פסק דין 1. התובע, תושב מזרח ירושלים בטח את מכוניתו אצל הנתבעת. התובע טוען כי המכונית נגנבה ביום 29/10/97 באזור התחנה המרכזית בת"א. הנתבעת דחתה את דרישת התובע לפצותו בגין הגניבה. 2. הנתבעת הגישה בקשה למחיקה על הסף של התביעה בשל כל אחד מן הנימוקים הבאים: א. התובע לא קיבל היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ב. לחלופין, התובענה לא הומצאה בדרך שנקבעה בתקנות סדרי דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), התש"ל1969-. ג. בפוליסת הביטוח קיימת תניית שיפוט יחודית הקובעת באופן מפורש, כי כל תביעה משפטית המוגשת על-פי הפוליסה, תוגש בבית המשפט ברמאללה, ושם בלבד. ד. בית משפט השלום בירושלים איננו הפורום הנאות לדון בתובענה. הדיון בבקשה התנהל על דרך של סיכומים בכתב. אדון להלן בטענות הנתבעת כסדרן. 3. תקנות סדרי דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), התש"ל1969- מגדירות "אזור" ככל אחד מן השטחים המוחזקים בידי צבא הגנה לישראל. בענייננו, המדובר בנתבעת שמקום מושבה הוא בעיר רמאללה. אין חולק כי רמאללה איננה נמצאת בשטח המוחזק בידי צה"ל. לכן, לא ניתן להמציא כתבי בי דין לנתבע הנמצא ברמאללה על-פי התקנות הנ"ל. לכאורה, יש מקום בנסיבות אלה לנקוט בדרך שנקבעה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, בדבר המצאת מסמכים אל מחוץ לתחום המדינה (סימן ה' לפרק ל"ב לתקנות). ואולם, בענייננו יש רלבנטיות להוראות חוק נוסף, הוא חוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חרום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח1977-. סעיף 1 לתוספת לחוק זה מגדיר "אזור", כ"כל אחד מאלה: יהודה ושומרון וחבל עזה למעט שטחי המועצה הפלסטינית". "שטחי המועצה הפלסטינית" הם "השטחים הכלולים, מעת לעת, בתחום הסמכות הטריטוריאלית של המועצה לפי ההסכם". ההסכם הוא הסכם הביניים הישראלי פלסטיני מיום 29/9/95. אין מחלוקת בין הצדדים, כי העיר רמאללה נמצאת בשטחי המועצה הפלסטינית, ולכן איננה נמצאת באזור. ביום 20/1/99 פורסם צו שעת חרום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בענינים אזרחיים), תשנ"ט1999- (ק"ת התשנ"ט, בעמ' 278) (להלן: הצו), בו נקבע, בסעיף 3 שבו, כדלקמן: "3. (א) מסמך שמבקשים להמציאו למי שנמצא בשטחי המועצה הפלסטינית, יימסר לממונה, וזה יפעל להמצאתו בשטחי המועצה הפלסטינית. (ב) צד המבקש להמציא מסמך כאמור יצרף לו תרגום לערבית, מאושר בידי עורך דין ישראלי. (ג) על המצאת מסמך לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סימן ה' בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין, תקנות סדרי דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), התש"ל1969-, או תקנות בית הדין לעבודה (המצאת מסמכים בשטחים המוחזקים), התש"ל1969-". העולה מן המקובץ, כי החל מיום 20/1/99 יכול בית משפט בישראל לקנות סמכות בינלאומית לגבי נתבע הנמצא בשטחי הרשות הפלסטינית על-ידי המצאת כתבי בי הדין לידיו בדרך שנקבעה בצו. 4. הצו פורסם לאחר שהוגשה התביעה שבפני, ואולם בהיותו קובע הסדר דיוני, יש להחילו באופן