פסק דין 1. תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב מדגם לנדרובר דיסקברי (להלן - הג'יפ). 2. בראשית חודש אפריל 1997 הוציאה הנתבעת פוליסת ביטוח לג'יפ, לתקופה 9.4.97-31.10.97 (להלן - הפוליסה). עילת התביעה הינה אירוע גניבה של הג'יפ שאירע, לטענת התובע, בבוקרו של יום 19.8.97 מחניית ביתו (להלן - האירוע). האירוע, המהווה - כך נטען - מקרה ביטוחי על-פי הפוליסה, עומד בבסיס בקשתו של התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו את תגמולי הביטוח. המחלוקת 3. התובע טוען, כי הנתבעת חייבת לפצותו בגין גניבת הג'יפ, לאחר שעמד בתנאי הפוליסה, לפי מחירו של הג'יפ במחירון לוי יצחק, ולהוסיף לכך את שוויים של אמצעי המיגון והרדיו שהיו בג'יפ. 4. הנתבעת מכחישה את אירוע הגניבה. בה בעת היא טוענת, כי הפוליסה אינה תקפה מאחר שלא הותקנו בג'יפ אמצעי המיגון שנדרשו על פי הפוליסה. ועוד נטען, כי התובע הפר את חובות הגילוי המוטלות עליו כאשר לא יידע את הנתבעת לגבי עברו רצוף התאונות של הג'יפ וביצע כלפי הנתבעת מעשה מרמה בתביעה לתגמולי ביטוח; כפועל יוצא, הנתבעת אינה חבה דבר לתובע. הנתבעת מוסיפה, כי גם אם חלה עליה חובת פיצוי, הרי לא הוכח שווי הג'יפ ומכל מקום שוויו הנו, לכל היותר , כפי שנקבע על ידי מומחה הנתבעת. אירוע הגניבה 5. כאשר האירוע הביטוחי המדובר הינו גניבה, על המבוטח להרים את נטל השכנוע (בכפוף להוראה אחרת בפוליסה) הן במובן החיובי - בדבר קרות "מקרה הביטוח" - והן במובן השלילי - שהמעשה לא נעשה בידיו או בהסכמתו; נטל זה אמנם אינו כבד ודי בכך שהמבוטח יוכיח את העובדות הנחזות וישלול את האפשרות שידו היתה בהתרחשותן כדי שחובת הבאת הראיות תעבור למבטחת, אלא שאם תצליח המבטחת להעלות עובדות מחשידות, התובע יצטרך להתמודד עמן וספק אם ישאר - יפעל נגדו (ע"א 391/89, וייסנר נ' "אריה" בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 843 מול האות ו' ו851- מול האותיות א'-ה'; ע"א 1845/90, סיני נ' "מגדל" בע"מ, פ"ד מז(5) 661). 6. ומן הכלל אל הפרט: לדברי התובע, ביום 19.8.97 הוא החנה את הג'יפ בשעה 01:30 לפנות בוקר ליד ביתו, נעל את דלתותיו והפעיל את האזעקה באמצעות שלט. למחרת בבוקר, כאשר ניגש למקום החנייה, הוא נוכח כי הג'יפ איננו. את תגובתו בשלב בו גילה כי הרכב איננו הוא מתאר בעדותו במילים הבאות (עמ' 29 לפרו'): "ש. מה עשית אחרי שראית שהרכב לא נמצא? ת. נכנסתי הביתה, אני זוכר, הייתי בהתחלה בשוק, התקשרתי לסוכנת הביטוח, נזכרתי שיש לי גם באוטו מפתחות של העסק, התקשרתי לעסק לראות שלא היתה פריצה או משהו, לקחתי את הרכב של חברתי, היום היא אשתי, ונסעתי למשטרה. ש. לחוקר אמרת שבדקת באיזור - מקריא מ-נ3/. ... ת. אפשר לתרגם את המילה 'הייתי בשוק' גם לדבר כזה". בענייננו, אין לפנינו אלא את עדותו דלעיל של התובע ולא הובאה כל ראייה אחרת להתרחשות הגניבה; התאונות הקודמות שעבר הג'יפ (ראו בהרחבה להלן) ואי מסירת פרטים על כך לנתבעת, עשויים להלום את האפשרות שלתובע היה אינטרס ב"העלמת" הג'יפ ובקבלת דמי ביטוח לפי שווי מחירון מלא. אולם נתונים אלה, כשהם לעצמם, אינם יוצרים בגרסת התובע בקיע של ממש, מה עוד שלהלן נווכח לדעת כי למעשה לא ניתן לייחס לתובע כוונת מרמה. אפשר לקבוע, אפוא, שהתובע הצליח להוכיח במידת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי את עצם קרות הגניבה ואת העובדה שלא נטל חלק במעשה. קיומם של אמצעי מיגון 7. ברשימה שבפוליסה הותנה בנוגע לאמצעי המיגון הנדרשים כדלקמן: "מותנה ומוסכם כי תנאי מוקדם לכסוי פריצה לרכב ו/או גניבת הרכב כולו, בקיום ובהפעלת מערכת אזעקה המגינה על כל הפתחים, המכסים ושמשות הרכב הכוללת: ניתוק הצתה, ניתוק מערכת הדלק, גלאי זעזועים, גלאי נפח, מגן קשיח על אזעקה, נעילת מכסה מנוע במנעול אלקטרו-מכני לגוף הרכב, סוללת גיבוי עצמי (ניקל קדמיום לצופר) וצופר (פיג'ו) פנימי בתא הנוסעים". בעניין אמצעי המיגון שהיו קיימים בג'יפ הלכה למעשה הובאו הראיות הבאות: א. השמאי עזרא שוהם בדק את הג'יפ לאחר שנפגע בתאונת דרכים ביום 8.7.97, היינו, כחודש וחצי לפני הגניבה, וערך בקשר לכך את חוות הדעת ת1/. שוהם העיד כי מצא בג'יפ מערכת אזעקה מדגם קליפורד ונעילת מכסה מנוע. דבריו אלה נסמכים על הפרטים שרשם בדף העבודה שהכין (ת2/). הדברים לא הוזכרו בחוות הדעת ת1/ אך שוהם הסביר- והסברו אמין עלי - כי חוות הדעת נערכה בסופו של דבר כדו"ח פרטי עבור התובע ובמסמך כגון דא לא נהוג לפרט את ההגנות המותקנות בג'יפ (עמ' 7-8 לפרו'). שוהם הסביר בעדותו כי כל מרכיבי האזעקה המפורטים בפוליסה מהווים חלק אינטגרלי של מערכת אזעקה מדגם קליפורד, למעט מגן קשיח של האזעקה וצופר פנימי (פיג'ו) בתא הנוסעים (עמ' 10 לפרו'). ממילא, אי אפשר לקבוע על פי עדותו שבג'יפ היו מותקנים שני הרכיבים הנדונים. ב. השמאי בן נעים יהודה אריה ערך את חוות הדעת נ2/ ביום 15.1.97, וזאת כדו"ח פרטי עבור גב' טלי בן כליפא, אשר לימים מכרה לתובע את הג'יפ. בדף העבודה שכתב (ת4/) הוא ציין, כי ראה שבג'יפ מותקנת מערכת קליפורד ואימובילייזר והוא חזר על כך גם בעדותו (עמ' 22 לפרו'). ג. התובע העיד, כי הוא ווידא קיומם של אמצעי המיגון בג'יפ בהתאם לתנאי הפוליסה והוא לא הוסיף על אלו שהיו מותקנים בו נכון ליום רכישתו. לדבריו, לא הציבו בפניו דרישות נוספות פרט לאלה המצויות בפוליסה, וככל הידוע לו היו בג'יפ נועל מכסה מנוע, ניתוק הצתה וגלאי נפח (עמ' 30-31 לפרו'). 