רחיצת מכוניות - גניבת רכב

פסק דין בפני תביעת שיבוב לפי סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. התובעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה בכל הזמנים הרלוונטיים רכב מסוג פולקסוואגן פאסאט CL, מ.ר. 7923218 (להלן: המכונית), שבבעלות חברת נובו נורדיסק בע"מ (להלן: המבוטחת), במסגרת פוליסה מס' 490113800, בביטוח מקיף. הנתבעים הינם הבעלים והמנהלים של עסק הקרוי "מוסכי השרון" ברח' התע"ש 17 בכפ"ס, העוסק בתיקון תקרים וברחיצת מכוניות (להלן: העסק). בין המבוטחת לעסק היה הסכם, לפיו נמסרו רכבי המבוטחת, באמצעות עובדיה, לרחיצה בעסק, והתשלום בוצע במרוכז ע"י המבוטחת. המכונית נמנתה על רכבים אלה. עניינה של התביעה הוא בגניבת המכונית ומפתחותיה מהעסק, בשעות שחלפו מאז גמר רחיצתה, ובטרם הגיע עובד המבוטחת לקחתה. אין מחלוקת, כי ביום 17.8.00 בבוקר הובאה המכונית לעסק ע"י עובד המבוטחת, מר אורי דוידזון (להלן: דוידזון), לצורך רחיצתה. כמקובל בין חלק מעובדי המבוטחת לבין הנתבעים, החנה דוידזון את המכונית בתוך מתקן השטיפה, ומסר את המפתחות למי מעובדי העסק, המוכרים לו. דוידזון הוציא את חפציו האישיים מהמכונית והלך למשרד. כוונתו היתה, כי המכונית תשאר בעסק גם לאחר שיסתיים הטיפול בה, וזאת עד ליציאתו מהעבודה בשעות הערב, שאז יחזור לקחתה. בשעות הערב, סמוך לשעה 19:30, חזר דוידזון לעסק וראה כי המכונית איננה בתחומי העסק ובקרבתו. לפיכך ניגש לנתבע 1 (להלן: יניב), שהכירו כבעל העסק, אשר נכח במקום, וביקש ממנו את המכונית. יניב נכנס למשרדו, ומיד יצא מבוהל ואמר כי אינו מוצא את מפתחות המכונית והוא חושב שפרצו או שמישהו אחר מטעם המבוטחת לקח את המכונית כבר קודם. דוידזון ערך בדיקה בחניון המבוטחת ובמשרדיה, והוברר לו כי המכונית אינה נמצאת שם ואיש מעובדי המבוטחת לא הוציא אותה מהעסק. דוידזון חזר לעסק, משהבין כי המכונית נגנבה, וביקש מיניב להתלוות אליו לתחנת המשטרה בכ"ס כדי להגיש תלונה. יניב מסר, כי יסגור את העסק וייסע לתחנה. בינתיים נסע דוידזון עם עובד נוסף מהמבוטחת למשטרה, והגיש תלונה על הגניבה. המכונית לא נמצאה עד היום. מכח חבותה עפ"י הפוליסה, שילמה התובעת למבוטחת ביום 21.9.00 סך של 95,040 ש"ח, סכום המהווה את ערכה המלא של המכונית. עם התשלום, חתמה המבוטחת על יפוי כח המעביר את הבעלות במכונית לידי התובעת. יצויין, כי הצדדים הסכימו לוותר על כל טענה בדבר תחולת הכיסוי הביטוחי של התובעת על הגניבה, מבחינת קיום המיגונים הנדרשים על פי הפוליסה, שכן אלמלא חל הכיסוי הביטוחי, היתה המבוטחת עומדת מול הנתבעים במקום התובעת, וממילא כל טענה שיש לנתבעים כנגד המבוטחת ו/או שלוחיה, עומדת לה גם כנגד התובעת, הבאה בנעליה בתביעת השיבוב. לטענת התובעת, הנתבעים התרשלו בשמירה על המכונית ועל מפתחותיה, ועל כן עליהם לפצותה במלוא הנזק שנגרם לה, כחליפת המבוטחת. לטענת התובעת, הנתבעים היו שומרי שכר של המכונית, מכח הסכם מכללא בין המבוטחת לבין הנתבעים, לפיו תישמר המכונית ע"י הנתבעים ובהשגחתם עד לנטילתה ע"י עובד המבוטחת. לחילופין, הנתבעים היו שומרי שכר מכח הוראות חוק השומרים ו/או חוק חוזה קבלנות, וככאלה מחוייבים הם במלוא נזקה של התובעת, שנגרם כתוצאה ממעשיהם ומחדליהם, אלא אם מדובר בנזק שהיה בלתי נמנע. התובעת טוענת גם להעברת נטל הראיה בשאלת הרשלנות, לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן הנזק אירע בעת שהמכונית היתה בשליטתם המלאה של הנתבעים, ואופן התרחשות הגניבה מתיישב יותר עם התרשלות מצדם של הנתבעים מאשר עם אי התרשלות. הנתבעים טוענים, כי לא הפרו כל חובת זהירות או חובת שמירה כלפי המבוטחת ועל כן אינם חייבים בפיצוי התובעת בתביעת השיבוב. לטענתם, יניב לבדו הינו הבעלים ומנהל העסק, ואילו הנתבע 2 (להלן: רונן) הינו אחיו ועובד כשכיר בעסק, ולפיכך דין התביעה כנגדו להדחות. לטענת הנתבעים, בין העסק למבוטחת קיים הסכם למתן שירותי רחיצה בלבד. השארת הרכבים ו/או מפתחותיהם בתחום העסק הינה לבקשת המבוטחת ולצורכי נוחותה ונוחות עובדיה, ואינה מחוייבת המציאות, שכן עובדי המבוטחת יכולים להמתין בעסק עד לסיום רחיצת רכביהם ולקחתם מיידית, כפי שקורה פעמים רבות. לפיכך, אין לראות את הנתבעים כשומרי שכר. לטענת הנתבעים, הותנה בהסכם בע"פ שבין הצדדים, התקף גם כיום, כי אין העסק ו/או בעליו אחראים לכל נזק ו/או אובדן הנגרם לרכב ו/או לחפצים שבו בשל השארתו בעסק לאחר תום ביצוע השירות המבוקש. לפיכך, אם בחרו המבוטחת ו/או שלוחיה להשאיר את הנכס באזור העסק לאחר גמר ביצוע השירות המבוקש, אזי כל נזק ו/או אובדן אשר נגרם לנכס הינו באחריות המבוטחת. בנוסף לכך, בעסק יש שלט המסיר מהעסק את האחריות לכל נזק אשר ייגרם כתוצאה מהשארת כלי רכב וחפצים במקום, ועל כן מי שמחליט להשאיר את רכבו בעסק נוטל על עצמו את הסיכונים הכרוכים בכך. עוד טוענים הנתבעים, כי עפ"י הנוהל המקובל בין המבוטחת והעסק, מחוייבים המבוטחת ו/או שלוחיה להגיע אל העסק על מנת לקחת רכבים לא יאוחר מהשעה 17:00 של אותו יום בו הובא הרכב לרחיצה, שכן בשעה זו הפקידה במשרד הולכת הביתה. בכל מקרה של בעיה או עיכוב, חייבים לבוא לקחת את הרכב לפני השעה 19:00, בה העסק נסגר. יצויין כי שטח העסק הינו כדונם וחצי, יש גדר מסביבו, ובה 5 שערים. השערים פתוחים בעת שהעסק פעיל. ע"פ המוסכם עם המבוטחת, לאחר רחיצת הרכבים המושארים בעסק בתום רחיצתם, הם מועברים למגרש חניה סגור ומגודר, החסום ע"י רכבו של יניב, עד אשר מגיעים שלוחי המבוטחת לקחתם. מפתחות הרכבים ננעלים בארונית מפתחות נעולה המצויה במשרד העסק, מאחורי דלת המשרד, כאשר עד השעה 17:00 נמצאת במשרד פקידה. לטענת הנתבעים, המפתח היחיד לארונית מצוי ברשות יניב או רונן, ולאף אחד אחר מהעובדים אין גישה לארונית הנעולה. לטענת הנתבעים, ביום הגניבה, כאשר הגיע דוידזון לעסק, ביקש מרונן במפורש, כי לאחר רחיצת המכונית, תוצא המכונית ממתחם העסק אל הרחוב הראשי, ולא תוחנה במגרש החנייה של העסק, מכיוון שהמגרש חולי וזה מלכלך את המכונית. לטענתם, בקשה זו צוינה במפורש בתלונתו של דוידזון במשטרה. המכונית הוחנתה ע"י רונן, בגמר הטיפול, ברחוב הראשי, בצמוד לגדר העסק, כששערי העסק פתוחים. לטענת הנתבעים, מדובר ברחבה קדמית שהינה חלק משטח העסק. לאחר שהמכונית ננעלה, הוכנסו מפתחותיה לארונית המפתחות הנעולה, במשרד העסק. בניגוד