פסק דין א. העובדות א.1 התובע (הנתבע שכנגד, אשר יכונה להלן: "התובע" או "בוסקילה") הינו חקלאי, חבר אצל הנתבע מס' 1, מושב בית שקמה (להלן: "המושב" ו/או "בית שקמה"). הנתבעת מס' 2 (להלן: "מימי הדרום") הינה אגודה שיתופית המספקת שרותי מים שונים למושבים החברים בה ובכלל זה, מושב בית שקמה וכן לכלל תושבי אותם מושבים וזאת בהתאם לתקנון מימי הדרום ובהתאם להסכמים שבין מימי הדרום לבין המושבים החברים בה. א.2 מימי הדרום עוסקת ועסקה בתקופה הרלבנטית לתביעה, במתן שרותי מים למושב בית שקמה ולכלל צרכני המים שבו, ביניהם התובע וזאת, מכוח תקנון מימי הדרום (מוצג נב2/) ומכוח הסכמים שבין מימי הדרום לבין בית שקמה (מוצג נב3/) ובין מימי הדרום לבין התובע (מוצג נב4/). שרותי המים שמימי דרום מספקת לבית שקמה, כוללים עריכת חשבונות מים, קריאת שעוני מים במושב, ביצוע תיקונים ברשתות המים הפנימיות במושב, גביית תשלומים עבור חשבונות מים מצרכני המים במושב והעברתם לספק המים, חברת "מקורות", הכל תמורת תשלום שנגבה מצרכני המים במושב. א.3 בין מימי הדרום לבין המושב נכרת הסכם (נב3/), לפיו בית שקמה ייפה את כוחה של מימי דרום לפעול בשמו ובמקומו עם צדדים שלישיים, ביניהם, חב' "מקורות" והמתיישבים במושב, בקשר לכל עניין ודבר הכרוך בהפעלתה של מימי הדרום. (סעיף 2 להסכם נב3/). א.4 בהסכם נב3/ נקבע, בין היתר, כי על המושב לשלם למימי דרום כל תשלום המגיע לה, בהתאם להסכמים שהאחרונה כרתה עם המתיישבים וכמו כן, להעביר למימי הדרום כל תשלום שהתקבל אצל בית השקמה ואשר מגיע למימי הדרום (סעיפים 2, 4. ו- 4.ו להסכם). כמו כן, נקבע בסעיף 3 להסכם: "המחיר עבור המים שהחבר יצרוך, יהיה אותו מחיר שהנהלת האגודה (מימי הדרום - ו.מ.) תקבע מידי פעם, עפ"י שקוליה והחבר מתחייב לשלם מחיר המים כפי שייקבע ע"י הנהלת האגודה". "עוד נקבע בהסכם נב4/ בסעיף 16 כי: "מוצהר ומוסכם בזה שבמחיר המים יהיה כולל בין היתר דמי עמלה או שירות שייקבע מדי פעם ע"י הנהלת האגודה". א.6 תקנון מימי הדרום קבע אף הוא את מערך יחסי מימי הדרום, עם התובע בקובעו בסעיפים 131, 132: "131. חבר האגודה (מימי הדרום) ישלם לאגודה את תשלומיו בעד השימוש במים, הספקתם והקצבתם, בעד החזקת רשתות מים ומתקני מים ובעד טיפול ברשתות ובמתקנים אלה - בהתאם לחשבונות שיוגשו לו על ידי האגודה וכקבוע בהסכמים בינו לבין האגודה. 132. האגודה תהיה חייבת לבצע במתקני המים כל הטעון תיקון, באופן יעיל ומיידי ע"ח החבר, אלא אם נדרשה מפורשות על ידי החבר שלא לבצע את התיקונים". א.7 בהתאם לכללים שגובשו בהסכמים ובתקנון, מימי הדרום הגישה לתובע חשבונות לתשלום ובהם פירוט מחיר המים, אשר כלל חיובים נלווים, בגין פחת מים, דמי שרות, הוצאות אחזקה ותיקונים. המחיר נקבע על ידי מימי הדרום, בהתאם לסמכויות שהוענקו לה, על פי ההסכמים בינה לבין המושב ובינה לבין התובע. א.8 המים מסופקים לבית שקמה באמצעות חב' "מקורות", על ידי שתי רשתות מים. רשת המים העיקרית - מספקת מים לכל משקי המושב ומחוברת לשני מונים מרכזיים של "מקורות" וכן, למוני קריאה של כל משק ומשק במושב. רשת מים זו פרוסה באזור המכונה "אזור לחץ 005" ותכונה להלן: "אזור 005". רשת המים השניה, מצויה באזור המכונה "אזור לחץ 007", ולטענת התובע, היא רושתה על ידו. רשת זו מחוברת ישירות למונה של חב' "מקורות" וסיפקה מים לאזור נשוא המחלוקת הנדונה - אזור 007. א.9 ההבדל בין שתי רשתות המים, הינו בכך, שבאזור 005, ברשת המרכזית, צריכת המים, נבחנת על פי קריאת מוני המים של משקי המושב וכאשר זו קטנה מצריכת המים על פי המונים המרכזיים של חברת "מקורות" - בין בשל פיצוצים שאירעו בצנרת המים ובין מטעמים אחרים, כגון, גניבת מים - כי אז משקי המושב נושאים בעלות הפרשי צריכת המים, באופן יחסי לצריכת המים השוטפת של כל משק ומשק. במקרה כזה, מימי הדרום מחייבת את חשבונותיהם של המשקים בגין "גרעון מים" (להלן: "גרעון מים" או "פחת מים"). באזור 007, מנגד, צריכת המים נקבעת על פי קריאת המונה הראשי של "מקורות" והיא כוללת אף את גרעון המים, במידה וקיים. באשר לאחזקת רשתות המים - באזור 005, האחריות בגין אחזקת רשת המים מוטלת על מימי הדרום, בעוד שבאזור 007, אחזקת רשת המים נעשתה, על פי הנטען, על ידי התובע ושותפו, כפי שיבואר להלן. א.10 עד למועד, בו התגלע הסכסוך דנן - מימי הדרום חייבה את המשתמשים בשני אזורי הלחץ, בתעריף זהה, ללא אבחנה ביניהם. א.11 בשנת 87', חכר התובע ביחד עם חבר מושב נוסף, מר מכלוף שלום (להלן: "מכלוף") את המקרקעין הידועים כאזור לחץ 007. מונה המים באזור זה נרשם על שם מכלוף שלמה, אף כי אין חולק, שהשניים היו שותפים לחכירת המקרקעין, על כל הכרוך והמשתמע מכך. ראה לעניין זה את תצהירו של מר טייר, ע"ה מס' 2, בסעיף 5: "בשנת 1987 ביקש מר מכלוף שלום... לשכור מהאגודה את השטח לצרכים חקלאיים, הואיל וגם מר בוסקילה חפץ באותו השטח, ביקשה האגודה (בית השקמה - ו.