פסק דין א. ההליך. במהלך הדיון הורחבה החזית לעומת כתבי הטענות שהגישו הצדדים, ואתייחס לטענות הצדדים ולסעדים שהם מבקשים, כפי העולה מסיכומיהם. בתביעה העיקרית שהוגשה על ידי טוביה ביטון (להלן: "ביטון") נגד הנתבעים: שאול מוטעי (להלן: "שאול"), איתן מוטעי (להלן: "איתן") נגד טלפז תדלוק והשקעות בע"מ (להלן: "טלפז") ונגד פז חברת נפט בע"מ (להלן: "פז"), הוא עותר למתן פסק דין המצהיר כדלקמן: כי ההסכם מיום 07/11/91 בין ביטון לבין שאול משולל כל תוקף והינו בטל ו/או מבוטל; כי ההסכם מיום 28/11/91 בין ביטון לבין איתן משולל כל תוקף והינו בטל ו/או מבוטל; כי ההסכם מיום 15/12/93 בין ביטון לבין שאול בטל ו/או מבוטל וכי העסקה שדווחה על פיו למס שבח בטלה; וכן, לחייב את הנתבעים לשלם לביטון סכום של 2,304,805 ש"ח, כמפורט בתצהירו של רו"ח פרץ או לחילופין סכום של 359,907 ש"ח המבוסס על נתוני הנתבעים בצירוף הצמדה וריבית. לחייב את הנתבעים להמציא לביטון את כל ספרי טלפז לשנים 1992 ועד למועד מתן פסק הדין ולהתיר לו לפצל סעדים. לאחר קבלת ספרי החשבונות, למנות חוקר עפ"י תק' 123 לתקסד"א על מנת לערוך חקירה בספרי חשבונותיה של טלפז (או חברה אחרת שפעלה ממקרקעי תחנת הדלק כמוגדר להלן) בדבר גובה רווחי התחנה לחלוקה. שאול איתן וטלפז הגישו מצדם תביעה שכנגד כנגד ביטון, בה הם מבקשים כי בית משפט יורה על אכיפת ההסכם מיום 07/11/91, דהיינו יורה על העברת כל המקרקעין (כמוגדר להלן) לטלפז או מחצית המקרקעין לשאול. לחילופין, מתבקש בית המשפט על תשלום שווי המקרקעין לטלפז, או מחציתם לשאול בסך 270,000$, נכון ליום הגשת התביעה. ב. עובדות שאינן במחלוקת. 1. ביטון, יליד 1943, נפצע בעת שירותו הצבאי. בשל פציעתו נקטעה רגלו השמאלית ובהמשך, בשל סיבוכים רפואיים שונים, נקטעה גם כף רגלו הימנית. הוא הוכר כנכה בשיעור 100% + של משרד הבטחון. 2. במסגרת תהליך השיקום של ביטון, שנוהל על ידי משרד הבטחון, ניתנה המלצת ראש אגף השיקום אשר בעקבותיה הוא התקשר בהסכם עם מינהל מקרקעי ישראל ועם פז. עפ"י הסכמים אלה הוקצתה לו קרקע מהמינהל בתנאי חכירה לדורות לצורך הקמת תחנת דלק. הסכם החכירה בין ביטון והמינהל הוא מיום 17/08/86 (להלן: "הסכם החכירה"). הוא מתייחס לשטח של 2,622 מ"ר בגוש 19146 חלקות 27; 28; 29; 30; 31 לעיל (להלן: "המקרקעין"). 3. עוד ביום 06/09/83 נערך הסכם בין ביטון לפז, לפיו תקים פז על המקרקעין תחנת תידלוק ומזנון (להלן: "התחנה"), ותמנה את ביטון כקמעונאי לשיווק המוצרים של פז. פז היתה אמורה לקבל מעמד של חוכר משנה במקרקעין לתקופה זהה לזו של החכירה הראשית של ביטון. 4. בחודש יוני 1985 נסתיימה בניית התחנה והיא נפתחה לשימוש. בין ביטון ופז נחתם הסכם קמעונאות. בתחילת הדרך בין השנים 86-85 ניסה ביטון לנהל התחנה בעצמו, אך בשל העדר נסיון ניהולי, הוא נקלע לקשיים כספיים. ביום 02/01/88 נחתם זכרון דברים בין ביטון לעלי נעמנה, וביום 05/02/88 נחתם בין אותם צדדים הסכם שותפות שתוקפו מיום 01/01/88. בהסכם זה נקבע שנעמנה משקיע סכום של 70,000 ש"ח, ובתמורה לכך נקבע שנעמנה יהיה זכאי למחצית ההכנסות בניכוי ההוצאות. הוקנתה לנעמנה אופציה לרכוש מחצית הזכויות בציוד במבנה ובקרקע. ביום 19/02/88 החליט נעמנה לפרק השותפות. ביום 28/06/88 חתם ביטון הסכם שותפות לניהול התחנה עם מר דוידה (נספח ט"ז לתצהיר ביטון (להלן: "הסכם דוידה"). לפי ההסכם, היו ביטון ודוידה אמורים להיות שותפים בחלקים שווים, בהכנסות והוצאות התחנה מכל מקורותיה, מבלי שדוידה יזכה בזכויות חזקה במקרקעין, במבנים ובציוד. דוידה השקיע עם כניסתו לשותפות 20,000 ש"ח במלאי דלקים ומוצרים אחרים. נקבע, שבין הצדדים תערך התחשבנות פעם בחודש ב16- בו. לביטון ניתנה זכות לעיין בספרי החשבונות של התחנה. דוידה לקח על עצמו באופן בלעדי את ניהול התחנה. ההסכם עם דוידה תחילתו היתה מ- 01/03/88 לתקופה בלתי קבועה מראש, כשכל צד המבקש לפרק את השותפות צריך להודיע על כוונתו זו לצד השני בהודעה בכתב שישה חודשים מראש. ביום 06/01/92 נערך הסכם פירוק שותפות בין ביטון לדוידה (נספח כז' לתצהיר ביטון). בהסכם זה התחייב ביטון לשלם לדוידה סכום של 348,220 ש"ח בשלושה תשלומים שווים בתאריכים: 15/01/92, 15/02/93 ו- 15/03/92. כן התחייב ביטון לשלם לדוידה סכום נוסף של 50,000 ש"ח ביום 15/7/92. בהקשר להתחייבות ביטון, הוא נתן לדוידה שיקים דחויים בסכומים ובמועדים האמורים לעיל. יצויין, כי בהסכם הוגדר החוב "כמלאי" והוא כולל אשראי שניתן ללקוחות ומלאי דלקים ושמנים (להלן: "הסכם פירוק דוידה"). 5. יצוין, כי הקשרים בין ביטון לנעמנה ודוידה לא הסתיימו בדרך ידידותית. נעמנה הגיש תביעה משפטית להחזרת השקעתו וביטון חויב בפס"ד לשלם לו סכום זה (70,000 ש"ח). דוידה מצדו תבע אף הוא כספים המגיעים לו בגין ההסכם עם ביטון. 6. ביטון קיבל גם הלוואה מקרוב משפחתו שמעון ביטון בסך 40,000 ש"ח. גם שמעון ביטון תבע את ביטון וקיבל פסק-דין לטובתו. כמו כן, נפתחו הליכים משפטיים נגד ביטון על-ידי עובד התחנה אברהם ארז, ממנו נטל ביטון הלוואה. הוא היה חייב כספים בגין הלוואות שנטל גם מיורם עוקשי ואריה ברגר. כתוצאה מכל האמור, היה ביטון עמוס בחובות. 7. בשנת 1991, פקיד הבנק בו ניהל ביטון את חשבונו, מר אסידו, פנה לביטון והציע לו להחליף את דוידה (שלגבי אופן ניהול התחנה על ידו היו לביטון טענות) - בשאול. הובטח לביטון ששאול ינהל את התחנה טוב והוא מוכן לשלם לביטון תמורה בגין ההתקשרות בסך 250,000 ש"ח. יותר מאוחר התברר שאותו אסידו, הוא גיסו של שאול. אותה עת היה ביטון עמוס בחובות ונתון בבעיות רפואיות. 8. ביום 07/11/91 נחתם הסכם בין ביטון ושאול (נספח י"ז) (להלן: "הסכם שאול"). בהסכם זה נאמר שהצדדים יקימו חברה שבה יהיו לכ"א מהצדדים 50% ממניות הרכוש וכן יהיו לשאול 60% ולביטון 40% ממניות הניהול והרווחים. ביטון התחייב לגרום לכך שזכות ההפעלה של התחנה תמסר לחברה המשותפת, והחברה תזכה למעמד של קמעונאי כלפי פז. ביטון התחייב לפרוע את כל חובות התחנה, לרבות עבור דלקים ומיסים עד ליום 28/11/91. שאול התחייב לשלם לביטון סך של 250,000 ש"ח (כולל מע"מ), שהיו צריכים להשתלם כדלקמן: 100,000 ש"ח במעמד חתימת ההסכם, 50,000 ש"ח ביום 1/5/91 (דהיינו לפני מועד חתימת הסכם שאול) ותשלום שני "יאוחר מיום 1/9/92" (הכוונה בעליל היא לא יאוחר). ביטון מצידו התחייב להוציא לשאול חשבונית מס כעוסק מורשה. הוסכם ששאול ינהל את התחנה והוא זכאי למשכורת בגין פעילותו זו לפי הסכמה של הנהלת החברה. כמו כן נקבע, כי החברה בלבד תהא זכאית לכל ההכנסות הנובעות מכל הפעילויות הכלכליות המבוצעות וכן / או אשר תבוצענה בכל עת בעתיד. 9. ביטון התחייב לדאוג שהזכויות במקרקעין ירשמו ע"ש החברה. בהסכם נאמר גם, כי במידה והחברה שתוקם תחליט על פעילויות נוספות על מקרקעי התחנה, מתחייב ביטון לחתום על כל המסמכים שיידרשו לצורך ביצוע ההחלטה. בתהאם להסכם שאול, נרשמה החברה בשם טלפז ביום 7/11/91. 10. בתזכיר ההתאגדות נאמר, כי לשאול ולאשתו שושנה יהיו, לכל אחד, 100 מניות רגילות ועוד 30 מניות רווחים (יחד 60 מניות), ולביטון 200 מניות רגילות ו40- מניות רווחים. 11. ביום 28/11/91 נערך הסכם ניהול בין ביטון לאיתן (בנו של שאול) (להלן: "הסכם ניהול איתן"). במבוא להסכם נאמר, כי ביטון נדרש על ידי פז להמציא ערבות בנקאית על סך 60,000 ש"ח. נקבע, כי איתן ילווה לביטון סכום של 60,000 ש"ח לתקופה של 12 חודשים מיום מתן ההלוואה בפועל. כספי ההלוואה יופקדו בבל"ל על מנת שישמשו בטחון לערבות בנקאית לטובת פז. ביטון התחייב להעסיק את איתן כמנהל בתחנה ותמורת מילוי התפקיד יזכה איתן במשכורת בגובה של 60% מרווחי התחנה. ביטון התחייב לפתוח חשבון בנק לניהול עסקי התחנה. בחשבון בנק שיפתח על שם ביטון יהיו זכויות חתימה לביטון ואיתן יחדיו. נקבע, שהסכם זה יהיה בר תוקף ל10- שנים מיום מתן ההלוואה בפועל, עם אופציה לאיתן להאריך ההסכם לעשר שנים נוספות (נספח יט' לתצהיר ביטון). בהתאם להסכם זה הפקיד איתן 60,000 ש"ח בבנק והבנק הוציא ערבות בנקאית באותו סכום לפז. 12. ביום 15/05/92 העביר ביטון את כל מניותיו בטלפז, לאיתן (נספח כ' לתצהיר ביטון). 