פסק דין כב' השופטת ד' ברלינר: א. שני כתבי אישום הוגשו נגד המערער בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב - יפו. עניינם של כתבי אישום אלה הן עבירות זהות באופיין על הוראות חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה1965- (להלן: החוק), ותקנות התכנון והבנייה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז1967- (להלן: התקנות). המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות, בעבירות בשני התיקים, והגיש ערעורים מקבילים בגין כל אחד מהם. בדיון מיום 06.07.00 קבענו, כי בשל זהות הצדדים והעניין, יאוחד הדיון בערעורים. למען הסדר הטוב נפרט את מסכת האירועים הנוגעת לכל תיק בנפרד בטרם נפנה לדיון בשאלות הרלוונטיות. ב. ע"פ 80029/99 בכתב האישום המתוקן שהוגש לבית משפט קמא נטען, כי בין החודשים יוני-אוקטובר 1995 ביצעו הנאשמים, עבודות בניה הטעונות היתר בבית שבבעלותם ברח' מורדי הגטאות 16 בתל-אביב (להלן: הבית) מבלי שהיה בידם היתר, בכך שהפכו יחידת דיור אחת ל5- יחידות דיור. לטענת המאשימה מדובר בבית צמוד קרקע בן קומה אחת אשר בו הרסו הנאשמים קירות ובנו קירות פנימיים תוך שהם אוטמים ופורצים פתחים חיצוניים. כמו כן, בצעו עבודות אינסטלציה כהכנה לשירותים ולמטבח בכל יחידת דיור. בגין מכלול הפעולות יוחסה, כאמור, למערערים עבירה על סעיפים 145 ו204-(א) לחוק התכנון והבנייה והתקנות. בית משפט קמא, כב' השופטת מארק הורנצ'יק, זיכה את הנאשמים מן העבירה הנ"ל, ככל שהדבר מתייחס לפתיחת פתחים חיצוניים, והרשיע אותם באותה עבירה בהתייחס לשינוי מספרן של יחידות הדיור ללא היתר בניה. בהחלטתה קבעה כב' השופטת את הדברים הבאים: 1. עדויות הנאשמים באשר למהות השיפוצים ואופי היחידות מקובלת על בית המשפט. בהתאם לעדויות אלו התוצאה הסופית לאחר השיפוצים היא, כי הבית חולק ל5- חדרים. לכל חדר, דלת המאפשרת מעבר לחדר הסמוך, וכן כניסה אישית ופרטית מן הגינה, המייתרת את הצורך לעבור דרך החדרים האחרים; 2. בבית קיים מטבח אחד בלבד המשמש את כל הדיירים בו, והוא מהווה חלק מחדר מסוים, המופרד מאותה יחידה בדלת מפרידה; 3. בכל חדר קיימות נקודות לצינורות מים וביוב; 4. היחידות נבנו לצורכי מסחר (השכרה) ולא לשימוש למגורים; 5. הגם שבבית היה מטבח אחד בלבד, המשותף לכל הדיירים, מדובר ב5- יחידות דיור עצמאיות. "כל אחת מן היחידות נועדה לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים שבנייתה טעונה היתר, כאשר בנייתה אינה בגדר השינוי הפנימי הפטור מקבלת היתר". טענות המערערים, כפי שנוסחו בכתב הערעור ועליהן חזרו בפנינו הן: 1. העבודות שביצעו היו "שינויים פנימיים" שאינם טעונים היתר; 2. טעה בית משפט קמא בפרשנותו את המונח "דירה" שבחוק. דירה היא "יחידה שלמה ונפרדת" למגורים, ולא ניתן לדבר על יחידה שלמה ונפרדת ללא מטבח. לדעת המערערים, אין להשוות מטבח משותף למחסן משותף, חדר כביסה משותף או גג וחצר משותפים. חדר כביסה, גג וחצר מוסיפים אמנם לאיכות החיים, אך אינם חיוניים לצורך מגורים כמו מטבח; 3. טעה בית משפט קמא בדחותו את טענת השתק הפלוגתא אותה העלו המערערים בסיכומיהם, ובית משפט בחר שלא