מ.) כי יסתדרו ביניהם ובסופו של דבר ולבקשת האגודה... כי מר מכלוף יהא זה שיתקשר עימה מבין השניים, השכירה האגודה למר מכלוף את השטח, כשבפועל ידעה שהלה הגיע להסכמה בענין עם מר בוסקילה". א.12. בעונת עיבודי החקלאות, בשנת 87', החזיקו התובע ומכלוף (להלן: "השותפים") באזור לחץ 007 במשותף, ברם בפועל, האזור הושכר לאדם בשם בן ארצי (אשר לימים נפטר) והוא עיבד את הקרקע, גידל בה גידולים ובתמורה, שילם לתובע ולמכלוף חלק מרווחיו, בשיעור 20%, לכל אחד מהם. א.13 בגין צריכת המים, באזור לחץ 007, לשנת 87' - חייבה מימי הדרום את חשבונו של מכלוף, אשר נרשם בספריה כבעל מונה המים באזור זה וזאת, על בסיס הסדר שהושג בין מכלוף והתובע לבין המושב. א.14 בשנת 88', פרש מכלוף מהשותפות עם התובע ועמו פרש גם בן ארצי. התובע המשיך והחזיק את אזור לחץ 007 ודאג לעיבודו. לפיכך, בגין שנת 88' - מימי הדרום חייבה את חשבונו, בגין צריכת המים. א.15 במהלך השנים 88' - 89' פנו השותפים, התובע ומכלוף, למימי הדרום ולועד המושב, בדרישה לגרוע מחשבונות המים, בהם חוייבו בגין אזור 007 - את גרעון המים. ביסוד דרישתם עמדה הטענה, לפיה החיוב בגין גרעון המים, באזור 007, כלול מלכתחילה בחשבון המים, הואיל והוא נסמך על קריאת המונה המרכזי של "מקורות", אשר אינו מבחין בין צריכת המים בפועל לבין פחת המים, כפי שנעשה באזור 005, שם פחת המים נגזר, מהפער בין קריאת מוני המשקים, לבין קריאת המונים המרכזיים. לפיכך, טענו בוסקילה ומכלוף, אין לחייבם בפחת המים, בגין צריכתם באזור 007. א.16 דרישתם של השותפים לא נענתה ובנסיבות אלו, נחתם הסכם בוררות בינם לבין המושב, אשר העביר את המחלוקת בדבר דרך חישוב גרעון המים, בכל הנוגע לאזורים 005 ו- 007, להכרעתו של בורר, עו"ד גוטמן. (מסמך נב19/). הסכם הבוררות העניק לבורר סמכות כדלקמן: "הצדדים מוסרים בזאת להכרעתו של עו"ד תיאודור גוטמן... את חילוקי הדעות ביניהם בקשר לחיוב בתשלום עבור גרעון בצריכת מים (היינו, תשלום עבור הפרש הצריכה בין הכמות המופיעה במנויים של חברת מקורות לבין סה"כ הכמות של כל המונים המחוברים לרשת היוצאת מאותם המונים של חברת מקורות) וזאת בקשר למים המסופקים למושב בית שקמה אזורי לחץ 005 ו- 007 לעונות גידולים 1986/7, 1987/8". א.17 בתאריך 2.4.89 ניתן פסק על ידי הבורר , לפיו הבורר קיבל את טענתם של השותפים וקבע כי אין לחייבם, בגין גרעון מים, שחל ברשת המים העיקרית (אזור 005), בכל הנוגע לחיובי המים החלים עליהם, באזור 007. (פסק הבורר - מוצג ת1/). הבורר קבע, בין היתר כדלקמן: "אין כל קשר בין גרעונות המים הנוצרים ברשת העיקרית לבין שימוש ברשת השניה ועצם השימוש ברשת השניה ע"י מכלוף ובוסקילה. הוסכם לבעלי המשקים באגודה תשלום עבור גרעונות מים נוספים על אלו המוטלים עליהם כתוצאה מתקלות ברשת העיקרית (005 - ו.מ.) ולא יעלה על הדעת שמכלוף ובוסקילה יהיו חייבים להשתתף בתשלום גרעונות מים מעבר למידת השתתפותם בהיותם מחוברים גם לרשת העיקרית בעוד שכלל חברי האגודה לא ישאו בגרעונות העלולים להיווצר ברשת השניה... לפיכך, אני פוסק כי אין לקחת בחשבון את צריכת המים ע"י מכלוף ובוסקילה ברשת השניה (אזור לחץ 007) כאשר מחלקים את מחיר גרעונות המים בין בעלי המשקים ברשת העיקרית (אזור לחץ 005) במושב בית שקמה". א.18 סמוך לאחר שניתן פסק הבוררות, פנו בוסקילה ומכלוף, הן למימי הדרום והן למושב בית שקמה, בדרישה ליישם את פסק הבוררות (ראה עדותו של מכלוף, פרוטוקול עמ' 116 - "פנינו לאגודה מייד לאחר שקיבלנו את פסק הבוררות"). פניותיהם נותרו, תקופה ארוכה, בלא מענה. לבסוף, בתאריך 30.9.90, בית שקמה זיכה את חשבונו של בוסקילה בספרי המושב, בגין גרעון המים לתקופות הרלבנטיות, 87', 88' - בסך כולל של 11,443.59 ש"ח, לפי ערך 1.5.90 (להלן: "סכום הזיכוי"), על בסיס חישוב שערכה עבורו מימי הדרום, אשר כלל חיובי ריבית הנהוגה במימי הדרום, כל זאת בהתאם להוראות שקיבלה מבית שקמה. (ראה תצהירו של העד מולאי וכן מוצג נ1/). בוסקילה טוען כי דבר זיכוי חשבונו בספרי המושב, לא הובא לידיעתו. א.19 בתאריך 18.11.96 הגיש בוסקילה את תביעתו דנן. ב. ההליכים המשפטיים ב.1 התביעה התביעה הוגשה למעלה מ- 7 שנים, לאחר המועד בו ניתן פסק הבורר וכ- 6 שנים לאחר המועד בו המושב זיכה את התובע בספריו, בגין פחת המים. ב.2 התובע עותר בכתב התביעה, לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לו סכום כספי בסך 337,316 ש"ח (נכון למועד הגשת התביעה), אשר לטענתו, חוייב ביתר, בחשבונו אצל מימי הדרום. ב.3 ביסוד התביעה עומדות שתי עילות: ב.3.1 השבת סך 53,133.66 ש"ח, בשל חיובי יתר, בהם חוייב התובע בגין גרעון מים. ב.3.2 השבת סך 148,327.69 ש"ח, בגין ההפרשים בין מחיר