למוסכם בין המבוטחת לעסק, הגיע דוידזון לקחת את המכונית בשעה 19:30, שעה בה העסק אינו פעיל, דבר המהווה, לטענת הנתבעים, התרשלות מצד המבוטחת. בעת פניית דוידזון, התברר ליניב, אשר שהה בפנצ'ריית העסק עם לקוח לאחר סגירת העסק, כי הארונית המצויה במשרד העסק נפרצה וכי המנעול נעקר ממקומו, ומפתחות המכונית אינם. יניב יצא ביחד עם דוידזון אל מחוץ לשטח העסק, למקום בו הוחנתה המכונית, ולתדהמתו גילה כי המכונית איננה במקום בו הוחנתה. באותו ערב פנה יניב למשטרת כ"ס והתלונן על הפריצה לעסק, ואף ביקש שישלחו זיהוי פלילי לעסק על מנת לבדוק את ארונית המפתחות הפרוצה ואת שטח העסק, אך נאמר לו כי אין כל צורך בכך מכיוון שממילא הגיע עובד המבוטחת והגיש תלונה על הגניבה. לטענת הנתבעים, נהגו כפי שכל אדם סביר היה נוהג במקומם, ופעלו על פי הוראות המבוטחת ו/או שלוחה, ועל כן אין מוטלת עליהם כל אחריות לנזקי הגניבה. הנתבעים הגישו הודעת צד ג' נגד סוכן הביטוח שלהם ונגד חברת הביטוח ממנה רכשו פוליסת ביטוח לעסק. לטענתם, פוליסת הביטוח "נגד כל הסיכונים" שרכש יניב מחברת הביטוח סהר, צד ג' 2, מכסה את האירוע נשוא תביעה זו, ולחילופין, צד ג' 1 שהוא סוכן הביטוח של יניב, התרשל ו/או הטעה אותו לגבי היקף הכיסוי הביטוחי שסיפק כמענה לדרישותיו. סהר טוענת לאי תחולת הפוליסה על האירוע נשוא התביעה, ואילו סוכן הביטוח טוען כי לא הציג ליניב כל מצג מטעה וכי לא התרשל כלפיו. אדון תחילה בחבותם של הנתבעים או מי מהם כלפי התובעת, ובאם אמצא כי קיימת חבות כזו, אדון בהודעת צד ג' של הנתבעים נגד מבטחיהם. א. חזית המחלוקת מבחינה עובדתית לאחר בירור השתלשלות האירועים שהובילה לגניבה, אין מחלוקת על העובדות הבאות: המכונית טופלה כמתבקש ולאחר גמר הרחיצה הוחנתה ע"י רונן ברחבת הבטון שבחזית העסק, מחוץ לשער הכניסה ובצמוד אליו. מפתחות המכונית הונחו בארונית שבמשרד העסק. בשעה 17:00 לכל המאוחר עזבה הפקידה את המשרד, ובסמוך לכך, ולכל המאוחר בשעה 18:00, עזבו יתר העובדים את העסק. שערי העסק או חלקם נותרו פתוחים, ויניב נשאר בעסק והמשיך לעבוד בפנצ'ריה, בנוכחות לקוח. עובר לשעה 19:30 נכנס גנב לעסק, גנב את מפתחות המכונית מארונית המשרד הריק, וגנב באמצעותם את המכונית, אשר לא נמצאה עד היום. אציין כי בסיכומי ב"כ הנתבעים הועלתה, בקליפת אגוז, ההשערה שמא נגנבו המפתחות ע"י גנב אחד ואילו המכונית נגנבה שלא ע"י המפתחות דנן אלא ע"י צרור אחר או בדרך אחרת; ואולם, השערה זו היא רחוקה ובלתי סבירה: אין חולק כי המכונית היתה נעולה, לא הוכח כי היה צרור מפתחות נוסף, והסבירות כי המפתחות נגנבו מהארונית ללא קשר לגניבת המכונית אך באותה עת ממש, הינה אפסית. המחלוקות העובדתיות בין הצדדים הינן: 1. האם הוסכם בין הנתבעים או מי מהם, בשם העסק, לבין המבוטחת כי השארת רכבים בעסק לאחר גמר הרחיצה הינה על אחריותה של המבוטחת בלבד? האם היה שילוט שהתריע על כך? 2. האם ביקש דוידזון מעובדי העסק להחנות את המכונית מחוץ לשערי העסק ולא במגרש החניה הפנימי, משום שחשש כי המכונית תתכסה בחול עד לשובו לעסק, בסיום עבודתו? 3. עד איזו שעה היה אמור דוידזון לקחת את המכונית, ע"פ הסיכום עם המבוטחת, והאם הגיע לאחר סיום שעות העבודה בעסק? 4. האם היתה הארונית נעולה במנעול תקין, שמפתחותיו היו בידי הנתבעים בלבד, בעת שנגנבו ממנה מפתחות המכונית, או שמא היתה הארונית פתוחה וללא מנעול תקין? 5. מעמדו של רונן בעסק - בעלים, מנהל או שכיר מן השורה. להלן אדרש למחלוקות אלה ואכריע בהן, בטרם אעבור לניתוח המשפטי. 1. הסכם בע"פ ו/או התרעה בשילוט בדבר אי אחריות העסק לרכבים המושארים בו לאחר גמר הטיפול: יניב טען בעדותו, כי בתחילת היחסים העסקיים עם המבוטחת דיבר עם אחד המנהלים - לא זכור לו מי - וסיכם איתו על תנאי העבודה, ואף אמר לו כי אין אחריות לגניבת רכבים בזמן שהם בעסק או במגרש החניה ולא להשאיר ברכבים חפצים יקרים. אני מתקשה להאמין לתיאור כללי ומעורפל זה, שאין לו כל עיגון בהסכם כתוב, כאשר מנגד טרח יניב להתקשר בהסכם ביטוח המכסה סיכונים של פריצה לעסק ונזקים מסוגים אחרים לרכבים המטופלים בו, כפי שעולה מהראיות לגבי הודעת צד ג'. גם העדר כל זכרון קונקרטי, עם מי היתה השיחה, מה היתה עמדת בן שיחו בנקודה זו וכו', עומד לחובתו, כאשר מהודעתו ת/2 עולה כי תחילת ההתקשרות עם המבוטחת היתה כחודש בלבד לפני הגניבה. נסיון החיים מלמד, כי בשיחה הנערכת בתחילת היחסים העסקיים בין בעל עסק לבין לקוח פוטנציאלי, בראש מעייניו של בעל העסק עומד שכנוע הלקוח בדבר כדאיות ההתקשרות ויתרונותיה ללקוח, מבחינת איכות השירות, נוחותו, עלותו הנמוכה וכו', ולא הרתעת הלקוח באזהרות בדבר "העדר אחריות". חזקה היא, כי אילו רצה יניב לעגן בהסכם עם הלקוחות הקבועים את אי אחריות העסק לרכבים המושארים בו לאחר גמר הטיפול, היה עושה כן בכתב בצורה מסודרת ומחתים על כך את לקוחותיו, בפרט כשמדובר בחברה המשתמשת בשירותי הרחיצה בתדירות גבוהה יחסית. לא סביר בעיני, כי בעל עסק שרוצה להבהיר ללקוח את גבולות אחריותו, יעשה כן באמירה סתמית בע"פ, שאין בצידה כל תיעוד שיגן על בעל העסק ביום פקודה. לנוכח העדות הכללית והסתמית, לא היה מקום לדרוש מהתובעת לזמן את כל בעלי התפקידים הניהוליים במבוטחת כדי להכחיש את השיחה הנטענת דנן, ועל כן איני רואה באי הבאת ראיות מצד התובעת בנקודה זו משום חיזוק לגרסת יניב. עוד יצויין, כי תחקור שערכה התובעת ע"י החוקר הפרטי זמיר וייס, ששוחח עם מנהלת הכספים, הפקידה שיצרה את ההקשרות והאחראי על כלי רכב במבוטחת, העלה כי פרט לקבלת הצעת מחיר מהעסק והעברת רשימת הרכבים שיישלחו לרחיצה מטעם המבוטחת, לא נקבעו בין הצדדים כל נוהלים או הסכמות אחרות, לרבות לגבי האחריות על כלי הרכב לאחר גמר שטיפתם (נ/1 עמ' 5-6). אשר לשילוט בעסק, הנתבעים לא הציגו תמונות של שילוט המצוי בעסק, לטענתם, בדבר העדר אחריות לגניבות וכו'. אין לנתבעים כל הסבר למחדל זה של אי הצגת הראיה המרכזית לביסוס טענה עובדתית זו, שהרי הגניבה נתגלתה מיידית וניתן היה לתעד את השילוט הקיים בעסק כבר למחרת יום הגניבה. הדבר לא נעשה, מיני אז ועד היום, ומחדל זה פועל לחובתם של הנתבעים. במאמר מוסגר יצויין, כי גם כאשר בעל עסק מציג שלטים בדבר "העדר אחריות" מסוג זה או אחר, שילוט כאמור אינו גובר על חובת הזהירות המוטלת על כל בעל עסק על פי דין, מכח עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין או כל דין אחר, כפי שנתפרשה בפסיקה. לפיכך אני קובעת, כי לא הוכחו הסכם בע"פ עם המבוטחת, או התרעה חד צדדית בשילוט, בדבר העדר אחריות של העסק ו/או הנתבעים לרכבים המצויים בטיפול בעסק או מושארים בו לאחר גמר הטיפול. שאלת אחריות הנתבעים או מי מהם תוכרע, איפוא, על פי חובת הזהירות המוטלת עליהם על פי דין כלפי המבוטחת, בנסיבות העובדתיות שהוכחו. 