אקטיבי, גם על הליכים תלויים ועומדים (ראה: ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עירית פתח תקווה, פ"ד מו (4) 778, בעמ' 781 - 782). מכאן, כי התובע יכול להמציא לנתבעת את כתב התביעה באמצעות הממונה, באופן שנקבע בצו, ובכך לתת מענה לשתי הטענות הראשונות שבפי הנתבעת. ואולם, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן לפטור את התובע גם מנקיטת הפעולות על-פי הצו, שכן בית משפט זה קנה סמכות בינלאומית לדון בתביעה מכוח התייצבותה של הנתבעת לדיון (ראה: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 36-37, וכן: ת.א. 1075/98 נאצר אבו חיארה נ' חברת הביטוח הלאומית - החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופט ע. קמא, מיום 2/8/98 אשר צורפה לסיכומי הנתבעת). 5. בפוליסת הביטוח מופיעה תניית שיפוט ולשונה (על פי התרגום מערבית שצורף לסיכומי הנתבעת): "מובן ומוסכם בין החברה והמבוטח, כי כל תביעה משפטית המוגשת בהתבסס על פוליסה זו תוגש בבית המשפט בעיר רמאללה בלבד". לכאורה, המדובר בתניית שיפוט בינלאומית, על-פיה יש להגיש את התביעה בבית המשפט ברמאללה. בפסיקת בתי המשפט גובשו מספר מבחנים על-מנת להכריע בשאלה האם תניית שיפוט הינה ייחודית או מקבילה. כך, בע"א 9/79 קרפול נ' הורוביץ, פ"ד לד (1) 260, בעמ' 266-267, נקבע: "מהותה של תניית השיפוט, אם יחודית היא, אם מקבילה, נמדדת על-פי לשונה של ההוראה... בענין זה התגבשו בפסיקה שני כללים הרלבנטיים לענייננו: ראשית, תניית שיפוט תתפרש כתנייה יחודית רק אם יש בה לשון מפורשת ובלתי מסוייגת המעניקה סמכות שיפוט לבית משפט פלוני תוך שלילת סמכותם של בתי המשפט האחרים. . . . שנית, במקרה של ספק יש לתת את הדעת למטרת ההוראה ולמגמותיה". עוד נקבע שם, כי כאשר לשון התנייה היא "סבילה", הדבר מעיד על כך שזוהי תנייה הקובעת סמכות מקבילה, בעוד שתנייה המנוסחת בלשון "פעילה" מעידה על היותה של התנייה תניית שיפוט ייחודית (שם, בעמ' 268). עיון בנוסחו של התנאי שבפוליסה שהובא לעיל מעלה, כי המדובר בתניית שיפוט ייחודית. התנייה קובעת בלשון מפורשת ובלתי מסוייגת, שכל תביעה המוגשת על-פי הפוליסה תוגש לבית המשפט בעיר רמאללה, ושם בלבד. התנייה אף מנוסחת בלשון פעילה, שאינה מותירה ספק ואינה משתמעת לשתי פנים, והיא שוללת את סמכותם של בתי משפט אחרים, ובית משפט זה בכללם. 6. גם לאחר שהוכיחה הנתבעת, כי בפנינו תניית שיפוט ייחודית, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת, במסגרתו יחליט אם יש מקום לסטות מהסכמת הצדדים להקנות לערכאה אחרת סמכות ייחודית לדון בתובענה שביניהם. כפי שצוין בע"א 601/82, ע"א 107/83, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' C.I.S. - Continent Israel Schiffahrts G.M.B.H. ואח', פ"ד מ(2) 673, בעמ' 678 - 679: "... משהוכיח הנתבע, שאכן קיימת תניית שיפוט ייחודית החלה על הסכסוך, יפעל העיקרון של כיבוד הסכמים, ומכוחו תהיה הנטייה של בתי המשפט לעכב את הדיון. תובע, המבקש שבית המשפט יטול לעצמו סמכות ולא ייתן תוקף לתניית השיפוט הזר, חייב להראות טעם מיוחד לכך". בע"א 362/83 