8. על יסוד עדויותיהם של השמאים שוהם ובן-נעים ועדותו של התובע אין קושי לקבוע, כי ברכב הייתה מותקנת מערכת אזעקה מסוג קליפורד. דבריו של השמאי שוהם, כי מערכת זו כוללת בתוכה כחלק אינטגרלי את כל הרכיבים המפורטים בפוליסה, למעט מגן קשיח לאזעקה עצמה וצופר פנימי בתא הנוסעים - לא נסתרו ואין סיבה שלא לאמצם. אני קובע, אפוא, כי הוכח שבג'יפ הייתה מותקנת מערכת אזעקה קליפורד המגינה על כל הפתחים, המכסים ושמשות הרכב הכוללת: ניתוק הצתה, ניתוק מערכת הדלק, גלאי זעזועים, גלאי נפח, נעילת מכסה מנוע במנעול אלקטרו-מכני לגוף הרכב וסוללת גיבוי עצמי (ניקל קדמיום לצופר). יחד עם זאת, לא הוכח שמערכת האזעקה כללה מגן קשיח על אזעקה וצופר פנימי בתא הנוסעים. 9. האם בהעדרם של שני הפריטים האחרונים שהזכרנו: מגן קשיח על אזעקה וצופר (פיג'ו) פנימי בתא הנוסעים, יש כדי לשלול את זכותו של התובע לתגמולי הביטוח? על שאלה זו יש להשיב בשלילה. להלן אנמק את מסקנתי. גב' ציפי דותן, סוכנת הביטוח שמילאה את הצעת הביטוח לבקשת התובע וששימשה שלוחתה של הנתבעת לפי סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981-, מסרה בעדותה כי במסגרת כריתת חוזה הביטוח שאלה את התובע בטלפון מהם אמצעי המיגון המותקנים בג'יפ. התובע השיב לה כי בג'יפ יש אזעקה מדגם קליפורד עם נעילת מכסה מנוע וכך נרשם על ידה בטופס ההצעה. גב' דותן לא מסרה לתובע כי הנתבעת מציבה בעניין זה דרישות נוספות כלשהן. לאחר הדברים הללו הוציאה הנתבעת את הפוליסה. עם קבלת הפוליסה שלחה אותה גב' דותן לתובע ללא שצרפה לכך כל הסברים. היא גם לא פנתה לתובע בבקשה שימציא לה אישורים המלמדים על התקנת המיגון (עמ' 33-34 לפרו'). לדעתי, לאחר שהנתבעת הסתפקה בנתונים שמסר לה התובע בהצעת הביטוח, והוציאה פוליסה בלי שנתנה לתובע הסברים נוספים כלשהם בעניין המיגון ובלי שטרחה לוודא שהתובע הבין את הדרישה המפורטת בפוליסה וביצע אותה הלכה למעשה, לא ניתן לבוא עם התובע חשבון על כי לא עלה בידו לגלות בעצמו שמערכת האזעקה שהייתה קיימת ברכבו, שעליה דווח לנתבעת בהצעת הביטוח, לא כללה שניים מבין שמונת הרכיבים המפורטים בפוליסה. זוהי דרישה שמבוטח סביר אינו מסוגל לעמוד בה. לו סברה הנתבעת שבנוסף למערכת האזעקה שהייתה קיימת ברכב, שכללה את רובם המכריע של המרכיבים שפורטו בפוליסה, חיוני להתקין גם מגן קשיח לאזעקה וצופר פנימי, הייתה חייבת להביא דרישה זו בפני התובע באופן ספציפי ולוודא את קבלתה ואת ביצועה. לאחר שלא עשתה כן, אין היא יכולה להסתמך על אי קיומה. אסמכתא למסקנה זו ניתן למצוא בדברי כב' הנשיא שמגר בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר פ"ד מט(2) 749, בפיסקה 16: "…לאור הנסיבות המיוחדות המאפיינות את ההתקשרות בחוזה הביטוח, אין מנוס מקביעת אמות מידה בסיסיות שרק בהתקיימן תוכל החברה המבטחת להישען על סייגים לחבותה כפי שנקבעו בפוליסה. אם לא דאגה קודם לכן לוודא שהמבוטח היה ער לסייגים שנקבעו על ידה, לא תוכל מאוחר יותר, שעה שהמבוטח יטען לזכותו החוזית, להתנער מחובת השיפוי. חברה מבטחת המסייגת את גבולות חבותה, פועלת בכך באופן לגיטימי, אולם היא גם נוטלת על עצמה, יחד עם זאת, אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והוידוא. חברת הביטוח חייבת להסב את תשומת ליבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים, וכי במקרים בהם לא התקיימו לא יוכל ליהנות מגיבוש זכותו לשיפוי..." כאמור לעיל, במקרה שלפנינו הפרה הנתבעת את חובתה לומר לתובע באופן ברור וספציפי, כי בפוליסה שהוצאה נכללת דרישה להתקנת שני רכיבי מיגון נוספים, מעבר לששת הרכיבים שהיו קיימים ברכב בעת שהתובע מלא את הצעת הביטוח ומסר לסוכנת הביטוח כי ברכב מותקנת מערכת מסוג קליפורד. הנתבעת אף לא נקטה בכל פעולה כדי לוודא שהתובע הבין את הניסוחים הנפתלים שבפוליסה ובצע את הדרישות הלכה למעשה. במצב דברים זה אין הנתבעת יכולה לטעון שהתובע לא עמד בדרישות. 10. למעלה מן הצורך אוסיף שאף אם נניח, בניגוד למה שקבעתי למעלה, שהנתבעת יכולה להסתמך על הפרתה של תניית המיגונים על ידי התובע, הרי עדיין אין באי-התקנת המיגון כדי לשלול את זכותו של התובע לפיצוי. המסגרת המשפטית לבחינת תוצאות הפרתה של תניית המיגונים נמצאת בסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו: "אמצעים להקלת הסיכון". וראו לדוגמא את מתווה הדיון בע"א מחוזי (ת"א) 1158/93 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' נעים, פורסם בדינים ועוד, דינים מחוזי, כרך כו(7), 521. לא למיותר להטעים, כי ככל שקיימת בעניין תוצאות הפרת תניית המיגונים סתירה בין הוראות הפוליסה לבין הוראות החוק, גוברות הוראותיו של סעיף 21 לחוק. כך מתחייב מהוראתו של סעיף 39 לחוק הקובע, כי הוראותיו של סעיף 21 אינן ניתנות להתנייה; כן ראו את פס"ד נעים הנ"ל שבו נקבע, כי הוראותיו הנדונות של חוק חוזה הביטוח הנן הוראות מיוחדות הדוחות תחולת הוראות כלליות של דיני החוזים. וזו לשונו של סעיף 21 לחוק: "21. הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו - 19, בשינויים המחויבים". הרכבתו של סעיף 18 על ענייננו מלמדת, כי בסיטואציה כעסקינן שבה לא הותקנו הגנות ולא נמסרה על כך הודעה למבטח, מקנה סעיף 18(ג) למבטח אפשרות לשלם תשלומי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי ואף פוטר אותו כליל מתשלום בתנאים המפורטים בס"ק (1) ו- (2), היינו, אם אי ההודעה נעשתה בכוונת מרמה או אם "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר" לו ידע שלא יותקנו הגנות. נטל השכנוע להוכחת התנאים המכוננים את הפטור מוטל על המבטח. במקרה דנן לא הונחה על ידי הנתבעת תשתית עובדתית או משפטית העשויה להצדיק תשלום תגמולי ביטוח מופחתים. כמו כן לא הוכח שהתובע פעל בעניין הנדון בכוונת מרמה. אף לא נטען ולא הוכח ש"מבטח סביר" לא היה מתקשר מעיקרא בחוזה הביטוח לו ידע שלא יותקנו מגן קשיח וצופר פנימי. אדרבא, העובדה שהנתבעת לא טרחה להסב תשומת ליבו של התובע לרכיבים אלה מלמדת שלמעשה לא ייחסה להם חשיבות יתירה. ממצא זה עולה גם מדבריו של השמאי שוהם, כי חברות הביטוח נוהגות להסתפק בקיומה של מערכת אזעקה מסוג קליפורד כפי שהיא (עמ' 11). 