13. ביום 11/10/92 נחתמו שלושה מסמכים, המהוים מסכת אחת. האחד הוא, מכתב חתום על ידי ביטון ואיתן המופנה לפז (נספח יח' לתצהיר ביטון) ובו הם מודיעים, כי בהתאם להסכם הניהול יתמנה איתן למנהל התחנה ופז מצדה אישרה בחתימתה כי היא מסכימה לניהול התחנה על ידי איתן לתקופה של 4 שנים, החל מיום 06/01/92 עם אופציה להארכה ל4- שנים נוספות, בתנאי שאיתן יקיים את כל התנאים של הסכם הניהול שנחתם באותו מועד בין פז לאיתן. עם זאת נאמר במכתב, כי לאיתן אין מוקנות זכויות של קמעונאות או זכות להפעיל את התחנה. בסעיף 15 למסמך זה נאמר, כי "אנו מאשרים בזה כי אין ולא תהינה למוטעי כל זכויות בתחנה מלבד האמור במכתב זה ואין בינינו כל הסכם העומד בסתירה כלשהי לתנאי מכתב זה". בסעיף 8 למכתב נאמר, כי: "המצאותו של מוטעי בתחנה תהיה תלויה לחלוטין בזכותו של ביטון להפעיל את התחנה ובכל מקרה שפז תהיה זכאית לבטל זכות זו בהתאם להסכם ו/או להסכם הקמעונאי ותבטל תבוא מיד לקצה זכות הניהול של מוטעי בתחנה והסכם הניהול יתבטל ומוטעי מתחייב לפנות מיד את התחנה". בהסכם הניהול בין פז לאיתן מיום 11/10/92 (נספח כא2/ לתצהיר ביטון) אישרה פז, כי איתן ינהל את התחנה עבור ביטון. איתן התחייב, כי כתנאי מוקדם וכתנאי מפסיק למינויו, מתחייב המנהל לא להתעסק או להיות מעונין בכל אופן שהוא, בין במישרין או בעקיפין, בכל מקום בישראל, באחסון, בטפול, בהפצה או בשווק של מוצרי נפט כלשהם שאינם מוצרי הנפט. כל התעסקות או התענינות באמצעות האשה או בן משפחה אחר התלוי במנהל או באמצעות כל חברה, אגודה שיתופית, שותפות או תאגיד כלשהו שבו עשויה להיות למנהל, לאשתו או לכל בן משפחה אחר התלוי בו כאמור טובת הנאה, יראוה כפעולה המפרה את הוראות סעיף זה. נקבע, שמעמדו של איתן בתחנה, הוא מעמד של בר-רשות ואין לו זכות חזקה או זכות אחרת לגבי המקרקעין והמבנים ואין לו זכות להשתמש במקרקעין ובמבנה התחנה אלא למטרות ההסכם (סעיף 20). הנה כי כן, בסעיף 17 להסכם הנ"ל, נאמר: "מוסכם בזה, כי מעמדו של המנהל בתחנה יהיה של בר רשות, הניתנת לביטול בכל עת, בהתאם להוראות ההסכם הקמעונאי שבין החברה והקמעונאי לגבי ביטול רשותו של הקמעונאי ובהתאם להוראות הסכם זה. לפיכך הקרקע והמבנים של התחנה ישארו ויחשבו תמיד כנמצאים בהחזקתה הבלעדית של החברה. שום דבר בהסכם זה, שום פעולה שתעשה או העדר פעולה מטעם החברה באיזה זמן מן הזמנים לא יקנו למנהל כל זכות חזקה או זכות אחרת על הקרקע והמבנים הנ"ל, וביחסים שבין החברה והמנהל לחברה תהיה תמיד החזקה וזכות הבקורת עליהם והזכות לחזקה בפועל בכל עת ומבלי לפגוע בכלליות הנ"ל. החברה זכאית בכל עת לגישה, כניסה וחזקה בלעדית בקרקע ובמבנים וכן זכאית היא בכל עת למנוע מהמנהל גישה וכניסה ושהייה בקרקע ובמבנים כפי שתמצא לנכון ולפי ראות עיניה". בסעיף 20 נקבע כדלקמן: "המנהל לא יהיה רשאי להשתמש בקרקע ובמנים של התחנה אלא עבור המטרות המפורטות בפירוש בהסכם זה וכן נקבע בזה, מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, שהמנהל לא יהיה רשאי לשווק או בכל אופן אחר להתעסק בתחנה בכל מוצרים אחרים שאינם "מוצרי הנפט". אולם באם תדרוש זאת החברה, ישווק המנהל בתחנה מוצרים אחרים או כל סחורות הקשורות בכלי רכש ממונעים, בהתאם לתנאים שתקבע החברה, אך המנהל לא יעשה כן שלא ברשותה המפורשת של החברה, בכתב ומראש". 14. מסמך שלישי שנחתם ביום 11/10/92 על ידי ביטון, איתן וטלפז (נספח כא3/ לתצהיר ביטון), מדבר על כך שניהול התחנה יעשה שלא על ידי איתן אלא על ידי טלפז והיא מקבלת על עצמה את כל התחייבויות איתן. הוצהר, כי ההסכם נערך על דעת פז ובהסכמתה. פז חתמה על המסמך. 15. ביום 15/02/93 חתם ביטון על מסמך בכתב יד המוכתר בכותרת "הסכם שותפות" (נספח ב' לתצהיר איתן), בו הוא מאשר את קיומו של הסכם שאול, וכן שהסכם זה נחתם בפני עו"ד בליצר. ההסכם התבצע מיום 06/01/92. אושר שהוקמה חברת טלפז על ידי עו"ד נתן פקץ מצפת וניהול החברה נמסר לאיתן. עוד מאשר ביטון, כי תמורת הסכם השותפות שילם שאול לביטון 250,000 ש"ח בינואר 92. 16. ביום 15/12/93 נערך הסכם בין ביטון לשאול הקרוי "הסכם מכר" (נספח כב' לתצהיר ביטון) (להלן: "הסכם המכר"). במבוא, נאמר שביטון הינו "בעל הזכות לרישום" של המקרקעין וכי הוא רשאי להעביר את מלוא זכויותיו במקרקעין ובתחנה. להלן מתחייב ביטון להעביר לשאול את מחצית זכויותיו בתחנה וכן את החזקה בתחנה, לרבות כל המחוברים תמורת סכום של 50,000 ש"ח שישולמו בעת החתימה על ההסכם. ביטון לקח על עצמו לשלם מס שבח, היטל השבחה ודמי הסכמה למינהל. על עיסקה זו דווח למס שבח. העיסקה חוייבה במס שבח בסכום של 499,913 ש"ח. ביום 28/12/93 חתם ביטון על יפוי כח לעו"ד שרגיל, למכור, להעביר, להשכיר ולהחכיר מחצית מזכויותיו בתחנה לשאול (נספח יז' לתצהיר איתן). בשנת 1997 הוגשה השגה על שומת מס שבח, חתומה על ידי עו"ד שרגיל שערך את הסכם המכר (נספח כד(1) לתצהיר ביטון). ביום 30/08/95 נדחתה ההשגה מאחר ולא הומצאו המסמכים שנדרשו על ידי המינהל (נספח כד(2) לתצהיר ביטון). 17. ביום 30/09/97 הודיעה פז במכתב לביטון (נספח כה(1) לתצהירו של ביטון), כי הסכם המכר הוא בטל ומבוטל. במכתב זה נאמר כי עוד ביום 16/06/94 הודיעה פז לעו"ד שרגיל, כי זכויות ביטון בתחנה הן אישיות ואינן ניתנות להעברה אלא בהסכמת המינהל, אגף השיקום במשרד הבטחון ופז. פז לא נתנה ולא נותנת את הסכמתה להעברת הזכויות (ראה המכתב נספח כה(2) לתצהיר ביטון). גם המינהל במכתב ששיגר לפז ביום 16/06/97 כותב שלא אישר העברת הזכויות של ביטון לאחרים. ג. עיקרי גירסת ביטון וטענותיו. 1. לגבי הסכם שאול מיום 07/11/91 אומר ביטון, כי הבהיר לו כי הוא מוכן להכנס עימו להסכם רק בתנאי הסכם דוידה. הטעם לעמדתו זו של ביטון היה נעוץ בכך שאת הסכם דוידה ערך עו"ד ראובן אדרי, עליו הוא סמך. שאול הסכים לדרישתו של ביטון והסכם דוידה נמסר לעיונו. שאול התחייב להדפיס מחדש את הסכם דוידה בתוספת הוראה המחייבת את שאול לשלם לביטון 250,000 ש"ח. ההסכם נחתם ביום 07/11/91 ואינו משקף את ההסכמות שנעשו בעל פה בין ביטון ושאול. רק שנים לאחר מכן, לאחר שעיין בהסכם בסיועו של אחיו משה, התגלה לו הדבר. ההסכם עם שאול נחתם בנסיבות של עושק, מבלי שביטון קרא אותו, לאור שידולו של פקיד הבנק אסידו, בהסתמך על הבטחות שאול בהיות ביטון נתון במצוקת דיור וכן בקשיים עקב חובות ועיקולים, ובשים לב לדברי החלקות של שאול. כמו כן, היה ביטון במצב נפשי קשה, לאחר קטיעת הרגל השניה. הקשיים הנפשיים והכלכליים שלו היו ידועים לשאול והוא ניצל מצב זה לטובתו והשיג תנאים שהיו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. מתוך הסכום של 250,000 ש"ח שהתחייב שאול לשלם, הוא שילם בתשלומים סכום של 129,000 ש"ח בלבד. חלק מהסכום הנ"ל שולם על ידי שאול לבעלי מקצוע שעבדו על בית מגורי ביטון. תשלומים אלה נעשו בשיקים של טלפז. 2. אשר להקמת טלפז, הוחתם ביטון לטענתו ע"י שאול על המסמכים הנוגעים להקמת החברה, בלי להבין את מהותם. 3. הסכם הניהול עם איתן מיום 28/11/95 נחתם לאחר שנאמר לו ע"י שאול ואיתן, כי פז דורשת ערבות בנקאית בסך 60,000 ש"ח, שאם לא כן לא תסכים פז ששאול ואיתן ינהלו את התחנה, ואם לא ישיג את הערבות יחשב לו הדבר כהפרת ההסכם עם שאול. לביטון לא היה כסף, ואז הוצע שאיתן יתן לו הלוואה. הוסבר לביטון שהתשלומים לאיתן יעשו מתוך חלקו של שאול ברווחי התחנה לפי הסכם שאול. שאול ואיתן הציגו את הסכם הניהול כמסמך שהבנק דורש לשם ביצוע ההלוואה של 60,000 ש"ח והוא לא ידע את תוכנו. למעשה, לא נתקבלה תמורה עבור הסכם זה, שכן את כספי ההלוואה שאיתן נתן, הוא הפקיד בבנק עד להוצאת הערבות ואחרי שהערבות הוצאה, הוא משך את הכסף בחזרה. 