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' האוניה 'דונאר', פ"ד לח(2) 505, בעמ' 519, נאמר: "הכלל הוא, כאמור, כי על הצד המבקש להשתמט מנטל השיפוט הייחודי הזר, שהסכים לו, החובה להוכיח, כי קיימות נסיבות כבדות משקל המצדיקות שחרורו מהסכמתו. טעמי נוחות בלבד, שאין בהם כדי לגרום לסיכול הצדק, אינם מהווים צידוק להפרת התחייבותו". ובבש"א 14/99 ועקנין נ' 'אררט' חברה לביטוח בע"מ, תק-על 99(1), עמ' 1560: "כאשר קיימת בין הצדדים תניית שיפוט ייחודית גוברת תנייה זו על שיקולי הנוחות, אלא אם קיימים שיקולים כבדי משקל במיוחד ובעלי משקל מכריע, המצדיקים חריגה מהמוסכם בתניית השיפוט". טעם מיוחד שבשלו יראה בית המשפט לנכון לדון בתביעה למרות קיומה של תניית שיפוט ייחודית המקנה סמכות לבית משפט אחר הוא, כאשר יש חשש ממשי לסיכול עשיית הצדק. ב"כ התובע העלה בסעיף 10 לפרק ג' שבסיכומיו טענה לפיה: "קיים אינטרס עליון כי סכסוכים בין אזרחי ישראל לתושבים או גורמים ברשות הפלסטינית, ידונו בפני בתי משפט בישראל, ובתי המשפט לא ישלחו את אזרחי ישראל להתדיין בפני ערכאות ברשות הפלסטינית, ערכאות שהדין וההליכים המשפטיים התקינים והראויים בהם מוטלים בספק". ב"כ התובע מעלה טענה כללית וסתמית, אך נמנע מלפרט או להוכיח כיצד הדיון בתביעתו בפני בית המשפט ברמאללה יגרום לסיכול הצדק, ומהן אותן נסיבות כבדות משקל המצדיקות שחרורו מהסכמתו. אך מובן, כי אין די בהפרחת טענה בדבר רבב הדבק בבית המשפט הזר מבלי להביא לה ביסוס ותימוכין כלשהם. לפיכך, דינה של הטענה להדחות (ראה: רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(3) 265, בעמ' 272). 7. התובע טוען עוד, כי תניית השיפוט הייחודית שבפוליסה היא תנאי מקפח בחוזה אחיד, שיש לבטלו, ככל הנראה, על יסוד הוראות סעיפים 3 ו4-(9) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג1982- (להלן: חוק החוזים האחידים). הנתבעת טוענת בתגובה, כי חוק החוזים האחידים אינו חל בשטחי הרשות הפלסטינית. ואולם, הנתבעת, מצידה, אינה מציינת מהו הדין החל בנסיבות העניין. הוכחת דין זר הינה כהוכחת דבר שבעובדה, ומשלא הוכח מהו דין זה, יש להחיל את חזקת שוויון הדינים (ראה: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 377; ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת' ג.מ.ב.ה, פ"ד מד (3) 600, 607; ע"א 126/80 גרדיאן איסטרן אינשורנס קומפני לימיטד נ' א. רוסמן ושות' בע"מ, פ"ד לו (3) 295, 298). חזקת שוויון הדינים קובעת, כי יש להחיל את דין הפורום שבו נדונה התובענה. "... באין טענה בדבר משפט זר, ובאין הוכחה של המשפט הזר, המשפט לפיו תידון הפוליסה הוא המשפט של הפורום, כלומר, המשפט הישראלי..." (ע"א 126/80 הנ"ל, שם). 