11. בסיכומיו זנח בא כוח הנתבעת את הטענה שמערכת האזעקה לא הופעלה על ידי התובע אך למעלה מן הדרוש אעיר, כי איני רואה סיבה לפקפק בעדות התובע בסוגיה זו (סעיף 8 לתצהירו). תימוכין לדבריו אפשר למצוא בכך שלחוקר הנתבעת נמסרו שני סיטים מלאים של מפתחות הרכב, כולל שלט רחוק לאזעקה (נ3/). נסיון החיים והשכל הישר תומכים במסקנה שעזרים אלה שמשו באופן שוטף לייעודם. הפרת חובת הגילוי 12. בסעיף 6 לחוק חוזה ביטוח נקבע הכלל לעניין חובת הגילוי מצד המבוטח: "(א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) ... (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". סעיף 7 לחוק קובע את הנפקויות שיש להפרת חובות הגילוי: "(א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח. (ב) ... (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח". להשלמת התמונה אזכיר את סעיף 33 לחוק, הקובע כי - "(א) לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב. (ב) לענין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח, יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של ענין מהותי כידיעת המבטח". התכלית העומדת ביסוד חיקוקו של סעיף 6 הנ"ל הינה לצמצם את פערי המידע בין הצדדים לחוזה הביטוח, העלולים לגרום להקצאה בלתי יעילה של משאבים ולפגוע במנגנון הביטוחי כולו, כאשר שיעור הפרמיה שיגבה הגוף המבטח לא יתאים לרמת הסיכון האמיתית (ע"א 1809/95, הלמן נ' "לה-נסיונל" בע"מ, פ"ד נ(3) 77, 84 מול האות ו'). 13. הנתבעת טוענת, כי התובע חטא בכך שלא גילה לה את מצבו האמיתי של הג'יפ, אשר היה מעורב בעבר מספר פעמים בתאונות שונות, קשות למדי. מכיוון שבהצעה לביטוח לא שאלה הנתבעת את התובע אודות תאונות העבר של הג'יפ וכן לא פנתה אליו בדרך אחרת בכתב (ראו עדות גב' דותן בעמ' 33), אין סעיף 6(א) לחוק חל בענייננו והנתבעת יכולה לסמוך ידיה רק על סעיף 6(ג) לחוק, העוסק בחובת גילוי "אקטיבית" נוספת החלה על המבוטח, שמנוע מלהסתיר מהמבטח ושחייב למסור לו מיוזמתו את שידוע לו לגבי עניין מהותי גם כאשר לא נשאל על כך (ראו את דברי כב' השופט טירקל בעניין הלמן לעיל; פרופ' ג' שלו במאמרה "חובת הגילוי בחוזי ביטוח", הפרקליט מ' (1991-1992)). 14. הפעלתו של סעיף קטן ג' לסעיף 6 לחוק אינה תלוייה בסעיף קטן א' ומותנית בהתמלאם של שלושה תנאים מצטברים (ר' ע"א 282/89, רוטנברג נ' "כלל" בע"מ, פ"ד מו(2) 339): האחד, שהעניין יהיה מהותי, כלומר עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרתו בתנאים שבו. השני, שהמבוטח ידע שהעניין שאותו הסתיר הוא עניין מהותי. והשלישי, שהסתרת העניין על ידי המבוטח נעשתה בכוונת מרמה. נפנה ונבחן האם התמלאו תנאים אלה בענייננו. 15. אשר לתנאי הראשון: בפרשת הלמן הנ"ל התייחס כב' השופט טירקל לשאלה מהו "ענין מהותי" בעיניו של מבטח סביר: "אשר לשאלה זאת ... הרי היא מצריכה, לדעתי, בחינה משני היבטים. בהיבט הראשון, העקרוני, ניתנת תשובה לשאלה אם העניין שעל המבוטח היה לגלותו למבטח, לפי אופיו וטיבו, רלוואנטי לסיכונים שאותם באה הפוליסה לכסות ... בהיבט השני, הספציפי, ניתנת תשובה לשאלה אם העובדות שהיו בידיעתו של המבוטח במקרה המסוים היו עלולות להשפיע על נכונותו של המבטח לכרות את חוזה הביטוח אילו נתגלו לו" (עמ' 83, מול האותיות ג'-ד'). בהמשך קובע כב' השופט טירקל, כי בגדרו של "עניין מהותי" יבוא "כל מידע העשוי להשפיע על סיווגו של המבוטח, על גובה הפרמיה שלו ועל נכונותו של המבטח לבטח את המבוטח" (עמ' 85 לפסק הדין, מול האות א'). מחד גיסא, העובדה שאין בהצעת הביטוח התייחסות למצבו של הרכב שאותו מבקשים לבטח ושסוכנת הביטוח לא התעכבה על נקודה זו כאשר מילאה את ההצעה (ר' עדותה של גב' ציפי דותן בעמ' 32-33 לפרו') מצביעים על כך שהנתבעת לא ייחסה חשיבות יתירה לנושא זה; נוסף על כך, סביר להניח ששכיחותן של תאונות קודמות ברכב מסוגו של הג'יפ, המשמש בפעילויות שחבלות וחבטות שכיחות בהן, גורם לכך שהמבטחת משקללת נתון זה מראש בסל שיקוליה. מאידך גיסא - וזו גם הגישה העדיפה בעיני - פגיעות רציניות שספג רכב או טיפולים שבוצעו בו בעקבות תאונות דרכים משמעותיות שעבר משפיעים הן על חוזקו של הרכב, הן על שוויו והן על הסיכונים הכרוכים בשימוש בו, ועל-פי מבחן אובייקטיבי אין ספק כי מצבו האמיתי של רכב העומד להיות מבוטח הינו עניין מהותי, בעל השפעה על סיווג המבוטח, על שיעורי הפרמיה ועל תנאי הביטוח. יפים לעניין זה הדברים שאמר כב' הנשיא שמגר בע"א 1845/90, סיני נ' "מגדל" בע"מ, פ"ד מז(5) 661: "... מנקודת מבטה של חברת הביטוח, עניינים מהותיים הם אותם נתונים שיש בהם כדי להשפיע על תוחלת הנזק, ובהתאם על גובה הפרמיה או על נכונותה הבסיסית של החברה לבטח... במקרה של ביטוח רכב, שאלות המתייחסות לנתונים בדבר תאונות דרכים שעבר הרכב הן שאלות בעניינים מהותיים, שכן לעברו של הרכב יש השפעה על בטיחותו בעתיד ועל כשירותו הכללית לנסיעה. הווי אומר, יש לנתונים אלה השפעה על תוחלת הנזק ועל הפרמיה שתהא חברת הביטוח מעוניינת לגבות" (עמ' 672, מול האותיות ב', ד'). במקרה שלפנינו עבר הג'יפ קודם שנמכר לתובע שתי תאונות רציניות, אשר בכל אחת מהן ניזוק עד כדי 45% מערכו (חוות הדעת של השמאי גולד נ13/, וחוות הדעת של השמאי בן נעים נ10/). לאור האמור לעיל, מדובר ב"עניין מהותי". 