המים באזור 005 לבין המחיר בו יש לחייב את צריכת המים, לטענת התובע, באזור 007. ב.4 לתביעה צורפה חוות דעת מומחה (מוצג ת4/), אשר העמידה את העקרונות לחישוב ושיערוך הסכומים, להם התובע זכאי, לטענתו. בחוות הדעת, הגדיר המומחה מטעמו של התובע, מר טוביה אבן, את העילה המתייחסת ל"הפרשי מחיר המים" בכתב התביעה, כדלקמן: "רשתות המים הנפרדות הוקמו, טופלו ותוחזקו ע"י בוסקילה ושותפו על חשבונם הם בלבד והמים נשאבו ישירות מבארות של "מקורות" - ללא כל קשר למימי הדרום. כפי שהוסבר לי, מחיר המים שנקבע וחוייב ע"י מימי הדרום כלל את עלות המים שמספקת "מקורות" בתוספת הוצאות אחזקה, תיקונים וכדו'. לאור נתונים אלה, התבקשתי לחשב ולשערך את הפרשי המחיר בין מקורות - מחיר הבסיס לצרכן, לבין מימי הדרום - מחיר הכולל אחזקה ותיקונים. את החישובים ערכתי על כמות המים שנצרכה בפועל בלבד, דהיינו: סך כמות המים שחוייבה בקיזוז הפחת". ב.5 התובע סומך את עילותיו על פסק הבורר , אשר לטענתו, כעולה מסעיף 12 לכתב התביעה, העניק לו זכות להשבת כספים, הן בגין חיובי גרעונות המים והן בגין חיובים "אחרים" כלהלן: "12. פסה"ד של הבורר קיבל את עמדת התובע, דהיינו, כי אין להעמיס את חיובי הגרעונות ואחרים שברשת 005 על חשבונו של התובע לרשת 007". ב.6 התביעה שכנגד בית השקמה הגיש תביעה שכנגד ובה עתר לחייב את בוסקילה להשיב לו חלק מסכום הזיכוי בו זוכה חשבונו, בגין פחת המים, בשל טעות שנפלה בחישובו. לטענת המושב, הוא זיכה את בוסקילה בסכום, אשר בפועל היה זכאי לקבלו מכלוף, שותפו. לפיכך, לטענת המושב, יש לגרוע מסכום הזכוי, את הסך של 3,934.3 ש"ח, המשוערך ליום הגשת התביעה שכנגד, על פי חיובי הריבית הנהוגים במושב, בסך 13,373 ש"ח. ב.7 הודעת צד ג' מימי הדרום שלחה הודעת צד ג' לבית השקמה ובה עתרה לחייבה לשפותה בגין כל סכום שייפסק נגדה, אם ייפסק, בנוגע לתובענה. בתאריך 14.4.99 ניתן פסק דין חלקי, לבקשתם המשותפת של מימי הדרום ובית השקמה, אשר נתן תוקף להסדר שהושג ביניהם, לפיו, בית השקמה הסכים כי יינתן נגדו פסק דין כלפי מימי הדרום, אשר יחייבו לשלם למימי הדרום כל סכום שייפסק נגדה, אם ייפסק בתביעה העיקרית. ב.8 תיק הוצל"פ 83171/89 - לשכת הוצל"פ בימ"ש שלום רמלה מימי הדרום הגישה לבצוע שיק על סך 34,000 ש"ח, אשר נמשך על ידי בוסקילה בתאריך 9.8.89 ונמסר לה, לכיסוי חובותיו כלפיה. השיק לא כובד ולפיכך, ננקט ההליך לביצועו, בלשכת ההוצאה לפועל. (מוצג נב8/ - להלן: "תיק ההוצל"פ"). התנגדותו של בוסקילה לביצוע השיק - נדחתה, ככל הנראה מבלי שקויים דיון לגופו של עניין. אין חולק, כי בתצהירו, אשר תמך את ההתנגדות שהגיש, נמנע בוסקילה מלהעלות את טענותיו, העומדות ביסוד התביעה דנן. כיום, תלוי ועומד נגד בוסקילה פסק דין חלקי, לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי התשנ"ב - 1992, לפיו נפסק כי חובו למימי הדרום, על פי הסדר חייבים, מגיע לסך של 189,166 ש"ח נכון ליום 18.3.98. בגין חוב זה, ננקטו על ידי מימי הדרום הליכים לכינוס נכסיו של התובע. ב.9 המרצת 1202/97 מימי הדרום נגד בוסקילה בתאריך 15.5.97 הגישה מימי הדרום בקשה, בהמ' 1202/97 ובה עתרה לדחיית התובענה בשתי עילות; בעילת התיישנות ובעילה של מעשה בית דין. באשר להתיישנות - מימי הדרום טענה כי התובענה, על שתי עילותיה, התיישנה, הואיל וחלפו למעלה מ- 7 שנים ממועד לידתן של העילות, בשנים 1987, 1988 ולכל המאוחר, במועד מתן פסק הבורר , בשנת 1989 - ועד למועד הגשת התובענה. התובע טען, מנגד, כי עילות התביעה נולדו במועד אישורו של פסק הבורר , על ידי בית המשפט המחוזי, בשנת 91 ולפיכך, התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. לחילופין, טען התובע כי מניין ימי ההתיישנות החל מהמועד בו זיכה המושב את חשבונו, בגין גרעון המים, בספריו, בתאריך 30.9.90 ולפיכך, התובענה הוגשה בתוך מניין ימי ההתיישנות ובטרם חלוף תקופתה. בית משפט זה קיבל את טענותיה של מימי הדרום ודחה את התובענה מחמת התיישנות. בע"א 1166/97, שהוגש לבית המשפט המחוזי באר-שבע, בוטל פסק הדין, בנימוק כי מניין ימי ההתיישנות, החל ממועד סירובם של הנתבעים לקיים את פסק הבורר , אשר חל בתוך תקופת ההתיישנות. הדיון הוחזר אפוא, לבית משפט זה. על החלטה זו הוגשה בר"ע לבית המשפט העליון (בר"ע 3194/98), אשר נדחתה בנימוק כי יש לשוב ולדון בטענת ההתיישנות בתום שמיעת הראיות. באשר לטענת מעשה בית דין - מימי הדרום טענה כי פסק הדין שניתן בתיק ההוצל"פ - ואשר לפיו חוייב התובע לשלם לה את סכום השיק, בסך 34,000 ש"ח, בגין חובו כלפיה, מהווה מעשה בית דין. הטענה נדחתה על ידי בימ"ש זה, בנימוק כי אין זהות בין העילות; ביסוד הבקשה לביצוע השטר עמדה עילה שטרית בעוד שהעילות העומדות ביסוד התובענה דנן - מקורן בדיני החוזים והנזיקין. בנוסף, לא נקבעו