8. פוליסת הביטוח שבפני היא לכאורה חוזה אחיד (הנתבעת לא ראתה להרחיב את הדיבור בענין זה) (ראה: בר"ע (י-ם) 3302/97 בצלאל יצחק נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך לב (1) 740). סעיף 4 (9) לחוק החוזים האחידים קובע, כי תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר חזקה עליו כי הוא מקפח. האם מקום השיפוט שנקבע בענייננו, על-פי תניית השיפוט הייחודי המקנה סמכות לבית המשפט ברמאללה, הוא בלתי סביר? עיון בפסקי הדין מעלה, כי בתי המשפט אינם נוטים להכיר בתניות שיפוט "מקומיות" ייחודיות כתניות מקפחות. כך, בבר"ע 148/95 (י-ם) שבו סלים נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו(3), 806, נאמר: "ברי, כי כל הסכם שיפוט כרוך בויתור מסויים על אופציות שאחרת קיימות בידי הצדדים לבחור פורום שיפוטי הרצוי להם והזמין על פי הדין, אולם לא כל אובדן אופציות כזה עונה להגדרת "תנאי מקפח" במשמעותו בחוק החוזים האחידים. גם לא כל אי שוויון נוצר בין ספק ללקוח מכח חוזה אחיד הופך, אוטומטית, לתנאי מקפח. כדי שיהווה תנאי מקפח, על התנאי בדבר מקום שיפוט בחוזה אחיד להיות בלתי סביר... מרבית הפסיקה שדנה עד כה בנושא נקטה אף היא בגישה דומה וגם במקרים קיצוניים יותר של חוסר שוויון בין ספק ולקוח לגבי תנאי שיפוט קבעה כי אין הדבר מגיע כדי קיפוח, שיש בו כדי להביא לביטול התנאי. ראה למשל בבית המשפט העליון בר"ע 5069/93 בנק איגוד לישראל נ' שרה מזרחי (תקדין עליון כרך 94 (1) תשנ"ד-תשנ"ה 1994, עמ' 165). כן ראה בר"ע (ב"ש) 16/90 דרעד נ' יהודית, פסמ"ח תשנ"ן (צ"ל: תש"ן - א.א.ג.) (3) 133, 136; המ' (ב"ש) 1351/82 מרום נ' עמיתי רמת השיקמה, פסמ"ח תשמ"ד (1) 228, 231. ראה לעומת זאת בר"ע 308/90 רסקו נ' ולנציק (לא פורסם) עמ' 4 וכן הערותיהן של לוסטהויז-שפניץ בספרן חוזים אחידים, עמ' 412 ואילך". 9. בענייננו, כפי שנאמר, אין המדובר בקביעת מקום שיפוט בישראל אלא בקביעה כי הסכסוכים על-פי פוליסת הביטוח יתבררו בפני ערכאה זרה, היא בית המשפט ברמאללה. האם בפנינו תנאי מקפח שיש לבטלו? אמנם המדובר בתנייה המעניקה סמכות לערכאה זרה, ואולם אין דינו של תובע המבקש שתביעתו תידון בירושלים ולא ברמאללה כדינו של תובע המבקש שלא להביא את תביעתו בפני בית משפט זר הנמצא מעבר לים, במרחק גיאוגרפי גדול מישראל. ההכבדה על התובע במקרה שבפני איננה נובעת, אם בכלל, מן המרחק שבינו לבין הפורום שנקבע בפוליסה אלא ככל הנראה מעצם העובדה שהמדובר בבית משפט שאיננו ישראלי על כל המשתמע מכך. בפסקי הדין אשר דנו בנושא זה נפסק, כי טעמי נוחיות של הטוען לגבי מקום ההתדיינות הרצוי לו אינם משמשים קנה מידה לקביעה בדבר היותה של תניית שיפוט מקומית מקפחת (ת"א (ירושלים) 1007/98 ג'ולי הראל נ' בנק איגוד לישראל, תקדין - מחוזי, כרך 98 (2), עמ' 2753). בבר"ע (באר שבע) 16/90 דרעד בע"מ נ' שחר שמואל ואח' (תקדין - מחוזי, כרך 90 (2), עמ' 424), נאמר בהקשר זה מפיו של כב' השופט טירקל: "כן אין אני מקבל את המבחן הגורף של אי הנוחות די בה כשלעצמה כדי לקבוע שהמקום הוא בלתי סביר או כי התנאי הוא מקפח... אסתפק בהערה, כי לדעתי מקום שיפוט הוא בלתי סביר כאשר יש בו כדי להרתיע בעל דין מלממש את זכויותיו בנסיבות הענין. לדוגמא, קביעת בית משפט השלום באילת כמקום שיפוט יחודי לגבי מתדיינים מצפון הארץ, ואף ממרכזה, לצורך הכרעה במחלוקות ששווין פעוט, עלולה להרתיע בעל דין, בשל הוצאות נסיעה הכרוכות בהתדיינות". 