תביעה חוק שכר מינימום

פסק דין ההליך 1. 1. התובעת הגישה תביעה נגד נתבעות 1 ו- 2, בה תבעה: הפרשי שכר בין השכר ששולם לה לבין שכר המינימום על פי חוק שכר מינימום, תשמ"ז -1987 (להלן - חוק שכר מינימום); פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת; הפרשי דמי מחלה; דמי הבראה; פיצוי בגין עגמת נפש. 2. 2. בעת הגשת כתב ההגנה, נתבעות 1 ו- 2 לא היו מיוצגות. 3. 3. בדיון המוקדם שהתקיים ביום 21.10.98 תוקן כתב התביעה כמפורט להלן: 4. 3.1. נוספה נתבעת מס' 3 - ת.ש.ח. שירותים (1992) בע"מ. 5. 3.2. נוספה תביעה לפיצויי הלנת שכר מוגדלים, על פי סעיף 8 לחוק שכר מינימום. 6. 4. ביום 24.1.99 הוגש כתב הגנה מטעם שלוש הנתבעות. 7. 5. ביום 1.12.99 ניתנה החלטה (ע"י סגן השופט הראשי (דאז) השופט רמי כהן), המתירה את תיקון כתב התביעה, כך שנספח ב' לכתב התביעה הוחלף בנספח ב' שצורף לבקשה, וכפועל יוצא מכך תוקן הסכום הנתבע ברכיב הפרשי שכר מינימום. 8. 6. בדיון שהתקיים ביום 23.7.00 הוחלט, לנוכח העובדה כי שני הצדדים מיוצגים על ידי עורכי דין, כי יוגשו עדויות ראשיות בתצהירים. 9. 7. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות של התובעת ושל בעלה של התובעת. כמו כן העידו מטעמה שלושה עדים - עובדי בזק במרכזת בזק ביד אליהו, בה הועסקה התובעת בעבודות ניקיון. 10. 8. מטעם הנתבעות העידו גב' אידית מרזיוב, עובדת לשעבר של הנתבעות, וכן מר מרדכי יהודאי, מנהל הנתבעות. יצויין, כי הנתבעות הגישו שני תצהירי עדות נוספים (של מר אלי עובדיה ושל גב' אסתר עבאדי), אולם תצהירים אלה נמשכו מהתיק. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 11. 9. העובדות המוסכמות על הצדדים, על פי רשימה שהוגשה לתיק בית הדין ביום 16.3.1999 וכעולה מחומר הראיות שבתיק הן כמפורט להלן: 12. 9.1. התובעת הועסקה על ידי 3 הנתבעות לסירוגין בין החודשים ספטמבר 1992 ועד חודש יולי 1996. 13. 9.2. התובעת עבדה 5 ימים בשבוע. 14. 9.3. התובעת הועסקה במשך כל תקופת העסקתה אצל הנתבעות במתקן של חב' בזק ביד אליהו. 15. 10. בכתב ההגנה נאמר כי "3 הנתבעות הרשומות לעיל הינן חברה אחת עם בעל שליטה אחד כאשר השינוי הוא בשם הנתבעת ולראיה היא שכל זכויות העובדים הועברו בהתאם מחברה לחברה". לפיכך, לא מתעוררת במקרה זה השאלה מי מהנתבעות היתה המעסיקה של התובעת, ומי מהנתבעות חבה לתובעת, אם מגיעים לתובעת כספים בקשר לעבודתה ובקשר לסיום עבודתה, שכן הנתבעות אישרו בכתב ההגנה כי יש לראות את שלושתן כמעסיק אחד של התובעת. ההתייחסות בפסק הדין להלן תהיה ככלל ל"נתבעות", החייבות כלפי התובעת יחד ולחוד, אלא אם הקשר הדברים מחייב התייחסות לנתבעת זו או אחרת. השאלות השנויות במחלוקת 16. 11. בעניין כל רכיבי התביעה: מה הוא מועד תחילת עבודתה של התובעת אצל הנתבעות - האם פברואר 1992, כגרסת התובעת, או חודש ספטמבר 1992 כגרסת הנתבעות? בהקשר זה, השאלה המתעוררת היא אם בעלה של התובעת הועסק אצל הנתבעות בתקופה מחודש פברואר 1992 עד ספטמבר 1992, כנטען על ידי הנתבעות, בהסתמך על כך שתלושי השכר שהוציאו הנתבעות לתקופה זו הם על שמו. 17. 12. בעניין הפרשי שכר מינימום: מה היו שעות עבודתה של התובעת? האם, לעניין זכויותיה של התובעת על פי חוק שכר מינימום יש לראות את התובעת כמי שהועסקה במשרה מלאה או חלקית? האם יש לחשב את שכר המינימום המגיע לתובעת על בסיס חודשי או על בסיס יומי או על בסיס שעות עבודה בפועל? האם שולם לתובעת שכר הנופל משכר המינימום על פי הוראות חוק שכר מינימום? אם התשובה לשאלה לעיל חיובית, האם זכאית התובעת לפיצויי הלנת שכר מוגדלים? 18. 13. בעניין פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת: האם התובעת פוטרה או התפטרה? האם שולמו לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 4,800 ש"ח, ובגין מה שולם לה תשלום בסך של 600 ש"ח? אם התובעת התפטרה - האם זכאיות הנתבעות לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת? 19. 14. בעניין הפרשי שכר בגין דמי מחלה: האם שולמו לתובעת כל הכספים שהגיעו לה בגין התקופה בה שהתה בחופשת מחלה? 20. 15. בעניין דמי הבראה: האם זכאית התובעת לדמי הבראה ובאיזה סכום? 21. 16. בעניין עגמת נפש: האם זכאית התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש? נדון בשאלות אלה כסדרן. מועד תחילת עבודתה של התובעת 22. 17. התובעת העידה כי החלה לעבוד בנתבעת 1 בחודש פברואר 1992. לטענתה, בתקופה פברואר 1992 עד אוגוסט 1992 הוציאה הנתבעת 1 את תלושי השכר על שם בעלה, אלכסנדר X, אשר כלל לא הועסק על ידי הנתבעת 1. לטענתה, באותה תקופה בעלה הועסק כעובד מדינה בבית חולים "אבארבנל" בבת ים. לטענתה, לא ברור לה מדוע נעשה כך על ידי הנתבעת 1, ובדיעבד "אין לי להבין זאת, אלא כחלק ממסכת ההתעמרות בי של הנתבעת 1". בחקירה נגדית, העידה התובעת כי החלה לעבוד בחודש ינואר 1992 או פברואר 1992. כן העידה כי הלכה לראיון העבודה לבד, ולא עם בעלה, וכי בעלה אף פעם לא עבד בנתבעת אלא בבית חולים "אבארבנל" בבת ים (פרוטוקול ע' 21). 23. 