4. אשר להעברת מניותיו של ביטון בטלפז לאיתן, הרי קדמו לכך עיקולים וצו כינוס נכסים על התנה שהטיל עו"ד אברהם גל, לו היה ביטון חייב כספים עבור טיפולו בהקמת התחנה ולא שילם. איתן הציע שכדי להתחמק מהעיקולים יועברו מניות ביטון בנאמנות לאיתן ע"מ שיוחזרו לביטון עם דרישה. הוא בטח אותה עת באיתן ולכן הסכים להצעה וחתם על כתב העברת המניות. מאחור יותר חזר וביקש מאיתן להחזיר המניות, אך איתן סירב לכך בתוקף מבלי לנמק את התנגדותו. 5. אשר למכתב ההתחייבות כלפי פז, הסכם ניהול מיום 11/10/92 בין איתן לפז ונספח להסכם הניהול הנ"ל, לפיו תמונה טלפז כמנהלת תחנת דלק במקום איתן (נספחים כא / 3-1) - הוא חתם על שלושת המסמכים הללו לאחר שאנשי פז הסבירו לו שהם מסכימים למינוי איתן וטלפז כמנהלים ל - 4 שנים בלבד עם אפשרות הארכה ל- 4 שנים נוספות, בכפוף לכך שכל זכויות איתן וטלפז תלויות בזכויות ביטון, מבלי שלהם מוענקות זכויות קמעונאיות או זכויות במקרקעי התחנה. ואכן, איתן וטלפז הצהירו שאין להם ולא יהיו להם זכויות בתחנה, פרט לזכויות הניהול. לפז היה ידוע אותה עת, כי מניות ביטון בטלפז הועברו לאיתן והיה ברור לביטון שלעובדה זו אין כל השפעה על זכויותיו בתחנה. 6. הנסיבות שבהן נחתם הסכם המכר מיום 15/12/93 היו אלה (בלשון של ביטון): "ערב אחד בשנת 1993, לאחר שחזרתי מטיפולים בביה"ח תל השומר, הזמינו אותי שאול ואיתן לתחנה, ניגשתי למשרד של התחנה, שם היו שאול, איתן ועו"ד ראובן שרגיל. איתן הכין לי כוס קפה ושתיתי אותה. לאחר מכן אינני זוכר כלום חוץ מזה שנרדמתי. בבוקר פגשתי את איתן שצחק ואמר "תודה רבה, העברת לנו חצי תחנה". שאלתי את איתן על מה הוא מדבר אך הוא סירב להסביר לי ורק נפנף מולי מסמך מבלי להראות לי אותו. יום אחד בשנת 1997, הגיעו פתאום לביתי מעקלים עם צו עיקול ממס שבח בגובה של 500,000 ש"ח בערך. ביחד עם אחי מר משה ביטון (להלן: "משה"), שבאותה תקופה עזר לי לטפל בענייני, ניגשנו למס שבח ומסתבר שאותו "הסכם" מיום 15/12/93 הוגש למס שבח כעסקת מקרקעין. הדבר בא לי בהפתעה מוחלטת, שכן מעולם לא הסכמתי למכור 50% ממקרקעי ומחוברי התחנה (מה שממילא אינני מוסמך לעשות כיוון שדרושה לכך הסכמת מינהל מקרעי ישראל, חברת פז וראש אגף השיקום במשרד הבטחון)". ביטון טוען, כי בהסכם המכר רשום כי בחתימתו עליו אמנם רשום שקיבל 250,000 ש"ח, אך למעשה לא קיבל ולו אגורה אחת. בכל מקרה, סכום זה אינו מבטא את ערך התחנה. אין זה מתקבל על הדעת שהיה מסכים לחתום על התחיבות לשאת במס שבח, בלי לדעת באילו סכומים מדובר. לבסוף התברר, שסכום מס השבח היה גבוה מסכום התמורה הרשומה בהסכם. ההשגה למס שבח שהוגשה בשמו כביכול, על-ידי עו"ד שרגיל, לא הוגשה מטעמו. 7. הנתבעים לא קיימו את ההסכמים ועשו מעשים בחוסר תום לב. איתן ושאול השתלטו על מערכת החשבונות, העלימו מעיני ביטון את החשבונות והמאזנים והעבירו לו סכומים קטנים בלבד בטענה שהם מקזזים עיקולים שהוטלו בשל חובות ביטון, וזאת בלי להראות לו את צווי העיקול. כמו כן, קיזזו 11,000 ש"ח לחודש, בטענה שמדובר בחוב לדוידה על פי הסכם הפירוק עם דוידה. לטענת ביטון, החוב שלו לדוידה על פי הסכם הפירוק נבע מחובות של לקוחות שטרם שילמו לתחנה (שביטון אמור היה לגבותם) וממלאי דלקים ושמנים שנותרו בתחנת הדלק. כאשר הנתבעים החלו לנהל את תחנת הדלק המלאי וחובות הלקוחות עברו לשותפות החדשה בין ביטון לשאול והיא עשתה בהם שימוש ו"התעשרה מהם". לכן, היה על השותפות, ולא על ביטון אישית, לשאת בחוב לדוידה. בכל מקרה, לא היתה לנתבעים זכות לקזז כספים המגיעים לדוידה, בהעדר עיקולים מטעם דוידה ומבלי שביטון הורה להם לעשות כן. הסכומים שהעבירו לו שאול ואיתן היו בסביבות 3,000 ש"ח לחודש ובחודשים מסוימים אף פחות. כשהעלה ביטון השגות כנגד הסכומים המשולמים לו, הם הפעילו כנגד ביטון איומים פיזיים וכלכליים. בהקשר למימוש האיומים, עיכבו בין היתר את התשלומים המגיעים לביטון. 8. אחיו של ביטון, משה, גילה שורה של אי סדירויות בחשבונות הנתבעים, כמפורט להלן: טלפז הוציאה ע"ש ביטון בגין שנת המס 1993 שני דו"חות שונים וסותרים על משכורת וניכויים במקום טופס ט101- וטופס 106: אישור מיום 24/11/94 לפיו כביכול שולם לביטון, סך של 44,637 ש"ח בגינו שולמו מס הכנסה וביטוח לאומי בסך כולל של 13,148 ש"ח. אישור מיום 6/2/95 לפיו כביכול שולם לביטון משך כל שנת המס 1993 סך של 192,003.52 ש"ח (כולל שני תשלומים בסך 70,000 ש"ח כ"א לחודשים נובמבר ודצמבר 1993) בגינו שולמו מס הכנסה וביטוח לאומי בסך כולל של 14,228.04 ש"ח. ביטון טוען, שמעולם לא קיבל את הסכום הנטען של 192,003.52 ש"ח לשנה ועל אחת כמה וכמה מעולם לא קיבל שני תשלומים חודשיים על סך 70,000 ש"ח כל אחד (ראה נספחים כט - (1); (2) לתצהיר ביטון). בכרטיס החו"ז לשנת 1993 שע"ש ביטון, הנכלל במערכת הנהלת החשבונות של טלפז, מופיעה יתרת זכות סוף שנה בסך 109,073 ש"ח, ובמאזן בוחן לשנת 1994 מופיעה יתרת פתיחה זהה בסך 109,073 ש"ח לזכותו של איתן דוקא. לדבריו, לא נתן הסכמה להעברת הסכום הנ"ל לזכותו של איתן (ראה נספח ל - 2,1 לתצהיר ביטון). 9. רואה החשבון של טלפז, מר יאיר שחל, הודה בפני משה, כי ביטון נמצא ביתרת זכות של 102,634 ש"ח לגבי שנת המס 1993, כפי שמופיע בכרטיס החו"ז לשנת 1993 שעל שם ביטון (נספח ל'1). טלפז הוציאה על שם ביטון בגין שנת המס 1994, דו"ח במקום "טופס ט101-" בו רשום כאילו קיבל ביטון תשלומי "רכב", "טלפון" ו"הבראה". אלו הם נתונים כוזבים, שכן מעולם לא קיבל ביטון תוספות כאלו (ראה נספח ל"א לתצהיר ביטון). בטופס "במקום ט101-" מיום 6/2/95 לגבי שנת המס 1994 מופיעים קיזוזים ממשכורת ביטון לטובת מס הכנסה. מבדיקה במס הכנסה עולה שהנתבעים לא העבירו בגין ביטון כל תשלום למס הכנסה (ראה נספח ל"ב). שאול ואיתן מחייבים את ביטון במחיר המלא של הדלק שהוא ממלא בתחנה ומקזזים מחיר זה מהתשלומים אשר הם מעבירים לו, וזאת כאשר עשרות רבות של לקוחות זוכים להנחה במחירי הדלק, כפי שניתן ללמוד אף מתצהיר רואת החשבון של הנתבעים מיום 25/1/98. שאול, איתן והחברות אשר בבעלותם נהנים גם הם מהנחות אלה, ואילו ביטון, בעל התחנה ובעל זכות הקמעונאות וההפעלה שלה, נאלץ לשלם מחיר מלא בעבור הדלק. נטען עוד, כי שאול ואיתן גוזלים כספים ומשתמשים בכספי טלפז לצרכים אישיים. כך למשל, בחלק מתלושי המשכורת של ביטון נכתב שקוזזו מהם כספים עבור הוצל"פ ירושלים (המדובר בתיק הוצל"פ של עו"ד אברהם גל). משה בדק בתיק ההוצל"פ והתברר לו שהיו לפחות 5 חודשים בהם נרשם בתלוש המשכורת של ביטון שקוזז ממנו 6,000 ש"ח בחודש לטובת הוצל"פ ירושלים, אבל הכספים לא הועברו להוצל"פ כנדרש. ככה נעלמו להם 30,000 ש"ח שאין לביטון מושג איפה הם (ראה נספח לג 1-5 לתצהיר ביטון). ביטון טוען, כי התברר לו שמכספי טלפז משולמת משכורת פיקטיבית לגב' שושנה מוטעי אשתו של שאול ואמו של איתן, וזאת מבלי שהיא תעבוד ולו יום אחד בטלפז. מדובר במשכורת קבועה וכן טלפז מפרישה עבורה כספים לפוליסת ביטוח מנהלים שעל שמה (ראה נספח ל"ו לתצהיר ביטון). 10. שאול רכש מכונית C.M.G מפוארת מכספי טלפז בעיסקת ליסינג. המכונית לא שימשה לעסקי התחנה (נספח לז (2-1) לתצהיר ביטון). 11. איתן רכש לחשבון פקדונות פרטי שלו (שמספרו 305309) ניירות ערך וחייב את החשבון העסקי של טלפז (שמספרו 325200). נכון ליום 16/1/98 היה בחשבון הפרטי הנ"ל של איתן סכום של 253,517 ש"ח בערך (נספח ל"ח, ל"ט לתצהיר ביטון). נעשו העברות מטלפז לחשבון ליאת מוטעי. כמו כן, טלפז לקחה מספר הלוואות מבנק לאומי ללא אישור ביטון (נספחים מ'; מ"א לתצהיר ביטון). 