החלטה 1. כללי מונחת בפני בקשה למחיקת התביעה על הסף נגד הנתבעת 3, (להלן: "כלל") מחמת התיישנות התביעה כלפיה. 2. תמצית העובדות הדרושות 2.1 2.1 התובע היה שוכר ומפעיל של קונדיטוריה ודברי מאפה ברחוב ברקוביץ 7 בפתח תקווה (להלן: "העסק"). החנות בה התנהל העסק היתה בבעלות של מר טוביה שטרנברג שהשכירה לתובע (להלן: "שטרנברג"). 2.2 2.2 ביום 7.1.97 בעת שהלכה הגב' ציפין על המדרכה בסמוך לעסק, היא החליקה ונפלה (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה הגישה הגב' ציפין תביעת נזקי גוף לבית משפט השלום בפתח תקוה ת. א. 4235/97 (להלן: "התובענה") כנגד התובע וכנגד מר שטרנבג. הנתבע 1, העו"ד (להלן "העו"ד") ייצג את שטרנברג ואת התובע בתובענה. 2.3 2.3 ביום 8.3.99 ניתן פסק דין חלקי בתובענה (כבוד השופט מקובר) ובו נקבע כי לא קיימת חבות של שטרנברג להתרחשות התאונה ולכן דין התביעה נגדו להידחות. עם זאת מצא בית המשפט אחריות של התובע לתאונה תוך שקיימת רשלנות תורמת מצדה של הגב' ציפין בשיעור של 40%. ביום 16.3.99 ניתן פסק דין סופי בתובענה אשר אישר את הסכמת הצדדים להצעת בית המשפט ולפיו חויב התובע לשלם לציפין את הסך 45,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט (להלן: "פסק הדין") . 2.4 2.4 ביום 21.2.02 הוגשה התביעה שבפני לבית משפט השלום בתל אביב שהועברה בהמשך לבית משפט זה. התביעה הוגשה במקור רק נגד העו"ד וחברת הביטוח איילון שהינה המבטחת של העו"ד. אלו מצידם הגישו הודעת צד ג' לסוכן הביטוח וסוכנות הביטוח של התובע. 2.5 2.5 ביום 15.6.03 הוגש כתב תביעה מתוקן ובו הוספה כלל כנתבעת. 2.6 2.6 בכתב התביעה המתוקן טוען התובע כי כלל ביטחה את העסק בפוליסה מסוג מטריה משולבת לבתי עסק הכוללת כיסוי למקרה של נזק לצד שלישי וכי היתה בתוקף בעת התאונה (להלן: "הפוליסה"). הפוליסה היתה על שם שטרנברג אך הואיל והתובע הפעיל את העסק היה לו אינטרס ביטוחי ממשי לבטח את העסק והוא אף זה ששילם בפועל את דמי הפרמיה לכלל. מכאן הטענה שהתובע היה בגדר מבוטח על פי הפוליסה וככזה הוא היה זכאי לשיפוי מכלל בקשר עם נזקי התאונה. 2.7 לטענת התובע העו"ד התרשל בניהול ההגנה בתובענה בכך שלא שלח הודעת צד ג' נגד כלל, ובאופן שבית המשפט היה אמור לחייב את כלל בכל תשלום שיחוייב התובע, אם יחוייב, כלפי ציפין וזאת מכוח הפוליסה המעניקה גם הגנה משפטית. 2.8 עוד נטען בתביעה כי העו"ד נתן לתובע ייעוץ שגוי באומרו שפוליסת הביטוח אינה חלה על המקרה ובכך נפגעה זכות התובע לשיבוב מכלל. בנוסף נטען כי העו"ד גרם לכך שהתביעה כנגד כלל התיישנה וכן כי לא יעץ לתובע להגיש חוות דעת נגדית מטעמו בתביעה בקשר לנזק הרפואי שנגרם לציפין. 2.9 העו"ד הכחיש בכתב ההגנה את חבותו. לדידו הוא לא התרשל כלפי התובע לפי שממילא לא זכאי התובע לכיסוי על פי הפוליסה זאת בין היתר גם על סמך בירור שערך העו"ד עם סוכנות הביטוח, צד ג' בפני, ועל האמור בהסכם השכירות שבין התובע לבין שטרנברג. 