ממצאים עובדתיים בתיק ההוצל"פ - הואיל ולא התקיים דיון לגופו של עניין. לפיכך, אין מניעה מלפני התובע להעלות את טענותיו בפני מותב זה. על החלטה זו לא הוגש ערעור ולפיכך, היא בעינה עומדת. ג. דיון והכרעה ג.1 עילות התביעה ג.1.1 שתי עילות עומדות ביסוד התביעה; האחת, שאלת גרעון המים - באם התובע זכאי להשבת חיובי המים בגינו. עילה זו נסמכת כל כולה, על פסק הבורר . העילה השניה, עוסקת בסוגיית ההפרש, בין מחיר המים לצרכן, אשר על פיו מחוייבים חברי המושב, לרבות התובע, בכל הנוגע לאזור 005, לבין המחיר, אשר לטענת תובע יש להחיל על אזור 007 - מחיר עלות המים של חב' "מקורות". התובע סומך את טענתו, בנוגע למחיר המים שיש להחיל על אזור 007, על העובדה, לפיה, מימי הדרום אינה מספקת שירותי אחזקה ותפעול באזור 007 ולפיכך, אין היא זכאית לגבות את מחיר המים לצרכן בגינו. התובע מוסיף וטוען כי, פסק הבורר מכיר בזכותו להשבת ההפרש בין מחירי המים, כנטען על ידו. ג.1.2 העילה בגין גרעון המים הסכם הבוררות, נב19/, בין המושב לבין בוסקילה ומכלוף, קבע את מסגרת הבוררות, לפיה הבורר הוסמך לדון בשאלה אחת בלבד והיא שאלת חיובם של בוסקילה ומכלוף "בתשלום עבור גרעון בצריכת המים". המונח "גרעון מים" - הוגדר בהסכם הבוררות בבהירות ועניינו, הפרשי הצריכה, בין כמות המים המופיעה במונים של חב' "מקורות" לבין כמות המים המופיעה במונים של משקי בית שקמה. הבורר הקפיד לקיים את הסכם הבוררות כלשונו ופסק, כאמור, כי יש לגרוע מחשבונות המים של בוסקילה ומכלוף המתייחסים לאזור 007 - את גרעון המים המתייחס לאזור 005. יוצא אפוא, כי פסק הבורר , הקים לתובע עילה להשבת חיובי היתר, בהם חוייב בגין גרעון המים. אין בו, בפסק הבורר , יסוד לעילה השנייה העומדת ביסוד התביעה. ג.1.3 העילה בגין הפרשי המחיר בסעיף 12 לכתב התביעה, טוען התובע כי "פסה"ד של הבורר קיבל את עמדת התובע, דהיינו, כי אין להעמיס את חיובי הגרעונות ואחרים (הדגש שלי - ו.מ) שברשת 005, על חשבונו של התובע ביחס לרשת 007". טענה זו, לפיה מכוח פסק הבורר קמה לתובע עילת תביעה, אף בגין חיובים "אחרים" - ובכללם, מסתמא, בגין הפרשי מחירי המים - אין לה על מה לסמוך. כפי שנקבע, פסק הבורר דן בשאלת גרעון המים בלבד. הפרשנות המרחיבה שהתובע מבקש להעניק לפסק הבורר , אינה עומדת במבחן לשונו הברורה והבהירה של הפסק, הנסמכת על הסכם הבוררות ולפיו, הבורר הוסמך להכריע בסוגיית גרעון המים, הא ותו לא. לפיכך, אין ללמוד מפסק הבורר , לא במפורש ולא במשתמע, כי הוא העניק לבוסקילה ולמכלוף זכות נוספת, שעניינה השבת סכומים, אשר לכאורה, חוייבו ביתר, בגין הפרש מחירי המים. יוצא אפוא, אין יסוד לטענה, לפיה העילה בגין הפרשי מחיר, נסמכת על פסק הבורר . לפיכך, יש לבחון אותה כעילת תביעה העומדת בפני עצמה. ג.1.4 משנשמט היסוד לטענת התובע, לפיה פסק הבורר עומד בבסיס העילה - כלל לא ברור על מה סומך התובע את עילתו זו. אומנם, בכתב התביעה, קיימת טענה כללית, לפיה התובענה נסמכת על דיני חוזים, נזיקין ועשיית עושר ולא במשפט, אולם למקרא סיכומיו של ב"כ התובע, דומה כי עילות אלו נזנחו. בנסיבות אלו, לא הונחה בפני ביהמ"ש תשתית ראייתית, שיש בה כדי להוכיח את זכותו הנטענת של התובע, להשבת החיובים, אשר לטענתו הינם "חיובי יתר" בגין הפרשי מחירי המים. ג.2. התיישנות ג.2.1 בהחלטה, בבש"א 1202/97 - הגעתי למסקנה כי יש מקום לדחות את התובענה, מחמת התיישנות, על כל עילותיה. בתום שמיעת מסכת הראיות, נחה דעתי, כי באשר לעילה העוסקת בגרעונות המים - אין לדחות את התביעה מחמת התיישנות, מן הנימוקים כפי שיפורטו להלן. לא כן הוא באשר לעילה שעניינה הפרש במחירי המים - אשר לגביה, חלה התיישנות ודין התובענה להידחות. ג.2.2 האם העילה בגין גרעונות המים התיישנה? בתאריך 30/9/90, זיכה המושב את התובע בספריו, בגין גרעונות המים בסכום הזיכוי, בסך 11,443.59 ש"ח. מועד הזיכוי בספרי המושב, מהווה ציון דרך במניין ימי ההתיישנות. אף כי החיוב, כשלעצמו, הוכר על ידי הבורר , בפסק שניתן כשנה ומחצה קודם לכן ולמרות שהיתה פתוחה בפני התובע הדרך להגיש תביעה על פי הפסק - טרם מועד הזיכוי - הרי שעם זיכוי חשבונו של התובע בספרי המושב, הבשילה העילה הכספית בגין גרעון המים וגובשה לכלל תביעה. ממועד זה ואילך, קמה לתובע זכות להשיג, הן על גובה סכום הזיכוי והן על החלתו בספרי המושב, תחת קיזוזו מחובו של התובע במימי הדרום. פעולת הזיכוי בספרי המושב עצרה אפוא, את מרוץ ההתיישנות ולפיכך, בכל הנוגע לעילה שעניינה חיובי יתר בגין גרעונות מים - אין לדחות את התביעה מחמת התיישנות. ג.2.3 האם העילה בגין הפרש מחירי מים התיישנה? כפי שנקבע, אין זיקה בין עילה זו לבין העילה שעניינה גרעונות המים וכמו כן, אין זיקה בינה לבין פסק הבורר . לפיכך, אין יסוד לטענת התובע, לפיה הזיכוי בספרי המושב, מיום 