18. בעלה של התובעת, אלכסנדר X, הצהיר כי אשתו עבד בחברת כוח אדם מחודש פברואר 1992. בעלה של התובעת הצהיר כי להפתעתו, תלושי השכר בתקופה 2/92 עד 9/92 הוצאו על שמו, על אף שמעולם לא עבד אצל נתבעת 1. בכל אותה תקופה, 2/92 עד 9/92, עבד כאיש תחזוקה בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבנאל" בבת ים. לתצהיר צורפו העתקי תלושי השכר של בעלה של התובעת לחודשים 2/92 עד 10/92. בעדותו, אמר שלא פגש את מנהל הנתבעת לפני הדיונים בבית הדין לעבודה, וכי לא הלך עם התובעת לראיון העבודה או למתקן בזק בו עבדה (פרוטוקול ע' 34). 24. 19. מנהל הנתבעות העיד בתצהירו כי התובעת החלה לעבוד בנתבעת 2 בחודש 9/92, כאשר בתקופה 2/92 עד 8/92, עבד בעלה בנתבעת 1. לטענת מנהל הנתבעות, התובעת הודיעה כי היא מקבלת דמי אבטלה מאת המוסד לביטוח לאומי ובשל כך במשך מספר חודשים יעבוד במקומה בעלה עד שהיא תסיים את תקופת הזכאות, ולאחר מכן היא תמשיך לעבוד במקומו. 25. 20. מר משה פוגלמן, מנהל מתקן בזק בו עבדה התובעת, העיד כי התובעת החלה לעבוד בשנת 91 או 92 (פרוטוקול ע' 5, שתי שורות ראשונות). 26. 21. לאחר ששקלנו את עדויות הצדדים, אנו מקבלים בעניין זה את גרסתה של התובעת, וקובעים כי התובעת החלה עבודתה בחודש פברואר 1992. אנו מעדיפים את גרסת התובעת ובעלה, שנתמכת גם בעדותו של משה פוגלמן, על פני גרסת הנתבעת. בהתחשב בעובדה ששעות העבודה במתקן בזק הן שעות הבוקר, אין זה סביר שבעלה של התובעת יכול היה לעבוד במקביל הן בנתבעות והן בעבודתו הנוספת כאיש תחזוקה בבית חולים אבארבנל, בהיקף של משרה מלאה, כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהירו. כמו כן, עדות בעלה של התובעת לא נסתרה בחקירה נגדית. 27. 22. עוד יש לציין, שכל העדים החיצוניים, עובדי בזק, לא הזכירו את העובדה כי בחלק מהתקופה עבד במתקן בזק בעלה של התובעת, והם גם לא נשאלו על נושא זה על ידי ב"כ הנתבעות. סביר להניח, שאילו בעלה של התובעת היה אכן עובד במתקן בזק בתקופה מסויימת, היו העדים החיצוניים מזכירים עובדה זו. 28. 23. זאת ועוד. מעבר לתלושי השכר שהוצאו על שם בעלה של התובעת, הנתבעות לא הביאו ראיה כלשהי לתמיכה בטענתן שבעלה של התובעת הועסק על ידן במתקן בזק ביד אליהו. בהקשר זה יש לציין כי לא הוצג בפני בית הדין שום מסמך עליו חתם בעלה של התובעת - כרטיס עובד, טופס 101 וכו'. 29. 24. נדגיש, כי לא התבררה לנו הסיבה לרישום בעלה של התובעת כעובד הנתבעות, ובפירוש לא הוכחה טענת התובעת כי הדבר נעשה מתוך רצון להתעמר בה. יתר על כן. איננו מוציאים מכלל אפשרות כי הרישום כאמור נעשה על פי בקשת התובעת, אשר היתה זכאית אותה עת לתשלומים מהמדינה או מהמוסד לביטוח לאומי, בתנאי שאין לה הכנסה. לפיכך, מעבר לקביעה העובדתית כי התובעת החלה עבודתה בחודש פברואר 92, כנטען על ידה, ולא בחודש ספטמבר 1992, איננו קובעים דבר בהקשר זה. התביעה להפרשי שכר מינימום 30. 25. בהקשר לתביעה להפרשי שכר מינימום, מתעוררות שאלות אלה: 31. 25.1. מה היו שעות עבודתה של התובעת? 32. 25.2. האם, לעניין זכויותיה של התובעת על פי חוק שכר מינימום יש לראות את התובעת כמי שהועסקה במשרה מלאה או חלקית? האם יש לחשב את שכר המינימום המגיע לתובעת על בסיס חודשי או על בסיס שעות עבודה בפועל? 33. 25.3. האם שולם לתובעת שכר הנופל משכר המינימום על פי הוראות חוק שכר מינימום? 34. 25.4. אם התשובה לשאלה 25.3 חיובית, האם זכאית התובעת לפיצויי הלנת שכר מוגדלים? שעות עבודתה של התובעת 35. 26. מחלוקת עובדתית מרכזית בין הצדדים היא מספר שעות עבודתה של התובעת - האם התובעת עבדה שמונה שעות ביום, כטענתה, או בהיקף של חמש או שש שעות ביום, כטענת הנתבעת. 36. 27. התובעת טענה בתצהירה כי הועסקה במשרה מלאה, בהיקף של 5 ימים בשבוע, 8 שעות בכל יום, בין השעות 7:00 עד 15:00. לטענת התובעת, זו היתה המשרה הנהוגה במתקן בזק לעובדות הניקיון. כהוכחה לטענתה צירפה התובעת אישור שניתן לה מהנתבעות, על גבי נייר מכתבים של נתבעת 2 (ת/ 1), מיום 27.1.1993, שזו לשונו: "הרינו לאשר כי גב' X בלה, מספר זהות: Xהחלה את עבודתה בחברתנו החל מחודש ספטמבר 1992. הנ"ל עובדת 5 ימים בשבוע 8 שעות ביום. שכרה 894 ש"ח ברוטו. (ההדגשה הוספה). 37. 28. בחקירה נגדית למעשה לא נחקרה התובעת על שעות עבודתה. התובעת נשאלה אם החתימה כרטיס נוכחות, והעידה כי היתה מחתימה כרטיס אפילו אם היתה צריכה לצאת לדקה, וכן כי "אמרו לי שאם אני הולכת יותר מוקדם אז מקטינים את שעות העבודה" (פרוטוקול ע' 27, שורות 17 - 18). 38. 29. גרסתה של התובעת בנוגע לשעות עבודתה נתמכה באופן חד משמעי בעדויות של עובדי מתקן בזק. מר פוגלמן, שהיה מנהל מרכזת יד אליהו (מתקן בזק בו עבדה התובעת), העיד באופן חד משמעי כי היקף המשרה של התובעת היה 8 שעות ביום, בין השעות 7:00 עד 15:00 (פרוטוקול ע' 5). לדבריו, על פי תנאי המכרז, בו זכו הנתבעות, היה עליהן לספק שתי עובדות בהיקף משרה של 8 שעות ביום כל אחת. לדבריו, הוא אישר מדי חודש את שעות עבודתן של עובדות הנתבעות. לדבריו, גם לא היו תלונות על העדרות של התובעת, שכן הוא היה זה שצריך להתלונן, והתובעת עבדה באופן קבוע (פרוטוקול ע' 6). מר יעקב כספני, שהחליף במהלך תקופת עבודתה של התובעת את מר פוגלמן כמנהל המתקן של בזק, העיד גם כן כי היקף המשרה של עובדות הנקיון היה 8 שעות ביום (פרוטוקול ע' 10), וכי שעות העבודה היו משעה 7:00 עד שעה 15:00. (שם). גם לדבריו לא היו תלונות על תפקוד עובדות הנקיון (שם). גם הוא העיד, כי מדי חודש היה מאשר את ביצוע העבודה על ידי עובדות הניקיון לתשלום (שם, ע' 11 - 12). גם העדה אתל כהן, עובדת בזק, העידה ששעות עבודתה של התובעת היו 7:00 עד 15:00 (פרוטוקול ע' 14, שורות 9 - 10). 