2. האם ביקש עובד המבוטחת מהנתבעים להחנות את המכונית מחוץ לשערי העסק ולא במגרש החניה הפנימי המגודר? יניב העיד, כי דוידזון אמר לו בעת הגעתו בערב כי ביקש שלא להחנות את המכונית בחול, כי זה רכב שחור והוא מתכסה אבק אם הוא חונה במגרש הכורכר הפנימי. לדבריו, זו היתה הפעם הראשונה שעובדי העסק החנו את המכונית בחוץ וזאת לבקשת הלקוח, שהתלונן בפני רונן על כך שבמשך השעות שחולפות מאז שהמכונית נכנסת ויוצאת מהשטיפה לבין השעה המאוחרת שהוא בא לקחתה, היא מתכסה בחול. על כך שמע גם מרונן, לאחר הגניבה. יניב הדגיש, כי מבחינת העסק לא היתה כל בעיה להחנות את המכונית בתוך המגרש המגודר הצמוד לעסק, בו היו מקומות חניה בשפע. רונן העיד, כי דוידזון ביקש ממנו מפורשות, בעת שמסר את המכונית לרחיצה ביום הגניבה, שלא להחנות את המכונית במתחם העסק אלא בחוץ. הוא אישר, שהחנה את המכונית במקום המסומן בתצלום הכלול בדו"ח נ/1 (עמ' 8), או קצת יותר שמאלה, וכי לא ניתן היה לסגור את שער המוסך על צירו כשהמכונית עומדת במקום חנייתה, שכן עמדה בצמוד אליו. דוידזון העיד, כי המכונית היתה בצבע שחור. המכונית היתה צמודה אליו בעבודתו במבוטחת, והוא נהג להכניס ולהוציא אותה מהרחיצה בעצמו. ביום הגניבה, מסר את המפתחות לאחד העובדים או הבעלים שמקבל את הרכבים לשטיפה. משהוצגה לו בחקירה הנגדית גרסת הנתבעים, אמר כי לא זכור לו שביקש שלא להחנות הרכב במגרש העסק בגלל החול. גם לא היה זכור לו שביקש לא להחנות את המכונית בחוץ. עיון בהודעתו במשטרה, שנמסרה ביום הגניבה, מלמד כי נכתב מפיו משפט שהצדדים חלוקים לגבי המילה האחרונה שבו. נרשם מפיו: "ואני ביקשתי ממנו לא להחנות את הרכב..." והמילה האחרונה היא, לטענת הנתבעים "בחול". לעומת זאת טוענת התובעת כי המילה היא "בחוץ". כשנתבקש דוידזון להסביר משפט זה בהודעתו - לא ידע להסבירו. לדבריו, הוא לא "פדנט" ביחס לרכבו ולא מייחס חשיבות לא לחניה בחוץ ולא לחניה בחול. לדבריו, אף אחד לא דיבר איתו בקשר לתוכן הודעתו לפני מסירתה בתחנת כפ"ס. מבחינת כתב ידו של רושם ההודעה, קשה לפענח אם המילה שנרשמה בסוף המשפט היא "בחול" או "בחוץ". ברם, מה שמכריע את הכף לטובת גרסת הנתבעים בנקודה זו היא העובדה, כי כבר בהודעתו של יניב לחוקר מטעם התובעת (ת/2) שנמסרה ביום 22.8.00, חמישה ימים לאחר הגניבה, אמר לחוקר כי "רוני (הכוונה לרונן - נ.מ.ש.) הוציא אותו והחנה אותו מחוץ לגדר על המדרכה וזאת לפי בקשתו של מי שהביא את הרכב שלא להחנות אותו במגרש שהוא חולי כי זה מלכלך לו את הרכב." בעת שנמסרה גרסה זו ע"י יניב, הודעת דוידזון במשטרה לא היתה בידיו והוא לא יכול היה לדעת שדוידזון אמר את המשפט השנוי במחלוקת. מכאן, שאין מדובר בגרסה כבושה שנבנתה על גבי אותו משפט לא ברור, אלא בגרסה שנמסרה ע"י יניב בעת שנשאל על נסיבות האירוע סמוך לאחר הגניבה. אין חולק, כי לא היה כל "תיאום גרסאות" בין דוידזון לבין הנתבעים, שההכרות ביניהם קלושה ולאחר הגניבה אף עמדו במצב של יריבות משפטית בין המבוטחת לנתבעים. בנסיבות אלה, התואם הבלתי מכוון בין גרסת יניב בת/2 לבין המשפט השנוי במחלוקת בהודעת דוידזון במשטרה, מחזק מאד את גרסת הנתבעים. בנוסף, מהימנה עלי גרסת הנתבעים כי לא היתה כל מניעה, מבחינת חוסר מקום, להחנות את המכונית במגרש החניה המגודר שבעסק, שהרי אין מדובר במוסך או בחניון בו שוהים רכבים לטווח ארוך. עוד יצויין, כי בהודעה שמסר דוידזון לחוקר מטעם התובעת, זמיר וייס, ביום 20.8.00, אמר כי ביקש מעובדי העסק "שבסוף הרחיצה יחנו את הרכב במפרצוני החניה של בית 5, שבו נמצא המשרד שלנו" (דו"ח חקירה נ/1, עמ' 3). משמע, שלושה ימים לאחר הגניבה הודה דוידזון במפורש כי ביקש להחנות את המכונית מחוץ למגרש המגודר של העסק. לפיכך, אני מקבלת את גרסת הנתבעים בנקודה זו וקובעת כי המכונית הוחנתה מחוץ למגרש החניה המגודר לבקשת שלוחה של המבוטחת. 3. עד איזו שעה אמור היה דוידזון לקחת את המכונית מהעסק, ומה היה מצב העסק בעת הגעתו? דוידזון העיד, כי חזר לקחת את המכונית בשעה 19:30 (כך מסר בהודעתו במשטרה). לדבריו, כל פעם היה מגיע בשעה אחרת, לפי שעת סיום עבודתו, וביום הגניבה הגיע מאוחר יחסית. לדבריו, לא היה שום נוהל שצריך להוציא את הרכבים עד שעה מסויימת. הוא ציפה שבשעה זו עדיין יהיה מישהו במוסך, למרות שלא הובטח לו ולא סוכם דבר בעניין, ואף זכור לו מקרה קודם בו הגיע לקחת את המכונית בשעה מאוחרת ומצא את העסק סגור והמכונית נעולה בתוכו. יניב מסר בתצהירו, כי על פי הסיכום עם המבוטחת, היה על עובדיה לקחת את הרכבים מהרחיצה לא יאוחר מהשעה 17:00 שאז יש עדיין פקידה במשרד, ואם יש בעיה, ניתן להגיע לכל המאוחר עד 19:00. לעומת זאת, בהודעה ת/2, אמר לחוקר וייס כי "בכל מקרה חייבים לבוא לקחת את הרכב לפני שאני סוגר את העסק כלומר בסביבות שעה 19:00". נוכח הסתירה בין הגרסאות, אני מעדיפה את גרסתו המוקדמת של יניב, בה לא התייחס כלל לשעה 17:00, על פני זו המאוחרת-הכבושה. בחקירתו הנגדית, אישר יניב כי בפועל עדיין היה העסק פתוח ופעיל חלקית בשעה 19:30, בעת שהגיע דוידזון: יניב עצמו עסק בתיקון פנצ'ר בפנצ'ריית העסק, בנוכחות לקוח, וחלק מהשערים - אלה בחזית העסק - היו פתוחים. יניב אף אישר, כי אין מדובר במקרה חריג אלא היו מקרים שנשאר בעבודה בעסק עד 20:00-21:00. יניב מסר, כי אמנם הפנצ'ריה סמוכה למשרד, אך היא מבנה סגור, וניתן להכנס למשרד דרך שביל עפר אחורי המוביל למשרד ולצאת משם מבלי שהגנב ייראה ע"י מי שנמצא בפנצ'ריה. הוא ציין, כי יש מערכת אזעקה בכל העסק, לרבות המשרד, אך היא אינה מופעלת כשהוא נמצא בעסק, וממילא המשרד היה פתוח. שוכנעתי, כי לא נמסרה למבוטחת כל דרישה או התנאה שעליה לדאוג להוצאת הרכבים עד השעה 17:00, שאז לטענת הנתבעים קיימת נוכחות רצופה של פקידה במשרד, אלא עובדי המבוטחת היו רשאים לקחת את הרכבים עד השעה 19:00, שעה בה לעתים תכופות רק יניב נמצא בעסק, השערים