פסק דין השופטת ד' דורנר: העובדות, ההליכים והטענות 1. בתאריך 1 במרץ 1998 החל המערער - אז בן 41 ואב לשני ילדים - את התמחותו בעריכת-דין אצל עורכת דין (להלן: המאמנת). במקביל עבד המערער כמנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית זכרון-יעקב. הוא עשה זאת מבלי שקיבל היתר לכך מלשכת עורכי-הדין (להלן: הלשכה), כנדרש בסעיף 9 לכללי לשכת עורכי-הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), תשכ"ב1962- (להלן: הכללים). המערער גם לא סיפר למאמנת על עבודתו האחרת, והמאמנת סברה שלפרנסתו עובד המערער - מלבד עבודתו אצלה - אך בעבודות מזדמנות. שכן, המערער לא נעדר ממקום התמחותו במועדים שקבעו ביניהם, היינו, בימים א' וה' בין השעות 15:00-8:30, ובימים ב' וד' בין השעות 20:00-8:30. ממילא הוא אף עסק בהתמחות במשך 36 שעות בשבוע לפחות, בהתאם למינימום שנקבע בכללים. בחלוף מחצית מתקופת ההתמחות, ואף בסופה, הגישה המאמנת דין-וחשבון על התמחותו של המערער אצלה, ואישרה את התמחותו בשעות הנ"ל. המאמנת אף הודיעה ללשכה על גמר ההתמחות של המערער. על-יסוד דיווחים אלה אישרה הלשכה כי המערער סיים את התמחותו בתאריך 1.3.99, וכי הוא זכאי "להיכלל ברשימת המועמדים להתקבל כחברים חדשים בלשכה במועד מאי 1999". כחודשיים לאחר שנתקבל אישור הלשכה עמד המערער בהצלחה בבחינות ההתמחות בכתב ובעל-פה. 2. ברם, בעוד המערער מכין את עצמו לטקס קבלת החברים החדשים ללשכה, נתקבל בלשכה שגר פקס, הכולל קטע מידיעה שהופיעה במקומון בשם "הגפן" המתפרסם בזכרון-יעקב, שבו נכתב כי במהלך תקופת התמחותו עבד המערער במועצה המקומית זכרון-יעקב במשרה מלאה כמנהל מחלקת החינוך, ככל הנראה ללא קבלת היתר מן הלשכה. או אז הודע למערער, והיה זה בתאריך 30 במאי 1999 - יום לפני מועד טקס קבלת החברים החדשים - כי לא יוענק לו רשיון לעריכת-דין. לאחר דין ודברים, שבגדרו טען המערער כי ההחלטה שלא להעניק לו רשיון עריכת-דין התקבלה מבלי שניתנה לו זכות הטיעון, הוחלט לאפשר למערער להשתתף בטקס קבלת רשיון עריכת-הדין, בתנאי שיחתום על התחייבות להחזיר את הרשיון שיוענק לו בתוך שלושה ימים, וכן להמשיך ולהתמחות ככל שיידרש ממנו. המערער חתם על ההתחייבות. 3. המערער החזיר את רשיונו לאחר הטקס, ועניינו בא בפני ועדת ההתמחות של הלשכה. הוועדה המליצה - לאחר ששמעה את המערער וכן את המאמנת, שהסבירה כי לא ידעה על עבודתו - להעמיד את המערער לדין משמעתי, להימנע מלתת לו רשיון לעריכת-דין, לפסול את מחצית תקופת התמחותו, וכן לתת פרסום לעניינו בעיתון הלשכה. 