10. נזכיר, כי בענייננו המדובר בתניית שיפוט בינלאומית. התובע בתיק זה הוא תושב מזרח ירושלים. הרכב מושא התביעה הוא בעל לוחיות זיהוי ישראליות ונגנב משטח ישראל. הנתבעת היא חברה אשר מקום מושבה ברמאללה. בסיכומי הנתבעת בנוגע לבקשה נטען לא אחת (ראה, למשל, עמ' 4, 5, 9 לסיכומים), כי פוליסת הביטוח בענייננו הוצאה ונרכשה ברמאללה. עובדה זו לא הוכחשה על-ידי התובע. התובע איזכר בסיכומיו כיסודות "הישראליים" בתביעה רק את הגורמים הבאים: "... המשיב הינו אזרח ישראלי, הרכוש המבוטח הינו רכב ישראלי והאינטרס הביטוחי הינו כולו בישראל..." (סעיף ג. 8 לסיכומים). בנסיבות שתוארו, ובמיוחד לנוכח העובדה כי המדובר בפוליסת ביטוח שנרכשה מן הנתבעת ברמאללה, אינני סבורה כי מקום השיפוט אשר נקבע בפוליסה הוא בלתי סביר. המסקנה המשפטית בעניין זה יכולה היתה להשתנות לו טען התובע לקיומן של עובדות נוספות הקושרות את תביעתו עם ישראל, כגון, כי הפוליסה נקנתה בירושלים, היינו, בישראל, או שנקנתה מסוכן של הנתבעת הפועל בירושלים. ואולם, כפי שציינתי, התובע לא חלק על הטענה כי הפוליסה נקנתה ברמאללה, היינו, מחוץ לישראל. יש לציין, כי למקום ההתקשרות בין הצדדים רלבנטיות גם בקביעת הדין המהותי לפיו תתברר התובענה. הצדדים לא טענו דבר בעניין זה. לפיכך, איני רואה להרחיב את הדיבור בסוגיה זו, אשר אינה נדרשת במישרין לצורך ההחלטה שבפני. סיכומה של נקודה זו, התובע בחר לבטח את רכבו דווקא אצל הנתבעת ולא אצל מבטחת ישראלית. התובע "הלך" לרמאללה לרכוש את הביטוח, ואין בפנינו סיטואציה בה הנתבעת באה למכור לו את הפוליסה בישראל. בעשותו כן, היה התובע מודע לאפשרות כי בקרות מקרה הביטוח, הוא עשוי להידרש להביא את עניינו בפני בית המשפט ברמאללה, שלא על פי הדין הישראלי. במילים אחרות, בחירתו של התובע לבטח את רכבו אצל הנתבעת דווקא, שמקום מושבה ברמאללה, וככל הנראה, היא רשאית לבטח רק את תושבי אזור יהודה ושומרון, עזה ומזרח ירושלים, טומנת בחובה גם הסכמה להתדיין עם הנתבעת ב"מגרשה הביתי", הוא בית המשפט ברמאללה. כפי שכבר הוזכר לעיל, טען התובע כי הדין וההליכים בערכאות הרשות הפלסטינית "מוטלים בספק". ואולם, כאמור, אין די בעצם העלאת אמירה סתמית וכללית כדי לבסס את הטענה בדבר חוסר הסבירות של מקום השיפוט אשר נקבע בפוליסה מן הטעם האמור. 11. ב"כ התובע חוזר ומאזכר בסיכום טענותיו את הוראות סעיף 2ב לתוספת לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חרום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח1977-. ואולם, עיון בסעיף קטן (ב) של הסעיף האמור מאשש דווקא את סמכותו של בית המשפט בישראל להימנע מלדון בתובענה שנושאה הוא "חוזה שבו תניית שיפוט מפורשת הקובעת כי מקום השיפוט יהיה מחוץ לישראל" (סעיף 2ב(ב)(3) לחוק הנ"ל). 