39. 30. מנהל הנתבעות, מר מרדכי יהודאי, טען בתצהירו כי הוסכם עם התובעת כי תעבוד על פי שעות, ושכרה יחושב על פי שעות עבודתה בפועל. לטענת מנהל הנתבעות, עובדות הנקיון הועסקו לפי שעות עבודה בפועל, אשר היקפן היה בממוצע 6 שעות ליום. בחקירה נגדית, אישר מנהל הנתבעות כי על פי תנאי המכרז בו זכו הנתבעות היה מדובר על 16 שעות עבודה, אולם העלה טענה חדשה, שלא נטענה בתצהיר עדותו, כי "העובדות היו עושות חלק מהעבודה (התובעת ועוד עובדת) והעובדים שלי היו מגיעים לשם בחורים שהיו עושים את שאר העבודה" (פרוטוקול ע' 45 שורות 6 - 8). לאחר מכן תיקן עצמו וטען כי "העובדים היו מגיעים בזמן שהתובעת ועוד מישהי עבדו שם" (שם, שורות 9 - 10; על גרסה זו חזר גם בהמשך - שם, שורות 22 - 23). 40. 31. מטעם הנתבעות העידה גם גב' אידית מרזיוב, אשר החליפה את התובעת במתקן בזק ביד אליהו, בעת שהתובעת היתה בחופשת מחלה. לטענתה, עבדה 5 ימים בשבוע, 5 שעות ביום, החל מהשעה 8:00 ועד לשעה 13:00, וכך עבדו אף יתר עובדי הנקיון מטעם הנתבעות במתקן, וכך עבדה התובעת שאותה החליפה ועבדה את שעות עבודתה. כן הצהירה, כי עם תחילת עבודתה, הוסבר לה כי שכרה משולם לפי מספר שעות העבודה בפועל, וכי מספר שעות העבודה נקבע בהתאם לדרישת הנתבעות ומנהל המתקן מר יעקב ובתיאום עמם. בחקירתה הנגדית העידה כי אמנם לא עבדה ביחד עם התובעת, אבל היא יודעת שהתובעת עבדה אותן מספר שעות, ואף פחות, כי החתימו לה את כרטיס הנוכחות. העדה אישרה כי אין מדובר בדברים שראתה במו עיניה אלה דברים ששמעה מלחשושים (פרוטוקול ע' 37 - 38). התובעת אישרה כי "היה לי רע ממנה [מהתובעת]" (פרוטוקול ע' 38 שורה 21) וכי היא באה להעיד ולהתנקם בתובעת על זה שהיא עשתה לה רע (שם, שורות 22 - 23, ע' 39, שורה 1). 41. 32. על יסוד העדויות לעיל, אנו קובעים כי הוכח בפנינו כי התובעת עבדה חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום, בין השעות 7:00 עד 15:00, מנימוקים אלה: 42. 32.1. עדותה של התובעת בתצהירה בנוגע לשעות עבודתה, עליה למעשה לא נחקרה בחקירה נגדית, נתמכת באופן חד משמעי בעדויות של מנהלי מתקן בזק, מר פוגלמן ומר כספני, שהיו הממונים על עבודתה של התובעת ועל אישור שעות העבודה של עובדות הנתבעות לצרכי תשלום. אין זה סביר כי מנהלים אלה, לא היו מתלוננים אילו התובעת היתה עובדת פחות משמונה שעות ביום. אילו התובעת לא היתה עובדת שמונה שעות עבודה ביום, מנהלי המתקן גם לא היו מאשרים תשלום לנתבעות על בסיס שמונה שעות עבודה ביום. 43. 32.2. המסקנה כי התובעת עבדה שמונה שעות ביום נתמכת גם בכך שעל פי תנאי המכרז היה על הנתבעות לספק שתי עובדות בהיקף משרה של 8 שעות. גם מנהל הנתבעות הודה בעדותו כי אלה היו תנאי המכרז וכי הנתבעות עמדו בתנאי המכרז. איננו מאמינים לגרסתו כי חלק משעות העבודה בוצעו על ידי עובדים אחרים של הנתבעות. ראשית, טענה זו לא הועלתה בתצהירו, אלא רק במסגרת החקירה הנגדית, וזאת כ"תירוץ" לכך שעל פי תנאי המכרז היה על הנתבעות לספק 16 שעות עבודה לבזק. שנית, אם אכן כך היה, אין ספק שמנהלי בזק היו מזכירים עובדים אלה, ועל פי עדויות מנהלי בזק עבדו במקום רק שתי עובדות של הנתבעות. שלישית, אם אכן כך היה, ניתן היה לצפות שגם העדה מטעם הנתבעות, גב' אידית מורזיוב, היתה מעידה על כך. 44. 32.3. באשר לעדותה של גב' מורזיוב, הרי שאיננו נותנים בה אמון כלל. העדה אפילו לא טרחה להסתיר את העוינות הרבה שהיא חשה כלפי התובעת ואת רצונה להתנקם בה, בשל העובדה כי היא מנעה ממנה להמשיך לעבוד במתקן בזק ביד אליהו. בכל מקרה, העדה לא עבדה ביחד עם התובעת, ואינה יכולה להעיד דבר בנוגע לשעות עבודתה בפועל של התובעת. 45. 33. יש לציין, כי בכתב ההגנה וגם בעדויות מטעם הנתבעת בחקירה נגדית נטען כי התובעת "רימתה" בשעות עבודתה, כאשר יצאה במהלך שעות העבודה להפסקות ארוכות, וכי בפועל לא עבדה את השעות בהן דיווחה בכרטיס הנוכחות שלה כי עבדה, וכי עובדות אחרות היו מחתימות בעבורה את כרטיס הנוכחות. טענה זו נזנחה למעשה על ידי הנתבעות בשלב הסיכומים, וטוב שכך, שכן לא הובאה לגביה ראיה כלשהי והיא לא הוכחה כלל. 46. 34. לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת עבדה במתקני החברה חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום. אופן חישוב שכר המינימום לתובעת 47. 35. העובדה שהתובעת עבדה שמונה שעות ביום, עדין אינה מהווה תשובה לשאלה כיצד יש לחשב את שכר המינימום המגיע לתובעת, ולכך נתייחס בהמשך. 48. 