16. כאמור לעיל, התנאי השני הוא, שהמבוטח יודע שהענין אותו הסתיר הוא ענין מהותי. כאשר התובע ביטח את הג'יפ, לא היתה זו לו הפעם הראשונה בה ערך חוזה ביטוח; זו לא היתה גם הפעם הראשונה בה ביקש להפעיל את זכאותו לקבל כספים לפי הפוליסה. מן הבחינה הסובייקטיבית, ניתן לקבוע שהתובע ידע שמדובר בענין מהותי, גם לאור דבריו בעדותו, לפיהם "אם הייתי יודע [שהג'יפ עבר תאונות - י.ע] הייתי אומר לה, בוודאי. אולי לא הייתי קונה אותו אם הייתי יודע" (עמ' 31 לפרו'). 17. התנאי השלישי הוא, שהסתרת הענין על ידי המבוטח נעשתה ב"כוונת מרמה". העובדה שהמבוטח יודע כי מדובר בעניין מהותי אינה מובילה ישירות למסקנה כי הוא פעל בכוונת מרמה (ע"א (ת"א) 1441/97, אברהם נ' "הדר" בע"מ, תק-מח כרך 99(2), תשנ"ט/תש"ס1999- 457, פיסקה 6 לפסק הדין). הדיבור "כוונת מרמה" כבר נדון בפסיקה, בהקשר של סעיף 25 לחוק, הדן במסירת עובדות כוזבות או בהעלמת עובדות לאחר מקרה הביטוח; ברע"א 230/98, "הפניקס הישראלי" בע"מ נ' נסרה, תק-על 98(2) 910, קבע בית המשפט העליון כדלהלן (פיסקה 4 לפסק הדין): "... הדיבור 'בכוונת מרמה' ... כולל שלושה יסודות: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות". בעניין הלמן פסק כב' השופט טירקל, בעמ' 87, מול האותיות ה'-ו', כי - "מן המילה 'הסתרה' משתמעת כוונה שלילית ואי-מוסריות מצידו של המבוטח המסתיר את המידע ... הצורך בהוכחת 'כוונת מרמה' מציב בפני המבטח דרישה חמורה אף יותר מזאת שניתן ללמוד מן המילה 'הסתרה'. כך או כך, יש לראות בסעיף זה ביטוי לכוונתו הברורה של המחוקק 'להצר ... את האפשרויות של המבטח להשתחרר מחובתו לשלם את תגמולי הביטוח על יסוד טענת אי-גילוי מצד המבוטח' (ע"א 282/89, רוטנברג נ' "כלל" בע"מ, פ"ד מו(2) 339)." הדרישה הינה למצב מנטלי של כוונה ורצון לרמות. ההלכה הפסוקה קבעה, כי נטל ההוכחה הנדרש בנושא אזרחי המשלב מאפיינים ודפוסים של עבירה פלילית הינו על-פי מאזן ההסתברויות הנוהג במשפטים אזרחיים בדרך-כלל, כאשר כמות הראיות יכול שתשתנה על-פי מהותו וחומרתו של הנושא (ע"א 475/81, זיקרי נ' "כלל" בע"מ, פ"ד מ(1) 589). 18. ראינו לעיל כי אחד מיסודות "כוונת המרמה", שעל הנתבעת לשכנע בקיומו, הנו מודעות של התובע לאי נכונות העובדות שנמסרו. כדי לעמוד על הלך רוחו ועל צפונות ליבו של התובע, נערוך אתנחתא קלה ונבחן ביתר פרוט את מצבו של הג'יפ ביום קנייתו על-ידי התובע. לאחר מכן נבחן את נסיבות הרכישה. 19. הוגשו שתי חוות דעת היכולות ללמדנו את קורותיו של הג'יפ עד שנרכש על ידי התובע ביום 9.4.97: א. חוות דעתו של השמאי דניאל גולד מיום 1.7.96 (נ13/), ממנה עולה כי הג'יפ עבר באותה עת תאונה קשה וניזוק בצורה חמורה מאוד, כדי 45% משוויו. יצוין שהג'יפ היה אז בבעלותה של מגדל חברה לביטוח בע"מ. בעדותו הסביר גולד, כי בתאונה נפגע הג'יפ גם בשילדה, מה שחייב פעולה של יישור שילדות בעלות של 3,000 ש"ח. לאחר ישור השילדות אמורים להשאר סימנים כגון: הלחמות, עוותים קלים ומתיחות (עמ' 51 לפרו'). ב. חוות הדעת השניה הצריכה לעניין נתנה על ידי השמאי יהודה בן נעים ביום 15.1.97, בקשר לתאונת דרכים שעבר הג'יפ מספר ימים קודם לכן, בעת שהיה בבעלותה של הגב' טלי בן כליפא (מוכרת הג'יפ לתובע). גם בתאונה זו ניזוק הג'יפ בצורה קשה עד כדי 45% משוויו. יחד עם זאת עיון בחוות הדעת (נ10/) מלמד, כי עיקר הנזק הנו מכני ולא קשור לשילדה (ראו גם עדות ברודט בעמ' 43). 20. התובע טוען שבעת שרכש את הג'יפ מטלי בן כליפא לא ידע על שתי התאונות הנ"ל. האם בידי הנתבעת עלה לסתור את גרסתו? לאחר ששבתי ובחנתי את הראיות ונתתי דעתי על טענותיהם של ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה שבידי הנתבעת לא עלה להרים את הנטל. להלן יובאו הנימוקים לעמדתי. בפתח הדברים יוטעם, כי בזכרון הדברים (ת7/) שנערך בין מוכרת הג'יפ לבין התובע בקשר לרכישת הג'יפ הצהירה גב' בן כליפא כי "הרכב נקי מפגיעות בשילדה והמוכרת מצהירה על כך בחתימתה, וכן ששילדת הרכב נקיה מתאונות ו/או פגיעות". גב' בן כליפא לא ספרה לתובע על התאונות שהזכרנו, לא על התאונה הראשונה שבה נפגעה השילדה, ולא על התאונה השניה שבה היה עיקר הנזק מכני (וראו גם עמ' 58 לפרו', שבו היא מאשרת שחתמה על זכרון הדברים ללא הסתייגות). זאת ועוד: על פי זכרון הדברים שילם התובע לגב' בן כליפא סך של 130,000 ש"ח, שהוו את מחיר המחירון המלא של הג'יפ (עדות בן כליפא בעמ' 56; עדות התובע ומסמכי הבנק שהוגשו). תשלום תמורה מלאה עבור הגי'פ מחזק את גרסת התובע שלא ידע על התאונות, שהרי חזקה עליו שאם היה יודע עליהן היה דורש לתת לכך ביטוי על ידי הפחתת המחיר. מי שסייע לתובע לרכוש את הג'יפ מגב' בן כליפא היה ידידו עדי ארז. ארז תווך בין השניים והתלווה לתובע בשלב הרכישה. לבקשת התובע בדק ארז את הג'יפ ולצורך זה רכן מתחתיו ובחן את השילדה. לדבריו, שלא נסתרו, שילדתו של ג'יפ כעסקינן מורכבת מרלסים כמו "מסילת ברזל". ארז בחן, לדבריו, את השילדה לכל אורכה אך לא הבחין בכיפופים או בנסיונות יישור. לו היו סימנים כאלה היה מבחין בהם (עמ' 12-13 לפרו'). הוא