30/9/90 - עצר את מרוץ ההתיישנות אף ביחס לעילה זו. משכך, אין מנוס מהמסקנה, כי מרוץ ההתיישנות, בכל הנוגע לעילה שעניינה הפרשי מחירי המים - החל ממועד לידתה, קרי ממועד החיוב בחשבונות המים אשר לגביהם נטען, כי לכאורה חויבו ביתר, קרי בשנים הרלבנטיות לכתב התביעה, בשנים 1988/1987. ג.2.4 ראוי לציין, כי אף לגופה, דין התביעה, בעילה זו להידחות, מן הטעמים הבאים: ג.2.4.1 לא הוכחו הסכומים העומדים ביסוד התביעה. חוות דעתו של המומחה, מטעמו של התובע, עליה נסמכת התביעה, אינה כוללת את הנתונים, אשר עמדו בבסיס חישוביו. לפיכך, לא הוכחו המחירים הנטענים; כך, כלל לא ברור מהו "המחיר לצרכן", לפיו חוייבו כלל חברי המושב באזור 005 ומהו מחיר "העלות", אשר לטענת התובע, יש להחילו על אזור 007. ג.2.4.2 כמו כן, לא הוכח כי לתובע קנויה זכות לשלם מחיר "עלות", בגין אזור 007. נהפוך הוא, על פי תקנון מימי הדרום ומתוך ההסכמים בין התובע לבין מימי הדרום ובין המושב למימי הדרום עולה, כי למימי הדרום הוענקה הסמכות לקבוע את מחיר המים, לפי שיקול דעתה (ראה ס' 131 לתקנון מימי הדרום). בנסיבות אלו, משקבעה מימי הדרום את המחיר, לכאורה, אין לתובע זכות להשיג עליו. ג.2.4.3 זאת ועוד; אין בתקנון מימי הדרום ובהסכמים, תימוכין לטענת התובע, לפיה מחיר המים נגזר מעבודות התפעול והאחזקה של מימי הדרום, באזורי הלחץ השונים. למימי הדרום קנויה סמכות לקבוע מחיר מים אחיד לכלל חברי המושב, לרבות התובע. אף אם עבודות התפעול והאחזקה, שמימי הדרום מבצעת, נלקחות בחשבון בקביעת מחיר המים - לא חלה על מימי הדרום חובה, על פי התקנון וההסכמים, לקבוע מחיר הנגזר מהיקף עבודות התפעול והאחזקה. זאת ועוד; כלל לא הוכחה הטענה, כי באזור 007, מימי הדרום אינה מבצעת עבודות אחזקה ותפעול. ג.2.4.4 יוצא אפוא, כי בהעדר ראיות להוכחת הזכות הנטענת על ידי התובע, כי חוייב ב"יתר" לכאורה, בגין הפרשי מחירי המים, לרבות העדר ראיות להוכחת גובה הסכום הנטען - מן הדין לדחות את התובענה אף לגופה. ג.5 מעשה בית דין כפי שנקבע בהחלטה בהמ' 1202/97 - אין בפסק הדין שניתן בתיק ההוצל"פ משום מעשה בית דין במקרה דנן, מהטעמים שפורטו שם ולא אחזור עליהם. ג.6 סכום החיוב בגין גרעונות המים על יסוד פסק הבורר , המושב הכיר בזכותו של התובע, להשבת חיובי היתר בגין גרעונות המים. לבקשת המושב, מימי הדרום ערכה חישוב באשר לשווי החיובים, בצירוף הריבית הנהוגה במימי הדרום. גובה החיוב בגין פחת המים, נאמד על ידי מימי הדרום בסכום הזיכוי, בסך של 11,443 ש"ח. המושב זיכה את חשבונו של התובע, בספריו, ביום 30/9/90, בסכום הזיכוי, לפי ערך 1.5.90. לימים, עם הגשת התובענה דנן, חזר בו המושב מהודאתו, בכל הנוגע לחלק מסכום הזיכוי, המתייחס לגרעון המים משנת 87', בסך 3,943 ש"ח. בגין סכום זה, הגיש המושב את התביעה הנגדית, אשר תידון בהמשך. לטענת המושב, חשבונו של התובע זוכה בסכום הזיכוי הנוגע לשנת 87', בשוגג, הואיל ובשנה זו חוייב חשבונו של מכלוף, בגין גרעון המים ולפיכך, זכות ההשבה עומדת למכלוף ולא לתובע. ג.7 המומחה, מטעמו של התובע, אימץ את חישובי מימי הדרום, בנוגע לגרעון המים. סכום התביעה, אשר חושב על ידו, בגין העילה הנוגעת לגרעון המים, נסמך על טבלת החישובים שנערכה על ידי מימי הדרום. לפיכך, בהסתמך על טבלת חישוביה של מימי הדרום, אני קובעת כי גובה חיובי היתר, בגין גרעונות המים הינו כדלקמן: בגין שנת 87' - 3,934.3 ש"ח, נכון למועד החיוב ליום 1/5/90. בגין שנת 88' - 7,509.26 ש"ח, נכון למועד החיוב ליום 1/5/90. ג.8 חיוב ו/או תשלום חשבונות המים על ידי התובע ג.8.1 החיוב בגין שנת 1987 בתקופת השותפות בין בוסקילה למכלוף, בשנת 87' - מונה המים באזור 007, נרשם על שם מכלוף ומימי הדרום חייבה את חשבונו בגין צריכת המים לאותה תקופה. בנסיבות אלו, טוענים הנתבעים, כי אין התובע זכאי להשבת כספים בגין פחת המים לשנת 87', הואיל ומלכתחילה, הוא לא חוייב לשלם עבורם. מנגד, טוען התובע, כי פסק הבורר , זיכה אותו בהשבת מחצית מחיובי פחת המים וזאת, מכוח דיני השותפות, בינו לבין מכלוף. לפיכך, קנויה בידו זכות לטענתו, להשבת 50% מכלל החיוב שחשבונו של מכלוף חוייב בגין פחת המים לשנת 87'. ג.8.2 טענה זו מקובלת עלי. נחה דעתי, כי מכח דיני השותפות, זכאי התובע להשבת מחצית מכלל חיובי היתר בגין פחת המים, אף אם שעוני המים נרשמו פורמלית, על שם מכלוף בלבד. ברוח זו נהגו כלל העוסקים במלאכה, הן בבית השקמה והן במימי הדרום. לעניין זה, ראה תצהירו של טייר משה בסעיף 5: "לבקשת האגודה אשר העדיפה נוכח נסיון העבר, בנוגע למילוי חובות ותשלומים, כי מר מכלוף יהא זה שיתקשר עימה מבין השניים, השכירה האגודה למר מכלוף את השטח, כשבפועל ידעה שהלה הגיע להסכמה בעניין עם מר בוסקילה". ובסעיף 19 לתצהירו: "יחד עם זאת, משניתן פסק הבורר , לא