12. ביטון טוען, שמתוך התחנה מופעלים עסקים אחרים במסגרת חברות שונות ללא אישור ביטון ומוסטית הכנסת לעברם והוא זכאי להכנסות מהחברות הנ"ל, שכן אלה מופקות מהתחנה. המדובר בחברות אל אור אנרגיה בע"מ (להלן: "אל אור"). בהתחלה אל אור שיווקה בעיקר סולר ושמנים לציוד כבד (למרות שהמוצרים האלו נמכרו בתחנת הדלק) אבל עם הזמן אל אור גדלה וקנתה עוד מיכליות דלק, מיכלי דלק קבועים ומשאבות דלק, והתחילה לשווק גם דלקים רגילים מכל הסוגים (כולל בנזין 96). כאשר לקוחות היו מטלפנים לתחנה או מבקשים להזמין דלקים או סולר, היו פקידות התחנה (שקיבלו את משכורתן מטלפז!) דואגות לביצוע ההזמנה על יד אל אור שפעלה מתחומי התחנה, ועל ידי כך להפחית מהכנסות טלפז. פקידות אלה, כמובן, החזיקו במשרדי התחנה פנקסי הנהלת חשבונות של חברת אל אור, כך שכאשר לקוח, לדוגמא, תושב כרמיאל, התקשר לתחנה על מנת להזמין סולר למערכת החימום של ביתו, ההזמנה נקלטה על ידי עובדת טלפז, אשר דאגה לכך, בהתאם להנחיות הנתבעים 1 ו- 2, שההזמנה תבוצע על ידי אל אור ולא על ידי הנתבעת 3. ברור שהתושב שפנה לתומו לתחנת דלק "פז", "טלפז", כלל לא ידע שהסולר נמכר לו על ידי אל אור. כמו כן, התושב לא ידע שהסולר המגיע לביתו הינו ממקור לא ידוע, ובכל מקרה, לא מחברת פז. סולר זה הגיע לביתו של הלקוח התמים באמצעות מיכליות של אל אור. מיותר לציין שפעולות אלו נעשו תוך ניצול המוניטין של חברת פז וטלפז, כתחנת דלק מרכזית בכרמיאל. מפלט רשם החברות עולה, כי הכתובת הרשומה של אל אור היא, רח' החרושת 7 כרמיאל, שהיא הכתובת של התחנה ומטרותיה של אל אור, ניהול תחנת דלק (נספח מ”ב לתצהיר ביטון וכן ראה נספחים מג 1, 2 ו - מ"ד). בשטח התחנה הוצב מיכל דלק ענק בו אוחסנו דלקים שנרכשו מפז לצרכיה של אל אור. חברה אחרת המנוהלת מתוך התחנה, היא גאיה הובלות בע"מ. 13. גאיה היא חברת הובלות שבבעלותה מספר משאיות ושאיתן הוא בעל מניות ומנהל בה. גאיה מנוהלת מתוך תחנת הדלק תוך שימוש במשרדי ומתקני התחנה, ומקבלת שירותים משרדיים מפקידות טלפז. כך למשל, מוציאות הפקידות של טלפז משכורות לנהגים העובדים בגאיה, ודו"חות הנהלת חשבונות עבור גאיה, למרות שאת משכורתן הן מקבלות מטלפז. כמובן שהפקידות של טלפז מטפלות גם בהזמנות וטלפונים עבור גאיה. כמו כן, המשאיות שבשימושה נעזרות בשטח התחנה, למטרות מסוגים שונים. על הקשר בין כל החברות של איתן, ניתן ללמוד, בין השאר, מכך שהנהגים של גאיה ואל אור היו מתחלפים ביניהם ונותנים שירותים לכל החברות על פי הצורך ועל פי מה שאיתן היה קובע, כך שלמעשה כל החברות שמפעיל איתן קשורות זו בזו. הוכחה נוספת לקשר בין החברות, היא העובדה שגאיה נתנה ערבויות לטובת אל אור (ראה נספח נ', נ"א לתצהיר ביטון). חברה נוספת היא - אסניר הובלות בע"מ. אסניר היא חברת הובלות שגם לה מספר משאיות ואשר שאול שותף בה ומנצל את תחנת הדלק, ואת טלפז, לשם ניהולה. יצוין, שגאיה משמשת כקבלנית משנה של אסניר וששתי החברות נוהגות להשתמש במקרקעי התחנה, בין השאר, כמקום חניה למשאיותיהן (ראה נספחים נב 2 1- לתצהיר ביטון). 14. גם עסק של פיצה בראבו בכרמיאל, מנוהל ממשרדי טלפז. לבסוף, קיימת גם חברה בשם טלפז תדלוק ונכסים (1997) בע"מ. חברה זו הוקמה במקביל לחברת טלפז תדלוק והשקעות בע"מ (נתבעת 3), ובעלי מניותיה של חברה חדשה זו, הינם ליאת מוטעי ואיתן מוטעי (להלן: "החברה החדשה"). החברה החדשה מעבירה אליה לקוחות קבועים וותיקים של התחנה, אשר ניהלו במשך שנים את חשבונותיהם בתחנה באמצעות הנתבעת 3, ומחתימה אותם על הוראות קבע לטובתה. החברה החדשה החלה למכור דלקים בתחנה ולמעשה, פעלה בכדי להשתלט עליה ולנטרל את הנתבעת מכל תוכן. הנתבעים הצליחו להעביר את כל פעילות הנתבעת 3 ואת כל הכנסתה השוטפת לחברה החדשה במהלך החודשים ינואר עד מרץ 1998, כך שבמהלך חודשים אלה, מחזור הנתבעת 3 התאפס. לאחר שהוגשה בקשה לצו מניעה ביום 25/3/98, מיהרו הנתבעים להעביר בחזרה את פעילות החברה החדשה לנתבעת 3. הנתבעים ניהלו את החברה החדשה באמצעות חשבון בנק חדש ונפרד אליו העבירו את כל הכספים שהתקבלו מהתחנה. הנתבעים, בעת הדיון בצו המניעה כנגד החברה החדשה, טענו כי אין קשר בין החברות וכי אין הסבת הכנסות מהאחת לשניה. ממסמכי הבנק עולה, כי היו העברות בסכומים גדולים בין החשבונות של שתי החברות, מה שמלמד באופן ברור על הקשר ההדוק ביניהן. 15. הגב' ליאת מוטעי קיבלה משכורת פיקטיבית מהחברה החדשה (ולמעשה מתחנת הדלק) מבלי שעבדה בה ולו יום אחד. (ראה נספחים נג - נח לתצהיר ביטון). 16. ביטון מסביר שלא יכול היה להתנגד לפעולות שאול ואיתן, בשים לב למצוקות הכלכליות, הפיזיות והנפשיות שכללו: א. ניתוח כריתת רגל שעבר בשנת 90. ב. בניית בית בכרמיאל שהכניסה אותו להוצאות מרובות. ג. טיפולי הפריה לאישתו במשך קרוב ל - 20 שנה. ד. איומים באלימות ורצח מצד איתן ושאול במשך שנים. הוא הסתיר המצב מבני משפחתו כי רצה להוכיח להם שהוא מסוגל לנהל עניניו בעצמו, אך בסופו של דבר גילה להם להיכן נתגלגלו הדברים. אחיו משה, נטל על עצמו לטפל בעניניו והם פנו יחד לעורך דין. עד כאן עיקרי גירסת ביטון. ד. גירסת הנתבעים. 1. שאול מוסר מצדו שהסכם שאול מיום 7/11/91 נחתם ביוזמת ביטון שהיה מיוצג על ידי עו"ד ציפורה בליצר, אשר ניסחה את ההסכם. ביטון הטעה אותו לחשוב שהזכויות שלו במקרקעין ניתנות להעברה ובדיעבד התברר שאין הדבר כן. ביטון לא גילה את עומק חובותיו בתחנה. ביטון לא מילא אחרי התחייבותו בהסכם זה לפרוע את חובותיו עד 28/11/91. הדבר גרם לקשיים בניהול התחנה, שכן הוטלו עיקולים והוגשו בקשות לכינוס נכסים. שאול שילם לדבריו לביטון את מלוא הסכום של 250,000 ש"ח במספר תשלומים. בין היתר שילם לאנשי מקצוע שבנו את ביתו של ביטון בכרמיאל ולנושים אחרים שהתדפקו על דלת משפחת מוטעי. ביטון אישר קבלת הסכום הנ"ל במסמך מיום 15/2/93 המוכתר בכותרת "הסכם שותפות" (נספח ב' לתצהיר איתן). 2. ביטון לא המציא חשבונית בהקשר לסכום של 250,000 ש"ח שקיבל ובכך גרם לשאול נזק כספי בסך 36,325 ש"ח, שכן נמנע ממנו לנכות את מס התשומות בגין העיסקה. 3. הקמת טלפז נעשתה בהסכמתו של ביטון. הוסכם גם שאיתן יהיה זכאי למשכורת בגין ניהול התחנה. מוצדק היה שביטון יקבל 40% מרווחי טלפז בנוסף ל - 250,000 ש"ח, כאשר הוא עצמו כמעט לא השקיע כספים בתחנה ולא היה מצופה ממנו כי יעבוד בתחנה וינהל אותה. בשל חובותיו הרבים של ביטון, הועברו המניות של ביטון לאיתן, וזאת לפי בקשת ביטון והוסכם שביטון יקבל משכורת מהחברה בשיעור 40% מן הרווח, שהוא אותו השיעור שהיה אמור לקבל כבעל מניות. מי שניהל את התחנה בפועל היה איתן והוא קיבל שכר עבור הניהול. 4. בתצהירו של איתן נאמר, כי אין לקבל את טענת איתן לגבי אי הבנתו את תנאי ההתקשרות עם בני משפחת מוטעי, שכן ביטון צבר ניסיון רב בהסכמים שערך קודם לכן עם אנשים שונים בקשר לתחנה. 5. הערבות הבנקאית נדרשה ע"י פז כתנאי להפעלת התחנה וקבלת מוצרי דלק ממנה. איתן מכחיש שמשך בחזרה את הסכום של 60,000 ש"ח שהופקדו בבנק כתנאי לקבלת הערבות הבנקאית. בנק אינו נותן ערבות בנקאית אלא כנגד סכום כסף ש"נסגר" בבנק. 6. אשר להסכם הניהול עם איתן מיום 28/11/91, הרי גם בעריכת הסכם זה יוצג ביטון על ידי עו"ד בליצר. לדבריו, יש לפרש את הסכם זה כמקנה 60% מרווחי התחנה בצירוף משכורת עבור הניהול. ביטון זכאי מצדו ל- 40% מרווחי חברת הניהול לאחר ניכוי כל הוצאותיה לרבות משכורות, הוצאות מימון ומיסים. חלק מהוראות הסכם הניהול נוסח לפי דרישות פז שההסכם יתייחס רק לניהול, הקניית זכויות הפעלה וקמעונאות לפי ההסכם הקמעונאי ועל כן באו בו לכלל ביטוי רק חלק מהוראות הסכם שאול, אך בפועל המשיכו הצדדים לפעול על פי הסכם שאול ומוטעי מילאו, לדבריהם, התחייבויותיהם על פיו. 7. ביטון לא עמד בלוח הזמנים להעברת ניהול התחנה לידי איתן, כנראה בשל הסכסוכים עם דוידה. ניהול התחנה הועבר לידי מוטעי, רק עם עריכת הסכם פירוק השיתוף עם דוידה ביום 6/1/92. 