הבחין בסימנים של שריטות ומעיכות, אולם אלה הם סימנים של פגיעות מאבנים או ממכות שמקבל הג'יפ במעברים או אף בעלייה על מדרכה. כדבריו: "ברגע שעל השילדה יש שריטות ומעיכות זה לא אומר שלאוטו יש מכת שילדה. מכת שילדה זה שהשילדה מתכופפת" וכיפופים, כאמור, לא היו (עמ' 19 לפרו'). במבט ראשון קשה ליישב את עדותו של ארז עם הסימנים שנותרו על שילדת הג'יפ אחרי התאונה הראשונה, שנזקיה מתוארים בחוות דעתו של השמאי גולד. אולם במבט שני נראה שהדבר אפשרי: ראשית, השמאי גולד הסביר בעדותו כי קשה שלא להבחין בסימניה של התאונה הראשונה, "אבל יבדקו את זה במכון על ידי בעל מקצוע מיוחד שיש לו את הכלים לבדוק" (עמ' 51 ש' 30). ולמעלה מזה: "כאשר יש שילדות כאלה צריך לבדוק את זה במכון ויש בשביל זה בדיקה מיוחדת" (עמ' 51 ש' 28). שמע מכאן, כי עין של הדיוט שאינו מצויד במכשור המתאים עשויה שלא להבחין בסימנים אלה; שנית, גולד הסביר, כי המינוחים המקובלים לתאור הסימנים שנותרו אחרי התאונה הראשונה הנם "עיוות, פיתול, סימני יישור בשילדה" (עמ' 51). בדומה לעדי ארז, גם הוא ערך הבחנה בין סימנים של "עוות" ו"פיתול", ההולמים תאונה קשה, לבין סימנים של "מעיכה" שאינם חייבים לנבוע, בהכרח, מתאונה. "מעיכה זה שלוחצים על משהו בכוח כמו שלוחצים על פח" (עמ' 52). בשילדה שיושרה לא אמורים להמצא סימני מעיכה אלא אם היישור בוצע בכלים או בשיטה שאינם מתאימים (עמ' 52). גורם שכיח להווצרן של מעיכות בשילדה הנו התקלות באבן או בשפת מדרכה וכיוב' (עדות ברודט בעמ' 44). והנה, מבדיקה שנערכה לשילדה ביום 28.7.97, בעת שהג'יפ כבר היה מספר חודשים אצל התובע, על ידי הבוחן מר תקותיאל (ת3/) עולה, כי מצבה של השילדה היה תקין (סעיף 8א ל- ת3/) וכל שנמצא עליה היו סימני מעיכות (סעיף 8ב לת3/). ממצאים אלה מתיישבים יפה עם דבריו של עדי ארז כי לא הבחין בכיפופים או בפיתולים או בסימנים אחרים המהווים אינדיקציה לכך שהג'יפ עבר תאונה קשה, אלא רק במעיכות ובשריטות שאינן מהווים ממצא יוצא דופן בג'יפ שמטבעו נוסע לא אחת בדרכים לא דרכים. אשר לכיפוף שנמצא בקורת רוחב קדמית מקובל עלי הסברו של ארז, כי מדובר בחלק הסופג כדבר שבשגרה מהלומות שמקבלת תחתית הג'יפ בעת ירידה ממקומות תלולים (עמ' 19). במאמר מוסגר אעיר, כי מדברי השמאי ברודט עולה כי בג'יפ כעסקינן ניתן להחליף את השילדה בשלמותה. לאור האמור לעיל יתכן שזה מה שנעשה בג'יפ אחרי התאונה הראשונה. אשר לתאונה השניה, לעיל כבר נאמר כי עיקר הנזק בה היה מיכני ומקובלים עלי דברי ארז שלא הבחין בסימנים היכולים להעיד עליה (עמ' 18). 21. בא כוח הנתבעת מנה בסיכומיו מספר סתירות ותמיהות המלמדות, לטענתו, על כך שהתובע ידע על התאונות. כך, למשל, נטען שמהעדויות עולה כי מי שלמעשה עמו נרקמה העסקה היה חברה דאז של טלי בן כליפא, אלדד בורשטיין, אשר לא זומן להעיד; עדי ארז טען בתצהירו שבן כליפא רשמה זיכרון דברים בעוד שהתובע העיד שהמסמך נרשם על ידו; מספר הקילומטרים הרשום בזיכרון הדברים הנו 65,452 בעוד שהשמאי בן נעים שבדק את הרכב מספר חודשים קודם לכן ציין כי עבר 73,000 ק"מ; לא ברור מדוע טרח התובע לרשום בזיכרון הדברים שברכב אין פגיעת שילדה; מהמסמך נ11/ עולה כי שבעה ימים קודם לעסקת הרכישה עדיין היה הרכב בלתי מתוקן. בחנתי טענות אלה בכובד ראש אך הגעתי למסקנה, שאין בהן כדי להפוך את הקערה על פיה: מי שהייתה צד פעיל לזיכרון הדברים וקבלה את התמורה הנקובה בו הייתה טלי בן כליפא. בנסיבות אלה איני בטוח שצריך היה להעיד גם את אלדד בורשטיין. אך מכל מקום, כל העדים הנוגעים בדבר העידו שמקום מגוריו של בורשטיין אינו ידוע. במצב דברים זה לא ניתן לזקוף לחובת התובע את אי העדתו. עניין הקילומטרג' אכן מעורר תמיהה מסויימת, אך לאור התמונה הכוללת אין בו כדי למוטט את גרסת התובע. יתכן שהשמאי טעה. יתכן שבמהלך תיקון נזקי התאונה השניה טיפל מאן-דהוא במונה המרחק. בכך שהתובע ביקש לרשום בזיכרון הדברים שברכב אין פגיעות שילדה אין כל רבותא. זוהי הפגיעה המהותית ביותר בעיניו של מי שרוכש רכב משומש. אשר למסמך נ11/ - לא הוכח שלא ניתן היה לתקן את הרכב תוך ימים ספורים, מה עוד שנראה כי בעת כתיבת המסמך כבר היו העבודות בעיצומן (עמ' 2 שורה רביעית לפני הסוף), ואין סיבה לפקפק בדברי טלי בן כליפא, התובע וארז, כי בעת עריכת זכרון הדברים ביום 9.4.97 היה הג'יפ שלם ובמצב נסיעה. הסתירות בין עדות ארז והתובע אינן מהותיות וניתן לייחסן לזמן הרב שחלף. מצד שני, דברי ארז (בעמ' 15) שלא נכח בהעברת הכסף לבן כליפא (שהוכחה כדבעי בתיעוד של הבנק) דווקא מחזקים את מהימנות עדותו. 22. סכומו של דבר הוא שלא שוכנעתי, כי בעת רכישת הג'יפ ועריכת הביטוח אצל הנתבעת ידע התובע על שתי התאונות הקודמות, אותן תאונות שלא הוזכרו ברמז בזיכרון הדברים ושגם לא ניתן להן ביטוי במחיר ששילם התובע לבן כליפא. התוצאה היא, כי דין טענות הנתבעת שעניינן בהסתרת מידע במרמה או במסירת מידע כוזב - להדחות. לאור האמור לעיל לא נותר לבחון אלא את סוגית שיעור הפיצוי. נפנה ונבחן סוגיה זו. שווי הג'יפ 23. לטענת התובע, על הנתבעת לפצותו על פי הערך המלא של הרכב על פי מחירון יצחק לוי, ללא הפחתות כלשהן בשל התאונות הקודמות שעבר הרכב, קילומטרג' או "הסטוריה" של הבעלים. תוצאה זו מתחייבת, לטענתו, מהעובדה שהנתבעת לא התעניינה בנתונים אלה בעת עריכת הביטוח, מחד, אך גבתה מהתובע פרמיה אחידה המבוססת על שווי הרכב לפי המחירון, מאידך; הנתבעת טוענת מנגד, כי עליה לשלם על פי ערכו של הרכב הספציפי לפי נתוניו. במחלוקת העקרונית