התעלמה ממנו האגודה ומתוך כוונה לקיימו וע"פ בקשת מר בוסקילה, פניתי בשם האגודה למימי הדרום במכתב מיום 20/4/90 שצורף כמוצג נ10/ ושהאגודה מצטרפת להגשתו כמוצג נ10/1 מטעמה. במכתבי ציינתי את מספרי שני המונים היחידים שהיו באותו שטח וכן את תקופות הצריכה הרלבנטיות וביקשתי על מנת לאיין את החיובי המיותרים ע"פ הפסק, כי ייעשה חישוב של סכומי הפחת בהם חויבו מונים אלה, בלווית הריבית המצטברת עליהם ממועד החיוב ועד למועד עריכת התחשיב. מכתבי הנ"ל מתייחס למכלול התקופות (עונות) והמונים הרלבנטים למכלוף שלום או לבוסקילה שלמה מבלי לפרט את החלוקה ביניהם, שכן חלוקה זו היתה רשומה ממילא בכרטיסי מימי הדרום שהוציאה את החשבונות ל"בעל" המונה הרשום בספריה לפי הוראות האגודה". מדברים אלו עולה, כי על אף שפורמלית, שעון המים היה רשום על שם מכלוף - בפועל ומכוח הוראות המושב - מימי הדרום בצעה חלוקת חיובים, בין השותפים; מכלוף ובוסקילה. ההגיון העומד ביסוד הסדר זה, הוא כי כשותפים, נשאו השניים יחדיו בהוצאות אחזקת המקרקעין, לרבות צריכת המים ולפיכך, שניהם זכאים, במשותף, להשבתן. ג.8.3 לעניין זה, אין נפקא מינה לעובדה שהמקרקעין הושכרו לבן ארצי כפי שטען מכלוף בעדותו. רווחיהם של השותפים נגזרו מההוצאות שנגרמו, בין לשותפים ובין לבן ארצי, באחזקתם של המקרקעין ועיבודם ובכלל זה, צריכת המים. לפיכך, משנקבע בפסק הבורר , כי שני השותפים זכאים להשבת הסכומים בגין פחת המים - מן הדין לזכותם כאחד. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בעדותו של עד ההגנה מר טייר, אשר בתקופה הרלבנטית כיהן כגזבר ומזכיר המושב, בעמ' 77: "ש: איך אתה מסביר שזיכתם את בוסקילה בכרטיס שלו בסכומים שנוגעים למכלוף שלמה, למה עשיתם זאת? ת: מאחר והיתה בוררות וניתן פסק דין, ומאחר והמונים באותם שטחים, 007, היו רשומים על שם בוסקילה ומכלוף, באגודת מימי הדרום, אגודה שמתפעלת וגובה דמי שימוש במים". ג.8.4 אף העד מולאי, שתפקידו מנהל החשבונות של המושב, אישר, כי בהתאם להוראות שקיבל, הוא זיכה את בוסקילה ב50%- מפחת המים לשנת 87'. ראה עדותו בעמ' 66 לפרוטוקול: "קבלתי את הסכומים, יש דף אחד שכתוב 7,509 ש"ח שזה היה 100% לזכות את בוסקילה והיו שני נספחים נוספים שכתוב שצריך לזכות את החבר בעוד 50% מהסכומים האלה, החבר הכוונה לבוסקילה". ג.8.5 מכלוף אישר אף הוא במהלך עדותו, כי מכוח השותפות שקמה בינו לבין בוסקילה, קמה לאחרון הזכות למחצית מהשבת הכספים, על פי פסק הבורר , לעניין זה, ראה עדותו בעמ' 111 לפרוטוקול: "ש: למה קיימת את הבוררות? ת: כי אני טוען שמאחר ואנחנו, אני ובוסקילה, במסגרת השותפות, רישתנו את החלקה הזו ובקטע הזה אני מסכים עם בוסקילה שאם יש נזילה במערכת היא חלה על השותפות ומכאן שאני דרשתי אותה כי חשבתי שמגיע לי ושאני לא צריך לשלם למקורות על נזקים של אחרים... כאשר הסכמת איתו (בוסקילה - ו.מ.) על נושא הפחת, הלכתי איתו ובזה מבחינתי נגמר הסיפור... אחרי הספק באנו לחברי הועד ובקשנו שיסבירו לנו מה מגיע לנו. הועד פנה לימי הדרום על מנת שיעשה חישוב מה מגיע לנו ועל סמך זה היה אמור לזכות אותנו". העולה מהמקובץ לעיל הוא, כי לא בכדי ובוודאי שלא ב"שוגג", זיכה בית שקמה את חשבונו של בוסקילה בספריו, בגין פחת המים לשנת 87', בשיעור של 50% - מהחיוב שחוייב חשבונו של המכלוף, במימי הדרום. הזיכוי נעשה, הן מכח יחסי השותפות, בין בוסקילה לבין מכלוף והן על בסיס פסק הבורר . לפיכך, המושב זיכה את חשבונו של בוסקילה, ביודעין ובמודע. ג.8.6 התובע הרים אפוא, את הנטל המוטל עליו, להוכחת זכותו להשבת מחציתו של החיוב בגין דמי פחת המים, לשנת 87'. העובדה שהתובע לא נשא בפועל בתשלום חיוב זה, אין בה כדי לאיין את זכותו להשבתו. מקור זכותו, כאמור, בדיני השותפות המעניקים זכויות וחיובים שווים לשותפים, לרבות בפסק הבורר , אשר זיכה את התובע ואת מכלוף כאחד בגין גרעון המים. ג.8.7 חיובי פחת המים לשנת 88' בשנת 88' פורקה השותפות בין בוסקילה למכלוף ולפיכך, באשר לשנה זו - אין חולק כי חשבונו של בוסקילה במימי הדרום, חוייב בגין גרעון המים ולפיכך, מכח פסק הבורר , הוא זכאי להשבת חיובי היתר. בית שקמה אינו כופר בזכות זו, ברם לטענתו, הוא קיים את חיובו כלפי התובע, בכך שזיכה את חשבונו בספריו. כפי שיבואר להלן, אין בזיכוי משום קיום פסק הבורר ולעניין זה עוד אשוב. ג.9 חיוב ו/או זיכוי בכרטיסי התובע אצל הנתבעים ג.9.1 הנתבעים טוענים כי אין דין תשלום כדין "זיכוי" בספרי החשבונות המנוהלים על ידם ולפיכך, משלא הוכיח התובע תשלום, במזומן של חיובי היתר, כפי שנקבעו בפסק הבורר , אין הוא זכאי להשבתם. הואיל והתובע תבע "זיכוי" חשבונותיו, באמצעות פסק דין הצהרתי - דין תביעתו להידחות. ג.9.2 אין לקבל טענה זו. דין "חיוב" בספרי התובע המנוהלים אצל הנתבעים, כדין תשלום וכך אף באשר