36. סעיף 2 לחוק שכר מינימום קובע כמפורט להלן: "א) עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן - עובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי העניין. ב) עובד המועסק במשרה חלקית, זכאי לשכר מינימום חלקי שיחושב יחסית לחלקיות משרתו. ג) נעדר עובד מעבודתו, יקטן שכר המינימום שהוא זכאי לו לפי סעיף קטן (א) בשיעור יחסי לזמן העדרו, ואולם אם הוא זכאי לקבל תשלום בעד זמן ההעדרות לפי דין, חוזה עבודה, הסכם קיבוצי, צו הרחבה או הסדר קיבוצי אחר או לפי ההוראות המחייבות קופת גמל (להלן - ההסדר) יהיה התשלום לפי הוראות ההסדר". 49. 37. לעניין משמעות הביטוי "משרה מלאה כנהוג במקום עבודתו אמר בית הדין הארצי לעבודה: "אין בחוק שכר מינימום התשמ"ז - 1987 כל הגדרה לגבי היקפה של משרה מלאה. כל שכתוב בו הוא, שעובד במשרה מלאה "כנהוג במקום עבודתו" זכאי לקבל ... (סעיף 2 לחוק). אף בחוק שעות עבודה ומנוחה אין הגדרה כזו, אלא שנאמר בו אך, שיום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה. תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה אינה לקבוע מהו היקפה של משרה מלאה. תכליתו סוציאלית, היינו, שעובד לא יועסק מעבר להיקף מסויים של שעות. אין אם כן בחוק הגדרה למשרה מלאה. זהו פועל יוצא מההסכמה אליה הגיעו הצדדים ומנסיבות העניין. בענייננו, עבדה המשיבה בכל השעות בהן החנות היתה פתוחה. אין כל ממצא בפסק הדין באשר להסכמה בין הצדדים, ועל כן אנו בוחנים את הנסיבות. המשיבה עבדה בשעות בהן החנות היתה פתוחה, וזוהי משרה מלאה ולא חלקית על פי סוג העבודה." דב"ע נה/ 3-153 תמר קריצלר נ' מלכה אוחיון, פד"ע כט 192, בע' 194. 50. 38. השאלה היא איפוא מהו היקף משרה מלאה אצל הנתבעות, שהן חברות למתן שירותי נקיון ותחזוקה? מחומר הראיות עולה, שהיקף שעות העבודה של עובדי הנתבעות נקבע למעשה על ידי מזמין העבודה מהנתבעות באותו מקום עבודה בו משובץ העובד. כך למשל, במשך תקופה מסויימת קבעה בזק כי מספר שעות העבודה ביום יעמוד על שמונה שעות עבודה ביום, ואילו במועד מאוחר יותר קבעה בזק כי מספר שעות העבודה יעמוד על שש שעות עבודה ביום. (עדות מנהל הנתבעות, פרוטוקול ע' 51 שורות 23-21; עדות יעקב כספני, ע' 12, שורות 9-8). התוצאה היא שמספר שעות העבודה ביום/בשבוע של עובד הנתבעות תלוי במקום העבודה בו הוא משובץ ובחוזה שבין הנתבעות לבין מזמין העבודה של אותו עובד. 51. 39. לאור האמור, נראה לנו כי במקרים בהם מדובר בעובדי חברות למתן שירותי נקיון או חברות כוח אדם לא ניתן לומר כי בכל מקרה ובכל הנסיבות שעות העבודה בהן משובץ העובד לעבודה בפועל מהוות משרה מלאה לעניין חוק שכר מינימום. יישום טענת התובעת יביא לתוצאה לפיה אם שעות העבודה במתקן בזק היו שש שעות ביום, הרי שהנתבעות היו מחוייבות במלוא שכר המינימום החודשי בעבור שש שעות עבודה ביום. תוצאה זו אינה סבירה, שכן ברור כי הנתבעות לא היו מקבלות מהמזמין תשלום מלוא שכר המינימום לחודש על עבודה בהיקף של 6 שעות ביום. כמו כן, אין זה סביר כי העובד יהיה זכאי לשכר זהה בעד עבודה בת שמונה שעות ביום ובעד עבודה בת שש שעות ביום. 52. 40. בתב"ע (י-ם) נז/ 11-26 כפיר שירותי כוח אדם בע"מ נ' אלקראיף (עבודה ועוד, עבודה אזורי כרך ט, 218) התעוררה שאלה דומה. בעניין כפיר הנ"ל עמד בית הדין על כך שכאשר מדובר בעובדי חברת כוח אדם, המניידת את עובדיה ממקום למקום, כך שאותו עובד יכול לעבוד אצל אותו המעביד במקומות שונים, במסגרת משתנה של שעות עבודה, והעבודה היא אותה עבודה, אין לקבוע את היקף המשרה על פי שעות העבודה בפועל במקום העבודה בו משובץ העובד. באותו עניין, קבע בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (מותב בראשות כב' השופטת רוזנפלד) כי מן הראוי לקבוע היקפה של משרה מלאה על פי הוראות צו ההרחבה במפעלי הנקיון והוראות צווי ההרחבה הכלליים בדבר מספר שעות העבודה בשבוע. 53. 41. נראה לנו, כי הדרך בה הלך בית הדין האזורי בעניין כפיר היא הדרך הנכונה. אמנם, הנתבעות לא טענו לתחולת הוראות צו ההרחבה, אולם צווי ההרחבה הם בגדר "ידיעת דיינים", ובית הדין רשאי להסתמך עליהם גם אם לא הצדדים לא הפנו אליהם. 54. 42. בתקופה הרלבנטית לתביעה להפרשי שכר מינימום, (פברואר 1992 עד יולי 1996), משרה מלאה בענף הנקיון ושירותי התחזוקה על פי הוראות צו ההרחבה בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במגזר העסקי (י"פ 3799, תש"ן ע' 3858), שבוע עבודה בשבוע עבודה בן חמישה ימים היה בן 45 שעות. התובעת עבדה חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום, ובסך הכל 40 שעות בשבוע. היקף משרתה של התובעת הוא איפוא 8/9 משרה מלאה (40/45). 55. 43. שאלה נוספת שיש להכריע בה לצורך חישוב שכר המינימום לו היתה זכאית התובעת היא כיצד חושב שכרה של התובעת - האם על בסיס שעות עבודה בפועל, כטענת הנתבעות, או על בסיס חודשי, כטענת התובעת. 56. 