2.10 בכתב ההגנה של כלל נטען כי דין התביעה להימחק על הסף מחמת התיישנות הן מהטעם הדיוני והן מהטעם המהותי. עוד טענה כלל כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפיה מאחר שהתובע אינו מבוטח על פי הפוליסה אלא רק שטרנברג לפי ששמו אינו נקוב בפוליסה. לחילופין נטען כי התובע הפר את הוראות הפוליסה בכך שלא דיווח מיד לכלל על מקרה הביטוח ואף הגיע להסכמה דיונית עם ציפין ללא הסכמת כלל. 3. החלטתי זו תתמקד רק בטענת כלל לפיה דין התביעה להידחות נגדה מחמת התיישנות. בהקשר זה אציין כי לבית המשפט הוגשו סיכומי טענות על ידי כלל ועל ידי העו"ד ואיילון. התובע הצטרף לטענות ב"כ העו"ד ואיילון. 4. המועדים מן הראוי למקד את התאריכים השונים הדרושים להכרעה: מועד אירוע התאונה היה ביום 7.1.97. התובענה בבית משפט השלום בפתח תקווה הוגשה ביום 6.10.97. פסק הדין בתובעה ניתן ביום 16.3.99. התביעה שבפני הוגשה במקור ביום 21.2.02. התביעה המתוקנת בה צורפה כלל כנתבעת הוגשה ביום 11.6.03. המסקנות העולות מהאמור הן: כתב התביעה הוגש נגד כלל כ- 6.5 שנים לאחר התאונה, קרוב ל 6 שנים לאחר שהוגשה התביעה על ידי ציפין, ולמעלה מ-4 שנים לאחר מתן פסק הדין בתובענה. 5. טענות הצדדים הדין הרלוונטי לענייננו מצוי בחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). תקופת ההתיישנות קבועה בסעיף 31 לחוק קובע: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח." בסעיף 70 לחוק נקבע סייג לכלל ולפיו מורכת תקופת ההתיישנות באופן הבא: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח." כל אחד הצדדים נותן פרשנות אחרת להוראות החוק ולהלכה בקשר עם התיישנות התביעה כלפי כלל. לגרסת התובע, העו"ד ואיילון אזי יש ליתן להוראות סעיף 70 פרשות דווקנית היינו כל עוד לא התיישנה התביעה של הניזוק כלפי המבוטח, לא התיישנה תביעת המבוטח כלפי המבטח ללא קשר לשאלת המועד בו נודע לראשונה למבוטח על עלית התביעה של צד ג' נגדו וכן האם הסתיימה התביעה של הניזוק נגד המבוטח. מכאן, מאחר וטרם חלפו שבע שנים מאז אירוע התאונה ועד הגשת כתב התביעה המתוקן, אלא רק 6.5 שנים, דין טענת ההתיישנות להידחות. בהקשר זה נסמך ב"כ ארנברג על פסק הדין בעניין דנ"א 5916/02 משמר חברה לשמירה נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו (5) 170 (להלן: "הלכת משמר"). לעומתו טוענת ב"כ כלל, כי סעיף 70 לחוק לא חל מקום שבו היה ידוע למבוטח על תביעת צד שלישי נגדו והוא נמנע מלנקוט בהליכים נגד המבטח ואין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות במקרה זה. 6. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחנתי את ההלכה, נראית לי עמדת כלל על פני עמדת התובע, העו"ד ואיילון. מקבל אני את הטענה לפיה תכלית סעיף 70 לחוק שמהווה חריג לתקופת ההתיישנות בת שלוש שנים הקבועה בסעיף 31 לחוק היא ליתן פיתרון למקרה אשר בו טרם היה ידוע למבוטח על אירוע הנזק וזאת על מנת למנוע מצב שתביעתו של המבוטח כנגד המבטח תתיישן לפני שהוגשה תביעת צד ג' נגד המבוטח, ולפיכך איפשר המחוקק הארכת תקופת ההתיישנות. עמדה זו הובהרה מפורשות בהלכת משמר על ידי כבוד השופט מצא בסעיף 6 לפסק הדין באמצו בין היתר את דברי כבוד השופט אור (כתוארו אז) בע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3) 442 בעמוד 449: ".