שנפלה בין הצדדים בסוגיה הנדונה נתנו על ידי בתי המשפט המחוזיים והשלום פסקי דין סותרים. לדעתי, הדין הוא כעמדתה של הנתבעת. להלן אנמק את עמדתי. בהתאם לסעיף 56 (א) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981, "חובת השיפוי של המבטח תהיה בשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה (להלן - סכום הביטוח)". ואילו סעיפים (ג) ו - (ד) לאותו סעיף מורים: "(ג) תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביא את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח. (ד) הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם". מהותן של הוראות אלה הובהרה ע"י כב' השופט מלץ בע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ ואח', פ"ד מו (1) 756, 766 (להלן - פרשת כלל): "הכלל המנחה בביטוח נכסים מסוג זה הוא עקרון השיפוי, לפיו המבוטח הסובל מאובדן זכאי לשיפוי עבור הנזק האמיתי או ההפסד שנגרם לו בפועל. הביטוח מיועד להשיבו למצב בו היה לפני שאירע מקרה הביטוח... מכאן, שכל עוד לא הוסכם בין הצדדים אחרת בפוליסה שערכו ביניהם, שיעור השיפוי אותו יקבל מבוטח בגין האובדן יהיה כשיעור שוויו של הנכס במועד הגניבה, המשקף את ההפסד הממשי שנגרם למבוטח". באותה פרשה נדונה פוליסה שבה נקבע, כי שיעור השיפוי למבוטח הינו פונקציה של ערך הנכס בעת קרות מקרה הביטוח, אך בד בבד היה נקוב בה סכום ביטוח. ביהמ"ש התייחס ליחסי הגומלין בין סכום הביטוח, הקבוע בפוליסה, ובין שווי הנכסים נשוא הפוליסה, שיש לשלמו במקרה של אבדן מוחלט. בהקשר זה קבע כב' השופט מלץ, שם בעמ' 768: "סכום הביטוח אמור לבטא את שווי הנכס בעת כריתת חוזה הביטוח, שכן על פיו גובה חברת הביטוח את פרמיות הביטוח... כאשר חברת הביטוח קובעת את סכום הביטוח וגובה את פרמיות הביטוח על פי סכום זה, חזקה עליה שזהו ערכו הממשי והנכון של הנכס לאותו מועד. מכאן, לדעתי, על חברת הביטוח להראות במועד הגניבה, כי שווי הנכס המבוטח שנגנב הינו נמוך יותר ביחס לסכום הביטוח שנקבע עם כריתת החוזה וכי הפחתה זו אירעה בתקופת הביטוח; או לחילופין, עליה לפעול מבעוד מועד להפחתת סכום הביטוח והפרמיה, כפי שמאפשר סעיף 58 לחוק" (ההדגשה במקור). בהתייחס לאותה סוגיה קבע כב' השופט גולדברג, שם בעמ' 774: "... המדיניות השיפוטית הראויה היא שלא להתיר לחברות הביטוח לפתוח דיון, שתכליתו להראות כי שווי הנכס בעת שנעשה הביטוח לא היה כפי שנקוב בפוליסה, וסבורני, כי חזקה היא שהשווי מבוטא על ידי סכום הביטוח. חברת הביטוח גבתה את דמי הפרמיה על פי סכום הביטוח ומנועה היא עתה מלטעון אחרת". כב' הנשיא שמגר הצטרף לתוצאה דלעיל שאליה הגיעו כב' השופטים מלץ וגולדברג. אולם, בע"א 19/89 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' ניסן יאיר ואחר', פ"ד מו (5) 674, 677, הסכים גם לגופם של דברים באומרו: "... העמדה המבוטאת במובאות הנ"ל, לה אני שותף, היא כי כאשר נקבע ערך מוסכם של הנכס על חברת הביטוח רובץ הנטל להראות כי ערכו של הנכס המבוטח פחת במהלך התקופה שבין חתימת הפוליסה ובין קרות מקרה הביטוח, ולהוכיח את השיעור המדוייק של ירידת הערך. אם אין ביד חברת הביטוח להרים את הנטל האמור, אמת המידה היחידה לשווי הנכס המבוטח הינה, כמוסבר לעיל, סכום הביטוח המוסכם". הלכות אלו שבו ונתאשרו בע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח (1) 415, 439-438, שבו הסביר כב' הנשיא שמגר את הראציונל העומד ביסודן: "... הראציונל העומד בבסיס פסק הדין בע"א 196/88 בדבר חבותו של המבטח לפי הכתוב בפוליסת הביטוח, וכפי שזו משתקפת בתשלומי הפרמיה אותם משלם המבוטח, נכון גם לעניין זה. אמון הציבור כלפי מוסד הביטוח נעוץ, בין היתר, בנכונותו של המבטח לשלם את סכומי הביטוח כאשר מתרחש אירוע הביטוח, ואין לאפשר לו לחזור בו ולנסות להיחלץ מהתחייבויותיו בעזרת פרשנות מצמצמת מדיי". בשולי הדברים נציין, כי עוד קודם לפרשת כלל הבחינה הפסיקה, בהקשר לסוגיית כשירות תביעה נגד חברת ביטוח לתשלום שווי של נכס מבוטח להידון בסדר דין מקוצר, בין שני סוגי פוליסות: כאלה שבעת עריכת הביטוח נעשתה בהן הערכה של שווי הנכס המבוטח, וכאלה שלא נעשתה בהן הערכה כזו - ע"א 543/86 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חלפון, פ"ד מג (4) 761; אלא שבהמשך גובשה הלכה גם לגופם של דברים, כפי שבואר על ידינו בהרחבה לעיל. על רקע האמור לעיל נבחן את נסיבות המקרה שלפנינו. על הבחינה להתמקד, בראש ובראשונה, בהוראותיה של פוליסת הביטוח, שכן על פיהן ישק דבר. סעיף 5 לפוליסה דנן קובע, כי "תגמולי הביטוח שיגיעו למבוטח במזומן לפי פרק זה, יחושבו וישולמו לפי שווי האבדן או הנזק לרכב ביום קרות מקרה הביטוח"; סעיף 6 לפוליסה, שעניינו "אובדן גמור לרכב", קובע, כי אם "נגרם אובדן גמור של הרכב… תשלם החברה למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח או תחליפו ברכב מסוג ואיכות ומצב דומים". רואים אנו, כי הפוליסה מבוססת על עקרון השיפוי, לפיו לא זכאי המבוטח הסובל מאובדן אלא לשיפוי עבור הנזק האמיתי שנגרם לו בפועל, כאשר המטרה היא להשיבו למצב שבו היה לפני שאירע האובדן. ביטוי מוחשי לכך נמצא גם בזכות הברירה שהוקנתה למבטחת בסעיף 6 הנ"ל, לשלם למבוטח את ערך הרכב ביום האובדן או להחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים. מסקנת הביניים היא, כי בענייננו אין תחולה לסעיף 56 (ד) לחוק חוזה הביטוח, שכן אין מדובר בפוליסה על שיפוי מוסכם. אלא שבאמור לעיל אין כדי למצות את הסוגיה, שכן