8. איתן טוען, כי שילם לדוידה סכום על חשבון החוב העיסקי לפי הסכם הפירוק כמפורט להלן: סך של 116,000 ש"ח שולם לדוידה באמצעות מסירת קבוצת שיקים של לקוחות, מצורף אישור על כך. סך של 51,500 ש"ח בוצע באמצעות העברה ישירה מחברת אוטוקרט למר דוידה (נספח י-2). סך של 87,500 ש"ח שולם באמצעות שיק בנקאי. סך של 43,000 ש"ח שולם על ידי עו"ד ליפשיץ לחברת אוטוקרט. סגירת תיק מע"מ על סך 4,584 ש"ח. (ראה נספחים י1/ - י4/ לתצהיר איתן). 9. החוב האישי לפי הסכם הפירוק בסך 50,000 ש"ח (שנוסף ל - 348,220 ש"ח חוב עסקי) נוכה משכרו של ביטון והועבר לדוידה. כמו כן שולמו 10 המחאות ע"ס 19,000 ש"ח כ"א לדוידה. התשלום נעשה בעקבות פס"ד מיום 18/2/92 (נספח י5/ לתצהיר איתן) בתביעה שהגיש דוידה נגד ביטון ושאול (שהיו מיוצגים שניהם ע"י עו"ד ציפורה בליצר) שבה חויבו יחד ולחוד לשלם לדוידה סך של 282,220 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח. פסה"ד ניתן בשל אי הגשה במועד של בקשת רשות להתגונן. בעקבות פסק הדין, הוטל עיקול על נכסי התחנה. הליך זה עיכב את הליך העברת התחנה לניהול איתן. 10. ביטון קיבל מידי שנה למעלה מ - 40% מרווחי חברת ניהול התחנה לאחר ניכוי ההוצאות. חלקו ברווחים הועבר לו כמשכורת, לאחר שהעביר את מניותיו בחברה לאיתן ולאחר שמצבו הכספי לא איפשר הסדר אחר, אך מהכספים המגיעים לביטון נאלצו הנתבעים לנכות סכומים ניכרים המגיעים ללשכות ההוצל"פ מכוח עיקולים שהוטלו על ידי נושיו של ביטון. התשלומים לנושים נעשו בידיעתו ובהסכמתו של ביטון. 11. אשר לטענה בדבר חברות שפעלו מתוך שטח התחנה, הרי לא היתה לפעילותן השפעה על רווחי התחנה או על רווחי טלפז. חברת אל אור אנרגיה בע"מ המוזכרת בטיעוני ביטון לא מכרה דלקים מהתחנה ולא התחרתה בחברת פז. חברת פז אסרה אפילו לשווק דלקים לחימום ביתי מן התחנה. אל אור שכרה מקומות עסק שונים שאינם קשורים לתחנה ולא בכתובת התחנה. אף פעם לא הוצב מיכל ליד התחנה אשר איחסן דלקים שאינם של פז. גם הטענה כי חברת גאיה הובלות בע"מ מנוהלת מתוך תחנת הדלק אינה נכונה. בתחנה מועסקת רוב הזמן רק פקידה אחת (היתה תקופה קצרה בה הועסקו שתי פקידות - כחודש או חודשיים) ושכרה נטו הוא כ- 4,000 ש"ח. מצב תקין ומקובל בתחנת דלק, לגבי היקף תפקידה. משפחת מוטעי וטלפז אינם קשורים באסניר בשום צורה. באשר לגאיה - חברה זו הפסידה סכומים רבים. היא גם אינה קשורה בכל דרך שהיא להכנסות ו/או להוצאות התחנה וחברת הניהול. גם חברת אל אור הפסידה כספים ולא הרוויחה. במקרקעי התחנה יש מקום חניה פתוח - כנדרש מכל תחנה - וגם משאיות רשאיות לחנות בו. פיצה בראבו - נוהלה מרח' נשיאי ישראל בכרמיאל. כיצד ניתן לנהל פיצריה ממקום אחר? אשר לטלפז תדלוק ונכסים (1997) בע"מ - החברה הנתבעת לא הפסידה דבר מקיום חברה זו שפעילותה הופסקה. הגב' ליאת מוטעי לא קיבלה משכורת פיקטיבית מהחברה החדשה. 12. הנתבעים מכחישים שהפעילו איומים ותקיפה כנגד ביטון. עמדת פז - 13. פז טוענת, כי הסכם שאול מיום 7/11/91 והסכם הניהול עם איתן מיום 28/11/91 נעשו שלא בידיעתה ושלא בהסכמתה. במהלך התקופה בה הפעיל ביטון את תחנת התדלוק, ובמיוחד בתקופה בה חתם ביטון על הסכמי העברת הזכויות הראשון והשני, נקלע ביטון לקשיים כלכליים אשר הובילוהו לכשלון ניהול תחנת התדלוק. קשייו של ביטון גרמו לו לנקוט בפעולות שסבכו אותו עוד יותר, כגון התקשרויות עם צדדים שלישיים בנסיון לשתפם ו/או להעביר להם את הזכויות לניהול תחנת התדלוק. נסיונות אלו לא הצליחו לשקם את מצב תחנת התדלוק, ועד מהרה, אותם צדדים שלישיים נקטו נגד ביטון בהליכים משפטיים לאחר שביטון לא הצליח לעמוד בהתחייבויותיו כלפיהם. 14. בעקבות ההליכים המשפטיים הללו מונה לתחנת התדלוק, בשלב מאוחר יותר, כונס נכסים מטעם אחד הנושים של ביטון, אשר תבע את ביטון, בין היתר, על הפרת חוזה שנחתם בינו לבין ביטון לפיו העניק לו ביטון את זכויות הניהול של תחנת התידלוק. משהחלה פז לחשוש, כי מעשיו ומחדליו של ביטון עלולים לפגוע בזכויותיה במקרקעי תחנת התדלוק ומשראתה כי ביטון נחל כשלון חרוץ בניהול תחנת התדלוק, החליטה לבטל את ההסכם הקימעונאי עימו. לאחר משא-ומתן עם ביטון הסכימה פז להגיע עימו להסדר, לפיו יפעיל ביטון את תחנת התדלוק באמצעות מנהל מטעמו - איתן מוטעי. לאור האמור לעיל, חתמה פז עם ביטון והנתבעים 2-3 ביום 11/10/92 על שלושה הסכמים המהווים מקשה אחת. הסכמים אלה כבר פורטו לעיל ואין צורך לחזור עליהם. 15. מההסכמים שנחתמו ביום 11.10.92 עולה, כי: לאיתן מוטעי ו/או למי מהנתבעים 1-3, אין ולא הוקנו לו כל זכויות קנין ו/או קימעונאות ו/או הפעלה של תחנת התדלוק. ברור מלשון ההסכמים האמורים, כי לאיתן מוטעי, כמו גם ליתר הנתבעים 1-3, אין כל זכות במקרקעי תחנת התדלוק. יתרה מזו, על פי הבקשה להסכם ניהול, זכותו של איתן מוטעי כפופה לזכותו של ביטון. מובן הוא שאם לביטון לא ניתנה כל זכות לחזקה בלעדית בתחנת התדלוק, על אחת כמה וכמה שלנתבעים 2-3 לא יכולה שתהיה כל זכות לחזקה בלעדית בתחנת התדלוק. 16. לטענת פז הן ביטון, הן שאול, איתן וטלפז פוגעים בזכויות קנין של פז במקרקעין של התחנה ומפרים את ההסכמים עליהם חתמו עם פז, וזאת כעולה מכתבי הטענות של כ"א מהצדדים הללו. בכל מקרה, אין כל תוקף להעברה או התחייבות להעברה של זכויות במקרקעי התחנה ופז ממשיכה להיות חוכרת המשנה של מקרקעי התחנה. עד כאן עיקרי גירסאות הצדדים וטיעוניהם. ה. תקפות שלושת ההסכמים (7/11/91; 28/11/91/; 15/12/93) ופרשנותם. טענות ביטון: כל הצדדים מסכימים, כי שלושת המסמכים שנחתמו בין ביטון, איתן, טלפז ופז ביום 11/10/92 הם תקפים. לעומת זאת, יש מקום לבחון את טענות ביטון, כי הסכם שאול מיום 7/11/91, הסכם ניהול איתן מיום 28/11/91, והסכם המכר מיום 15/12/93 - כולם חסרי תוקף. טענות ביטון בענין זה הן: 1. כל שלושת ההסכמים הם הסכמים על תנאי מתלה, דהיינו קבלת הסכמת פז (ראה סעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)) ומשלא נתקבלה הסכמה זו - הם בטלים. איתן ושאול היו מודעים לקיומו של תנאי מתלה זה, מה גם שהם הכירו את שוק הדלק. 2. במכתב לפז מיום 11/10/92 בסעיף 15, מסכימים מוטעי כי אין להם זכויות בתחנה מעבר למכתב הנ"ל. 3. הצדדים להסכמים מיום 11.10.92 הצהירו כי אין לטלפז ולאיתן כל זכויות במקרקעי התחנה. כל מה שמוקנה להם היא זכות ניהול לתקופה מוגבלת. 4. בחתימה על הסכם הניהול עם איתן ביום 28/11/91 הביעו הצדדים את דעתם כי הסכם שאול מיום 7/11/91 הוא חסר תוקף. לכאורה, התקשרותו של איתן בהסכם הניהול היתה צריכה להיות עם טלפז שכבר היתה רשומה באותו מועד, שהרי לאור הסכם שאול מי שהיה מוסמך להתקשר עם מנהל היתה החברה ולא ביטון. בסעיף 6א' להסכם הניהול של איתן, נאמר שביטון "יפתח חשבון חדש לניהול עסקי התחנה". לכאורה, לפי הסכם שאול, מי שהיה צריך לפתוח חשבון כאמור היתה החברה ולא ביטון אישית. איתן היה מעורב בעריכת הסכם שאול וידע את תוכנו. 5. בחתימה על הסכם המכר מיום 15/12/93 הביע שאול את דעתו שהסכם שאול מיום 7/11/91 אינו בר תוקף, שכן הוראותיו של הסכם המכר, סותרות את הוראות ההסכם הראשון, שהרי בהסכם שאול נמכרו הזכויות במקרקעי התחנה לטלפז ואילו בהסכם המכר נמכרים 50% ממקרקעי התחנה מביטון לשאול. 