מרוץ ההתיישנות של תביעת המבוטח נגד המבטח בביטוח אחריות מתחיל עם היוולד עילת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח. מכיוון שהמבוטח צפוי להיתבע על-ידי הצד השלישי במשך כל תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגדו, ואורכה של זו במקרה הרגיל הוא שבע שנים, בא סעיף 70 וקובע לגבי ביטוח אחריות חריג לתקופת ההתיישנות הרגילה בת שלוש השנים של תביעת מבוטח נגד המבטח. לולא הוראה זו של סעיף 70, המבוטח היה עלול להיתבע על-ידי הצד השלישי לאחר חלוף שלוש שנים ממקרה הביטוח, כשתביעתו של המבוטח כלפי המבטח כבר התיישנה". בנסיבות משמר נקבע כי היה על המבוטחת לצרף את המבטחת לכל המאוחר בתום שבע שנים מיום שהיא נתבעה אך מאחר והיא עשתה כן רק בתום 8 שנים לאחר מכן, חלה התיישנות. בהבדל ממשמר, אזי במקרה שבפני לא היתה כל מניעה בפני התובע לצרף את כלל מיד לאחר שהוגשה תביעת ציפין נגדו ולא ניתן כל נימוק ענייני מדוע לא עשה כן. למותר לציין כי טענת העו"ד ואיילון כי לא היה כיסוי לחבות התובע, אינה יכולה לשמש הנמקה לעניין זה. המסקנה הינה כי אם התכלית לשמה ניתן החריג לתקופת ההתיישנות הקבוע בסעיף 70, אינה דרושה, אזי אין מקום להארכת תקופת ההתיישנות. עוד אפנה בהקשר זה לאמור בהלכת משמר בה נקבע במפורש כי מטרת סעיף 70 היינו הסייג להארכת תקופת ההתיישנות, היא רק אם לא היתה או לא יכלה להיות ידיעה למבוטח על עילת תביעה של הצד השלישי כלפיו וכזאת לא היה במקרה שבפני וכאמור בדברי בית המשפט: "ובכן, סעיף 70 אכן מאריך ביחס לתביעת שיפוי של מבוטח בביטוח אחריות את תקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה בסעיף 31 לשאר תביעות של מבוטחים נגד מבטחיהם. ככלל, ואם אין מתקיימת עילה להארכה נוספת של תקופת ההתיישנות - כגון על-פי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בשל היעדר ידיעה או אפשרות ידיעה אודות קיומה של עילת הצד השלישי כנגדו - תקופת ההתיישנות לתביעת השיפוי של המבוטח נגד המבטח תחושב כחופפת את תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגד המבוטח". (ההדגשה שלי-א.א.) מאמץ אני גם את האמור בפסק הדין בעניין ע"א (ת"א) 1810/00 עיריית חיפה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ., דינים מחוזי כרך לג (2) עמוד 400. באותו מקרה שנסיבותיו דומות לזה שבפני קבעה כבוד השופטת קובו בהסכמת יתר חברי ההרכב כי שעה שהוגשה תביעה נגד המבוטח היה עליו להגיש את התביעה נגד המבטח וכי אין לאפשר מצב בו הוגשה תביעה ויינתן פסק דין נגדו מבלי שהמבטח יהיה מעורב וכדבריה: "אין ספק כי סעיף 70 לחוק ההתיישנות נועד להגנת המבוטח, אולם המקרה אותו ראה המחוקק