להתייחס אליה בהכרעת דינו; 4. למערערים קמה ההגנה הקבועה בסעיף 22(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), וזאת בהסתמך על קביעות בית המשפט בדבר מהימנות עדות המערער וכן לאחר קביעת בית משפט קמא, כי המערער שב וחזר בפניו על דבריו, לפיהם הוא מוכן לתקן ולבצע כל דבר שיוטל עליו. בערעורם מציינים המערערים כי על אף שבסיכומיהם העלו טענה זו, בית המשפט לא דן בה בהכרעת הדין; 5. טעה בית משפט קמא משלא ייחס חשיבות לכך שב"כ המאשימה לא פעלה בהתאם להמלצתו כדי לפתור את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט; 6. טעה בית משפט קמא בכך שלא נתן כל משקל לעובדה שהצווים השיפוטיים שהוצאו כנגד המערער למניעת פעולות בוטלו, ובכך ניתן לו "אור ירוק" להמשיך את עבודות הבנייה בהן השקיע כספים רבים; 7. על בית המשפט היה לקבוע בגזר הדין, אילו עבודות בנייה טעונות היתר ואלו פעולות לא טעונות היתר כזה, ולצמצם את צו ההריסה אך לעבודות הבלתי חוקיות בלבד, ולא ליתן צו גורף וסתמי המחייב להרוס גם עבודות בניה חוקיות. ג. ע"פ 80071/99 בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא נאמר, כי בחודש מרץ 1995 המערער חילק 2 דירות שבבעלותו, ברחוב ארלוזורוב 156 בתל-אביב ל5- יחידות דיור בכל דירה, ובסך הכל נוצרו 10 יחידות דיור, וזאת ללא היתר, עבירה על סעיפים 145 ו204-(א) לחוק, ועל התקנות. בית המשפט קמא, כב' השופטת מארק-הורנצ'יק, הרשיע, כאמור לעיל, את הנאשם בעבירות שיוחסו לו. בהתייחס לשאלת חלוקת הדירה ליחידות דיור נפרדות קבעה כב' השופטת קמא את הממצאים הבאים: 1. בכל יחידה מ10- היחידות שנבנו מותקנים מקלחת ושירותים; 2. בכל יחידה מותקן דוד חשמל. כמו כן, קיימים 4 שעוני חשמל בצד שעון החשמל המקורי של חברת החשמל, ובצדם מפסק. בשלב זה אין שעוני החשמל או המפסקים ממלאים ייעודם; 3. בכל אחת מן הדירות המקוריות יש מטבח אחד גדול והוא משותף לכל הדיירים; 4. היחידות השונות מושכרות לסטודנטים, אנשי קבע ואחרים, כאשר בכל יחידה מתגורר דייר אחד; 5. המטרה לשמה נבנו היחידות היא מסחרית; 6. בפועל, מדובר ב10- יחידות מגורים עצמאיות, כאשר בכל אחת מאותן יחידות מתגורר בשכירות יחיד לעצמו; 7. המטבח המשותף, אינו הופך את חמש היחידות העצמאיות (בכל דירה מקורית) ליחידת מגורים אחת. כמו כן, דחתה כב' השופטת קמא את הטענות הנוספות שהעלה המערער (במקביל לטענותיו בע"פ 80029/99): טענת השתק פלוגתא (שמשמעותה תובהר בהמשך), וכן הטענה כי עומדת למערער הגנה המצויה בסעיף 22(ב) לחוק העונשין. ד. אין ספק, כי השאלה המרכזית בשני התיקים, הינה, האם יצרו המערערים בפעולות הבנייה שבצעו 5 יחידות דיור נפרדות ברח' מורדי הגיטאות, ו10- יחידות דיור ברח' ארלוזורוב בתל-אביב. סעיף 145(א) לחוק אומר כדלקמן: "לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי העניין היתר לכך...: (1) .... (2) הקמתו של בניין...למעט שינוי פנימי בדירה; בפסקה זו: "שינוי פנימי" - שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבניין...ואינו משנה את מספרן של יחידות הדיור; "דירה" - חדר או תא או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש יחידה שלמה למגורים, לעסק או לכל צורך אחר". לפיכך - אם שינו המערערים את מספרן של יחידות הדיור (כאשר יחידת דיור היא לענייננו "יחידה שלמה למגורים" כהגדרת "דירה" בסיפא של סעיף 145(א)(2)) לחוק, כי אז היה עליהם לקבל היתר. ה. דעתי היא, כי צדקה כב' השופטת קמא כאשר קבעה, כי מדובר ביחידות דיור עצמאיות, בכל אחד משני האתרים שמדובר בהם. בע"פ 80028/99 מ"י נ' רוסנו (טרם פורסם) (להלן: עניין רוסנו), אמרנו את הדברים הבאים: "...חומר הראיות בתיק איננו מותיר מקום לספק בשאלת קיומה של מקלחת וקיומו של כיור. כדי שניתן יהיה לעשות שימוש רגיל בדירה, די בכך. אין ספק שאין מדובר בתנאי מגורים משופרים, אולם איש גם לא טען לקיומם של אלה. הפונקציות הבסיסיות הנדרשות מדירה, מצויות בכל אחת מיחידות הדיור. ...אין שום חובה כי מטבח יכלול כיור עצמאי, אם קיים כבר ביחידת הדיור כיור במקום אחר. מדובר ביחידת דיור מינימליסטית בשיטחה, ואין הכרח שיהיו בה כיורים נפרדים לכל פונקציה" (שם, בעמ' 4 לפסק הדין). נציין, כי על פסק הדין הוגשה בקשה לרשות ערעור, וזו נדחתה על-ידי בית המשפט העליון (רע"פ 7691/00 רוסנו נ' מ"י (טרם פורסם)). בדיון שהתקיים בפנינו ביום 09.11.00 טען המערער, כי למרות העובדה שמרוח הדברים בעניין רוסנו עולה שאכן מדובר גם כאן, בשני התיקים שבפנינו, ביחידות דיור עצמאיות, עדיין יש מקום לאבחן בין שני התיקים. במצב בו קיים מטבח מרכזי המשרת את כל הדיירים בדירה או בבית, הרי אין לומר כי כל אחת מהיחידות עומדת על רגליה היא, כיחידה עצמאית, גם אם בכל אחת מהן קיימים כיור, מקלחת ושירותים. על פניו, אינני מקבלת טיעון זה. אם אכן נחשב חדר, שאליו מצורפים כיור, מקלחת ושירותים, כיחידת דיור, משום שקיימות בו "הפונקציות הבסיסיות הנדרשות מדירה", הרי קיומה של תוספת, בדמותו של מטבח המשותף לכל 5 יחידות שכאלה - אינו יכול לשנות ולגרוע מעצמאותה של יחידה שכזו. מעבר לכך - אני מסכימה עם המבחנים, כפי שנוסחו והוגדרו על ידי כב' השופטת קמא. השופטת קמא קבעה, כי המבחנים הרלוונטיים לעניין קיומן של יחידות דיור עצמאיות הינם המבחן הפונקציונאלי והמבחן הייעודי. מקובל עלי, כי אכן אלו המבחנים הרלוונטיים. בכל אחד משני האתרים, מונה כב' השופטת קמא מספר מאפיינים המעידים על עצמאותן של יחידות הדיור השונות. באשר לבית ברחוב מורדי הגיטאות (ע"פ 80029/99) - כתוצאה מהשינויים שערך המערער, הרי לכל אחד מהדיירים יש כניסה נפרדת, נקודות לצנרת מים וביוב, וכן מערכת שירותים ומקלחת נפרדת. כפי שאמרתי, גם בעניין רוסנו, עצם העובדה כי קיים כיור נפרד מאפשר למעשה גם אלתור בנושא מטבחון או מעין מטבחון, ומכל מקום, קיומו של מטבח נפרד איננו תנאי בל יעבור לעצמאותה של יחידת הדיור. באשר לבית ברחוב ארלוזורוב (ע"פ 80071/99) - גם כאן ציינה כב' השופטת קמא את המאפיינים המצביעים על עצמאותה של כל יחידת דיור: בכל יחידה מותקנים מקלחת ושירותים, דוד חשמל, שעוני חשמל נפרדים שנועדו לבדוק את צריכת החשמל הנפרדת של כל יחידה, ויש גם הכנה למטבחון אשר לא הותקן; דהיינו, בכל דירה יש הכנה לברז וכיור ונקודה שאפשר לחבר אליה מים. התוצאה היא, כי בשני המקרים לא