12. סיכומו של דבר, התובע לא הוכיח כי מקום השיפוט הייחודי שנקבע בפוליסה הוא בלתי סביר, לכן, יש להעניק תוקף לתניית השיפוט הקובעת כי הסכסוך בין התובע והנתבעת על-פי הפוליסה יתברר בבית המשפט ברמאללה. ואולם, גם אם טעיתי במסקנתי, ויש לבטל את תניית השיפוט הייחודי בהיותה מקפחת, הגעתי לכלל מסקנה כי בית המשפט הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתובענה בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה. 13. בפסק הדין ברע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, אשר הוזכר לעיל, נקבע (שם, בעמ' 269), כי: "נקודת המוצא היא, כי לבית המשפט כאן יש סמכות לדון בתביעה, ושאלת הפורום הנאות היא שאלה שבשיקול דעת בית המשפט, והוא מפעיל אותו על-פי קריטריונים מקובלים... בקביעת טבעיות הפורום יש להתחשב בנסיבות כולן וליישם את מבחן מירב הזיקות הרלוונטיות אשר להן הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נשוא הדיון". עוד נקבע, כי מבחן מירב הזיקות מוכרע על-פי שני סוגי שיקולים: שיקולים המתייחסים לבעלי הדין ושיקולים ציבוריים. השיקולים הציבוריים יילקחו בחשבון אם ובמידה שהשיקולים המתייחסים לבעלי הדין יוצרים זיקות מעויינות. ברע"א 4716/93 הנ"ל נקבע גם, בעמ' 269, כי: "בין השיקולים המתייחסים לבעלי הדין ניתנת הדעת לנוחות הצדדים, למקום מגורי העדים, לאפשרות לחייב עדים להעיד ולהוצאות הכרוכות בהבאתם, לאפשרות לערוך ביקור במקום הארוע אם יתעורר צורך בכך ולאפשרות לאכוף את פסק הדין. לשם קביעת הזיקות נבחנים, בין השאר: מקום מושבם של הצדדים, המקום שבו הם מנהלים את חייהם, המקום שבו הם מנהלים את עסקיהם ומקום ארוע התאונה. כן נשקלות האפשרות המעשית של הגשת התביעה בפורום הזר והשאלות אם תהיה לאותו פורום סמכות הן על התובע והן על הנתבע ואם הסעד שיקבל התובע יהיה דומה במהותו לסעד בפורום שנבחר וישקף צדק מהותי, או יהיה בלתי סביר באופן קיצוני". 14. בענייננו, טענת התובע היא כי מירב הזיקות המתייחסות לבעלי הדין עושות את בית משפט זה פורום נאות. כך, המדובר בתובע שהוא תושב ירושלים המזרחית, הרכב שנגנב היה רשום במשרד הרישוי בישראל ונשא לוחיות זיהוי ישראליות, ונגנב משטח ישראל. הנתבעת טוענת כי מירב הזיקות מובילות למסקנה, כי הפורום הנאות הוא בית המשפט ברמאללה. כך, מקום מושבה של הנתבעת הוא ברמאללה, הפוליסה הוצאה ונרכשה ברמאללה, הנתבעת רשאית לבטח רק את תושבי אזור יהודה ושומרון, עזה ומזרח ירושלים. מקום כינונה, טיב אוכלוסיית מבוטחיה ומקום עסקיה מצביעים על כך שהפורום הטבעי והנאות הוא באזור. בפי הנתבעת טענות ספציפיות נוספות לביסוס הטענה כי הפורום בישראל איננו הפורום הטבעי, הנוגעות לארוע הגניבה המונח ביסוד התביעה בתיק זה. הנתבעת טוענת בהקשר זה, כי התובע איננו בעליו האמיתי של הרכב. הטענה היא, כי התובע השאיל את שמו לבעליו האמיתי של הרכב, המתגורר בשטחי הרשות הפלסטינית, על-מנת לאפשר את רישום הרכב בישראל ותנועתו מישראל ואליה. בעליו האמיתי של הרכב הוא אדם בשם נאצר אבו חיה (להלן: הבעלים האמיתי), המתגורר ברמאללה. הרכב לא נגנב, אלא הועלם על-ידי התובע ועל-ידי הבעלים האמיתי. הרכב נמצא על-ידי המשטרה הפלסטינית, כשהוא מוסתר במוסך של הבעלים האמיתי והוחרם. הנושא כולו נחקר על-ידי המשטרה הפלסטינית, וכיום מתנהל תיק פלילי נגד הבעלים האמיתי בבית משפט ברמאללה בגין בידוי וביום גניבת הרכב. טענות אלה נכללו בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת. התובע לא חלק על כך במפורש בכתב התשובה שהגיש והכחשתו בעניינים אלה היא