פסק דין השופט שמואל טננבוים: 1. 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה ירושלים בתיק תב"ע נה/652-3 נה/559-3 (כב' השופט הראשי נויגבורן ונציגי הצבור מר יאיר וגב' מלחי), על פיו נדחתה תביעתה של המערערת לביטול פיטוריה. 2. 2. עיקרי העובדות הרלוונטיות כעולה מחומר הראיות ומפסק דינו של ביה"ד האזורי הינם אלו: א. א. המערערת היתה עו"ד בשירות המדינה החל משנת 1978. החל מחודש אוקטובר 1984 הועסקה המערערת כסגנית היועצת המשפטית של משרד התעשיה והמסחר (להלן - המשרד). ב. ב. על פי החלטת מנכ"ל המשרד מיום 8.3.95 פוטרה המערערת מעבודתה עקב אי התאמה לתפקיד. שר התעשיה והמסחר (להלן - השר) אישר ביום 21.3.95 את החלטתו של מנכ"ל המשרד. ג. ג. טרם קבלת החלטתם של המנכ"ל ושל השר התקיימו הליכי שימוע בפני כל אחד מהם, הליכים אשר בחלקם היתה המערערת מיוצגת על ידי עו"ד מטעמה. 3. 3. ביה"ד האזורי דחה את תביעתה של המערערת וקבע כי לשר של משרד ממשלתי הוענקה הסמכות לפטר עובד של המשרד וסמכות זו הואצלה למנכ"ל המשרד עם זכות ערעור לשר עצמו. מוסיף ביה"ד האזורי ומציין, כי אין לפטר עובד מדינה מסיבת חוסר התאמה כאשר אותה חוסר התאמה מהווה אך כיסוי לעבירות משמעתיות. מאחר ובפיטורים במקרה זה מדובר בהפעלת סמכויות מנהליות, לא יתערב ביה"ד בהחלטת הגורם המוסמך אלא אם כן זו נגועה בחוסר סבירות קיצוני או נעשתה תוך הפעלת שיקולים זרים או שהפיטורים נוגדים הוראה מפורשת של החוק. כמו כן, ניתן להתערב בפיטורי עובד מדינה במידה והופרו כללי הצדק הטבעי. במקרה דנן, קובע ביה"ד האזורי, כי לא הופרו כללי הצדק הטבעי וכי ניתנה למערערת כל הזדמנות אפשרית ואפילו לפנים משורת הדין להביא את טענותיה לפני הגורמים שהחליטו על פיטוריה. באשר לסבירות ההחלטה, מציין ביה"ד האזורי כי עיין בכל החומר שהוגש בפניו ולא מצא כל פגם בהליך הפיטורים בגינו יש להתערב בעצם ההחלטה על פיטוריה של המערערת. ביה"ד האזורי קובע כי פיטוריה של התובעת נבעו מכמה סיבות: א. אי ביצוע התפקיד. ב. היעדרויות רבות מהעבודה. ג. יחסי עבודה מעורערים בין המערערת ובין עובדי המשרד, לרבות היועץ המשפטי עצמו ועובדים בכירים אחרים. לגופה של התביעה קובע ביה"ד האזורי (סע' 13 לפסק הדין): "... השאלה איננה האם, לפי חומר הוגש היה בית הדין מחליט לפטר את התובעת. השאלה היא אחרת - האם לאור אותו חומר, הופכת ההחלטה לפטר את התובעת לבלתי סבירה במידה שניתן להתערב בחלטה המינהלית לפטרה. נראה לנו כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית. קיים די חומר אשר לפיו מנהל סביר יחליט כי טובת השירות כולה, וטובת המשרד, דורשת סילוקה של התובעת מהמשרד והפסקת עבודתה בשירות המדינה. גם אם ניתן היה להעמיד את התובעת לדין משמעתי בגין חלק מהתלונות עליה, עדיין אין הדבר פוסל הסתמכות על נסיבות אלה במסגרת ההחלטה לפטרה, ואין הפיטורים המנהליים באים במקום העמדתה לדין משמעתי, אלא מדובר בעילות נפרדות". כאמור, דחה ביה"ד האזורי את התביעה וחייב את המערערת בהוצאות משפט. 4. 