יכולה להיות מחלוקת של ממש על העובדה, כי המערער שינה את מספרן של יחידות הדיור. כיוון שכך, המערער נזקק להיתר, אשר לא היה בידו. ממש בטרם מתן פסק הדין בתיק זה, הגיעה לידי החלטתו של בית המשפט העליון ברע"א 7030/00ב' מקביאן נ' הילינגר ואח' (לא פורסם) (להלן: עניין מקביאן). הסוגיה שעמדה על הפרק בעניין מקביאן זהה לסוגיה הנדונה בתיק זה, באשר לפיצול דירה ליחידות דיור נפרדות. בית המשפט העליון אישר את החלטתן של שתי הערכאות שדנו בסוגיית הגדרתה של יחידת דיור נפרדת, ובמילים אחרות, אישר את החלטתו של בית המשפט המחוזי, לפיה "לא כל דירה חייבת לכלול גם חדר מטבח נפרד ונוסף לחדר מגורים...יכול ואת הפונקציה של המטבח ישמש שקע חשמלי שאליו ניתן לחבר מכשירי חשמל שונים, יכול והדירה לא תכלול מטבח כלל, יכול והשירותים יהיו נפרדים ומשותפים עם דיירים אחרים וגם אז לא נשלול מחדר המגורים המהווה יחידה עצמאית את היותו דירה." האמור לעיל מהווה למעשה חזרה על מה שאמרנו בעניין רוסנו, ואשר צוטט בפיסקה ה' לפסק דין זה. כדאי אולי לציין, כי הגם שמדובר בערעור אזרחי, תחילת ההליך, גם בעניין מקביאן, היתה בצו שניתן על פי סעיף 246 לחוק התכנון והבנייה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, בדומה להליך שבפנינו. ו. טענה נוספת אשר העלה המערער הינה טענה בדבר השתק פלוגתא. הטענה הועלתה בכל אחד משני התיקים בבית משפט קמא וגם בכל אחד מהערעורים בפנינו. הבסיס העובדתי לטענה זו מצוי בהשתלשלות העניינים שתפורט להלן: באשר לשני האתרים, הוצאו מלכתחילה נגד המערער, צווים שיפוטיים להפסקת פעולות, בבית משפט קמא במעמד צד אחד. המערער הגיש בקשה לבטל את הצווים, ובקשתו נענתה. לענין השתק הפלוגתא, מסתמך המערער על הבקשה הנוגעת לע"פ 80071/99, דהיינו האתר שברחוב ארלוזורוב בתל-אביב. הבקשה לביטול צו ההפסקה השיפוטי נידונה בפני כב' השופטת ק' רג'יניאנו בתאריך 07.03.96 (ב"ש 521/95). החלטתה של כב' השופטת רג'יניאנו משתרעת על 8 עמודים. רובה ככולה של ההחלטה, מתייחס לנתונים העובדתיים הספציפיים שהובאו בפני כב' השופטת קמא ואשר גרמו, בסופו של דבר, לכך, שבית משפט קמא ביטל את הצו השיפוטי למניעת פעולות. כך למשל, קבעה כב' השופטת קמא, כי תצהיר המהנדס התומך בבקשה איננו עומד בקריטריונים הראויים. כך למשל, לא שוכנעה כב' השופטת קמא, באותו עניין "כי יש יסוד להנחה שאי מתן הצו לאלתר יכביד או יסכל את ביצועו כליל אם יינתן צו כזה בעתיד" (עמ' 21 להחלטה). על בסיס הקביעות הללו, אמרה כב' השופטת קמא כי: "די בכך למעשה כדי להביא לביטולו של הצו". כמעט בשולי הדברים (בפיסקה האחרונה להחלטה), כתבה כב' השופטת קמא את הדברים הבאים: "לא זאת בלבד, לא שוכנעתי עפ"י החומר שהיה בפני כי הונחה בפני תשתית כלשהי לקבוע כי נעברה לכאורה עבירה עפ"י סעיף 246 לחוק. הדירה במתכונתה הנוכחית, הינה לכאורה דירה אחת. חדר + שירותים איננו יחידה שלמה ונפרדת. האמור בתצהיר המהנדס כי המבקש 'בצע עבודות אינסטלציה...למטבחים' אין לו כל מה שיסמוך. מדובר במטבח אחד...