4. המערער, כחמישה חודשים לאחר עיכוב רשיונו, פנה בכתב לוועד המרכזי של הלשכה, סיפר כי פוטר מעבודתו כמנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית זכרון-יעקב בעקבות הפרסום בעיתון המקומי, וביקש על-כן להקל עמו ולאפשר לו לקבל את הרשיון. בדיון שערך בתאריך 19.10.1999 הוועד המרכזי של הלשכה בהמלצות ועדת ההתמחות, הוחלט לפסול מחצית מתקופת ההתמחות של המערער, לחייבו לעבור מחדש את בחינות ההתמחות, וכן לפרסם את עניינו ללא אזכור שמו בעיתון הלשכה. במהלך הדיון התעוררה השאלה, אם בפועל התמחה המערער כנדרש, שאם-לא-כן ראוי להעמיד לדין משמעתי את המאמנת. בעניין זה הוטל על ועדת האתיקה בוועד מחוז תל-אביב של הלשכה לבחון את האפשרות לפתוח בהליכים משמעתיים כנגד המאמנת. בתגובה להחלטה האחרונה פנתה המאמנת ללשכה, וחזרה והסבירה כי לא ידעה על עבודתו הקבועה של המערער, וכי הלה "ביצע את התמחותו על הצד הטוב ביותר, הרבה מעבר לשעות עליהן הוסכם ודווח". הסברה של המאמנת כי לא ידעה על עבודת המערער התקבל, והודע למאמנת שהוחלט לסיים את הטיפול בעניינה. 5. המערער, מצדו, הגיש לבית-משפט זה ערעור על ההחלטה שלא לקבלו כחבר בלשכה. טענתו הייתה, כי יש בחיובו בתקופת התמחות נוספת ועמידה מחדש בבחינות ההתמחות משום ענישה שאינה מידתית ואף אינה ראויה, וזאת בהתחשב בכך שמילא את כל חובותיו כמתמחה, ובכך שעם סיום תקופת ההתמחות, שעליה דיווחה המאמנת, אף עמד בהצלחה בבחינות ההתמחות. במסגרת הדיון לפנינו צמצם המערער, וזאת לאחר שכבר ביצע את תקופת ההתמחות הנוספת כדרישת הלשכה, את ערעורו, ותקף אך את הדרישה כי יעמוד מחדש בבחינות ההתמחות. טענת המערער הייתה, כי יש לראות בדרישה זו של הלשכה משום עונש, שהלשכה לא הייתה מוסמכת להטילו, וזאת מכיוון שענישה אפשרית אך במסגרת של הליכים משמעתיים. בתשובתה לערעור טענה הלשכה, כי החלטתה בדבר פסילת מחצית מתקופת ההתמחות אינה נתונה לערעור, וכי לפנים-משורת-הדין מוכנה הלשכה לראות בערעור שהוגש משום עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק, שהיא, לדעת הלשכה, הדרך היחידה לתקיפת החלטתה. לגוף העניין נטען, כי חיוב המערער בעמידה מחדש בבחינות ההתמחות נגזר מהוראת סעיף 38(א) לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א1961- (להלן: החוק), - שעל-פיה ניתן לגשת לבחינות רק לאחר "תום תקופת-ההתמחות". הוראה זו פורשה בבג"ץ 486/95 מטלון נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד מט(1) 347 (להלן: בג"ץ מטלון), בע' 352, כקובעת "שמתמחה לא יוכל לנסות ולעמוד בבחינת ההתמחות במועד מוקדם יותר ממועד סיום התמחותו". נטען, כי משפסלה הלשכה מחצית מתקופת התמחותו של המערער, ממילא הוא לא הגיע ל"תום תקופת ההתמחות", ועל-כן לא היה זכאי לגשת לבחינת ההתמחות. השאלות העומדות בפנינו הן איפוא שתיים: ראשית, אם למערער עומדת זכות ערעור על החלטת הלשכה בעניינו. ושנית, אם סעיף 38(א) לחוק מחייב את המערער לעמוד מחדש בבחינות ההתמחות. אדון בשאלות אלה כסדרן. זכות הערעור 6. טענת הלשכה כנגד קיומה של זכות ערעור על החלטתה אינה יכולה להתקבל. סעיף 45 לחוק קובע: החליטה הלשכה שלא לקבל מועמד כחבר הלשכה, תודיע לו את נימוקיה בכתב והמועמד רשאי לערער על סירובה לפני בית-המשפט העליון תוך שלושים יום מיום קבלת