6. הסכם שאול לא דווח למס שבח. 7. הסכם המכר מיום 15/12/93 לא נראה לשאול ולאיתן כמחייב. הם לא איזכרו אותו בכתבי הטענות. שאול בתצהירו, אינו מאזכר הסכם זה ואילו איתן מאזכרו בתצהירו בצורה סתמית ומעורפלת. בחקירת שאול ואיתן הם לא ידעו להסביר את פשרו של הסכם זה. 8. ההסכמים מתאריך 7/11/91; 28/11/91; 15/12/93 אינם סבירים ואינם משקפים את מהות ההסכמה האמיתית בין הצדדים: (1) ההסכם הראשון (7/11/91) מקנה לשאול הכנסה משני מקורות: האחד, אחוז מרווחי החברה כבעל מניות, והשני משכורת מניהול התחנה. כבעל 60% ממניות ההנהלה, יכול היה שאול לקבוע לו שכר כרצונו, לרוקן החברה מרווחים ולשלוט כך בהכנסתו של ביטון. (2) מבחינת ביטון, די בשותף אחד בניהול התחנה, ומה הטעם בחלוקת רווחים עם בעל מניות לאחר תשלום משכורת למנהל. (3) הסכום של 250,000 ש"ח בעבור התחנה הפעילה על מבניה, הוא בלתי ריאלי אם מיחסים אותו הן לזכות להפעיל התחנה והן הזכות לרכוש את המקרקעין (כולל המחוברים) של התחנה. (4) מועדי התשלום ל - 250,000 ש"ח אינם הגיוניים. מה גם שהסכומים אינם צמודים למדד כלשהו. (5) אין הגיון נוסף למינוי מנהל נוסף (איתן) לתחנה בהסכם השני מיום 28/11/91, כאשר לפי ההסכם הראשון (7/11/91) נקבע שהתחנה תנוהל ע"י שאול. אין הגיון בהעסקת מנהל נוסף בדמותו של איתן. אין גם הגיון למנותו ל - 10 שנים עם אופציה לאיתן בלבד להאריך את תוקפה של ההעסקה ל - 10 שנים נוספות. (6) אין הגיון כלכלי בהסכם המכר, שהטיל על ביטון את תשלום מס שבח, היטל השבחה, ודמי הסכמה למינהל, סכומים העולים על התמורה המוסכמת של 250,000 ש"ח. יש בהסכם זה 4 תניות הפוטרות את עורכו, עו"ד שרגיל, מאחריות. 9. שלושת ההסכמים 7/11/91; 28/11/91 ו- 15/12/93 נגועים בעושק, כפי שפורט לעיל. 10. לטענת ביטון, ההסכם האמיתי בין הצדדים הוא מתן זכות ניהול מוגבלת למשפחת מוטעי, תוך שיתוף ברווחי התחנה על כל מקורותיה בשיעור של 40% לביטון ו - 60% למשפחת מוטעי, וזאת בדומה למודל של ההסכם הקודם עם דוידה. העובדה, כי איתן בחר לנהל את התחנה באמצעות טלפז ולא בשם עצמו, אין בה כדי להשפיע על שיעור זכויותיו של ביטון ברווחי התחנה. הצדדים גם לא פעלו למעשה לפי מנגנון חלוקת הרווחים שבהסכם הראשון עם שאול (7.11.91). כל פרשנות אחרת תביא לתוצאה לפיה איתן זכה ל - 60% מרווחי התחנה כמנהל, ואילו מהיתרה בסך 40% זכאים בני משפחת מוטעי ל - 60% נוספות כבעלי מניות ולזכות ביטון שהוא בעל הזכויות הקניניות בתחנה נשארים רק 16% מרווחי התחנה. פרשנות זו נוגדת את תקנת הציבור, בעיקר כאשר מדובר בנכה צה"ל, שהתחנה משמשת אמצעי לשיקומו ואשר זוכה לגימלה מופחתת מתוך ההנחה שהתחנה מספקת לו מקור פרנסה יציב. לפי עדותו של מר קלפר מפז, שיעור רווח מקובל למנהל בתחנה דוגמת התחנה נשוא הדיון, הוא בשיעור 13-20% מרווחיה החודשיים. 11. גם אם שלושת ההסכמים שתוקפם במחלוקת היו ברי תוקף, הרי הם הופרו על ידי משפחת מוטעי, בכך שהוסתרו מביטון ספרי החשבונות ולא ניתנו לו פרטים על דרך חלוקת הרווחים בין הצדדים, נעשו מניפולציות לא כשרות בספרי החשבונות, נעשה שימוש בכספי טלפז לצרכים פרטיים של משפחת מוטעי תוך הקטנת רווחי התחנה, קיזוזים שנעשו מהכספים המגיעים לביטון בטענה שהם מועברים לתיקי הוצל"פ שנפתחו נגדו, הועברו בפועל תקופה ארוכה אחרי ניכויים ליעד הנזכר. מתוך התחנה הופעלו עסקים נוספים והוסבו רווחים מהתחנה מטלפז לחברות אחרות כפי שכבר פורט לעיל. טענות הנתבעים (התובעים שכנגד). 1. אין לקבל את טענות העושק ואי ההבנה של ביטון. הוא היה מנוסה בעריכת הסכמים מסוג ההסכמים עם מוטעי, שכן בעבר ערך הסכמים עם נעמנה ודוידה ובהסכמים נשוא המחלוקת היה מיוצג ע"י עו"ד בליצר, שערכה את ההסכמים עבור שני הצדדים. 2. ההסכם הראשון (7/11/91) הוא סביר מבחינה כלכלית. הסכום שהושקע על-ידי שאול היה סביר, בשים לב לכך שמדובר בתחנת דלק צנועה יחסית באזור התעשייה כרמיאל, שאינה גובלת בכביש ראשי. 3. אשר להסכם השני מיום 28/11/91, יש לראותו כהמשכו של ההסכם הראשון ומטרתו היתה להחליף את שאול באיתן כמי שאמור לנהל את התחנה. העמדת ההלוואה בקשר לערבות אינה תמורה למינויו של איתן כמנהל התחנה, אלא היא ניתנה בלי קשר למינוי זה. ההסכם נעשה לתקופה ארוכה כפי שנהוג בענף הדלק (עדות קלפר מפז ע' 17 ישיבה 13/6/00). 4. אשר להסכם השלישי 15/12/93 - הוא בא ליישם האמור בהסכם הראשון (7/11/91). בהתאם לנסיון הבעייתי שהצטבר, בעיקר בכל הנוגע לדרישות כספים על-ידי נושיו של ביטון: נעמנה, דוידה, שמעון ביטון, ארז ביטון, עו"ד אברהם גל, ברגר ועוד. משמעותו של הסכם זה היא, שמחצית המקרקעין תועבר לשאול ולא כפי שהתכוונו תחילה לחברה שתוקם על-ידי שני הצדדים ושמחצית ממניות הרכוש שבה יהיה על ביטון. למעשה, הסכם זה לא בא לגרוע מזכויותיו של ביטון לפי ההסכמים שקדמו לו. דוקא ההסכמים עם פז מיום 11/10/92, נותנים גושפנקא למערכת ההסכמים בין מוטעי לביטון (7/11/91, 28/11/91) במובן זה שפז נותנת הסכמתה לניהול התחנה על-ידי איתן וכן כי טלפז מחליפה את איתן ומנהלת התחנה במקומו. לא רק שאין הסכמים אלה מבטלים את ההסכם הראשון (7/11/91) והשני (28/11/91), אלא בסעיף 3(ב) למכתב המופנה לפז, נאמר כי: "ביטון התקשר בהסכם עם מוטעי לשם מינויו של מוטעי לנהל מטעמו את התחנה - -". אף כי נאמר בהמשך סעיף זה כי מדובר על תקופות שונות מאלה עליהם הוסכם בפועל, ניתן לאמר בוודאות שפז ידעה על ההסכמים שנחתמו בין ביטון למוטעי. ההסכמים עם פז לא נגעו להסכמות הבסיסיות בין הצדדים, כגון לענין חלוקת רווחים. גם אם קיימת סתירה בין ההסכמים, הרי היא נוגעת רק לנושא העברת הזכויות במקרקעי התחנה ולא למערכת ההתחיבויות האובליגטוריות בין הצדדים לפי ההסכם הראשון והשני, לרבות התחיבותו האובליגטורית של ביטון להעביר למוטעי את מחצית המקרקעין. 5. אם ההסכם הראשון בוטל על-ידי ההסכמים עם פז, הרי היה על ביטון להשיב את הסכומים שקיבל עבור המקרקעין. להלן מציגים הנתבעים את רשימת החובות והזכויות של הצדדים לפי שלושת ההסכמים (7/11/91; 28/11/91; 15/12/93) כדלקמן: חובות: תשלום 250,000 ש"ח לביטון; ניהול משותף של תחנת הדלק עם ביטון; יסוד חברת ניהול התחנה; העמדת בטחונות, ערבויות במשותף עם ביטון; השתתפות בהשקעות ומימון החברה לפי חלקם במניות החברה; השתתפות בפעילויות נוספות על מקרקעי התחנה. זכויות: קבלת 50% ממקרקעי התחנה; קבלת 60% מרווחי התחנה; קבלת שכר תמורת עבודה בתחנה. טוביה ביטון חובות: ניהול משותף של התחנה עם משפחת מוטעי והשגת הסכמת כל הגורמים לכך; ייסוד חברת ניהול התחנה; העמדת בטחונות וערבויות במשותף עם משפחת מוטעי וסגירת חובות התחנה עד 28/11/91; השתתפות בהשקעות ומימון החברה לפי חלקו במניות; השתתפות בפעילויות נוספות על מקרקעי התחנה; העברת 50% ממקרקעי התחנה לידי מוטעי או לידי חברה שהוא בעל מחצית ממניות הרכוש בה והשגת הסכמת כל הגורמים לכך. זכויות: קבלת 250,000 ש"ח תמורת המקרקעין; קבלת 40% מרווחי התחנה. 6. לענין קבלת שכר, מדובר בשכר המשולם מהכנסות התחנה קודם לחלוקת הרווחים (בשיעור 60% למוטעי ו- 40% לביטון). לטענת הנתבעים, הם ביצעו את התחיבויותיהם על פי ההסכמים הלכה למעשה. מאידך, ביטון לא ניסה אפילו להשיג את הסכמות פז והמינהל להעברת מחצית הזכויות במקרקעין על שמם. הוא גם לא השתתף בהעמדת בטחונות וערבויות השקעות ומימון. מאידך, משפחת מוטעי נשאה בנטל זה מעבר להשקעות ומימון שביצעה טלפז עצמה. הוא סירב להסכים להקמת תחנת רחיצה במקרקעין בשל תחנה בניגוד לדרישת משפחת מוטעי. על ביטון היה מוטל הנטל להוכיח כי לא קיבל 40% מרווחי החברה. ביטון לא הוכיח את טענתו שנגרמו לטלפז נזקים עקב הפעלת חברות אחרות על-ידי מוטעי. ו. דיון ומסקנות. 1. נראה לי, כי אין לקבל את טענות ביטון, ככל שמדובר באי ידיעתו על מה הוא חותם, או אי הבנת משמעות ההסכמים, שכן הוכח שהוא ערך הסכמי שותפות בעבר וכן ההסכמים נערכו ע"י עו"ד בליצר שיצגה את שני הצדדים (ראה עדות ביטון ישיבה 28.3.00 ע' 48; כן ראה עדות שאול ישיבה 13/6/00 ע' 90). 