פתוחים, דלת המשרד פתוחה, ואין נוכחות במשרד או אפילו קשר עין רציף עמו. 4. האם היתה הארונית נעולה במנעול תקין בעת שנגנבו ממנה מפתחות המכונית, או שהיתה פתוחה וללא מנעול תקין? התובעת טוענת כי מן הראיות עולה שהארונית בה נתלו מפתחות המכונית לא היתה נעולה בעת שנגנבו ממנה המפתחות, אלא הוחזקה דרך קבע פתוחה, כדי לחסוך בזמן וטרחה הכרוכים בנעילתה ופתיחתה עשרות פעמים ביום. לדעת התובעת, ככל הנראה היה מנעולה של הארונית מקולקל או חסר. בכך היה, כמובן, כדי להקל מאד את מלאכתו של הגנב, אשר ניגש באין מפריע למשרד הפתוח, הוציא את המפתחות מהארונית, ניגש למכונית ופתח אותה (המכונית ננעלת ונפתחת באמצעות שלט רחוק ללא קוד אישי). לעומתה טוענים הנתבעים כי הארונית היתה נעולה במנעול שמפתחו נמצא בידי הנתבעים בלבד, וכי המנעול נעקר ע"י הגנב באמצעות מברג או לום, עובר לגניבת מפתחות הרכב. להלן אסקור את הראיות שהובאו מטעם הצדדים בסוגיה זו. החוקר זמיר וייס נשלח מטעם התובעת לבדוק את זירת האירוע לאחר הגניבה. וייס ביקר בעסק ביום 22.8.00 וגבה הודעה מיניב (ת/2). וייס בדק את המשרד בו מותקנת הארונית, וכן את הארונית עצמה. המדובר בארונית קטנה, עשויה מתכת, התלויה על קיר המשרד סמוך לדלת הכניסה. כאשר ביקר וייס במקום, לא היה מנעול בדלת הארונית ויניב לא יכול היה לומר היכן המנעול - אותו מצא, לטענתו, שבור. מהתמונות שצילם וייס (ת/1), עולה כי מנעול הארונית חסר, ונעקר ממקומו. לטענת וייס, הבדיקה שערך לא העלתה סימני פריצה על הארונית, ואין כיפוף או שריטות על הפח, בעוד שאם היה מישהו פורץ את המנעול ושובר אותו, היו צריכים להיות סימנים לכך. וייס אינו מנעולן או מומחה מיגון בהכשרתו, אך לטענתו, לפי מראה החור שנותר, המנעול פורק מבפנים, כשהוא פתוח, ולא נעקר בכח מבחוץ כשהוא נעול. וייס לא ביקש מיניב שלא לתקן את הארונית וציין כי בביקורו ראה שהנתבעים ממשיכים לאחסן בארונית הפרוצה מפתחות של כלי רכב שהיו ברחיצה, כפי שנראה בתמונות שצילם בעת ביקורו (ת/1, נ/1 עמ' 9). בנוסף, מסתמכת התובעת על עדות סוכן הביטוח, הוא צד ג' 1, מר ארז אברהם. הלה העיד, כי כל אימת שהיה בא לבקר במשרד העסק, בו ביקר כמה פעמים במשך השנתיים שקדמו לגניבה, ראה את הארונית פתוחה ומפתחות תלויים בה, ומעולם לא ראה אותה נעולה. עם זאת, יש לציין כי הסוכן לא זכר את מיקום הארונית וטען כי היא ממוקמת על הקיר הימני של המשרד. יניב טען, כי מפתחות המכונית הושארו בארונית שבמשרד, שנשמרה נעולה והמפתח שלה נמצא רק בידיו או בידי אחיו רונן. כשדוידזון הגיע לקחת את המכונית, יצא איתו לחפש אותה בחוץ, כי הלה אמר לו שביקש להחנות את המכונית בחוץ, וכשלא מצא אותה בחוץ, אמר לו לבדוק אם מישהו מהמבוטחת לקח את המכונית קודם. לאחר מכן, חזר דוידזון ואמר שאיש לא לקח את המכונית. יניב נכנס למשרד וראה שהארונית פתוחה - כפי שנהוג כשאין בה מפתחות. לדבריו, הוא לא שם לב בהתחלה לכך שהמנעול נעקר. רק כאשר בדק את הארונית לאחר מכן, מצא כי נפרצה ומנעולה נעקר. לגרסת יניב, בעת שהגיע החוקר מטעם התובעת לבדיקת הארונית, הציג בפניו את סימני הפריצה. בכתב ההגנה נטען, כי גם המנעול השבור הוצג לחוקר מטעם התובעת, אך בחקירתו הנגדית לא היה יניב יכול להצהיר על כך בבטחה ולא זכר אם מצא את המנעול השבור בסמוך לארונית. יצויין, כי יניב לא הכחיש, בחקירתו הנגדית, כי עד לתיקון הארונית המשיכו הנתבעים לאחסן את מפתחות הרכבים המטופלים בארונית הפרוצה, כפי שנראה בתצלום, וטען כי אינו זוכר היכן אוחסנו. כשנשאל יניב על מפתחות הארונית, ענה כי אינו זוכר איפה המפתחות, ולא התבקש ע"י החוקר וייס למסור לו אותם. בהודעה ת/2 אמר כי המפתח של הארונית נמצא רק אצלו ואצל אחיו רוני, ואין מפתח נוסף (עמ' 1 ש' 19). בתצהירו התייחס יניב למפתח אחד בלבד - "אני מצהיר כי המפתח לארון המפתחות הנעול מצוי אך ורק ברשותי או ברשות אחי רונן..." (סעיף 8, הדגשות שלי - נ.מ.ש.). רונן העיד, כי לאחר שהחנה ונעל את המכונית, הכניס את מפתחותיה לארונית המפתחות, הממוקמת במשרד העסק, ונעל אותה. כשעזב את העסק, המכונית עדיין חנתה במקום שהחנה אותה, והארונית היתה נעולה. הוא ציין, כי המנעול היה מהסוג שיש לו "רגל" שסוגרת את הדלת מבפנים. בחקירתו הנגדית מסר כי אינו זוכר אירוע שהמפתח הלך לאיבוד אך "יכול להיות". אילו מפתח היה הולך לאיבוד - היו מחליפים את המנעול. לדבריו, מפתחות הארונית היו אצלו ואצל יניב. לא זכור לו אירוע של קלקול או שבר במנעול. לדבריו, לא משאירים את הארונית פתוחה גם אם יש רק מפתחות של רכב אחד. את מפתח הארונית שנפרצה - זרק לאחר האירוע. מחקירתו הנגדית של רונן עלה כי היו לטענתו שני מפתחות לארונית (עמ' 115 ש' 28), שהוחזקו במקביל ע"י שני האחים. בנוסף, לא טען איש מהנתבעים כי בטרם עזיבתו של רונן את העסק, מסר את מפתח הארונית ליניב. משמע, היו צריכים להיות שני מפתחות כדי שיניב יוכל לפתוח את הארונית. לעומת זאת, בתצהיריהם של יניב ורונן מצוי סעיף זהה - סעיף 8 - ממנו עולה כי היה מפתח אחד בלבד. סתירה זו, בנקודה מהותית, אומרת דרשני. מר מרדכי גרטנר העיד כי הינו מנהל ובעל מניות בחברת פוקס יועצים בע"מ, העוסקת במתן ייעוץ ותכנון למערכות מיגון והתרעה, בין השאר לבתי עסק. יניב פנה אליו למחרת הגניבה, וביקשו להגיע לעסק בכדי לבדוק את הארונית. בדיקת הארונית על ידו ביום 20.8.00 העלתה כי המדובר בארונית מתכת בגודל 30/24 ס"מ, ובה 48 מתלים, אשר ממוקמת על הקיר מאחורי דלת המשרד, משמאל לדלת הכניסה, ומול שולחן הפקידה. הארונית ננעלת באמצעות מנעול. בבדיקה נמצא, כי המנעול (שהיה חסר ולא הוצג לו) נעקר ממקומו וכי דלת הארונית התעקמה בצידה השמאלי. ככל הנראה, הגנבים השתמשו בלום ו/או מברג לצורך פתיחת דלת הארונית. על הארונית מצא גרטנר סימני פריצה, שהובילו אותו לקבוע כי הארונית נפרצה. לדבריו, בתמונות שצילם וייס בעת ביקורו (ת/1), בצד שמאל של המנעול רואים את העיקום כתוצאה מהכנסת המברג. הוא ציין כי הלשונית של פתח הדלת לא אמורה להתעקם כתוצאה מכך. לדבריו, הוצאת המנעול ממקומו באמצעות לום או מברג היא הדרך המקובלת והקלה לפריצת מנעולים מסוג זה, ובנסיבות הפיזיות של הארונית ומיקומה במשרד היה יותר קל להוציא את המנעול החוצה מאשר לשחרר את לשונית הדלת. לדבריו, במקרה כזה המנעול היה נופל על הרצפה. גרטנר לא ראה את המנעול עצמו, ולדבריו