44. עיון בתלושי השכר מעלה כי שכרה של התובעת חושב כמעט בכל חודש על בסיס 22 ימי עבודה בחודש, כאשר יום עבודה נחשב בן חמש שעות או בן שש שעות עבודה ליום. השכר לשעה הוא, בדרך כלל, השכר לשעה על פי הוראות חוק שכר מינימום. לאור האמור, נראה לנו שיש לקבל את טענת התובעת כי שכרה שולם על בסיס חודשי ולא על בסיס שעות עבודתה בפועל. אילו שכרה של התובעת היה מחושב על בסיס שעות עבודתה בפועל, היה צריך להירשם בתלוש השכר מספר שעות עבודתה בפועל באותו חודש, וניתן לצפות שמספר זה היה משתנה מדי חודש, בהתאם למספר ימי העבודה ושעות העבודה בפועל של התובעת באותו חודש. שכרה של התובעת גם לא שולם על בסיס ימי עבודה בפועל. העובדה שכמעט בכל חודש רשומים 22 ימי עבודה, מעלה כי מדובר בתשלום חודשי אחיד, שחושב על בסיס 5 ימי עבודה בשבוע (21.65 = 4.33 X 5), בני 5 או 6 שעות עבודה ביום. אילו השכר היה משולם על בסיס יומי, ניתן היה לצפות שלא תהיה אחידות במספר ימי העבודה בחודש, שכן כאשר שבוע העבודה הוא בן 5 ימים בשבוע, מספר ימי העבודה בחודש נע בין 21 ימי עבודה ל- 23 ימי עבודה. 57. 45. לאור כל האמור, אנו קובעים שהתובעת זכאית לשכר מינימום חודשי - חלקי, כלומר, לשכר המינימום החודשי, באופן יחסי להיקף משרתה ביחס להיקף משרה מלאה, כמפורט בסעיף 42 לעיל. לדוגמא: בחודש אוגוסט 92 עמד שכר המינימום לחודש על סך של 1,259 ₪ למשרה מלאה. התובעת עבדה בהיקף משרה של 8/9 משרה מלאה, ולכן היא זכאית לשכר מינימום חלקי בסך של 1,119 ₪. האם שולם לתובעת שכר הנופל משכר המינימום 58. 46. מהניתוח כאמור לעיל ומעיון בתלושי השכר של התובעת, מתחייבת המסקנה כי באופן עקבי שולם לתובעת שכר נמוך משכר המינימום על פי החוק. זאת, כיון שבאופן עקבי שולם לתובעת שכר על בסיס של חמש עד שש שעות עבודה ביום, כאשר בפועל היא עבדה שמונה שעות עבודה ביום. 59. 47. זאת ועוד. חישוב השכר שלא על בסיס חודשי - חלקי אלא על בסיס מכפלה של 22 ימי עבודה של חמש עד שש שעות עבודה הביא גם כן לתשלום שכר מינימום הנמוך משכר המינימום שהגיע לתובעת. על פי נוסח הוראות חוק שכר מינימום בתקופה הרלבנטית, בטרם תוקן בתיקון מס' 2 לחוק משנת 1997, תשלום שכר מינימום על בסיס מכפלה של ימי עבודה בשעות עבודה היה נמוך יותר מתשלום שכר המינימום על בסיס חודשי, באופן יחסי להיקף משרתה של התובעת. זאת, כיוון ששכר המינימום לשעה היה שווה לחלק המאתיים של שכר המינימום החודשי, על אף שהיקף משרה מלאה עמד על מספר שעות נמוך מ - 200 שעות לחודש. 60. 48. לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום, אולם לא בסכום שנתבע על ידה, אלא לסכום ההפרש בין השכר ששולם לה בפועל לבין 8/9 משכר המינימום לחודש בכל חודש בתקופה 3/92 עד 7/96. זכאות התובעת לפיצויי הלנת שכר מוגדלים 61. 49. סעיף 8 לחוק שכר מינימום קובע כי "בית הדין לעבודה רשאי לחייב מעביד שהלין שכר מינימום לשלם לעובד פיצויי הלנת שכר מוגדלים, ככל שייראה לו צודק בנסיבות העניין". 62. 50. כאמור לעיל, באופן עקבי ושיטתי, כמעט לאורך כל תקופת עבודתה של התובעת (למעט תקופת עבודתה האחרונה, יולי 1996 עד מאי 1997), שילמו הנתבעות לתובעת שכר הנופל משכר המינימום שהגיע לה על פי חוק שכר מינימום. זאת, הן על ידי הפחתה של שעתיים עד שלוש שעות עבודה ליום, והן על ידי חישוב שכר המינימום "כאילו" על בסיס שעות עבודה בפועל, למרות שבפועל הוא שולם על בסיס חודשי, כיון שבשיטת חישוב זו התשלום היה נמוך יותר. 63. 51. בהקשר זה, חשוב לציין כי התובעת היא עולה חדשה, אשר החלה עבודתה בנתבעות כשנתיים לאחר עלייתה ארצה. אמנם, הנתבעות טוענות כי התובעת שולטת בשפה העברית, וכי העמידה פנים בבית הדין כי אינה שולטת בשפה העברית. בכל מקרה, אפילו אם כך הדבר כיום, אין לנו ספק כי במהלך תקופת עבודתה בנתבעות היתה התובעת בעמדת נחיתות, הן בהיבט של מודעות לזכויותיה כעובדת והן בהיבט של הצורך להתפרנס ולא לאבד את מקום עבודתה. 64. 52. יצויין, כי מעבר לאמירה סתמית בתצהיר מנהל הנתבעות כי "מבוקש לשלול או להפחית למינימום את פיצויי ההלנה בשל קיומם של חילוקי דעות ממשיים בין הצדדים בדבר עצם החוב הנטען" לא העלו הנתבעות כל נימוק עובדתי או משפטי לביטול או להפחתת פיצויי הלנת שכר עבודה. 65. 53. בכל הנוגע לחיוב בפיצויי הלנת שכר בשל אי תשלום שכר מינימום על פי החוק, הרי משדחינו מכל וכל את גרסתן העובדתית של הנתבעות כי התובעת עבדה 6 שעות ביום ולא 8 שעות ביום, וכי שכרה של התובעת שולם על בסיס שעות עבודה בפועל, לא נותרה למעשה עילה לביטול או להפחתת פיצויי הלנת שכר. גם אם נניח, לטובת הנתבעות, כי חישוב שכר המינימום ששולם לתובעת על בסיס מכפלת ימי עבודה בשעות עבודה במקום חישוב שכר המינימום על בסיס שכר מינימום חודשי חלקי יחסית להיקף המשרה נעשה בתום לב, הרי אין כל הצדקה להפחתה עקבית ושיטתית של שעות העבודה בעדן שולם לתובעת שכר. למעשה, מידי חודש, לא שולם לתובעת שכר בעד 44 עד 66 שעות בהן עבדה בפועל. 66. 54. נראה לנו, כי המדיניות הראויה שעל בית הדין לנקוט, כאשר מדובר במקרה של אי תשלום שכר מינימום באופן עקבי ושיטתי, במשך תקופה ארוכה, היא חיוב המעביד בפיצויי הלנת שכר משמעותיים. אין להשאיר את הוראת סעיף 8 לחוק שכר מינימום כ"אות מתה" חסרת נפקות מעשית. מדיניות בית הדין צריכה להיות כזו אשר תרתיע מעסיקים ותהפוך את הפרת הוראות חוקי המגן לבלתי כדאית. 67. 55. על יסוד האמור לעיל, מן הראוי היה לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויי הלנת שכר, ואף בתשלום פיצויי הלנת שכר מוגדלים. 68. 56. נותרה לדיון טענת הנתבעות כי לנוכח מועד הגשת התביעה, תביעתה של התובעת לפיצויי הלנת שכר התיישנה. 69. 