2. אשר לטענות בדבר עושק, הרי גם בהן אין ממש. טענת עושק נותנת בידי הצד הנפגע אופציה לבטל את ההסכם תוך זמן סביר מאז שיצא מצב העושק. הצדדים למעשה פעלו לפי ההסכמים. טלפז הוקמה ובפועל נוהלה התחנה על-ידי בני משפחת מוטעי במסגרת החברה שהוקמה מכוח ההסכמים. לא השתכנעתי שביטון לא יכול היה לבטל את ההסכמים לפני הגשת התביעה בשנת 95. אכן, עברו על ביטון קשיים לא מעטים רפואיים ונפשיים, אך אינני סבור שאלה מנעו ממנו מלפנות לעורך דין ולבקשו להודיע על ביטול ההסכמים בשל עושק. עובדה היא, שהאיומים הנטענים על-ידי ביטון שהופנו אליו על-ידי בני משפחת מוטעי, לא הרתיעו אותו מהגשת תלונות במשטרה בתאריכים 28/3/93 (לפני הסכם המכר) 6/4/94; 7/4/94 (ראה נספחים נ"ט 1-4 לתצהיר ביטון). 3. האם ההסכמים נשוא המחלוקת היו הסכמים על תנאי מתלה? ואם כן, מה המסקנה הנובעת מכך? אכן לפי סעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) "חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי - - - חזקה שקבלת ההסכמה - - הוא תנאי מתלה", אך בנסיבות המקרה הנדון סבורני, כי הוראה זו אינה באה לשלול את תוקף ההסכמים וזאת מטעמים אלה: (א) מדובר בחזקה בלבד, הניתנת לסתירה לפי פרשנות הוראות החוזה המסוים. (ב) שני הצדדים המשיכו לראות את ההסכמים כברי תוקף ולא כבטלים לפי סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי). (ג) לפי סעיף 28(א) אם צד מנע את קיומו של התנאי המתלה, אין הוא יכול להסתמך על אי התקימותו ולטעון לבטלות החוזה. אפרט ואנמק את דברי: בהסכם שאול (7/11/91) הצהיר ביטון שכבר קיבל את הסכמת פז לכל תנאי ההסכם (ההואיל הרביעי), לרבות ההתחיבות להעביר את מחצית הזכויות במקרקעין ע"ש החברה שתוקם. הצהרה זו לא היתה נכונה, אך ברור שאין מדובר בהסכמה הנדרשת בעתיד. עוד הצהיר ביטון שממשרד הבטחון כבר קיבל הסכמה לתנאי ההסכם. יתר על כן, בהואיל השביעי ובסעיף 14 להסכם, מתחייב ביטון לעשות כל שניתן על מנת לרשום את הזכויות במקרקעין ע"ש החברה. בסעיף 14 נאמר שביטון יפעל "ככל שניתן" על מנת להביא להעברת מקרקעי התחנה. לכאורה, מדובר רק בהתחיבות לעשות "מאה אחוז מאמץ", אך לאו דוקא להשיג תוצאות בפועל. זאת בניגוד להתחיבויות אחרות בהסכם. כך למשל, התחיבות להעברת זכות ההפעלה בסעיף 4 ומינוי החברה לקמעונאי בסעיף 5, היא חד משמעית. כאן ברורה המגמה להטיל על ביטון להשיג תוצאה ולא רק להשקיע מאמץ. משלא הועברו הזכויות במקרקעין ע"ש החברה, לא התנערו מוטעי מההסכם ולא הפסיקו פעילותם בתחנה. ומכאן, שהם לא ראו ענין זה תנאי יסודי לקיום מערכת ההסכמים שנכרתו עם ביטון. לבסוף יצוין, שנראה שהלכה למעשה לא פעל ביטון להשיג אישור להעברת מקרקעי התחנה ע"ש החברה. הדבר עולה בבירור מעצם טענתו, כי לא התכוון כלל להעביר זכויות במקרקעי התחנה (סעיף 4.4 לתצהירו). ומכאן, שאינו יכול להסתמך על אי קיומו של תנאי מתלה בדבר הסכמת פז והמינהל אם אכן מדובר בתנאי מתלה (ראה סעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק כללי)). 4. האם שלושת המסמכים שנערכו עם פז ביום 11/10/92 הביאו לביטול שני ההסכמים שקדמו להם, או הביאה רק לשינוי בהם? לדעתי, התשובה היא כדלקמן: ממסמכים אלה עולה, כי מוטעי ויתרו בשמם ובשם החברה על כל זכות במקרקעין, שכן בסעיף 15 למכתב נקבע במפורש שלמוטעי אין זכויות בתחנה, פרט לאמור בהסכם. בסעיף 8 לאותו מסמך נאמר ש"המצאותו של מוטעי בתחנה תהיה תלויה לחלוטין בזכותו של ביטון". בסעיף 17 להסכם הניהול עם פז נקבע, כי מעמדו של איתן בתחנה יהיה של בר רשות בלבד ואין לו כל זכות חזקה בקרקע או במבנים של התחנה. במסמך השלישי עליו חתומה טלפז, נקבע שטלפז תבוא במקום איתן בניהול וכל האמור בהסכם הניהול עם איתן, יחול עליה. מכאן, שגם החברה ויתרה על כל זכות במקרקעי התחנה לפי ההסכמים מיום 7/11/91; 28/11/91 ולדעתי אין מוטעי או החברה יכולים לתבוע אכיפת החלק בהסכמים אלה המדבר על זכות במקרקעין או לתבוע פיצויים כתחליף לאכיפה כזו. 5. השאלה הבאה היא, האם ההסכם מיום 15/12/93 בין ביטון לשאול, מקנה לשאול זכות כלשהי לתבוע זכויות במקרקעין או במבנים? לדעתי, החוזה הנ"ל הוא בעייתי, הרי הצדדים כבר ידעו כתוצאה ממערכת ההסכמים עם פז ביום 11/10/92, שאין פז מוכנה לאשר העברת זכויות במקרקעין למוטעי ולחברה. יתר על כן, בהסכם הראשון מיום 7/11/91 היה מדובר בהתחיבות להעביר זכויות במקרקעין לחברה ולא ברור מדוע פתאום היה צורך בהעברת מחצית הזכויות לשאול דוקא, וזאת כאשר מי שמנהל את התחנה הוא בראש ובראשונה איתן. לכך יש להוסיף, ששאול מוטעי בתצהירו מיום 17/11/98 אינו מאזכר הסכם זה כלל בתצהיר. איתן מתאר הסכם זה כהסכם משלים להתחיבויות הקודמות של ביטון, אבל כבר ראינו שמוטעי ויתרו על התחיבויות אלה במערכת ההסכמים המרובעת ביטון, מוטעי, החברה ופז מיום 11/10/92. מעבר לכך, אינני מבין איזו "השלמה" יש בהסכם המעביר זכויות לצד שונה מהצד לגביו נעשתה ההתחיבות הקודמת. שאול בחקירתו (בע' 92 ישיבה 13/6/00) לא זכר כלל קיומו של הסכם זה והעיקר הוא, שהסכם זה אינו נזכר ולו במילה אחת בתביעה שכנגד, בה הם עותרים לאכיפת ההסכם להעברת הזכויות במקרקעין לחברה מכוח ההסכם הראשון ולא לשאול ובקשר לכך מתבקש לחילופין סעד כספי. ההסכם מיום 15/12/93 אינו נזכר ולו במילה אחת. (היחידה שאיזכרה הסכם זה בכתבי הטענות היא פז בכתב ההגנה שהיא הגישה) ולכן מנוע שאול מלהסתמך על הסכם זה. גם אלמלא הויתור של שאול על אכיפתו של הסכם המכר (15/12/93), לא ניתן היה לאכפו נוכח ההתנגדות הנמרצת של פז, אי הסכמת מחלקת השיקום במשרד הביטחון ואי מתן הסכמת מנהל מקרקעי ישראל (ראה תצהיר ישראל קלפר מטעם פז בסעיף 3.2 ע' 4). אגב, לא ברור מההסכם מיום 15/12/93 אם בדברו על 250,000 ש"ח שהיא התמורה להעברת הזכויות, הם אותם 250,000 ש"ח שכבר שולמו עפ"י הסכם שאול מיום 7/11/91, או שמדובר בסכום נוסף של 250,000 ש"ח. סיכומו של דבר, אין מוטעי יכולים לתבוע אכיפת התחיבות למתן זכות קנינית כלשהי בתחנה או במקרקעין וכן גם לא לזכות בפיצויים על אי קיום התחיבויותיו של ביטון לפי אחד ההסכמים או כמה מהם. עם זאת, יש מקום לקבוע את נפקות ההסכמים מיום 7/11/91 ו- 28/11/91 לענין יחסי הצדדים במישור הניהולי והכספי ופרשנותם. 6. אני סבור, שההסכמים מיום 11/10/92 לא באו במקום ההסכמים מיום 7/11/91 ו- 28/11/91 במישור היחסים בין ביטון למוטעי. מערכת ההסכמים הראשון והשני הטילו בסופו של דבר על החברה את התפקיד לנהל את התחנה. מבחינה זו, דומה המצב שנוצר לפי ההסכמים הראשון והשני, למצב לפי ההסכמים מיום 11/10/92, דהיינו הניהול הוא בידי החברה, אלא שבהסכם מיום 7/11/91 נקבע גם כי שאול ינהל את התחנה מטעם החברה ויקבל משכורת עבור ניהול זה, אך מצד שני לא נקבע בהסכם עם פז מיום 11/10/92 מי ינהל את התחנה מטעם החברה. ההסכם מיום 28/11/91 אינו מזכיר ולו במילה אחת את ההסכם הראשון והוא קובע הסדר אחר. איתן הוא מנהל התחנה מכוח עצמו ולא כשכירה של החברה והוא זכאי לשכר בגובה 60% מרווחי התחנה. לדעתי, קריאת כל מערכת ההסכמים כמקשה אחת מלמדת, כי ההסכם מיום 28/11/91 שינה מכללא את ההסדר שהיה בהסכם מיום 7/11/91. שאול יצא מתמונת הניהול ובמקומו בא איתן. אמנם כלפי פז עומדת החברה כמנהלת, אך ביחסים בין משפחת מוטעי, טלפז וביטון, מי שמנהל את התחנה מטעם החברה הוא איתן, שכן ההסכם מיום 11/10/92 לא התימרו לקבוע מי האדם הפיזי שינהל את התחנה בשם החברה. ההסכם עם פז, גם לא שינה את הרכב השליטה בחברה כפי שנקבע בהסכם הראשון. התוצאה מכל האמור היא כדלקמן: (א) מההסכם הראשון יש לשאוב את הקביעות הבאות: לביטון ולשאול איש איש 50% ממניות הרכוש, לשאול 60% ממניות הניהול והרווחים ולביטון 40% ממניות אלה. (ב) מכוח ההסכם השני, הוחלף שאול באיתן, אך זהו ענין פנימי של משפחת מוטעי שאינו נוגע למעמדו הכספי של ביטון. (ג) לפי ההסכם השני איתן זכאי לשכר. ההבדל בין קביעת שכר הניהול בשני ההסכמים הוא בכך שבעוד שבהסכם הראשון נשארה שאלת גובה המשכורת לקביעת הנהלת החברה (בהסכמה), בא ההסכם השני וקובע, כי איתן יהיה זכאי לשכר, בגובה 60% מרווחי התחנה. 