אינו יכול לדעת מתי המנעול נעקר. ברם, הפריצה נראתה לו טריה ולא היו סימני חלודה. לדבריו, יניב אמר לו שלא ראה ולא מצא את המנעול. הוא אישר, כי הארונית, מבחינת יכולת המיגון שלה, אינה מיועד למפתחות רכבים; חברות ביטוח אינן מאשרות אותה כאמצעי מיגון למפתחות אלא דורשות כספת. שכן, פרט לפריצת המנעול כפי שנעשתה ללא קושי רב, היה ניתן לעקור גם את כל הארונית מהקיר. מר יהודה תנעמי הינו בעל תעודת מנעולן, מורשה "רב בריח" ומורשה ע"י משטרת ישראל לעיסוק בתחום מנעולים וכספות, בעל חנות מנעולים בכפ"ס. לדבריו ולדברי יניב, רכש ממנו יניב את הארונית בעבר, אך אינו זוכר מתי. ביום 24.8.00, לאחר שמומחי שני הצדדים בדקו את הארונית, הגיע יניב לחנותו עם הארונית, כאשר נראה כי הארונית נפרצה והמנעול נעקר ממקומו, וביקש לתקנה ולהתקין מנעול חדש. תנעמי תיקן את הארונית לבקשת יניב. לא היה ביכולתו להציג חשבוניות על הרכישה ועל התיקון. לדבריו, מנעול הארונית "יושב" על שני זיזים, כשמכניסים מברג או לום זה מעקם את הפח באזור הזיזים ואפשר לעקור את המנעול - גם מבחוץ. כך ניתן לפרוץ גם רכבים, שמנעוליהם דומים. הדבר לוקח שניות למי שיודע לפרוץ. המנעול נופל לבד ברגע שנעקר מתפיסת הזיזים - כי הוא בנוי עם תפס ("קליפס") ולא עם בורג. לאור התמונה ת/1, הסביר כי האזור סביב חור המנעול נראה מעוקם מסביב לשולי החור, ואלה הם סימני הפריצה ועקירת המנעול מבחוץ. פרט לכך לא צריכים להשאר סימני פריצה נוספים. מעבר לראיות שהוצגו מטעם הצדדים, יש לתת את הדעת על הראיות שלא הוצגו, ואשר היה בכוחן לשפוך אור, אילו הוצגו, על השאלה שבמחלוקת. כוונתי לפקידה שעבדה במשרד ביום הגניבה. בהודעה שמסר יניב לחוקר מטעם התובעת, בסמוך לאחר הגניבה, נשאל יניב מי העובדים בעסק, וענה שישנם ארבעה - אשתו, אחיו ושני עובדים ערבים. לא צויינה על ידו נוכחות פקידה נוספת במשרד העסק. בעדותו, טען יניב כי כיום יש פקידה שנמצאת בד"כ במשרד וישנה אשתו שגם היא עובדת כפקידה - אך לא ידוע לו מי מהן עבדה במשרד ביום הגניבה ובאלו שעות. הוא אף לא ציין מה שם הפקידה שעבדה בתקופה הרלוונטית (אם בכלל היתה כזו). תמוה, מדוע לא הזכיר יניב בהודעתו את הפקידה הנוספת אלא רק את אשתו, ומדוע לא זו אף לא זו זומנו להעיד, למרות שעדותן היתה חיונית לתמיכה בטענה, כי הארונית בה הוחזקו מפתחות הרכבים המטופלים נשמרה במצב נעול, כשהמפתח/ות בידי יניב ורונן בלבד. הנתבעים ידעו כי סוגיה זו שנויה במחלוקת והינה בלב הטענה לרשלנותם, ועל כן אין די בטענת יניב, כי ברור שהפריצה בוצעה בעת שהפקידה לא היתה במשרד, כדי להסביר את אי זימונה. אי זימונן של עדה או עדות אלה, הנמצאות ללא ספק בהישג ידם של הנתבעים, ללא הסבר סביר, עומד לחובתם ואומר דרשני. נראה לי, כי ההסבר ש"כיום אי אפשר לזכור" מי היתה נוכחת ומה היה, אינו יכול לעמוד, במצב בו הגניבה התגלתה עוד באותו יום, היתה תלונה במשטרה, ויניב עצמו העיד כי ערך בירור פנימי עם "הפקידה" לגבי מצב המשרד בעת עזיבתה. מה עוד, שעדות על נוהל העבודה בעניין שמירת מפתחות הרכבים אינה נסמכת על זכרון נקודתי אלא על שגרת עבודה קבועה, שאינה מן הנשכחות. גם אם סברו הנתבעים מלכתחילה כי אין צורך בזימון הפקידה מאחר וניתן להניח שהגניבה בוצעה לאחר עזיבתה את המשרד, הרי שלאחר שמיעת עדות הסוכן ארז אברהם בחקירתו הנגדית לגבי מצב הארונית בשעות העבודה, היתה העדת הפקידה חיונית להזמת גרסתו זו (שלא נכללה בתצהירו). לאחר ניתוח הראיות בנקודה זו, אני סבורה כי התמיהות והסתירות העולות מגרסאות הנתבעים בעניין המנעול והמפתח (או המפתחות) של הארונית, ואי זימונם של עדים חיצוניים כלשהם לתמיכה בגרסת הנתבעים בדבר נוהלי החזקת המפתחות בארונית, מערערים קשות את מהימנות גרסת הנתבעים. בסופו של יום, אין כל הסבר לכך שהמנעול לא נשמר על ידי יניב, חרף ידיעתו על היותו ראיה חיונית, אם אמנם נמצא לאחר הגניבה; ואם לא נמצא המנעול - אין הסבר לכך שיניב טען, הן בפני החוקר וייס והן בכתב ההגנה, כי המנעול כן נמצא שבור. אין הסבר לכך שנמסרו גרסאות סותרות על ידי יניב לחוקר וייס ולמומחה המיגון גרטנר בשאלת מציאת או אי מציאת המנעול על ידו לאחר הגניבה, ולהתחמקותו מלתת תשובה ברורה בעדותו בנקודה קריטית זו. אין הסבר לכך שהמפתח או המפתחות של הארונית נעלמו ולא נשמרו ע"י הנתבעים, להוכחת נוהל הנעילה הנטען על ידם; ואין הסבר לכך שגרסאות יניב ורונן בשאלה אם היה מפתח אחד לארונית או היו שניים, היו מעורפלות ולא עקביות - כאשר הדעת נותנת שעובדה שהינה חלק משגרת העבודה היומיומית היתה צריכה להיות נהירה ושגורה על פיהם של מפעילי העסק. גם עצם העובדה, שהמנעול נעלם ואיננו, אומרת דרשני - כאשר אופן הפריצה הנטען ע"י הנתבעים היה מחייב את נפילת המנעול על רצפת המשרד, והסבירות לכך שהגנב מצא לנכון ליטול אותו איתו, נמוכה ביותר. כשמצטרפים לתמיהות אלה, המחדל של אי זימון אשת יניב או הפקידה (או כל עובד אחר) לעדות על נוהלי החזקת הארונית בתקופה הרלוונטית, ועדות סוכן הביטוח על כך שבביקוריו במשרד היתה על הקיר ארונית פתוחה בה נתלו מפתחות הרכבים, מתחזק ביתר שאת הרושם, כי ארונית המפתחות הוחזקה כשהיא פתוחה ולא נעולה, הן בדרך כלל והן ביום הגניבה, וכי מנעולה לא נעקר במהלך הגניבה אלא בנסיבות אחרות וללא קשר אליה. יובהר, כי אין אני קובעת מסמרות לגבי אופן הסרת המנעול מהארונית ומועדה; עדויות מר גרטנר ומר תנעמי לגבי אפשרות הסרת המנעול מבחוץ באמצעות מברג היו מהימנות עלי, ובשל מקצועיותם של העדים בתחום המנעולים, אני מעדיפה את דעתם על פני דעתו של החוקר וייס, כי ניתן היה להסיר את המנעול רק מבפנים כשהוא פתוח. ואולם, אין בחוות דעת מומחי ההגנה בדבר פריצת הארונית מבחוץ כדי לשלול את האפשרות שהפריצה נעשתה ללא כל קשר לגניבה, כגון פריצה לאחר אובדן מפתח בשלב כלשהו לפני הגניבה, או פריצה מבוימת בדיעבד. לפיכך אני קובעת כי שוכנעתי, על פי מאזן ההסתברויות, שהארונית לא היתה נעולה בעת גניבת מפתחות המכונית ממנה. 5. מעמדו של רונן בעסק הוכח מעדויות הנתבעים ומסמכים שצורפו כי רונן היה שכיר בעסק, שהבעלות והניהול שלו היו בידי יניב, וראיות אלה לא נסתרו ע"י הצדדים שכנגד. לפיכך, חרף היותו אחיו של הבעלים ומי שהיה המבצע בפועל של חלק מפרטי הרשלנות המיוחסים לנתבעים, אין מוטלת עליו אחריות אישית על מעשיו/מחדליו, אלא האחריות מוטלת