האמור לשרת את כל דיירי הבית..." (עמ' 21 להחלטה). על דברים אלה מבסס המערער את טענתו בדבר השתק פלוגתא. לא נראה לי, כי יש ממש בטענה זו. מקובל עלי, כי טענה של השתק פלוגתא יכולה להישמע גם בהליך פלילי. אולם, תנאי בסיסי לקביעה בדבר השתק פלוגתא הינו, כי מדובר בפסק דין סופי. המערער עצמו הפנה, בענין זה, לספרו של כב' השופט קדמי על הראיות (תשנ"ט, חלק ג'), ואין לי אלא להפנות לאותם דברים כדלקמן: "גם במישור הפלילי איפוא, קביעה פוזיטיבית בפסק דין סופי, בשאלה עובדתית שהועמדה במחלוקת, שהיתה חיונית להכרעה במשפט הראשון - תקים השתק פלוגתא במשפט השני; וזאת-אם אותה עובדה (הכוללת כידוע גם מסקנה משפטית) תתעורר שוב בין אותם בעלי דין (במשמעות הרחבה שניתנה בהקשר זה ל'זהות' בעלי הדין)" (עמ' 1212). כב' השופט קדמי מפנה, לענין זה, גם לכללים המקובלים במשפט האזרחי. מתוך רע"א 340/94 חברת חלקה 441 בגוש 6415 נ' בסן, פ"ד נ(1) 636, בעמ' 643, מצטט כב' השופט קדמי את הדברים הבאים: "אמת המידה לבחינת סופיותה של הכרעה שיפוטית לצורך תורת מעשה בית דין היא, האם מדובר בהכרעה ברורה, ודאית ושלמה, אשר אינה נתונה עוד לשינוי...ההחלטה הראשונה עומדת במבחן זה. מדובר בהכרעה שיפוטית...בית המשפט הכריע בה לגופה, הכרעתו הייתה סופית, וככזו אינה נתונה לשינוי או לעיון נוספים על ידיו." לענייננו, נראה לי כי אף אחד מהקריטריונים שהובאו לעיל לא התקיים: 1. ספק אם ההחלטה שניתנה על ידי כב' השופטת רג'יניאנו היא החלטה סופית במשפט. מדובר בהחלטה באשר לצו שיפוטי להפסקת פעולות, שהוא מטבעו צו זמני שאיננו מהווה תחליף להליך פלילי, אם יוגש כזה, נגד מי שעבר על הוראות חוק התכנון והבנייה; 2. החלטתה של כב' השופטת רג'יניאנו בשאלה האם מדובר בדירה אחת, היתה בעליל החלטה שאיננה "חיונית להכרעה במשפט הראשון"; כפי שצוטט לעיל, אמירתה של כב' השופטת רג'יניאנו בענין זה היא בעליל אמרת אגב, כאשר לתוצאה הגיעה במנותק מאמירה זו; 3. בהתייחס לאופיו של ההליך שמדובר בו, הרי ההחלטה איננה ראויה להגדרה כהחלטה שאיננה ניתנת לשינוי; 4. בהתייחס לאתר ברחוב מורדי הגיטאות (ע"פ 80029/99) ספק בעיני אם אפילו ניתן לדבר על זהות בעלי הדין, הגם שהמערער הוא הבעלים של שני האתרים. ז. טענה נוספת שהעלה המערער היא, כי עומדת לו ההגנה המצויה בסעיף 22(ב) לחוק העונשין. סעיף 22(ב) לחוק העונשין אומר כדלקמן: "לא ישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה. הטוען טענה כאמור עליו הראיה". בת"פ 000195/95 (נושא ע"פ 80071/99) התייחס בית משפט קמא לטענה זו והחלטתו תיבחן להלן. בת"פ 1017/95 (נושא ע"פ 80029/99) לא התייחס בית משפט קמא לטענה הנ"ל. כיוון שהטענה הועלתה היה מקום שבית משפט קמא יתייחס אליה, אלא שלא נראה לי, כי בדיעבד יש בכך כדי להעלות או להוריד, משום שעל פי השקפתי אין מקום, כלל, לטענה זו. סעיף 22 לחוק העונשין מתייחס לעבירות של אחריות קפידה. ההגנה המפורטת בסעיף 22(ב) לחוק העונשין מתייחסת לעבירות "לפי סעיף זה" וממילא רק לעבירות של אחריות קפידה. העבירות שיוחסו למערער בתיקים אינן עבירות של אחריות קפידה וממילא לא היה מקום לדון כלל בהגנה על פי סעיף 22(ב) לחוק העונשין. בית משפט קמא יצא, ככל הנראה, מנקודת ההנחה, כי אכן מדובר בעבירה של אחריות קפידה (הגם שהדברים לא נאמרו במפורש), והתייחס לשאלה האם עמד המערער או לא עמד בנטל המוטל עליו בסעיף 22(ב) לחוק העונשין, דהיינו: להוכיח שעשה כל שניתן למנוע את העבירה. בטיעונו בפנינו טען המערער, כי אם אכן אין המדובר בעבירות של אחריות קפידה "צריכה להיות כוונה פלילית, אז מצבי משתפר" (ראה עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בפנינו). אינני סבורה, כי מצבו של המערער משתפר ואין לי ספק, כי המערער אכן פעל מתוך כוונה פלילית כמשמעותה בסעיף 20(א) לחוק העונשין. למערער, ללא ספק, היתה מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה הנמנים עם פרטי העבירה. המערער ידע כי אין בידו היתר, למרות זאת, ביצע את העבודות שמדובר בהן. לענין המחשבה הפלילית, כהגדרתה בסעיף 20 לחוק העונשין, די בכך. המערער יכול היה, אולי, להעלות טענה, כי עומדת לו ההגנה המצויה בסעיף 34יט לחוק העונשין, טעות במצב משפטי, זאת בהסתמך על כל אותם נימוקים שהעלה לצורך ההגנה על סעיף 22(ב) לחוק העונשין (פגישותיו עם מנהל מחלקת הפיקוח של העירייה, השינויים אותם ביצע בתוכניותיו על סמך הפגישות הללו, וכן המשא ומתן עם מהנדס העיר). הטענה אמנם לא הועלתה, אולם, מעבר לנדרש אומר, כי דבריה של כב' השופטת קמא לענין דחיית ההגנה, על פי סעיף 22(ב) לחוק העונשין, רלוונטיים גם לענין ההגנה על פי סעיף 34יט לחוק העונשין. בית משפט קמא דחה את גירסתו של המערער בענין זה. לדבריה של כב' השופטת קמא: "[ש]אינני מקבלת טענתו זו של הנאשם אשר לא הוכחה כלל ועיקר. תצהירו של הנאשם מיום 2/10/95, בו הוא מתאר שיחה שהיתה לו עם המהנדס רבינוביץ - אינו אלא עדות מפי השמועה אשר איננה קבילה כראיה בבית המשפט. לא זו אף זו שהנאשם מסיבות השמורות עמו, לא הביא למסירת עדות בבית המשפט את העד המרכזי לטענתו - המהנדס רבינוביץ, מנהל אגף הפיקוח בעירית תל אביב" (עמ' 4 לפסק הדין בע"פ 80071/99). נראה לי, כי שגתה כב' השופטת קמא בהגדירה את הדברים שציטט המערער מפיו של המהנדס רבינוביץ כעדות מפי השמועה. המערער רשאי היה להביא בתצהירו את הדברים כראיה לכך שנאמרו, גם אם לא כראיה לאמיתות תוכנם. אולם, לגופו של ענין, אין בשגגה זו כדי לשנות את התמונה הכוללת. עולה מתוך הדברים שנאמרו על ידי כב' השופטת קמא, כי היא לא נתנה אמון בעדותו של המערער בנקודה זו, ומכל מקום, לא היתה מוכנה לסמוך על עדות זו כבסיס לקביעת ממצאים שבעובדה בדבר שיחתו עם המהנדס. צדקה כב' השופטת קמא, כאשר אמרה שהמערער צריך היה להביא לעדות את המהנדס, הימנעותו מהבאת המהנדס - מכרסמת במשקל עדותו. כיוון שכך, המסקנה המתבקשת היא, כי בית משפט לא קיבל את דבריו של המערער, כי הוא "דימה שמעשהו אינו אסור", זאת גם בהנחה, שההגנה על פי סעיף 34יט לחוק העונשין היתה נבחנת על ידי בית משפט קמא. סוף דבר, אציע לחבריי, לדחות את הערעור על ההרשעה. ח. בהודעת הערעור ביקש המערער גם, כי אם ידחה הערעור לענין ההרשעה, ישנה בית משפט את צו ההריסה "לצו המצווה להרוס רק את העבודות הבלתי חוקיות ולא את כל העבודות שביצע הנאשם וגם את אלה שאין ספק בחוקיותן". עיון בגזרי הדין, בשני התיקים, מצביע על כך שבית משפט קמא נתן הוראות מפורטות ומדויקות באשר להריסה. עיינתי ברשימת הפריטים שעל הריסתם הורה בית משפט קמא, ואינני רואה סיבה להתערב בה. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור גם על העונש (בגדר העונש, כאמור, העתירה היתה להתערבות בצו ההריסה בלבד, ולא ברכיבי הענישה האחרים). ד' ברלינר, שופטת אב"ד כב' השופט ז' המר: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי, האב"ד, כב' השופטת ד' ברלינר. 2. השאלה, אם יחידות דיור שלהן מטבח משותף, ללא מטבח (או מטבחון או פינת מטבח), עצמאי לכל יחידה, יכולות להיחשב כ"יחידה שלמה ונפרדת למגורים", כהגדרתה של "דירה" בסעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה - היא, לדעתי, שאלה הראויה בהחלט לדיון. ספק בעיני אם ניתן להתייחס למטבח משותף למספר יחידות מגורים, כאל מחסן משותף או חצר משותפים, כפי שסבר בית משפט קמא - שכן ברור, שקיומם או חסרונם של מחסן או חצר חיצוניים אינו מעלה או מוריד כלל, לענין הגדרתה של דירה, יעודה או השימוש בה. 3. ברם, בענייננו ניתן להימנע מן הצורך בהכרעה עקרונית, ולהשאיר את השאלה בצריך עיון, משום שעל פי הראיות קיים בכל יחידת דיור מטבחון או הכנה למטבחון, שניתן להתקנה בכל עת. 4. במבנה שברחוב ארלוזורוב, נושא ת"פ 195/95 (ע"פ 80071/99) הודה גם המערער, כי קיימת הכנה למטבחון (עמ' 59 לפרוטוקול), וכך העידה גם השכנה גב' זלוטניק (עמ' 47 שורות 21-24), כפי שאכן רואים בתמונות ת9/ ו-ת10/. בתמונה ת8/ אף רואים את כל כיורי המטבח שהובאו למבנה להתקנה. המערער טען אמנם בעדותו שהכיורים לא הותקנו בסופו של דבר, אך לאור הראיות על תשתית הצנרת ועל הכיורים שהובאו למבנה, הייתי מצפה שטענתו זו תגובה בראיות אובייקטיביות או חיצוניות המתבקשות מאליהן: עדותו של מי מן הדיירים, או של המהנדס או קבלן השיפוצים או תמונות עדכניות של היחידות, או לפחות בקשה מבית משפט לביקור במקום. 5. במבנה שברחוב מורדי הגיטאות, נושא ת"פ 197/95 (ע"פ 80029/99), העיד המהנדס המפקח מטעם התביעה, על ההכנה של צנרת מים וביוב לשירותים ולמטבח שראה בכל היחידות (עמ' 19); השכן אלי מזרחי, אמר שלכל חדר הוסיפו מטבחון (עמ' 24 ו26-); וכך גם השכן מרדכי גריידי (עמ' 30). בעניין הכנת תשתית מים למטבחונים כשל כוח זכרונו של המערער. הוא לא זכר אם התקין נקודות מים המיועדות למטבחים ביחידות, כאשר נשאל על כך בעדותו (בעמ' 69). בהמשך אמר שבפועל, "רק ביחידה אחת יש מטבח ולכל הדיירים יש זכות שימוש במטבח. המטבח הוא חלק מחדר מסוים, ויש דלת" (עמ' 70). הייתי מצפה שגירסה כזו, לפיה לכל שוכרי היחידות, הזרים זה לזה, שאין שום קשר אישי ביניהם, זכות להיכנס לאחת היחידות ולהשתמש במטבח שלה - גירסה המעוררת על פניה סימן שאלה - תחוזק בעדותם של מי מן הדיירים, או למיצער בהגשת חוזי השכירות, בצילומים עדכניים של היחידות וכד'. הימנעות מהבאת ראיה כזו - אומרת דרשני. ז' המר, שופט כב' השופטת י' שטופמן: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה חברתי, כב' השופטת ד' ברלינר, האב"ד. י' שטופמן, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ד' ברלינר, לדחות את הערעור. יחידת דיור