סתמית. כמו כן, לכתב הסיכומים מטעם הנתבעת צורפו מסמכים שונים המעידים על החקירה הנערכת על-ידי המשטרה הפלסטינית (נספחים יא ו-יב לסיכומים). התובע לא התייחס לעניין זה גם בסיכומי תשובתו. בנסיבות שתוארו, מסקנתי היא, כי מירב הזיקות הדומיננטיות של הארוע מושא כתב התביעה אינן מתייחסות לפורום שנבחר על-ידי התובע. לנוכח טענות הנתבעת שפורטו לעיל, אין משמעות רבה לעובדה שהרכב נגנב מישראל והיה רשום במשרד הרישוי בישראל, שכן מרכז הכובד של הארוע עבר לשטחי הרשות הפלסטינית. הטענות בדבר העלמתו המכוונת של הרכב ובידוי גניבתו על-ידי התובע ועל-ידי הבעלים האמיתי, תושב רמאללה, יוצרות זיקה ישירה וממשית לשטחי הרשות הפלסטינית דווקא ולא לישראל, מבחינת מקום הימצאות הרכב, זהות העדים ומיקום ההליכים הפליליים המתנהלים במקביל. בנסיבות אלה, רובם ככולם של העדים שיובאו במהלך המשפט, נמצאים בשטחי הרשות הפלסטינית ולא בישראל (ראה: ע"א 2705/91 אבו ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח (1) 554, בעמ' 575). 15. אני סבורה, כי נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, כפי שפורטו לעיל, קושרות את התביעה - מבחינת הארועים המונחים בבסיסה - עם שטחי הרשות הפלסטינית באופן הדוק ביותר. הוא הדין בזהות הנתבעת הפועלת באזור ומנהלת עסקיה שם. נותרה, איפא, הנפקות שיש ליתן לנתון בדבר זהות התובע, שהוא, כאמור, תושב ירושלים המזרחית. השאלה הנשאלת היא אם יש ביסוד ישראלי זה כדי להוות גורם כה משמעותי אשר יסיט את מרכז הכובד של מירב הזיקות לישראל. בע"א 2705/91 הנ"ל, בעמ' 576, נאמר בקשר עם נתבע שהיה ישראלי: "לשיטתו (של המערער - א.א.ג.), בהסתמך על הלכת אבו עטיה, הנתבע הישיר הינו תמיד 'גורם משמעותי', ודי בזיקה משמעותית כלשהיא של אותו גורם למדינת ישראל, כדי להפוך את ישראל לפורום המתאים, ולהשאיר בה את הדיון. אם נאמץ גישה זו, נייתר במידה רבה את הדיון בשאלת הפורום המתאים, שכן, כביכול, די יהיה בכך שהנתבע הוא אזרח מדינה מסויימת על-מנת שמדינה זו תהיה הפורום המתאים, ללא כל קשר למקום ביצוע המעשה, האפשרות לחייב עדים להופיע בבית המשפט או ההוצאות הכרוכות בכך..." דברים אלה יפים גם בעניינו של תובע שהוא אזרח המדינה. נראה לי, איפא, כי גם בענייננו אין לייחס חשיבות יתירה לתושבותו של התובע במזרח ירושלים, ואין בעובדה זו כדי לשנות מן המסקנה כי הפורום הטבעי לברור התובענה על-פי האפקט המצטבר של מירב הזיקות הרלבנטיות איננו בישראל, כי אם בשטחי הרשות הפלסטינית. לא למותר לחזור ולהזכיר, כי התובע הוא שפנה לנתבעת, המבטחת, ככל הנראה, רק את תושבי אזור יהודה ושומרון, עזה ומזרח ירושלים, ושמקום עיסוקה הוא ברמאללה, וביקש לבטח דווקא באמצעותה את רכבו. במקרה כזה אין לדבר על ציפיה סבירה של התובע להתדיין בישראל דווקא. 16. אשר על כן, אני מחליטה למחוק את התביעה בשל אחד הטעמים הבאים או שניהם: קיומה של סמכות ייחודית לבית המשפט ברמאללה, וקבלת הטענה בדבר פורום לא נאות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות הבקשה ושכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ. תקסד"א 1984 (הישנות)