4. בפנינו העלתה המערערת מכלול של טענות כנגד פסק דינו של ביה"ד האזורי. נתייחס בתמצית לעיקרי טענותיה. א. א. טוענת המערערת כי לא היה מקום להגיש את תצהיריהם של שר המסחר והתעשיה מר מיכה חריש, ושל מנהל מרכז ההשקעות מר משה דברת כעדויות מטעם המשיבה הואיל ותצהירים אלה נערכו לקראת הליך אחר, והמצהירים באותה עת כבר לא כיהנו בתפקידיהם. לטענות אלו אין בסיס, לא דיוני ולא ענייני. המצהירים כיהנו בתפקידיהם בעת האירועים הרלוונטים לתביעתה של המערערת ועל כן לא היתה כל מניעה להגשתם במסגרת ההליך בבית הדין האזורי. ב. ב. טענה נוספת בפי המערערת הינה כי לא התקיימו חקירות נגדיות על תצהירי המשיבה. מעיון בתיק ביה"ד האזורי עולה, כי ניתנה למערערת מלוא האפשרות לחקור בחקירה נגדית את המצהירים מטעם המשיבה, וככל שלא נעשה הדבר, הרי היה הדבר בעטייה של המערערת. אשר להחלטות הדיוניות האחרות של בית הדין קמא, לא מצאנו בהן טעות המצדיקה התערבותינו. ג. ג. לגופו של עניין, טוענת המערערת כי בהיותה עורכת דין בכירה בשירות המדינה, אין השר רשאי לפטרה אלא בהסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה. לטענה זו אין כל בסיס בדין. מכח סעיף 15 לדבר המלך במועצתו סמכות הפיטורים בגין אי התאמה נתונה לשר ולא ליועץ המשפטי לממשלה. נוסיף ונציין כי עילות הפיטורים הינן בעיקרן בתחום המנהלי, וביחסי העבודה המעורערים ולא קשורות לרמתה המקצועית של המערערת. ד. ד. מוסיפה המערערת וטוענת, כי מכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן חוק יסוד: חופש העיסוק, אין מקום כי השר יפעיל את סמכותו מכח סימן 15 לדבר המלך במועצתו. בתי המשפט ובתי הדין לעבודה לא ימהרו לפסול דין בשל היותו נוגד לחוק יסוד. במקרה דנן לא מצאנו בטיעוני המערערת כל יסוד, ולו גם לכאורה, לטענה מרחיקת לכת זו. ה. ה. המערערת טוענת בהרחבה נגד העובדות שנטענו כעילה לפיטוריה. ביה"ד האזורי לא קיבל טענות אלו, ואין מקום שנתערב בהחלטתו זו. נוסיף ונציין, כי לאחר עיון בחומר הראיות הרב שהוגש במסגרת ההליך בבית הדין האזורי, נחה דעתינו כי היה יסוד מספיק להחלטה בדבר פיטורי המערערת. ו. ו. אנו דוחים את טענתה הנוספת של המערעת לפיה הפיטורים נעשו מחוסר סמכות הואיל וסמכות הפיטורים במקרה זה, נתונה לבית הדין למשמעת. הפיטורים נעשו על רקע חוסר תפקוד של המערערת. הלכה פסוקה היא כי במקרה שקיימות מספר עילות לפיטורים, וביניהן עילות מתחום המשמעת, אין חובה להעמיד את העובד בפני בית הדין למשמעת, והשר רשאי, מכח עילות אחרות שהן בתחום סמכותו, לפטר את העובד, כפי שנעשה במקרה שבפנינו (ראו: ע"ע 173/99 אסתר חן נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי לג(100)). 5. 5. המערערת הגישה לבית דין זה בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור. אין מקום להיענות לבקשה זו, מאחר ולא נתקיימו התנאים לחריגה מן הכלל כי אין לקבל ראיות נוספות בשלב הערעור. לגבי ראיה אחת אנו מקבלים את הגשתה בשלב הערעור. מדובר בפסק הבוררות של רשות השיפוט הארצית של ההסתדרות מיום 26.2.98 על פיו בוטלה הסכמתו של ועד העובדים שניתנה ביום 31.10.97 לפיטוריה של המערערת. עם זאת, אין בכך כדי להועיל למערערת. מכח סעיף 82.237 לתקשי"ר פיטורי עובד קבוע בשירות המדינה טעונים משא ומתן מוקדם עם ועד העובדים. אין בסעיף זה דרישה להסכמת ועד העובדים לפיטורים. מכאן, כי גם אם הסכמת ועד העובדים לפיטורי המערערת בוטלה על ידי רשות השיפוט, אין הדבר פוגם בהחלטת הפיטורים. יתרה מזו, בעת הפיטורים הסכמת ועד העובדים היתה בידי הנהלת המשרד, ואילו פסק הבוררות של רשות השיפוט, שביטל את ההסכמה, ניתן לאחר מכן. 6. 6. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור. 7. 7. אנו מתחשבים במצבה של המערערת, ומחייבים אותה בהוצאות משפט בסך 3,000 ₪ בלבד. שאלות משפטיותעבירות משמעת