57. כאמור לעיל, שכרה של התובעת הולן באופן עקבי ושיטתי בתקופה מרץ 1992 עד יולי 1996. תביעתה של התובעת הוגשה ביום 1.1.98. 70. 58. סעיף 17א לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 (להלן - חוק הגנת השכר) קובע כמפורט להלן: (א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 (להלן - בית דין אזורי), תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של 90 יום. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות. (ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א). 71. 59. בע"ע 195/99 מרוביץ נ' עמישב שירותים בע"מ (פד"ע לד 198) קבע בית הדין הארצי לעבודה (בסעיף 6) כי הוראת סעיף 17א(ב) חלה רק כאשר שכרו של העובד שולם, אך באיחור, ואינה חלה כאשר שכרו של העובד לא שולם כלל. בית הדין הארצי לעבודה הסיק זאת מנוסח הצעת החוק ומדברי הכנסת, בהם דובר על תקופת התיישנות בת 60 יום. לאור זאת, קבע בית הדין הארצי כי הארכת תקופת ההתיישנות במקרה של הלנה חוזרת נוגעת רק לשכר מולן שלגביו תקופת ההתיישנות היא של 60 ימים או 90 ימים, דהיינו לגבי שכר שהולן ושולם באיחור. בית הדין הארצי היה מודע לכך כי יש במצב דברים זה חוסר סבירות, שכן אין נימוק שלא להאריך את תקופת ההתיישנות גם בנוגע לשכר מולן שכלל לא שולם, אולם סבר שתוצאה זו מתחייבת מלשון החוק. 72. 60. יתכן, שניתן לתת פרשנות אחרת להוראת סעיף 17א לחוק הגנת השכר, מהפרשנות שניתנה לו על ידי בית הדין הארצי בעניין מרוביץ. מבחינת תכלית החוק - מתן אפשרות לעובד שחשש לתבוע את מעבידו במהלך תקופת עבודתו לתבוע במועד מאוחר יותר - ברור שיש מקום לקבוע תקופת התיישנות בת שלוש שנים גם לגבי שכר שכלל לא שולם. מובן, שעובד שמעביד מלין חלק משכרו, חושש גם כן להגיש תביעה נגד מעבידו. יתכן, שניתן היה לפרש את סעיף 17א(ג) כחל על תביעה לפיצויי הלנת שכר שחלפה לגביה תקופת ההתיישנות של שנה במועד תיקון הוראת סעיף 17א לחוק. אולם אנו, כערכאה ראשונה, מחוייבים לפסוק בהתאם לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, ולא בידינו לסטות מהפרשנות שניתנה לסעיף 17א לחוק על ידי בית הדין הארצי לעבודה. 73. 61. שאלה נוספת המתעוררת היא האם הוראות חוק הגנת השכר לעניין תקופת ההתיישנות חלות על פסיקת פיצויי הלנת שכר מוגדלים, בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק שכר מינימום. נראה לנו, כי על אף שאין בחוק שכר מינימום הפנייה מפורשת להוראות חוק הגנת השכר, חלות כל הוראות חוק הגנת השכר (למעט שיעור פיצויי ההלנה, לגביו ניתן לבית הדין שיקול דעת בסעיף 8 הנ"ל) על פסיקת פיצויי הלנת שכר על פי הוראת סעיף 8 הנ"ל. למרות החומרה שבהלנת שכר מינימום, נראה לנו שלא ניתן לקבוע כי תביעה לפיצויי הלנת שכר מינימום אינה כפופה כלל למגבלות ההתיישנות הקבועות בחוק הגנת השכר. 74. 62. לאור כל האמור, התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין הלנת שכר מינימום, נדחית. כפועל יוצא מכך, הפרשי שכר המינימום המגיעים לתובעת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד לתשלום שכר כל חודש בו הולנו הפרשי השכר ועד למועד תשלומם בפועל. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת 75. 63. לגרסת התובעת, נסיבות סיום עבודתה בנתבעות היו כמפורט להלן: 76. 63.1. במהלך חודש יוני 1996 הודיעו לה ממשרדי הנתבעת 1, כי עליה לעבור לעבוד במתקן אחר של "בזק". מעבר למתקן אחר של בזק לא היה נוח לה. הנתבעת 1 הסכימה להשאיר אותה במתקן "בזק" ביד אליהו, ולא להעביר אותה למקום אחר, וכך המשיכה לעבוד במתקן בזק עד ליום 22.5.97. במועד זה הודיעו לה על סיום עבודתה, וזאת ללא כל הודעה מוקדמת. 77. 63.2. התובעת טענה כי לא הגיע לידיה מכתב הנתבעות מיום 15.4.97 (ת/ 7), במועד בו נשלח, אלא רק לאחר שבא כוחה שלח מכתב דרישה לנתבעות (ת/ 6). 78. 63.3. במהלך חודש אוקטובר 1996, בעודה מועסקת על ידי נתבעת 1, שולם לה, באופן מוזר, סך של 5,400 ₪ על חשבון פיצויי פיטורים. לצורך קבלת הפיצויים הנ"ל, נדרשה לחתום על טופס "אישור קבלת פיצויים". מאחר ולא שלטה בשפה העברית ולא הבינה את הכתוב בטופס הנ"ל, פנתה למר יהודאי וביקשה לברר זאת עמו. לטענתה, השיב לה מר יהודאי כי אם היא מעוניינת להמשיך לעבוד במתקן בזק ביד אליהו היא חייבת לחתום על האישור. עקב חששה לאבד את מקום עבודתה, חתמה בלית ברירה על הטופס, אולם ציינה בשפה הרוסית בכתב ידה כי היא חותמת עליו מתוך לחץ. לתצהירה של התובעת צורף המסמך עליו חתמה (ת/ 5), כאשר בשולי המסמך נכתב בשפה הרוסית "אני מחתימה את המסמך הזה ולא מבינה כל כך טוב מה שכתוב כאן בעברית וגם כן תחת לחץ של קבלן". 79. 63.4. בחקירה הנגדית חזרה התובעת על טענתה כי לא קיבלה את המכתב ת/ 7, וכן כי מנהל הנתבעות אמר לה לעזוב את מתקן בזק ביד אליהו, "בצעקות". לדבריה, לא נדרשה לעבוד במקום אחר, ולא ידעה כי בבזק יד אליהו ניתן היה לעבוד רק 6 שעות (פרוטוקול ע' 31 - 32). 80. 64. מנהל הנתבעות, מר יהודאי, טען בתצהירו כמפורט להלן: 81. 64.1. בחודש יולי 1996 נתבעת 1 הפסידה מכרז למתן שירותי נקיון במתקן בזק ביד אליהו, ובמכרז זכתה חברת אחים עובדיה בע"מ. 82. 