על מעבידו - יניב, הן ביחס למעשיו/מחדליו שלו והן ביחס למעשי/מחדלי עובדו. ב. ניתוח משפטי 1. עילת הרשלנות הצדדים חלוקים ביניהם, בסיכומיהם, בשאלה האם יש לבחון את התנהגות הנתבעים לפי הנורמות המהותיות והראייתיות החלות על "שומר שכר", על "שומר שכר ששמירת הנכס טפלה למטרה העיקרית של החזקתו" או על "שומר חינם", בהתאם להגדרות ולאבחנות הקבועות בחוק השומרים, תשכ"ז-1967 וחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974. אתייחס לדקויות אלה, ולאסמכתאות שהוגשו, בהמשך. ברם, כבר בראשית החלק המשפטי של פסק הדין ניתן לומר חד וחלק, כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבעים חבו חובת זהירות מושגית וקונקרטית למבוטחת, כמי שהמכונית נמסרה לטיפולם ולמשמורתם עד להגעת נציג המבוטחת בסוף יום העבודה, וזאת בהסכמתם המלאה ובהתאם לנוהל העבודה שנקבע בין הצדדים. משכך, לא יכולה להיות מחלוקת כי הוכחת רשלנות מצד הנתבעים כלפי המבוטחת יש בה כדי לחייבם בפיצוי על הנזקים שנגרמו בגין רשלנות זו. נוכח המענה הברור, לדעתי, לשאלת הרשלנות, מתייתר למעשה הדיון בשאלה, האם מבחינת מעמדם המשפטי של הנתבעים כלפי המבוטחת יש להציב את רף האחריות נמוך יותר, כך שרק "כח עליון" או מאורע שאינו ניתן למניעה גם בזהירות סבירה, היה משחרר את הנתבעים מאחריות. אומר כבר עתה, כי לאור קביעותי במישור העובדתי, כפי שפורטו בחלק הראשון, עולה כי הוכחה בנסיבות המקרה, על פי נטל ההוכחה הרגיל בתביעות אזרחיות, רשלנות של הנתבעים כלפי המבוטחת, אשר התובעת באה בנעליה בתביעה זו. זאת, מבלי להיזקק להעברת נטל הראיה אל שכמי הנתבעים או לסעיף 41 לפקודת הנזיקין. כפי שקבעתי בחלק העובדתי, הנתבעים החזיקו את מפתחות המכונית בארונית פתוחה, במשרד פתוח, כששערי העסק פתוחים בחלקם, בשעות בהן לא היה איש מעובדי המוסך במשרד, ובכל העסק רחב הידיים לא נמצא אלא יניב באחת מפינות העסק, שקוע בעבודה פיזית, כשאין באפשרותו לקיים קשר עין רצוף עם המשרד. כל זאת, כאשר המכונית חונה מחוץ לשערי העסק, ואין כל מניעה להניעה ולהסיעה מהמקום לאחר נטילת המפתחות. בעשותם כן, עשו הנתבעים "מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות", ו/או לא עשו "מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש(ו) במיומנות, או לא נקט(ו) מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות" - כהגדרת ההתרשלות בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. אין חולק כי ההתרשלות נעשתה ביחס לרכוש המבוטחת, שלגביו היתה לנתבעים באותן נסיבות חובת זהירות, ועל כן זוהי רשלנות, המהווה עוולה, בכפוף לגרימת נזק. אשר לקשר הסיבתי לנזק, הוכח קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעים לבין פעולתו הזדונית של הגנב, שחדר לעסק, גנב את המפתחות מהארונית וגנב באמצעותם את המכונית שחנתה מחוץ לשערי העסק. אילו נהגו הנתבעים במידת הזהירות המתחייבת מחובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהם ביחס לרכבים הנמצאים בטיפולם ו/או במשמורתם, היה עליהם לשמור את המפתחות במשרד כשהוא נעול, או בהשגחתו הצמודה של מי מעובדי העסק, ולחילופין - למנוע הזזת המכונית ע"י החנייתה במגרש מגודר או חסום. התנהגות הנתבעים שתוארה לעיל, היוותה פירצה הקוראת לגנב, והקלה באופן משמעותי את הגניבה. לפיכך, יש בה כדי להטיל עליהם אחריות של מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד, אשר נושאים באחריות לנזק ביחד ולחוד, לפי סעיף 11 לפקודת הנזיקין כפרשנותו בפסיקה. אמנם, נכון הוא כי גנב/פורץ נחוש או מתוחכם יכול היה, אולי, להתגבר גם על מנעול המשרד ו/או על חסימת המכונית, אילו קויימו אמצעי מיגון אלה, ואולם באמצעים אלה היה כדי להקשות במידה ניכרת את מלאכתו, ובכך היו הנתבעים יוצאים ידי חובת הזהירות המוטלת עליהם. לא כך נעשה בפועל, כאשר התרשלותם של הנתבעים תרמה תרומה ניכרת להקלת הגניבה. למען הסר ספק, ונוכח נקודת המוצא של הנתבעים בסיכומיהם לעניין הרשלנות, כי ארונית המפתחות היתה נעולה והמנעול נפרץ ע"י הגנב, אבהיר, כי גם אילו קבלתי את גרסת הנתבעים בנקודה זו, עדיין לא היה בכך כדי לפטור את הנתבעים מאחריות בעוולת הרשלנות. גם אילו זה היה המקרה, עדיין היתה, לדעתי, רשלנות, בכך שהמשרד היה ריק ופתוח, ללא קשר עין רצוף של יניב, והמכונית חונה מחוץ לעסק; שכן, הוכח כי הארונית דנן ניתנת לפריצה בקלות ע"י מברג פשוט ואף להסרה מהקיר ללא מאמץ מיוחד, ולא היה במנעולה הפשוט כדי להגן על רכוש יקר ערך מפני גנבים - להבדיל מדלת נעולה של משרד, שפריצתה קשה בהרבה. למעלה מן הצורך אתייחס לשאלת מעמדם הנורמטיבי של הנתבעים. 2. מעמד הנתבעים לפי חוק השומרים וחוק חוזה קבלנות דרגות האחריות הקבועות בחוק השומרים (אליו מפנה גם חוק חוזה קבלנות) הן, בקצירת האומר, כדלקמן - א. שומר שכר שהשמירה היא המטרה העיקרית להחזקת הנכס על ידו - אחריות מוחלטת, אלא אם יוכיח השומר כי הנזק נגרם ע"י כח עליון שלא היה עליו לצפותו (ס' 2(ב) לחוק השומרים, ע"א 1439/90 מ"י נ' הום חברה לביטוח ואח', פ"ד מז(2) 346, 361). ב. שומר שכר שהשמירה טפלה למטרה העיקרית להחזקת הנכס על ידו - השומר פטור אם יוכיח שלא התרשל. "שומר שכר" מוגדר בסעיף 1(ג) לחוק: "השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל". ג. שומרחינם - אחראי אם תוכח רשלנותו, ע"פ נטל ההוכחה המוטל על התובע במשפט אזרחי (סעיף 2(א) לחוק). "שומר חינם" מוגדר בסעיף 1(ב) לחוק: "השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חינם". סעיף 6(ב) לחוק חוזה קבלנות קובע כי אם "אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן - (1) אחראי הקבלן, לענין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו". משמע, לנוכח העובדה שהנכס נמסר לנתבעים לצורך ביצוע מלאכה או שירות בשכר, חל עליהם חוק חוזה קבלנות והם מוחזקים מכוחו כשומרי שכר של הנכס; מוטלת עליהם, מכח חוק חוזה קבלנות, רמת האחריות הקפדנית והמחמירה ביותר מבין רמות האחריות הקבועות בחוק השומרים, וזאת למרות ששמירת הנכס הינה, לכאורה, טפלה למטרת החזקתו בידי הנתבעים (רחיצה), לפי מבחני חוק השומרים עצמו, ולמרות שלא היתה לנתבעים כל טובת הנאה בהחזקת המכונית משך השעות הארוכות שחלפו מגמר רחיצתה ועד תום יום העבודה. אלא, שיש לבחון, עד מתי נמשכת אחריותו