7. נשאלת השאלה, האם זכאי מוטעי הן לרווחים מכוח מניית הניהול והרווחים והן למשכורת. לדעתי, במישור העקרוני התשובה היא בחיוב. ההסכם הראשון קבע במפורש כי יש להפריד בין חלוקת הרווחים לבין תמורה בגין הניהול, אך במקרה הנדון לקביעה עקרונית זו אין חשיבות מעשית. המניות בין הצדדים חולקו בפועל לפי הוראות ההסכם הראשון. כלומר, נעשתה אבחנה בין מניות רגילות ומניות רווחים. ההסכם השני לא שינה דבר במבנה החברה ועם זאת, הקביעה שהמשכורת נמדדת לפי הרווחים מעוררת את השאלה, האם לא התכוונו הצדדים לכך ש- 60% מהרווחים מהווים תמורה הן מכוח מניית הניהול והרווחים והן מכוח הזכות למשכורת? תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. עצם החלוקה ל- 60% - 40% במניות הניהול והרווחים מצביעה על כך שהסיבה לחלוקה בלתי שווה של רווחי התחנה נובעת מההכרה שמוטעי זכאים לעודף של 10% בשל תרומתם לתחנה ביגיעתם האישית, בעוד שביטון יכול לשבת בביתו ולקטוף את הפירות. ראיה לדבר ניתן למצוא בכך שהשם של המניה בהסכם הראשון אינה "מניית רווחים", אלא "מניית ניהול ורווחים". אמנם נקבעה זכות עקרונית למשכורת נוספת, אך זו לא בהחלטה, אלא בהסכמה של הנהלת החברה. להבדל זה משמעות רבה. אין לי ספק שהצדדים התכוונו שניתן לקבוע משכורת רק בהסכמה הדדית של המנהלים ולא בהכרעת רוב בעלי מניות הניהול. ההוראה בדבר תשלום משכורת שבכוונה לא נקבעה מראש, באה כחריג ל"שעת חירום", כגון שהתחנה אינה מניבה רווחים כלל או רווחים נמוכים מאד, שאינם מבטיחים למנהל שכר אמיתי בגין הזמן והמאמצים שהוא מקדיש לניהול התחנה. ההסכם השני, שאינו מאזכר את החברה, בעצם חוזר על התוכן הכלכלי של ההסכם הראשון, אלא שבמקום לתגמל את איתן באמצעות מניית הניהול והרווחים, הוא מקבל את אותה התמורה, אך הפעם כמשכורת המחושבת על פי רווחי התחנה. אני סבור, שעדיין השאירו הצדדים לעצמם את האפשרות לקבוע בהסכמה (מקום שאין רווחים או הרווחים קטנים) משכורת על פי כללים אחרים, אך במצב רגיל ובהעדר הסכמה כאמור לעיל, זכאים מוטעי רק לתמורה אחת הכוללת הן תגמול על השקעתם והן שכר בגין הניהול. יש לזכור, שאלמלא הניהול היתה הצדקה לחלוקה שווה של הרווחים, שהרי ביטון השקיע בשותפות: זכויות במקרקעין ובמבנים וזכיון מטעם פז ואילו מוטעי השקיעו סכום של 250,000 ש"ח (ועוד 60,000 ש"ח הלוואה בהסכם השני). היתרה של 10% ברווחי התחנה שמוטעי מקבלים, היא התמורה בגין ניהול התחנה. 8. קביעה זו צריכה להוות את הבסיס לכל התחשבנות בין הצדדים. כמובן שרווחים פירושם התקבולים לאחר ניכוי כל ההוצאות, לרבות הוצאות מימון ושכר עבודה (למעט שכר עבודה ליחידי מוטעי ובני משפחתם). בחישוב יש להביא בחשבון, כי ערבויות ובטחונות היו אמורים להנתן על-ידי שני הצדדים לפי חלקם במניות הרכוש. כלומר, בשיעור 50%. במידה וביטון לא השתתף במתן ערבויות ובטחונות בשיעור חלקו, יש לנכות הוצאות מימון של ערבויות ובטחונות אלה מחלקו ברווחים. כמו כן, במידה והחברה או איש מאנשי מוטעי שילם חובות של ביטון מהתקופה שלפני עריכת ההסכם הראשון או חובות אישיים שלו שאינם קשורים לתחנה, יש לנכות סכומים אלה מהחלק ברווחים של ביטון. בעריכת החישוב יש להביא בחשבון את פער הזמנים, אם היה כזה, בין הניכוי מחלקו של ביטון ובין העברת כספים לנושים. 9. רווחי חברות שלפי הטענה הופעלו מתוך התחנה. במישור העקרוני, אסור היה למשפחת מוטעי להשתמש בתחנה לניהול עסקים אחרים, פרט לטלפז (המקורית) שהוקמה מכוח הסכם שאול (7/11/91). לפי סעיף 15 להסכם הראשון המחייב את הצדדים, הרי "מוסכם כי החברה בלבד תהא זכאית לכל ההכנסות הנובעות מכל הפעילויות הכלכליות המבוצעות וכן ו/או אשר תבוצענה בעתיד על מקרקעי התחנה". החברה עליה מדובר היא טלפז שהוקמה בעקבות הסכם זה. הסעיף האמור מנוסח בצורה רחבה ביותר. הוא בא למנוע הסבת רווחים בתחנה מהחברה לגופים כלכליים אחרים. לפי הסעיף האמור, אין ביטון חייב להוכיח שנגרע משהו מרווחי טלפז עקב פעילות גופים אחרים. הצדדים בהעריכם כי הוכחה כזו היא קשה ביותר, בחרו בכוונה לקבוע כלל גורף שכל הרווחים מכל מקור הנובע מהתחנה, יתחלק ביניהם ביחס של 40% - 60%. לפיכך, רווחי כל גוף כלכלי יהיה שמו ומעמדו אשר יהיה, ואשר פעל מתוך מקרקעי התחנה, צריכים להתחלק באותו יחס של 40% לביטון ו- 60% למוטעי ובהתאם לכללים האמורים לעיל. 10. האם הוכח שבפועל פעלו החברות שאוזכרו בתצהיר ביטון מתוך התחנה? לדעתי, לא הצליח התובע להוכיח שאכן כל החברות שאוזכרו מופעלות מהתחנה. עצם העובדה שמי מהחברות מתדלקת בשטח התחנה, אינה אומרת דבר וכן אין די בכך שמדי פעם חונה רכב זה או אחר של אחת החברות בשטח התחנה. כמו כן, אין ולא כלום בכך שמשפחת מוטעי שולטת בחברה זו או אחרת. כדי לשייך את הפעילות הכלכלית של אחת החברות לתחנה, יש להראות כי משרדה הרשום של אותה חברה הוא בתחנה, או לפחות שמרכז פעילותה הוא בתחנה. בהתאם למבחנים אלה, נראה שמאזן ההסתברויות מראה, שגאיה ואל אור פעלו מתוך התחנה. הוכח, שהנהלת החשבונות של גאיה התנהלה מתוך התחנה (עדות אורלי מוראי ע' 60 פרוטוקול 13/6/00). לגבי אל אור הוכח, כי כתובתה הרשומה של החברה היתה בתחנה וגם מספר הפקסימיליה של אל אור היה זה של התחנה וכן שחשבונות בנק של אל אור נשלחו לתחנה (איתן מוטעי ע' 82 פרוטוקול 13/6/00). כמו כן, הוכח שחברת טלפז תדלוק ונכסים 1997 בע"מ, פעלה מתוך התחנה ובתקופה מסוימת "החליפה" למעשה את פעילות טלפז הישנה. לא הוכח קשר מספיק לתחנה לגבי חברת אסניר ולגבי פיצה בראבו. 11. נזקים לא ממוניים. אין מקום לפסיקת נזקים לא ממוניים. 12. עריכת החשבונות. הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים חשבונאיים שערכו חשבונות מחשבונות שונים, אך חשבונות אלה אינם מאפשרים לי לערוך את החשבונות בין הצדדים לפי העקרונות שנקבעו בפסק דין זה. לפיכך, אני מחליט למנות מומחה מטעם בית-המשפט שיערוך את החשבונות ברוח ההנחיות בפס"ד זה. סיכום: (א) נדחית התביעה להצהרה גורפת בדבר בטלות ההסכמים מיום 7/11/91 ו- 28/11/91. (ב) מתקבלת התביעה, ככל שהדבר נוגע לאי תקפותו של הסכם המכר מיום 15/12/93. (ג) נדחית התביעה הנגדית. (ד) אני מצהיר, כי אין למוטעי או לחברה זכויות קניניות לרבות זכויות חזקה במקרקעי התחנה או במבנים שעליה. (ה) אני ממנה את רוה"ח ד"ר פריד, כמומחה מטעם בית-המשפט, אשר יעשה את הפעולות הבאות: יקבל לרשותו את פסה"ד, את חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים וכן את הפרוטוקול של חקירתם של מומחים אלה. כן הוא יקבל לרשותו את ספרי החשבונות של טלפז המקורית (המקורית) טלפז ונכסים 1997 בע"מ, חברת גאיה הובלות בע"מ ואל אור אנרגיה בע"מ ויערוך חשבון המגיע לתובע, אם מגיע, בגין כל השנים של פעילות התחנה מיום 7/11/91 ועד יום מתן פסה"ד בניכוי הסכומים ששולמו לו במישרין או בעקיפין, והכל בהתאם לכללים האמורים לעיל. המומחה יאפשר לכל אחד מהצדדים טיעון קצר בפניו. המומחה יתן חוות דעתו תוך 60 יום מהיום. ביטון והנתבעים יפקידו בקופת בית-המשפט, איש איש, סכום של 10,000 ש"ח תוך 10 ימים מהיום לכיסוי שכ"ט המומחה. אני מחייב את איתן ושאול מוטעי, הדדית, לשלם לפז הוצאות בתביעה שכנגד בסך של 5,000 ש"ח + מע"מ בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות מהיום ועד לתשלום. בשאלת ההוצאות בתביעה שבין ביטון והנתבעים (התובעים שכנגד), אחליט לאחר קבלת חוות דעת המומחה. חוזהשאלות משפטיותביטול חוזהחזקה שאדם יודע על מה הוא חותם