64.2. במכתב מיום 17.6.96 (נ/ 2) הודיעה הנתבעת לתובעת על העברתה למתקן אחר. 83. 64.3. התובעת סירבה לעבור למתקן בזק, ודרשה לאפשר לה להמשיך לעבוד במתקן בזק ביד אליהו. כמו כן דרשה כי ישולמו לה פיצויי פיטורים בשל חילופי חברות הנקיון במתקן בזק. 84. 64.4. לסיום הפרשה, לפנים משורת הדין, הוצע לשלם לתובעת סך של 4,800 ₪. התובעת לא התנגדה להסדר אולם ביקשה תוספת לתשלום הנ"ל, והוא סירב לדרישה להעלות את התשלום. במהלך חודש אוקטובר 1996 ביקשה התובעת לשקול את ההצעה שניתנה לה בחודש יולי 1996. התובעת שוב ביקשה תוספת, ולאחר בדיקה עם הנהלת החשבונות, הודיע לתובעת כי הוא יכול להוסיף 600 ₪ ותו לא. (יש לציין, כי על פי סעיף 29 לתצהיר מנהל הנתבעות, 600 ₪ שולמו כ"פדיון חופשה", וכך גם על פי תלוש השכר נ/ 4 שצורף לתצהירו). 85. 64.5. לחברת האחים עובדיה, שזכתה במכרז, לא היתה אפשרות לספק שירותי ניקיון אותה עת לחברת "בזק", והיא מסרה את העבודה במתקן בזק יד אליהו לנתבעת 3 כ"קבלן משנה". התובעת המשיכה לעבוד במתקן בזק "יד אליהו" כעובדת נתבעת 3. 86. 64.6. בחודש 4/97 זכתה נתבעת 1 במכרז לביצוע עבודות הנקיון במתקן בזק ביד אליהו. על פי תנאי המכרז, על נתבעת 1 היה להציב עובדת אחת ל- 6 שעות עבודה ביום. היות ובאותה עת התובעת הועסקה ביום עבודה בן 8 שעות, הוצע לה לעבור למקום עבודה אחר באותם תנאי העסקה ובאותם תנאי שכר, וזאת על מנת למנוע הרעה בתנאי עבודתה. על כך הודע לתובעת במכתב מיום 15.4.97 (ת/ 7). התובעת דחתה את ההצעה, וביקשה מכתב פיטורים, על מנת שתוכל לתבוע דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי, ויחד עם זאת תמשיך לעבוד על שם בעלה. הנתבעת 1 סירבה, ולכן סיימה התובעת את עבודתה בנתבעת 1. 87. 65. בחקירתו הנגדית חזר מנהל הנתבעות על גרסתו בתצהיר. לטענתו, בחודש 10/96 שולמו לתובעת פיצויי הפיטורים לפנים משורת דין, עקב העובדה שהיא אמרה שהיא זקוקה לכסף, ולנוכח פנייתו של מנהל המרכזת. 88. 66. יש לציין, כי ביום 28.5.1997 נכתב מכתב נוסף לתובעת, (ת/ 2), בו מאוזכר עניין תשלום פיצויי הפיטורים בחודש אוקטובר 1996, ומצויין כי תשלום זה בוצע לפנים משורת הדין, כיון שהוצעו לתובעת מקומות עבודה חלופיים והיא סירבה להם ועמדה על רצונה והודיעה כי היא מבקשת להמשיך לעבוד בבזק יד אליהו עם הקבלן החדש. 89. 67. לאחר ששקלנו את עדויות הצדדים, אנו מעדיפים את גרסת התובעת כי פוטרה מעבודתה ביום 22.5.97, וכי לא הוצע לה, סמוך למועד זה, לעבור למקום עבודה חלופי, מנימוקים שיפורטו להלן. 90. 68. כאמור, ביום 28.5.97 נשלח לתובעת מכתב מאת נתבעת 1 שכותרתו "סיכום דברים" (ת/ 2). במכתב זה אין ולו מלה אחת על כך שהוצעה לתובעת עבודה חלופית בחודש אפריל 1997 והתובעת סירבה להצעה זו. מכתב זה מתייחס אך ורק להעברת תשלום פיצויי הפיטורים בחודש אוקטובר 1996 ולטענות נוספות שיש לנתבעת 1 כלפי התובעת. סביר, שאילו אכן נשלח לתובעת המכתב ת/7, היה מכתב זה מאוזכר במכתב מיום 28.5.97. העובדה שמכתב זה אינו מאוזכר במכתב שכותרתו "סיכום דברים", מאשרת את טענת התובעת כי המכתב מיום 15.4.97 לא נמסר לה על ידי הנתבעות. זאת ועוד. עצם העובדה שהנתבעות דאגו שהמסמך ת/ 5 יהיה חתום לאחר יום 22.5.97, מעידה גם כן כי הנתבעות ידעו שהן חייבות בתשלום פיצויי פיטורים לתובעת, ולכן ניסו לדאוג שיהיה בידן אישור על תשלום פיצויי פיטורים לתובעת. 91. 69. יש לציין כי גם בנושא "התוספת" לפיצויי פיטורים בסך של 600 ₪ היו למנהל הנתבעת גרסאות סותרות, כאשר מצד אחד הוא טען שהסכים להוסיף סכום זה ל"פיצויים" ומצד שני נטען (וכך גם נכתב בתלוש השכר) כי סכום זה שולם בגין פדיון חופשה. 92. 70. מעבר למפורט לעיל, התרשמותנו הכללית מאמינות התובעת ומנהל הנתבעות מביאה אותנו למסקנה שאנו מעדיפים את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעות. התרשמנו מכנותה ואמינותה של התובעת, ואנו נותנים אמון בדבריה. 93. 71. האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתה? התשובה לשאלה זו חיובית. אמנם, בחודש יולי 1996 התחלפה פורמלית המעבידה של התובעת, והתובעת החלה להיות מועסקת על ידי נתבעת 3. אולם, התובעת עבדה באותו מקום עבודה במשך כל תקופת העבודה, ולכן המעביד האחרון חייב בתשלום פיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתה. כאמור בסעיף 10 לעיל, על פי הודאת הנתבעות יש לראות בכולן מעסיק אחד. לפיכך, שלוש הנתבעות, ביחד ולחוד, חייבות בתשלום פיצויי פיטורים לתובעת בגין כל תקופת עבודתה. 94. 72. חשוב לציין, שפיצויי הפיטורים, שלכאורה שולמו לתובעת בחוד 10/96, אינם מהווים את מלוא פיצויי הפיטורים להם היתה זכאית התובעת בגין תקופת עבודתה שעד לחודש יולי 1996. זאת, הן בגלל שלא שולמו פיצויי פיטורים בגין התקופה פברואר 1992 עד אוגוסט 1992, והן בגלל שלא שולמו פיצויי פיטורים על מלוא שכר המינימום שהגיע לתובעת. לכן, בנסיבות מקרה זה, אין לראות את התובעת כמי שקיבלה פיצויי פיטורים בגין התקופה פברואר 1992 עד יולי 1996. עם זאת, יש להפחית מכל סכום שייפסק לזכות התובעת את הסכום ששולם לה בחודש 10/96 בגין פיצויי פיטורים. 95. 73. לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת, כמפורט להלן. 96. 