ל"זיכוי". כרטיסי החשבונות של התובע אצל הנתבעים, מנוהלים באמצעות חיובים וזיכויים ולפיכך, משחוייב התובע ביתר, בחשבונותיו - קנויה בידו הזכות להשבה, בין באמצעות תשלום ובין באמצעות זיכוי. ג.9.3 תמיכה למסקנה זו ניתן למצוא בתביעה הנגדית שהוגשה על ידי בית שקמה, אשר אף היא נסמכת על "זיכוי" שבצע המושב בספריו של התובע, המנוהלים על ידי בית שקמה, ואשר מכוחו עתר המושב לחייב את התובע בהשבת הסכומים, אשר לטעתו, זוכו ביתר. ג.9.4 טענה נוספת בפי מימי הדרום והיא, כי בכל מקרה, אין לחייבה בהשבת כספי גרעון המים, בין באמצעות זיכוי ובין באמצעות תשלום, הואיל והיא לא היתה צד לבוררות ולפיכך, אין פסק הבורר מחייב אותה. אין לקבל טענה זו. מימי הדרום הינה שלוחתו ועושה דברו של המושב. לעניין זה ראה את ההסכם שבין מימי דרום לבית שקמה, בו נקבע מפורשת בסעיף 2: "המושב מייפה בזה את כוחה של האגודה לשאת וליתן בשמו ובמקומו עם הסוכנות ו/או מקורות ו/או כל מתישב במושב בקשר לכל עניין הנובע ו/או הכרוך בביצוע הסכם זה". יוצא אפוא, כי מימי הדרום הינו צד קרוב להסכם הבוררות, בין המושב לבין בוסקילה ומכלוף ולפיכך, פסק הבורר החל על המושב, חל אף על מימי הדרום, בין במישרין ובין באמצעות המושב. לפיכך, אין נפקא מינא לעובדה, כי אין בפסק הבורר הוראה ישירה למימי הדרום להשיב את כספי פחת המים לידי התובע. פסק הבורר עסק בחיובי יתר, בחשבונות המים אצל מימי הדרום, כשלוחתה של בית השקמה. לפיכך, משנקבע כי על בית שקמה להשיב לתובע את חיובי היתר בגין גרעון המים - ממילא החיוב חל גם על מימי הדרום, הן מכוח דיני השליחות בין המושב לבין מימי הדרום והן מכוח ההסכמים שביניהם. ג.9.5 תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בדברי עד הגנה, מר מולאי בעמ' 69: "ש: אתם עובדים יד אחת עם מימי הדרום? ת: כן. ש: וכאשר יש חיוב מיותר האגודה מטפלת בזה? ת: כן. ש: איך היא מטפלת, מה היא עושה? ת: היא יכולה לפנות למימי הדרום ולסדר איתם את העניינים. ש: ומימי הדרום יורידו את החיוב הזה? ת: או יזכו או יחייבו". מדברים אלו עולה, כי בית השקמה ומימי הדרום אכן, עובדים בצוותא חדא ובשיתוף מלא. ג.9.6 משנקבע כי החיוב שחל על המושב, על פי פסק הבורר , לגרוע מחשבונות המים של בוסקילה ומכלוף את חיובי היתר, בגין פחת המים לשנים 87' - 88' - חל אף על מימי הדרום - עליה לקיימו ככתבו וכלשונו, קרי, להשיב את הכספים הללו לידי התובע, בין בתשלום ובין באמצעות זיכוי חשבון המים שלו, במימי הדרום. ודוק; הזיכוי שנעשה בחשבונו של התובע בספרי המושב, אין בו כדי להקטין את חוב המים שלו כלפי מימי הדרום, כפי שפסק הבורר , ולפיכך, אין בו משום קיום הפסק. ג.9.7 לתובע חוב פסוק, על פי תיק ההוצל"פ, בו חוייב לשלם למימי הדרום סכומים נכבדים בגין צריכת המים. הואיל ופסק הבורר עסק בהקטנת חיובו של התובע, בגין פחת מים - היה על המושב להורות למימי הדרום לזכות את חשבונו של התובע, בגין חיובי היתר ובכך, להקטין את חובו אצל מימי דרום. חובה זו של המושב, מעוגנת בהסכם נב3/, בין המושב לבין מימי הדרום, בסעיף 4.ו: "המושב מתחייב בזה... לשלם לאגודה כל תשלום שנתקבל אצלו והמגיע לאגודה". קרי, יש להעביר את סכום הזיכוי, מחשבונו של התובע אצל בית שקמה לחשבונו במימי הדרום. ג.9.8 עדי ההגנה העידו, כי הוראה זו בהסכם, נב3/, מהווה חלק משגרת העבודה, בין בית שקמה לבין מימי הדרום וכל אימת שבית שקמה גבה כספים עבור מימי הדרום - הוא העבירם לידיה, כדבר שבשגרה. לעניין זה ראה עדותו של מר מולאי בעמ' 68: "ש: כאשר חבר שילם עבור מים, אתם מעבירים את הסכום הזה למימי הדרום? ת: נכון. ש: האם התשלום שהוא משלם לכם עבור מימי הדרום יופיע בכרטיס האישי שלו? ת: לא. ש: בוסקילה שילם לאגודה והאגודה העבירה למימי הדרום? ת: במקרה הזה זיכינו אותו ולא העברנו למימי הדרום". כמו כן, ראה את תצהירו של מולאי, בסעיף 4, המגדיר אילו חיובים נעשים באמצעות המושב ואילו, באמצעות מימי הדרום, כדלקמן: "החיובים בכרטיס של כל חבר כוללים מיסים מוניציפליים, דמי חכירה למינהל והוצאות אחרות שמקובל לכלול בכרטיסי אגודה. יחד עם זאת, חיובי צריכת מים על כל הכרוך בהם נעשים באמצעות גוף חיצוני, אשר מנהל את מערכת הגבייה הנוגעת למים ושולחת חשבונות לצרכנים. במקרה של האגודה דנן, ידוע לי כי אגודת מימי הדרום היא זו שמטפלת בגביית חיובי המים". ג.9.9 יוצא אפוא, כי בית שקמה לא היה רשאי לזכות את התובע, בסכום ההשבה, בספריו ומשעשה כן, הוא לא קיים את פסק הבורר . זיכוי חשבונו של התובע בספרי המושב, במקום זיכויו בספרי מימי הדרום מהווה קיום פסק הבורר , שלא בתום לב. לפיכך, על בית שקמה להעביר את סכום הזיכוי, בצרוף הפרשי ההצמדה והריביות הנהוגות במימי הדרום - לחשבונו של התובע במימי הדרום או לחילופין, לשלם לתובע את סכום הזיכוי. ג.9.10 אין לקבל