המוגברת של הקבלן לנכס הנמסר לטיפולו. טוענים הנתבעים, כי מכיוון שרחיצת המכונית הסתיימה כבר בשעה 08:30 בבוקר, סמוך לאחר שדוידזון מסר אותה לרחיצה, הרי שלאחר חלוף שעות רבות מסיום מלאכתם, ולאור העובדה שלנתבעים לא צמחה כל טובת הנאה מהמשך החזקת המכונית ו/או המפתחות, אלא הדבר נעשה רק לנוחות המבוטחת ועובדיה ו/או מחמת עצלנותו של דוידזון, שנמנע מהוצאת המכונית מהעסק במהלך שעות העבודה המקובלות או בהפסקת הצהריים שלו, אין לראות את הנתבעים כמי שכפופים עדיין לרמת האחריות של שומרי שכר, מכח חוק חוזה קבלנות, אלא כשומרי חינם. בתשובה לטענה זו, מסתמכת התובעת על פסה"ד שניתן לאחרונה בע"א (ב"ש) 1260/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מכון לב בע"מ ואח' (טרם פורסם), בו נקבע כי גם לאחר גמר הטיפול ברכב במוסך, ובמהלך הזמן הסביר שחולף מאז ההודעה ללקוח כי הרכב מוכן למסירה ועד להגעת הלקוח לקחתו, עדיין מוגדרים בעלי המוסך כ"שומרי שכר" של הרכב. באותו מקרה, דובר על רכב שנמסר להתקנת מיגונים במוסך, ולאחר גמר ההתקנה הושאר הרכב במוסך, בהסכמת הצדדים, לילה נוסף, לאור בקשת הלקוח להגיע למחרת היום לקחתו. בפסק הדין הנ"ל התקבל, ברוב דעות, ערעור על קביעתו של בית משפט השלום, כי לאחר שהסתיים הטיפול ברכב והודע לבעלים כי עליו לקחתו, המשך ההחזקה של המוסך ברכב נעשתה כ"טובה" ללקוח, שאין בצידה כל טובת הנאה ישירה או עקיפה לבעל המוסך, ועל כן מעמדו הינו כשל שומר חינם. בדעת רוב נקבע כי כל עוד מדובר ב"זמן סביר" לאחר גמר הטיפול ולא ב"נטישה" של הרכב במוסך, ממשיך לשרור מעמדו של בעל המוסך כשומר שכר מכח חוק חוזה קבלנות. זאת, הן מכח טובת ההנאה הגלומה בהחזקת הנכס עד לתשלום שכרו של הקבלן, לרבות זכות העכבון הקבועה בחוק, והן מכח סעיף 6(א) לחוק חוזה קבלנות, לפיו הקבלן זכאי להחזיר את הנכס לבעליו, והלה חייב לקבלו, בגמר ביצוע השירות, במועד שהוסכם עליו עם הלקוח או, בהעדר הסכמה, תוך זמן סביר לאחר שהקבלן הודיע ללקוח על גמר הביצוע. משמע, פרק הזמן הסביר לאחר גמר הטיפול וההודעה ללקוח הינו מחויב המציאות וההגינות המסחרית, כחלק מחוזה הקבלנות. רק לאחר שחלף הזמן הסביר, ולאחר שהקבלן-שומר השכר, הזכאי להחזיר את הנכס לבעליו, עשה את המוטל עליו כדי להחזירו, אלא שבעל הנכס לא קיבלהו, תופחת רמת אחריותו לזו של שומר חינם, לפי סעיף 11 לחוק השומרים. במקרה בו עסקינן, ובשונה מתיקון רכב במוסך, המדובר בפעולה קצרה שהיתה עתידה להסתיים תוך כחצי שעה לכל היותר. לפיכך, זמן "גמר ביצוע השירות", בידיעת הלקוח, הסתיים זה מכבר, בשעות הבוקר. החלופה הנותרת היא הסכמת הצדדים, ועל פי הראיות - ההסכמה היתה כי רכבי המבוטחת יוכלו להשאר בהחזקת העסק עד תום יום העבודה בעסק, היינו שעה 19:00, כפי שמסר יניב בהודעתו לחוקר וייס. לפיכך ניתן לקבוע כי הגעת דוידזון לקחת את המכונית בשעה 19:30 לערך חרגה הן מזמן גמר ביצוע השירות והן מההסכמה בין הצדדים. אין ספק, כי השארת רכב בתחנת רחיצה במשך שעות ארוכות מאז גמר הרחיצה, כאשר משרדי הלקוח נמצאים ממול התחנה ממש, וכשניתן היה תוך 5-10 דקות לקחת את הרכב בחזרה במהלך שעות פעילות העסק, חורגת ממסגרת הזמן הסביר. בשונה מעניין איילון דלעיל, תחנת רחיצה אינה מוסך, שבו הפעולות המבוצעות עשויות להיות ממושכות ומועד סיומן אינו חזוי מראש. כאן מדובר בפעולה חיצונית קצרה, נטולת סיבוכים בלתי צפויים, המסתיימת תוך פחות מחצי שעה. אין כל צורך או הצדקה אובייקטיביים להשארת הרכב בתחנת הרחיצה שעות ארוכות לאחר גמר הטיפול. אי הסבירות בולטת גם לאור הסכום הזעום, יחסית, של עלות הרחיצה מול כובד האחריות המוטלת על בעל העסק שהרכב מושאר בחזקתו משך שעות ארוכות. לפיכך, רק בזכות הסכמתם המפורשת של הצדדים להתקשרות ניתן היה לקבוע כי העסק היה עדיין בגדר "שומר שכר", מכח הוראות חוק חוזה קבלנות, כל עוד עמד הלקוח במסגרת הזמנים המוסכמת. אלא, שבמקרה דנן הודה נציג המבוטחת בפה מלא כי לא הקפיד על מסגרת הזמנים המוסכמת, אלא הגיע לקחת את המכונית לפיו נוחותו גרידא, ומבלי להתחשב בשעות העבודה במוסך. הוא אף סיפר כי בעבר כבר ארע לו שהשאיר את המכונית בעסק עד שסיים את עבודתו, ובהגיעו לעסק מצא אותו סגור, כשהמכונית נעולה בפנים. עולה, איפוא, כי לא הוכח ששעת הגעת נציג המבוטחת עמדה במסגרת ההסכמה בין הצדדים. זאת ועוד. השארת המכונית במשמורת העסק שעות ארוכות לאחר סיום הרחיצה, גילמה ללא ספק הטבה ונוחות ללקוח, ולא היה בה כל טובת הנאה לבעל העסק. לא נטען ולא הוכח, כי שמירת הרכבים שמסרה המבוטחת לרחיצה בעסק עד סוף יום העבודה היתה אחד מהתנאים העסקיים שיניב הציע ללקוחותיו, כתמריץ להתקשרות עמו בהסכם כולל, ועל כן אין לומר כי מדובר בתנאי שהינו חלק מתנאי ההתקשרות ויש בצידו משום טובת הנאה לעסק, בשל נכונות המבוטחת להעדיף את העסק על פני עסקים מתחרים. נהפוך הוא: מדו"ח החוקר וייס עולה, לכאורה, כי שיקולי המבוטחת להתקשר עם העסק נבעו מקרבתו הרבה למשרדי המבוטחת ומהתעריף הנמוך שהוצע, ותו לא. סבורתני, כי כל עוד לא הוכח ע"י התובעת שהרכב נגנב במסגרת הזמן המוסכמת בין הצדדים, ולא בחריגה ממנה, אין להחיל על העסק את רמת האחריות המוגברת מכח חוק חוזה קבלנות, ודינו כדין שומר חינם, היינו - לפי סטנדרט הרשלנות. כפי שפרטתי בתחילת פרק זה, מצאתי את הנתבעים חייבים על פי סטנדרט הרשלנות. 3. רשלנות תורמת טוענים הנתבעים, כי יש להפחית, אם לא לאיין, את אחריותם בשל רשלנותו התורמת הגבוהה של דוידזון, אשר התעצל לקחת את המכונית תוך זמן סביר לאחר גמר הרחיצה, למרות שמשרדו ממוקם מול העסק ממש, נהג אדישות וחוסר אכפתיות כלפי מסגרת הזמנים המוסכמת בין הצדדים ואף הגביר את הסיכון לגניבת המכונית בכך שדרש להחנותה מחוץ לעסק, כך שאמצעי המיגון שהיה בידי העסק לשמירה מפני גניבות - החניית הרכבים במגרש חניה מגודר וחסום - לא הופעל. בהתחשב בכך שהוכח כי המכונית הוחנתה מחוץ לשערי העסק רק על פי דרישת דוידזון ובחריגה מנוהגו של העסק, עובדה שהיתה לה תרומה ניכרת לאירוע הגניבה, ולנוכח אי האכפתיות שגילה דוידזון לגבי שעות פעילות העסק, בהשאירו את המכונית בחזקת העסק מעבר לשעות העבודה המקובלות, אני מעמידה את הרשלנות התורמת שלו על 15%. ג. הודעת צד ג' לטענת הנתבעים, יניב רכש באמצעות סוכן הביטוח שלו, מר ארז אברהם (צד ג' 1, להלן: הסוכן) - פוליסת ביטוח עסק של צד ג' 2, סהר חברה לביטוח בע"מ (כיום - הראל חברה לביטוח בע"מ) (להלן: סהר), המכסה את כל הסיכונים האפשריים, כולל הסיכון נשוא תיק זה. המדובר בפוליסה מס' 03561/00-85-4 שתוקפה מיום 1.5.00 עד 30.4.01. טענת הנתבעים היא שהפוליסה מכסה את האירוע נשוא תיק זה, ולחילופין - כי הסוכן הטעה את יניב בכך שהבטיח לו כיסוי ביטוחי למקרים מסוג זה, ועל כן עליו לשאת בנזקם של הנתבעים, וכן כי סהר קשורה ומחוייבת אף היא בהבטחות הסוכן, שיש לראותו כשלוחה. 