74. את פיצויי הפיטורים ותמורת הודעה מוקדמת המגיעים לתובעת יש לחשב על בסיס שכר המינימום שהגיע לה בחודש מאי 1997. בחודש מאי 1997 עמד שכר המינימום על סך של 2,348.88 ₪, ו- 8/9 משכר המינימום הנ"ל הוא סך של 2087 ₪. 97. 75. התובעת זכאית איפוא לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 2,087 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.5.97 ועד למועד התשלום בפועל. 98. 76. התובעת תבעה הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 5,019 ₪. כיון שלא ניתן לפסוק לתובעת יותר ממה שנתבע בכתב התביעה, אנו קובעים שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 5,019 ₪. 99. 77. באשר לחיוב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים: כאמור, בחודש יולי 1996 חל חילוף פורמלי בזהות מעבידתה של התובעת. כמו כן, שילמו הנתבעות לתובעת פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה שעד חודש יולי 1996, על פי חישובן. תקופת העבודה אצל המעבידה הפורמלית האחרונה, נתבעת 3, היתה פחותה משנה. עם זאת, התכחשו הנתבעות לזכותה של התובעת לפיצויי פיטורים, וכן לא שילמו לה פיצויי פיטורים על מלוא שכר המינימום על פי החוק. 100. 78. בהתחשב בכל הנסיבות כמפורט לעיל, נראה לנו שיש מקום להטיל על הנתבעות תשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, אולם חלקיים, וגם זאת רק מיום הגשת התביעה. לכן, אנו קובעים כמפורט להלן: 101. 78.1. סכום הפרשי פיצויי הפיטורים כמפורט בסעיף 77 לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.5.97 ועד ליום 1.2.98, המועד להגשת כתב הגנה. 102. 78.2. החל מיום 1.2.98 ועד למועד מתן פסק הדין, סכום הפרשי הפיצויים ישא פיצויי הלנת פיצויי פיטורים חלקיים, בשיעור של 50% מפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים. 103. 78.3. אם סכום הפרשי פיצויי הפיטורים לא ישולם לתובעת בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לנתבעות פסק הדין, הרי שהחל מיום מתן פסק הדין ישא הסכום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים. פיצוי בגין עגמת נפש 104. 79. הלכה פסוקה היא, כי במקרים הראויים, רשאי בית הדין לפסוק פיצוי גם בגין עגמת נפש (ע"ע 300084/98 עלי בלום נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי כרך לב(1) 183, ופסקי הדין שאוזכרו בסעיף 10 לפסק הדין הנ"ל). יחד עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי פיצוי בגין עגמת נפש וכל נזק שאינו נזק ממון ייפסק רק במקרים קשים וחריגים (דב"ע נג/99-3 מצגר נ' מדינת ישראל, פד"ע כו' 563). 105. 80. נראה לנו כי בנסיבות המקרה הנדון, יש מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש, בנוסף לסכומים שנפסקו לתובעת בגין אי תשלום שכר מינימום על פי החוק ופיצויי פיטורים. בעת העסקת התובעת על ידי הנתבעות היא היתה עולה חדשה, אשר התמודדה עם קשיי קליטה רבים - אי ידיעת השפה, העדר אפשרות לעבוד במקצועה, מצוקה כלכלית, הכרח לעבוד בעבודה שאינה הולמת את השכלתה וכישוריה, ועוד. אם לא די בכך, הרי שהנתבעות באופן שיטתי ועקבי לא שילמו לה את שכר המינימום שהגיע לה על פי החוק, תוך ניצול מצבה הנחות של התובעת, ולבסוף פיטרו אותה לאלתר, ללא מתן הודעה מוקדמת. 106. 81. מעבר לנזק הכספי שנגרם לתובעת באי תשלום מלוא השכר שהגיע לה על פי החוק, נראה לנו שבמקרה הנדון נגרם לתובעת נזק שאינו נזק ממון, וכפי שתיארה זאת התובעת בתצהירה" "הרגשה של חוסר האונים שלי אל מול כוחן של הנתבעות, אשר לא זו בלבד שלא היה בידי להתעמת איתן, נמנעתי מכך כדי לא לאבד את מקור הפרנסה ששימש למחייתי ומחיית משפחתי". 107. 82. בנסיבות המקרה הנדון, נראה לנו שבנוסף לנזק הכספי, פגעו הנתבעות בכבודה כאדם של הנתבעת, ועל כך זכאית היא לפיצוי בגין עגמת נפש. 108. 83. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעות לשלם לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 3000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.98 ועד למועד התשלום בפועל. 109. 84. לסיכום, אנו מחייבים את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא להן פסק הדין, כמפורט להלן: 110. 84.1. הפרשי שכר מינימום - כמפורט בסעיף 48 לעיל, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור בסעיף 62 לעיל. 111. 84.2. תמורת הודעה מוקדמת, כמפורט בסעיף 75 לעיל. 112. 84.3. פיצויי פיטורים, כמפורט בסעיף 76 לעיל. 113. 84.4. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, כמפורט בסעיף 78 לעיל. 114. 84.5. פיצוי בגין עגמת נפש, כמפורט בסעיף 83 לעיל. 115. 85. בתצהירה של התובעת לא הובאו כל ראיות בנוגע לתביעותיה להפרשי דמי מחלה, ותביעה זו גם לא אוזכרה בסיכומי הטענות. לפיכך, יש לראות את התובעת כמי שזנחה תביעה זו. 116. 86. בנוסף לסכומים כמפורט בסעיף 84 לעיל, ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובעת הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהיום, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. שכר מינימום