לנגד עיניו אינו זה המונח לפנינו - הסעיף נועד למנוע פגיעה במבוטח תמים עקב ההפרש בין תקופת ההתיישנות הארוכה המוקנית לצד ג' בהגישו תביעה נגד המבוטח, לבין תקופת ההתיישנות הקצרה הקבועה בסעיף 31. ברם המערערת שלפנינו אינה "תמימה" - משהוגשה תביעת צד ג' נגדה, אין מקום להשתמש בסעיף, שהרי המערערת יכולה היתה להגיש תביעתה נגד המשיבה כבר עם קבלת כתב התביעה נגדה, או לחלופין להגיש הודעת צד ג' נגד המשיבה. משלא עשתה כן - אין לה להלין אלא על עצמה". בחנתי את טענות ב"כ העו"ד ואיילון החולק על פרשנות בית המשפט המחוזי דלעיל. לדידו אין הוראה בדין המחייבת את המבוטח להגיש הודעת צד שלישי כנגד המבטחת ונשמרת זכותו של המבטח לפי סעיפים 22-24 לחוק בקשר עם הכשלה של ברור החבות, באם לא נמסרו לו הפרטים הדרושים ומתן אפשרות לברר את התובענה של הצד השלישי. אין בידי לקבל עמדה זו לפי שההגנה המוענקת בסעיפים 22-24 למבטח אינה שוללת את הוראת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 ואין בהם בכדי להרחיב את תקופת ההתיישנות כאשר מטרת הארכתה כקבוע בסעיף 70 יכלה היתה להיות מושגת קודם לתום שלוש שנות ההתיישנות הקבועות בסעיף 31. אף דין הטענה כי המבטח, כלל, קיבל תגמולי ביטוח ואין לאפשר לו להתחמק מתשלום תגמולי הביטוח מאחר וידוע כי חברות הביטוח משאירות רזרבות כספיות עד תום שבע שנים מיום האירוע- הנזכרת בסעיף 8 לתגובת ב"כ העו"ד וכלל- להידחות. טענה זו טעונה הוכחה וכזאת לא היתה בפני ואף אם היתה מוכחת, אין בכך כדי להתגבר על טענת ההתיישנות לפי ששאלת רזרבות כספיות בידי הנתבע אינה גוברת לעניות דעתי על טענת התיישנות. מאחר וקיבלתי את טענת ההתיישנות מבחינת הפן המהותי, לא ראיתי מקום לדון בטענה בדבר ההתיישנות הדיונית מחמת שלא הוגש כתב תשובה על ידי התובע לטענת ההתיישנות שהועלתה בכתב ההגנה של כלל, במיוחד משלא הוגשה תגובה עניינית של ב"כ התובע לעניין זה. 7. סוף דבר אני מורה כי התביעה נגד כלל תימחק על הסף . לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות. 8. לאור התוצאה אליה הגעתי ועל מנת לקדם ברור התובענה אני מורה: הצדדים יגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים לרבות תיק מוצגים וחוות דעת, באופן שמסמך אשר לא יוגש במועד, לא ניתן יהיה להגישו במועד מאוחר יותר. התצהירים יוגשו במועדים הנקובים להלן וזאת על מנת שקודם לקדם המשפט שנקבע בזאת ליום 14.7.04 יהיו בפני בית המשפט התצהירים של כל הצדדים. התובע בתוך 21 יום מהיום, עם העתק ישירות ליתר הצדדים, הנתבעים בתוך 21 יום לאחריו, והצדדים השלישיים תוך 21 יום לאחר מכן גם כן עם העתק ישירות לב"כ הצדדים האחרים. ככל שמבקש מי מהצדדים להסתמך על חוות דעת מומחים, יצורפו אלה לתצהירים מטעמו, על אף האמור בתקנות סדר הדין (עדות מומחים) תשל"ז- 1958 . הצדדים ידאגו להוציא בקשה מנומקת לזימון עדים שמסיבה כלשהי לא ניתן יהיה להשיג מהם תצהיר, שאם לא כן - לא תותר עדותם. תביעה נגד עורך דיןעורך דיןהתיישנות