזו שעות רבות היות והעדים לא תרמו דבר לפתרון המחלוקת. אלה הוזמנו, לצערי, למראית עין בלבד, בנסיון כושל לספק נפח להגנה ריקה מכל תוכן. פרקליטות המדינה נאלצה להעסיק עורכי דין, ע"ח משלם המיסים שעות רבות ללא תועלת. בית המשפט נאלץ להקציב שעות דיוניות יקרות לנתבעים ובכך הם תפסו מקומותיהם של מתדיינים אחרים, הכל ללא הצדקה דיונית או מהותית. ב. בית המשפט ער לכך, כי יהיו אלו אשר יטענו שלחייב בעל דין בתשלום הוצאות לצד שכנגד ולאוצר המדינה, כאשר המדינה היא הצד שכנגד, יש משום כפילות. לא כך המצב: חיוב בעל דין לשלם הוצאות לאוצר המדינה, יש בה כדי לבטא את העובדה שהדיון נסחב וסורבל מעבר לכל מידה של סבירות, ומשום כך בזבז זמן של בית המשפט ושל המערכת כולה. לעומת זאת, הטלת הוצאות לדוגמא לטובת הצד שזכה בתיק, אינה אלא תוצאה טבעית מכך שהתובעת ויועציה המשפטיים אף הוטרדו מעבר לכל פרופורציה סבירה בניהול הדיון. המדינה כבעל דין זכאית לצו להוצאות כמו כל בעל דין אחר, וכאשר המדינה נאלצה לנהל דיון סרק במשך שנים היא זכאית לצו הוצאות שמטרתו לכסות הוצאותיה בפועל. 5. סיכום 1. לאור כל האמור, התביעה מתקבלת. אני מצווה על הנתבעים לפנות את המקרקעין ולהחזירם לתובעת כאשר הם ריקים ופנוים מכל אדם וחפץ מטעמם, וזאת תוך 21 יום מיום מתן פסק דין זה. אין כל בסיס לתת אורכה ולו קצרה לנתבעים. 2. כמו כן, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת דמי שימוש בסכום של 22,000 ₪. סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 3. על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 75,000 ₪, בתוספת מע"מ והוצאות משפט. 4. על כל אחד מהנתבעים לשלם לאוצר המדינה סך של 25,000 ₪. חוף היםמבנהפינוי