החזקה הממעטת החזקה הממעטת מחריגה מהגדרתה של 'תאונת דרכים' את אותה 'תאונה' שהתרחשותה לא היתה מקרית, כי אם מעשה מכוון. החזקה הינה פרי הצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8) תש"ן – 1989, אשר ביקשה להציב את "המבחן התעבורתי" בלב הגדרת חוק הפיצויים ל'תאונת דרכים', ולהחליף בכך את המבחן הייעודי והמרחיב שנתן בית המשפט העליון לנוסח המקורי של חוק הפיצויים. עמדה זו נבעה מגישתה של הצעת החוק לפיה אין להטיל על ציבור הנהגים את הנטל לבטח סיכונים שאינם סיכונים טיפוסיים לשימוש ברכב לצרכי תחבורה. לפיכך, רק תאונות שנסיבות התרחשותן הינן בשל שימוש טיפוסי ברכב למטרות תחבורה, תקבלנה הכרה כ'תאונת דרכים', בעוד במקרים שבהם הרכב משמש ככלי לגרימת נזק ולא לייעודו התחבורתי, לא ניתן יהיה להגדיר אירוע כתאונת דרכים המזכה בפיצויים על פי חוק הפיצויים. וכך באו הדברים לידי ביטוי בע"א 2199/99 עזבון המנוח לזר, ז"ל נ' נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נד(1) 938 (2001) (להלן: "פרשת לזר") בדבריו של כבוד השופט אור כאשר עמד על מטרת התיקון בכלל, ועל מטרתה של החזקה הממעטת בפרט; החזקה הממעטת מבקשת "לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה... בנסיבות שבהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום לנזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים" (שם, בעמ' 951-952). 10. הנה כי כן, "תאונה מכוונת" תוחרג מחוק הפיצויים אם המאורע ארע כתוצאה ממעשה מכוון שתכליתו לגרום לנזק לגופו או רכושו של אדם. עם זאת, לחזקה הממעטת נלווה תנאי המסייג אותה, לאמור – כי גם אם לפנינו אירוע שנעשה בכוונה לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, יש לבחון אם הנזק נגרם ישירות על ידי המעשה עצמו. במידה שהנזק נגרם רק מהשפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי, אין תחולה לחזקה הממעטת (שם, בעמ' 943). ההבחנה שערך המחוקק בהוראה דלעיל נובעת מרצונו להבחין בין נזק שנגרם כתוצאה ישירה מהמעשה המכוון – שאז אכן חלה החזקה הממעטת במלוא עוזה ואין עסקינן בתאונת דרכים, לבין נזק שנגרם שהוא רק תוצאה עקיפה של המעשה המכוון, שאז חוזר האירוע לחיקה של ההגדרה הבסיסית משום הזיקה לסיכון התחבורתי (שם, בעמ' 956). מבאר המלומד פרופ' אנגלרד בספרו: "המדובר בחזקה חלוטה השוללת את תחולת החוק על מעשי נזק מכוונים. התוצאה היא כי אין עוד להכיר בזכאותם של נפגעים (כולל הזכאות של התלויים בהם), שהם הקורבנות המכוונים של חיסול חשבונות בעולם הפשע, או הקורבנות של מעשי טרור אחרים. עם זאת בסיפא של ההוראה מצוי סייג לשלילה הכללית: הנזק מן המעשה המכוון נגרם לא על ידי המעשה עצמו, אלא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי. הכוונה בסייג היא למצב דברים שבו נפגע, למשל, הנוהג מזריקת אבן מכוונת, והפגיעה הראשונית הזאת גורמת לאובדן השליטה על המכונית ולתאונה קשה. מקרה זה הוא עדיין בבחינת תאונת דרכים במובן החוק." (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 80 (מהדורה שלישית, 2005) [ההדגשות אינן במקור]. הנטל להוכיח את תחולת החזקה הממעטת הוא על הטוען אותה, קרנית בערעור זה. רף ההוכחה הוא של 'מאזן ההסתברויות', שביישומו יש להתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן (ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי, פ"ד נו(6) 874, 881 (2002) (להלן: "פרשת לידאווי"); רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עסאם ([] 4.4.07) בפסקה 2 (להלן: "פרשת עסאם"); ע"א 8313/06 ג.א נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ([] 29.3.09) בפסקה 8 (להלן: "פרשת ג.א")). החזקה הממעטת, על תנאיה, זכתה לפרשנות ולדיון בפסיקה, לרבות בפסיקתו של בית המשפט העליון. כך, למשל, במקרה מצער בו אדם שם קץ לחייו לאחר שנשכב על פסי רכבת נקבע כי אין החזקה מבחינה בין מניעים שונים לעשיית המעשה המכוון, אם פעילות עבריינית או התאבדות. רואים במי שמתכוון להתאבד כמי שעשה מעשה במכוון כדי לגרום (במקרה זה לעצמו) נזק גוף, ולפיכך באים מעשיו בגדרה של החזקה הממעטת (ראו פרשת לזר). עקרון זה היה מקובל על בית המשפט גם בפרשת לידאווי ובפרשת ג.א, אם כי במקרים אלו לא הוכחה כוונה להתאבד, ומכאן שלא היתה תחולה לחזקה. ובפרשת עסאם נהג אדם, שהיה שרוי בגילופין, בפראות לעבר קבוצת מתקהלים, עקב סכסוך שפרץ זמן קצר קודם לכן בינו לבינם. בית המשפט קבע כי התאונה נגרמה בכוונת מכוון, ואף כי לא ניתן לשלול לחלוטין אפשרות שהנהג ביקש רק להקניט את הקבוצה עימה הסתכסך קודם לכן, אפשרות זו, נוכח מכלול הנסיבות והראיות שהובאו, רחוקה ובלתי משכנעת. ברע"א 9706/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נח ([] 2.2.09), הותקפה נהגת לאחר שעצרה כדי לאפשר לחברתה לרדת מן הרכב. הנהגת הושלכה מהרכב, הוכתה ונפצעה על ידי חבורה של שלושה צעירים, שלאחר מכן גנבו את הרכב ונמלטו מהמקום. בית המשפט קבע כי נזק הגוף שארע לנהגת לא נגרם כתוצאה מהשימוש ברכב, אלא ממכותיהם של הצעירים. כלי הרכב שימש רק זירה להתרחשות האירוע המזיק, ועל כן אינו מקיים את ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. לענייננו, הוסיף והעיר בית המשפט כי גם אם האירוע היה נכנס בגדרה של ההגדרה הבסיסית, לא היתה קמה תחולה לחוק הפיצויים בשל החזקה הממעטת, מאחר שהמשיבה הוכתה ונחבלה באופן ישיר על ידי התוקפים, והנזק הוא פועל יוצא וישיר של מעשה ידיהם המכוון (שם, בפסקאות 7-8). על פרשנות יסוד הכוונה לגרום לנזק, הנדרשת לקיומה של החזקה הממעטת, נמצאנו ברע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן ([] 21.9.09 (להלן: "פרשת בלבן") כי "השימוש ברכב יהיה "ככלי לגרימת נזק" רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של אדם. הסתפקות במבחן שנקבע בדין הפלילי – מודעת לאפשרות קרובה לודאי לגרימת התוצאה – עלולה להביא לתוצאה של שלילת פיצוי גם במקרים בהם הפגיעה נובעת במישרין מן הסיכון התחבורתי, כגון נסיעה המסכנת אחרים באופן ברור" (שם, בפסקה 4; אנגלרד בספרו, בעמ' 82; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים 425 (מהדורה מעודכנת – 1999). לציין כי בקשה לדיון נוסף, נדחתה (דנ"א 8144/09 בלבן נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעים בתאונות דרכים ([לא פורסם], 23.8.10)). תאונת דרכיםתאונת דרכים במתכוון (החזקה הממעטת)ניצול הכוח המכני של הרכבהגדרות משפטיותהכרה בתאונת דרכים