ההודעה המנומקת. הערעור שהגיש המערער הופנה כנגד סירוב הלשכה לקבל אותו כחבר בה, וממילא הוא בגדר סעיף 45 לחוק. בגדר ערעורו זה טען המערער כנגד העילה שבשלה סורב, היינו, הדרישות לביצוע התמחות נוספת ולעמידה מחדש בבחינות ההתמחות. בכך שייתכן כי עילות אלה היו עשויות לשמש יסוד גם לעתירה לבג"ץ אין כדי להשמיט את הקרקע מתחת הליך הערעור לפי סעיף 45. ההיפך הוא הנכון. ככלל, בג"ץ לא ידון בעתירה כאשר קיימים סעדים חלופיים, וביניהם, בראש וראשונה, ערעור. מסקנתי היא, איפוא, כי למערער זכות ערעור בפני בית-משפט זה על החלטת הלשכה. עמידה מחדש בבחינות ההתמחות 7. כאמור, עמדת הלשכה היא כי חיוב המערער בעמידה מחדש בבחינות ההתמחות מתחייב מהוראות סעיף 38(א) לחוק וכלל 9 לכללים. בסעיף 38(א) לחוק נקבע: בתום תקופת-ההתמחות על המועמד לחברות בלשכה להיבחן בבחינות הלשכה במקצועות מעשיים... כלל 9 לכללים, קובע: לא יעבוד מתמחה בתקופת התמחותו עבודה קבועה אחרת, אלא בהיתר מאת הלשכה. הלשכה רשאית שלא להביא בחשבון תקופת התמחותו את התקופה בה עבד המתמחה כאמור ללא היתר הלשכה, או את מקצתה. התשובה לשאלה אם דרישת הלשכה כי המערער יעמוד מחדש בבחינות ההתמחות מתחייבת מפסילת חלק מתקופת התמחותו תלויה בתחולת הפסילה במישור הזמן. הפתרון בעניין זה מצוי, מחד-גיסא, בתחיקה הקובעת את התנאים שהתמלאותם נדרשת לצורך הכרה בהתמחות, ומאידך-גיסא, בכלל 9 לכללים, המסמיך את הלשכה לפסול תקופת התמחות בשל עבודה קבועה אחרת שביצע מתמחה בלא-היתר. בעוד שהתנאים להכרה בהתמחות הם קונסטיטוטיביים ואין להכיר בהתמחות אם תנאי מן התנאים לא התקיים, הרי שהדרישה לפי כלל 9 לכללים אינה יסוד מיסודות ההתמחות, אלא ללשכה שיקול-דעת שלא להביא בחשבון תקופת התמחות שבה מתמחה עבד בניגוד לכלל, או חלק מתקופה זאת. התמחות העומדת בשורת התנאים הקונסטיטוטיביים שנקבעו, כגון התמחות אצל "מאמן" כהגדרתו בחוק (סעיף 29 לחוק יחד עם כלל 8 לכללים) במשך 36 שעות בשבוע לפחות (כלל 8 הנ"ל) נותרת בתוקפה גם אם המתמחה עבד במהלכה בעבודה קבועה אחרת בלא היתר. זאת, כל עוד לא החליטה הלשכה לפסול את תקופת ההתמחות, כולה או מקצתה. אכן, בכוחה של הלשכה לא לפסול פרק זמן כלשהו מתוך תקופת ההתמחות, חרף העבודה הקבועה האחרת שביצע המתמחה בלא היתר. 8. מסקנה זו נגזרת גם מן העיקרון, שלפיו ביטול פעולה משפטית על-ידי רשות, ככלל, אינו חל למפרע. עמד על כך פרופ' יצחק זמיר: ראוי לקבוע חזקה פרשנית שהמחוקק לא הסמיך את הרשות המינהלית להקנות לתקנות או להוראות מינהל תוקף למפרע... חזקה כזאת נדרשת למען העקרון של שלטון החוק וההגנה על זכויות האדם. [יצחק זמיר, הסמכות המינהלית (תשנ"ו), 976]. ראו והשוו גם בג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, בע' 677; בג"ץ 4383/91 שפקמן נ' עיריית הרצליה, פ"ד מו(1) 447, בע' 454. המשמעות של אי-התחולה למפרע היא, בין היתר, שאין הביטול גורר אחריו בטלות אוטומטית של פעולות שבוצעו והסדרים שנוצרו לפני שנתקבלה ההחלטה. 