עדיין שומה עלינו לבדוק, לאור ההלכות בפרשות כלל ושמיר, האם נקוב בפוליסה סכום ביטוח. היה ויסתבר, כי בפוליסה נקוב סכום ביטוח, אזי חזקה היא, שהינו משקף את שווי המכונית ועל הנתבעת הנטל להראות כי שווי זה פחת במהלך תקופת הביטוח ולהוכיח את השיעור המדויק של ירידת הערך, שאם לא כן תחויב לשלמו לתובע במלואו. והנה, בחינתה של הפוליסה שהוצאה לתובע מעלה, כי לא נקוב בה סכום ביטוח. המקום המיועד לכך ב"רשימה", המהווה את מיפרט הביטוח, נותר ריק ולא נרשם בו דבר. שתיקה זו לגבי סכום הביטוח ככל שמדובר בשווי הרכב רועמת שבעתיים וניכר בעליל שאינה מקרית נוכח העובדה, שלגבי סיכונים אחרים, כגון: אחריות כלפי צד ג' או ערך הרדיו, נקובים בפוליסה סכומי ביטוח. זה המקום להטעים, כי לא מצאנו כל הוראה חוקית, המחייבת את המבטח לנקוב בפוליסה בסכום ביטוח קצוב (ר' בהקשר זה גם את תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) התשמ"ו - 1986). ודאי שחובה כזו אינה נובעת מעקרון השיפוי, העומד ביסודו של הביטוח. אכן, משמעות אי קביעתו של סכום ביטוח במקרה של אבדן מוחלט הנה, כי למבוטח יועמד רכב חלופי "מסוג ואיכות דומים" או ישולם לו מלוא "ערך הרכב ביום האובדן (סעיף 6 לפוליסה) הכל באופן שיביאו "ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אלמלא קרה מקרה הביטוח" (סעיף 56 (ג) לחוק חוזה הביטוח). בכך תוגשם באופן מלא ומדוייק תכליתו של הביטוח, והיא השבת המצב לקדמותו. לא למיותר יהיה להבהיר כי אי נקיבת סכום ביטוח אינה מיטיבה עם המבטח דווקא, שהרי לשני הצדדים כאחד עומד הזכות להוכיח את שיעורו האמיתי של הנזק, בין אם הינו נמוך מאותו סכום היפותיטי שניתן היה לרשמו בפוליסה ובין אם הנו גבוה ממנו. נכון הדבר, כי הצורך להוכיח נזק עשוי להוליד חילוקי דעות, שיובילו להליכי משפט, אולם זוהי דרכם של דברים בכל חוזה לשיפוי על נזק. לעומת זאת, אי נקיבת סכום ביטוח קצוב, והשתתה של הפוליסה על שיפוי בגין הנזק הממשי עשויים ליתר ויכוחים שעניינם ב"ביטוח חסר" (סעיף 60 לחוק), והרי לפנינו פישוט של ההליכים. לכך ראוי להוסיף, כי לא נטען שבעת עריכת הפוליסה נאמר לתובע, במישרין או בעקיפין, כי קיים קשר בין הפוליסה לבין מחירון יצחק לוי. המחירון עצמו לא נזכר בפוליסה. אף אין כל טענה, כי המבוטח עיין בו עובר לעריכת הביטוח. לא הובאו ראיות כיצד מחושבת הפרמיה שגובה הנתבעת, אולם אף אם נניח שהיא מחושבת ונקבעת על יסוד המחירים הממוצעים הנקובים במחירון, הרי האחידות בשיעור הפרמיה אינה מחייבת, כדבר הנלמד מאליו, גם אחידות בשיעור הפיצוי במקרה של אבדן מוחלט. כך למשל, בגדרו של ביטוח החובה לפי פקודת הביטוח (כלי רכב מנועי) וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 נגבית מהמבוטחים פרמיה אחידה. אף על פי כן, במקרה של מוות בתאונת דרכים ("אבדן מוחלט") לא יפרעו תלוייו של נפגע ספציפי מהמבטחת אלא כדי נזקם הממשי. יש להניח, כי גם במקרה זה חושבו הפרמיות על בסיס נתונים ממוצעים של שיעור פיצוי. אולם, בקרות מקרה הביטוח לא יהיה התובע זכאי לשיעור הפיצוי הממוצע, שלפיו חושבה הפרמיה שנגבתה ממנו, אלא לפיצוי על נזקו הממש, לא פחות ולא יותר. כך גם בענייננו: השיקולים לגביית פרמיה אחידה, אשר החל משלב מסויים נגבתה ככזו במצוותו של המחוקק (ר' תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דמי ביטוח שרשאי מבטח לגבות ממבוטחים בביטוחי רכב) (הוראות שעה) התשמ"ו - 1986, סעיף 2 (ג); וכן ר' תקנות הפיקוח, סעיף 3), הנם מן הסתם, מניעת תחרות פרועה בין חברות הביטוח כמו גם פישוט ההליכים וייעולם. אין צורך לומר, כי גביית פרמיות בשיעור משתנה לפי נתוניו של הרכב הספציפי מאותו סוג וגיל, שהייתה מחייבת בדיקה ספציפית של כל רכב ורכב לפני עריכת הביטוח, הייתה מטילה על המבטחים והמבוטחים כאחד נטל כבד מנשוא ואף הייתה מייקרת את הפרמיות, שהרי חברות הביטוח היו מגלגלות את עלות הבדיקה על הצרכן. קיים, אפוא, הגיון כלכלי בקביעתן של פרמיות אחידות המחושבות לפי נתונים ממוצעים. אולם מכאן לא מתחייבת, כאמור, המסקנה, כי גם יש לשלם למבוטח סכום פיצוי אחיד - ממוצע, להבדיל מפיצוי בגין נזקיו האמיתיים, שמטרתו השבת המצב לקדמותו. זאת ועוד אחרת: בהתאם לפוליסה עומדת למבטחת, כאמור, זכות ברירה והיא לשלם לתובע את ערך הרכב ביום האבדן או להחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים. לעיל כבר נאמר, כי זכות הברירה הנדונה ממחישה ביתר שאת את היות הפוליסה דנן מושתתת על עקרון השיפוי. והנה, אימוץ הפרשנות שלה טוען ב"כ התובע מוביל לתוצאה, לפיה לכל אחת משתי החלופות הנ"ל נודע באותו מקרה ביטוח משל כלכלי שונה. כך, מקום בו ייגנב רכב שלאור נתוניו הספציפיים יהיה שוויו נמוך ממחיר המחירון (כגון: רכב שהיה בעבר בבעלות חברת השכרה) תוכל המבטחת, אליבא דפרשנותו של ב"כ התובע, לצאת כדי חובתה אם תספק למבוטח רכב מסוג ואיכות דומים לזה שנגנב; לעומת זאת, מקום בו ייגנב רכב שלאור נתוניו הספציפיים יהיה שוויו גבוה ממחיר המחירון (כגון: רכב מיד ראשונה שנסע מעט קילומטרים) תוכל חברת הביטוח לצאת כדי חובתה אם תשלם את מחיר המחירון, למרות שאין הוא משקף את ערך הרכב. זוהי תוצאה מוזרה ובלתי עקבית. לאור תכליתו של חוזה הביטוח הנדון דומני, כי יש לשאוף לפרשנות, לפיה עם קרות המקרה הביטוחי יהיה משקלן הכלכלי של שתי החלופות זהה. התוצאה שאליה הגענו מתיישבת עם ההחלטה שנתנה זה מקרוב כב' השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 7042/00 חי בן