את טענת המושב, לפיה התובע מנוע ומושתק מלהעלות טענה באשר לזיכוי שנעשה בחשבונו, בספרי בית השקמה מהטעמים הבאים: א. התובע טען כי כלל לא ידע על דבר הזיכוי שנעשה בחשבונו, טענה אשר לא נסתרה או הופרכה. לפיכך, אין להשתיקו בבואו להשיג על דבר הזיכוי. ב. כפי שנקבע, זיכוי חשבונו של התובע בספרי המושב נעשה שלא בתום לב, על מנת למנוע הימנו להקטין את חובו כלפי מימי הדרום. לפיכך, אף מהטעם הזה, אין להשתיקו. לעניין זה, מקובלים עלי דברי התובע בעדותו, בעמ' 46: "אני לא יכול להעלות על הדעת שבית השקמה יכולה לזכות אותי בכסף של מים שמימי הדרום חייבה אותי, זה כמו שחברת חשמל תזכה אותי בגין צריכת מים. אתה חייבת אותי אצלך אני מחוייב בכרטיסים, אם ישנה זכות כמו שמקובל אני מקבל מכתב הזיכוי צריך להיערך אצל מימי הדרום, גם לא העליתי על דעתי שיעשה טעות כזו, הוא לא יכול לזכות אותי במים אם אני מחוייב במימי הדרום ואם עשו כך, אז רימו את ביהמ"ש... אני חוייבתי במימי הדרום ושם אני צריך להיות מזוכה". ג.9.11 העולה מן המקובץ הוא, כי בית שקמה לא קיים את חיוביו כלפי התובע, באמצעות זיכוי חשבונו בספריו. לפיכך, עליו להשיב לתובע את סכום הזיכוי. ההשבה תיעשה, בין באמצעות העברת סכום הזיכוי לחשבונו של התובע במימי הדרום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כפי שיבואר להלן ובין באמצעות תשלום במזומן. ג.10 סכום הזיכוי - התביעה שכנגד ג.10.1 אין חולק כי בית שקמה זיכה את חשבונו של התובע בספריו, בסכום הזיכוי בסך 11,443.59 ש"ח. בית שקמה טוען בתביעה שכנגד, כי נפלה טעות בסכום הזיכוי וכי בפועל, יש לנכות מסכום זה את הסך 3,934.33 ש"ח, בו זוכה התובע בשוגג. הואיל והמושב נוהג לחייב ולזכות את חבריו, בהתאם לריבית הנהוגה מעת לעת, עתר בית שקמה לחייב את התובע להשיב לו את הסך של 13,375 ש"ח, המשוערך ליום הגשת התובענה שכנגד. ג.10.2 מתוך עדותו של העד מולאי עולה, כי סכום התביעה הנגדית הינו הסכום שהתובע זוכה בו בגין 50% מסכום פחת המים לשנת 87', סכום אשר לטענת בית שקמה - מכלוף היה זכאי לו, כמי שנשא בהוצאות עלות צריכת היתר לשנה זו. ג.10.3 יוצא אפוא, כי הזיכוי נעשה שלא מתוך "טעות", לכאורה, כפי שטען המושב, אלא על פי החלטה שהתקבלה במושב, בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה. ההנחה שעמדה ביסוד הזיכוי, היתה הנחה נכונה וסבירה, לפיה בוסקילה היה זכאי למחצית מסכום פחת המים, לשנת 87' מכוח השותפות שקמה, בינו לבין מכלוף ועל יסוד פסק הבורר . לפיכך, אין מדובר בטעות, אשר לכאורה, נמצאה, לאחר עיון במסמכי התביעה וההגנה. אשר על כן, המושב, הוא זה אשר מושתק ומנוע מלהעלות את טענת הטעות, לכאורה, בהעדר הוכחה לקיומה. לפיכך, התביעה שכנגד - נדחית בזאת. ג. סיכום ג.11.1 מכוח פסק הבורר , על בית שקמה להשיב לתובע את חיובי היתר, בגין פחת המים, לשנים 87' - 88', באמצעות מימי הדרום. מדובר בסך 11,443 ש"ח נכון ליום 1/5/90. על יסוד הקביעה, לפיה, פסק הבורר מחייב אף את מימי הדרום - אף היא תחוייב בהשבת הסכום הנ"ל. לפיכך, הנתבעות, ביחד ולחוד, מחוייבות בזאת לשלם לתובע את חיובי היתר בגין פחת במים, לפי הפירוט להלן. ג.11.2 לסך של 11,443 ש"ח, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית, כפי שנהוגה במימי הדרום, מעת לעת, עד למועד הגשת התביעה וממועד זה ועד למועד התשלום ו/או הזיכוי בפועל, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק - התשלום ייעשה, בין באמצעות העברת סכום הזיכוי מספריו של בית שקמה לחשבונו של התובע, במימי הדרום, ובין באמצעות תשלום במזומן. ג.11.3 היה והמושב יעביר את סכום הזיכוי, כמפורט לעיל מספריו לספרי מימי הדרום, בתוך 45 יום מהיום, כי אז יהא בכך משום קיום פסק דין זה, לרבות קיום פסק הדין החלקי, התלוי ועומד בין המושב לבין מימי הדרום, שולח הודעת צד ג'. היה ולאחר העברת הזיכוי למימי הדרום, תיוותר יתרה לזכות התובע, כי אז על מימי הדרום להשיב לתובע את יתרת הזכות שתיוותר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. במקרה כזה, על בית שקמה לשפות את מימי הדרום, בהתאם לפסק הדין החלקי - בגין כל סכום שישולם על ידה. ג.11.4 היה והזיכוי לא ייעשה בתוך 45 יום, כפי שנקבע, כי אז, על מימי הדרום ובית שקמה, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום הזיכוי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כפי שפורט לעיל. כל סכום שישולם על ידי מימי הדרום - ישופה על ידי בית שקמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בהתאם לפסק הדין החלקי. ג.11.5 מימי הדרום תמציא לידי התובע, בתוך 30 יום מהיום, את טבלת חישובי הריבית וההצמדה של סכום הזיכוי מיום 1.5.90 ועד למועד הגשת התביעה. נוכח תוצאות המשפט, אינני רואה מקום לפסוק הוצאות למי מהצדדים. מים