9. במקרה שלפנינו, ההחלטה על פסילת מחצית מתקופת התמחותו של המערער נתקבלה למעלה משבעה חודשים לאחר תום תקופת ההתמחות, וכחמישה חודשים לאחר שהמערער עמד בבחינות ההתמחות. ההתמחות עצמה עמדה בתנאים הקבועים בחוק ובכללים. וכאמור, הסברי המאמנת סיפקו את הלשכה, ומדיווחי המאמנת אף עלה, כי התמחותו של המערער הייתה ראויה מבחינה מקצועית. לבסוף, לא נמצא פגם כלשהו בעמידתו של המערער במבחני ההתמחות. על רקע תשתית ראייתית זו מסקנתי היא, כי המערער עמד בבחינות ההתמחות "בתום תקופת ההתמחות", כנדרש בסעיף 38(א) לחוק. 10. יוער - והלשכה לא טענה אחרת בעניין זה - כי דרישה לעמוד מחדש בבחינות ההתמחות אינה יכולה להיות מוטלת על-ידי רשות מרשויות הלשכה כסנקציה, להוציא ביטול בחינה על-ידי בית-דין משמעתי בשל פגיעה בטוהר הבחינות. ראו סעיף 41 לחוק. בעניין זה צודק המערער בטענתו, כי הדרך היחידה להענישו על הפרת כלל 9 לכללים היא על-ידי העמדתו לדין משמעתי. אני מציעה איפוא לקבל את הערעור, ולחייב את הלשכה להעניק למערער רשיון לעריכת-דין בכפיפות לסיום תקופת ההתמחות הנוספת שהוטלה עליו. בנסיבות המקרה לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת המשנה-לנשיא ש' לוין: 1. אני מסכים לקבלת הערעור. 2. כלל 9 לכללים אינו מחייב את המשיבים "שלא להביא בחשבון... את התקופה בה עבד המתמחה... ללא היתר הלשכה או מקצתה" אלא הענין ניתן לשיקול דעתה של המשיבה מס' 2. לדידי המטרה התחיקתית של כלל 9 היתה לפקח על ביצוע התמחות נאותה על ידי המתמחה. אם הוכח שהתמחותו של המתמחה לא נפגעה על ידי עבודה נוספת שעשה, יהיה זה שימוש בלתי ראוי בשיקול דעתה של המשיבה מס' 2 לפסול כל חלק מההתמחות. במקרה שלפנינו אישרה המאמנת שהמערער ביצע את התמחותו "על הצד הטוב ביותר", וגם עשה כן "הרבה מעבר לשעות עליהן הוסכם ודווח". בנסיבות אלה לא היה מקום לבטל כל חלק מהתמחותו של המערער לפי כלל 9; מה שאין כן במסלול המשמעתי, שבגדרו רשאי בית דין משמעתי לבטל את התמחותו של מתמחה בשל עבירה משמעתית: כלל 41 לכללים. הפועל היוצא מקביעתי שכבר מלכתחילה לא היה מקום לבטל כל חלק מהתמחותו של המערער לפי כלל 9 לכללים (אף שהמערער לא עמד על חלק זה בערעורו) הוא - שהוא סיים את התמחותו וממילא הוא עבר כדין את בחינות הלשכה; לפיכך דין הערעור להתקבל. 3. מבקש אני להשאיר בצריך עיון מה הדין לענין בחינות לשכה לו נקבע שהעבודה הנוספת בה עסק מתמחה הפריעה להתמחותו והמשיבה מס' 2 היתה מחליטה - כדין לפסול את תקופת התמחותו או מקצתה. עוד מבקש אני להעיר שאם יעמוד המערער לדין משמעתי, כפי שהמשיבה מס' 2 החליטה ויורשע בגין עבודתו במשרה הנוספת, יוכל בית הדין המשמעתי להביא בחשבון עונשו את התקופה העודפת של ההתמחות שבה עבד המערער. המשנה-לנשיא הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. עורך דיןלשכת עורכי הדין