ציון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם; ההחלטה מיום 1.11.00). במקרה דומה לענייננו פסקו הערכאות הקודמות, כי על פי הסכם הביטוח זכאי המבוטח לפיצוי בהתאם למחיר מחירון של הרכב בהפחתה בשל מספר חריג של קילומטרים שעבר, ולא בהתאם למחיר המחירון המלא. כב' השופטת שטרסברג-כהן דחתה את הבקשה למתן רשות ערעור. בתוך כך פסקה: "אף שהשאלה נראית לכאורה כללית ועקרונית עדיין לפנינו הסכם ביטוח מסויים ובו תנייה הקובעת כי 'בקרות מקרה הביטוח תשלם החברה למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח…'. תנייה זו עולה בקנה אחד עם הוראת החוק לפיה יחושבו תגמולי ביטוח נכסים באופן שיביא את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אלמלא קרה מקרה הביטוח. אף שניתן להסכים אחרת, לא זו בלבד שבעניינו של המבוטח לא הוסכם אחרת אלא הוסכם על פיצוי בהתאם לשווי הרכב בעת קרות מקרה הביטוח". סיכומו של דבר: התובע זכאי לפיצוי בהתאם לשוויו של הג'יפ לאור נתוניו הספציפיים. נפנה, אפוא, ונבחן מה הוכח בעניין זה. 24. התובע מבקש לסמוך תביעתו על חוות דעתו של השמאי עזרא שוהם (ת1/), אשר נערכה כחודשיים לפני קרות הגניבה, המשקפת לטענתו את ערכו של הג'יפ נכון ליום גניבתו. לפי חוות דעת זו, שהוזמנה על-ידי התובע, שווי הג'יפ היה 133,500 ש"ח, שהם 4,000 ש"ח מתחת למחיר הנקוב במחירון יצחק לוי. ירידת הערך של 4,000 ש"ח (3%) נזקפת לחובת תאונה נוספת שעבר הג'יפ , שלישית במספר, בעת שכבר היה בחזקת התובע. הנתבעת מתנגדת לחישוב זה. לשיטתה, התובע היה חייב להוכיח את שווי הג'יפ ביום קרות מקרה הביטוח ממש ומשלא עשה כן, אלא המציא חוות דעת אודות השווי כחודשיים קודם לכן, דין תביעתו להדחות. לחילופין טוענת הנתבעת, כי יש לשקלל בחישוב שוויו של הג'יפ את העובדה שהיה בבעלות חברה בע"מ, את היות התובע בעלים שלישי ואת העובדה שעבר שלוש תאונות, כך שגובהם של תגמולי הביטוח, לפי חוות הדעת הנגדית של השמאי צבי ברודט שהוגשה מטעמה, מגיע לכדי 79,808 ש"ח בלבד. 25. דומה, כי עם הגשתה של חוות הדעת של השמאי שוהם, המתייחסת לשווי הרכב זמן קצר קודם לקרות מקרה הביטוח, הרים התובע את הנטל המוטל על שכמו, אלא שאין צורך להאריך בסוגייה זו. טעמו של דבר הוא, שגם על פי חוות הדעת של השמאי ברודט, שהגישה הנתבעת, שווי המחירון של הג'יפ ביום מקרה הביטוח, המהווה נקודת מוצא להערכת שוויו הספציפי, הנו 137,600 ש"ח, היינו, אותו סכום בדיוק שבו נקב שוהם בחוות דעתו. השאלה היחידה שנותרה היא, אפוא, מהו שיעור ההפחתות שיש לבצע בשל נתוניו הספציפיים של הג'יפ. השמאי ברודט סבר שיש לבצע ממחיר המחירון את ההפחתות הבאות: בגין רישום בעלות מס' 3 - 7%. בגין רישום בעלות מס' 1 בשם חברה - 5%. בגין תאונות קודמות - 30%. במאמר מוסגר יצוין כי פרט לשתי התאונות שעבר הג'יפ קודם שנמכר לתובע עבר תאונה נוספת בעת שכבר היה אצל התובע. בקשר לתאונה זו נתנה חוות דעתו של השמאי שוהם (ת1/). גם הפעם דובר בתאונה קשה. לפי חוות דעתו של שוהם, שנתנה בשעתו לבקשת התובע, נגרמה לרכב עקב תאונה זו ירידת ערך של 3%. לאחר ביצוע הפחתות אלה נמצא, כי שווי הג'יפ ביום קרות מקרה הביטוח הנו 79,808 ש"ח. דבריו של ברודט, כי יש להפחית ממחיר המחירון 7% בגין היות התובע בעלים שלישי, ו- 5% נוספים בגין היות הבעלים הראשון של הג'יפ חברה בע"מ, לא נסתרו. אדרבא, לחלקם נמצא חיזוק בעדותו של השמאי גולד (עמ' 50). נסיונו של השמאי שוהם להסתייג מהם היה כללי וסתמי ובלתי משכנע. בחקירתו הנגדית של ברודט אף התחוור, כי הפחתות אלה מעוגנות במחירון עצמו. מנגד לכך, קשה לקבל את דברי ברודט כי שלוש התאונות שעבר הג'יפ גרמו לירידת ערך של 30%. עדותו בסוגיה זו לא הייתה משכנעת. בשלב מסויים אפשר היה להבין שהוא חוזר בו מחוות הדעת המקורית ומאשר שירידת הערך הנה רק 10% (עמ' 42 ש' 28; עמ' 43). בין כך ובין אחרת אני מעדיף בסוגיה זו את עדותו של השמאי גולד, שלפיה ירידת הערך בגין התאונה הראשונה הנה 7-8%. בתאונה השניה היה הנזק מיכני גרידא וספק אם גרמה לירידת ערך (ראו את דברי ברודט בעצמו בעמ' 43). אשר לתאונה השלישית, אין קושי לאמץ את חוות הדעת של השמאי שוהם (ת1/) שלפיה גרמה לירידת ערך של 3%. יושם לב כי חוות דעת זו הוכנה לבקשת התובע כדי שתשמש אותו לצרכי תביעה, ולכן אין יסוד לחשוש שאימוצה לענייננו יקפח את הנתבעת. סך כל ירידת הערך בגין שלוש התאונות נאמד, אפוא, ב- 11%. העולה מכל המקובץ הוא, כי בשל נתוניו הספציפיים של הג'יפ יש להפחית ממחיר המחירון 7% בשל יד שלישית, 5% בשל בעלים קודמים שהנו חברה בע"מ ו- 11% בגין שלושת התאונות שעבר, ובסה"כ: 23%. 26. שווי הג'יפ ביום קרות מקרה הביטוח היה, אפוא, כדלקמן: 137,600 ש"ח (מחיר מחירון מלא כפי שמציין ברודט)X 77% = 105,952 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף את שוויים של הרדיו (1,000 ש"ח) ומערכת האזעקה (2,000 ש"ח) שהיו מותקנים בג'יפ (סעיף 9 לתצהיר התובע) ומכוסים על ידי הפוליסה. סך כל המגיע לתובע הנו, אפוא, 108,952 ש"ח. מסכום זה ינוכו, כמובן, סכומי ההשתתפות העצמית שבפוליסה. היתרה תשולם לתובע כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 19.8.97 ועד התשלום המלא בפועל. 27. הנתבעת תישא בהוצאות המשפט, ובשכ"ט-עו"ד בסך 15,000 ש"ח ומע"מ. לכל הוצאה יתווספו הצמדה וריבית כחוק החל מיום תשלומה על ידי התובע ועד התשלום בפועל; לשכה"ט - החל מהיום. אי גילוי / הסתרת מידע / כוונת מרמה (ביטוח)פוליסהתאונות קודמות (רכב)חברת ביטוחגילוי נאות במכירת רכבנזק לרכב