1. תנאי הפוליסה עיון בתנאים הכלליים של הפוליסה, מסוג "מכלול לעסק", וברשימה המהווה חלק ממנה, מלמד כדלקמן: הפרק הראשון של הפוליסה עוסק ב"ביטוח אש מורחב וסיכונים נלווים". על פי הרשימה, הרכוש המבוטח לפי פרק זה הינו כל תכולת בית העסק לרבות כלי רכב הנמצאים בעסק. סעיף 3.7 שכותרתו "פעולות זדון" עוסק בנזק הנגרם במכוון, אך מחריג במפורש סיכוני גניבת הרכוש המבוטח. משמע, אין כיסוי לאירוע לפי סעיף זה, שהרי מדובר בגניבה. סעיף 4.3 שכותרתו "פריצה" מגדיר: "פריצה" - פירושה לעניין סעיף זה גניבת הרכוש המבוטח מתוך בית העסק, שבוצעה לאחר חדירה לתוך בית העסק, ובתנאי שהחדירה או היציאה בוצעו באלימות ובכח ונשארו סימנים הנראים לעין המעידים על כך. וכן כניסה ע"י שימוש במפתחות בית העסק שהושגו שלא כדין." בהמשך הסעיף, מפורטים חריגים לכיסוי הביטוחי, וביניהם: סעיף 4.3.2 - הביטוח אינו מכסה נזק שנגרם לרכוש בעת הימצאו מחוץ למבנה סגור ונעול של בית העסק. סעיף 4.3.3 - הביטוח אינו מכסה נזק שנגרם לרכוש המבוטח, אלא אם קיים המבוטח את כל דרישות המבטח בכל הנוגע לאמצעי מיגון תקינים וכשירים מפני פריצה ושוד, כפי שאלה פורטו ברשימה...". ההגדרה והחריגים מלמדים כי המקרה אינו נכנס להגדרת פריצה, שכן אין מדובר בחדירה לבית העסק באלימות ובכח, אלא בכניסה חופשית כששער העסק היה פתוח. גם אילו קבעתי כי הארונית בה היו המפתחות נפרצה בכח, עדיין אין בכך חדירה בכח לבית העסק, כפי שנקבע ברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח (פ"ד נ(3) 281). בנוסף, חל בענייננו החריג לפיו הרכוש שנגנב היה מחוץ לבית העסק. קיומו של חריג אמצעי המיגון מלמד כי הכוונה היתה לבטח רק אירועי פריצה שלגביהם יכולה להיות יעילות לאמצעי מיגון, בשונה מגניבות רגילות המתבצעות כשהעסק פתוח. סעיף 7 שכותרתו "הרחבה מיוחדת לגבי תכולה - השלמה לכל הסיכונים" ואשר נכלל בפוליסה עקב ציון מפורש ברשימה אודות תחולת הרחבה זו, חל על "נזק תאונתי פיזי, מקרי ובלתי צפוי מראש לרכוש כמצוין בדף הרשימה, בעת המצאה בבית העסק". להרחבה זו יש חריגים, וביניהם סעיף 7.1 הקובע כי לא תחול על נזק שנגרם על ידי פריצה, שוד, גניבה או כל נסיון לכך. על פי הרשימה, ההרחבה דנן חלה והתכולה המבוטחת היא רכבים הנמצאים בעסק, אך הסעיף אינו חל על המקרה, הן משום שאין מדובר בנזק תאונתי, הן משום שהרכב שנגנב לא נמצא בבית העסק, והן לאור קיום החריג דלעיל. לאור האמור לעיל, הסיכונים המבוטחים לפי הפרק הראשון של הפוליסה אינם כוללים את המקרה נשוא תיק זה. הפרק הששי של הפוליסה עוסק בביטוח אחריות כלפי צד שלישי, בגבולות הסכום הקבוע ברשימה. הפרק מגדיר את מקרה הביטוח המכוסה (סעיף 2.3.2) כ"ארוע תאונתי שגרם נזק לרכוש". בין הסייגים לחבות המבטח לפי פרק זה כלול סייג (סעיף 3.11.5) בעניין נזק הנגרם לרכוש הנמצא בשליטתו או בהשגחתו של המבוטח, ואולם סייג זה בוטל במסגרת ההרחבה לביטוח בעל מוסך (סעיף 4), הכלולה ברשימה. יחד עם זאת, עדיין האחריות לפי פרק זה חלה על ארוע תאונתי בלבד, ולא על מעשה זדון כמו גניבה. במסגרת ההרחבה לביטוח אחריות בעל מוסך, קובע סעיף 4.1.2.1 כי אחריות לרכב במוסך חלה על רכב שנמסר לטיפול והנמצא בחצרי המבוטח. בנוסף, קיימים לכיסוי זה חריגים וביניהם סעיף 4.2.7, המחריג נזק הנובע מגניבת כלי הרכב או חלקים, אלא אם כן כלי הרכב הועמד בחצרים סגורים ונעולים. לפיכך, אין כיסוי למקרה דנן במסגרת הפרק של אחריות כלפי צד שלישי, לרבות ההרחבה לביטוח בעל מוסך. אין בפוליסה פרקים ו/או סעיפים כלולים אחרים העשויים להתאים למקרה נשוא תיק זה. לפיכך אני קובעת, כי הפוליסה אינה מכסה את המקרה בו עסקינן. לא מצאתי מקום להדרש לפסיקה הרחבה הקיימת בנושא פרשנות פוליסת ביטוח, שכן בענייננו אין בפוליסה ביטויים או משפטים הניתנים לפירוש בדרכים שונות, באופן העשוי לכלול את המקרה הנדון, והמובן הלשוני של הפוליסה, בכל הנוגע לענייננו, ברור וחד משמעי מבחינה אובייקטיבית. כך גם מבחינת ההגיון והתכלית העסקית של הפוליסה, לפיה אין זה סביר כי המבטחת תדרוש מיגונים קפדניים, מחד גיסא, כדי לבטח מפני סיכון של "פריצה", אך תסכים, מאידך גיסא, לבטח כלי רכב החונה מחוץ לבית העסק ומחוץ לכל אותם מיגונים, במסגרת הכיסוי לאותה "פריצה". גם הפרקים האחרים מחריגים, כפי שפורט לעיל, מקרה של גניבה או נזק אחר כשהרכוש נמצא מחוץ לבית העסק. לא הוכח, איפוא, כי הסיכון נשוא המקרה שבפני הינו סיכון שהיה מכוסה לפי מבחן הציפיות הסבירות של המבוטח (ראו רע"א 3128/94 הנ"ל). 2. "הבטחות הסוכן" לטענת הנתבעים, הבטיח הסוכן ליניב כי הפוליסה מכסה את כל הסיכונים, לרבות סיכון לגניבת כלי הרכב המטופלים. ברם, בחקירתו הנגדית הודה יניב כי לא ביקש מהסוכן לבטח רכבים שחונים ברחוב אלא "כל רכב שבאחריותו". הוא התחמק בבירור מלענות באופן ישיר לשאלה אם ביקש לבטח כלי רכב שחונים מחוץ לעסק (ראו עמ' 88-90 לפרוט'). יניב הוסיף וטען, כי כשהתקשר סמוך לאחר האירוע לסוכן, כדי לעדכן אותו במתרחש, הלה אישר בפניו כי הפוליסה מכסה את האירוע וכי התובעת וסהר יסדירו את העניין ביניהן. כן שלח הסוכן מזכר המאשר כי המקרה נשוא התביעה מבוטח, בהתאם להודעה שנשלחה לסהר בעבר. כוונת יניב הינה למזכר מיום 5.9.00, שלשונו: "אבקש לציין בשנית כפי שהתבקש בזמנו במזכרנו מיום 12.1.99, כי תכולת העסק כוללת מספר מכוניות עד לסך של 200,000 ש"ח, כיסוי לאש, פריצה ונזק בזדון". ברי, כי במזכר זה אין כדי להוסיף מאומה על תנאי הפוליסה, שאינם מכסים את המקרה דנן, כפי שפורט לעיל. לתמיכה בגרסתו של יניב הוצג מטעמו תצהיר סוכנת הביטוח שרון סטמפו, אשר עבדה בין השנים 2001 - 1998 כפקידת ביטוח בסוכנות של הסוכן. בתצהיר נטען, כי מעבודתה במשרדו של הסוכן ידוע לה ושמעה כי יניב ביקש מהסוכן לרכוש פוליסת ביטוח לעסקו המכסה את כל הסיכונים האפשריים. הסוכן אישר בנוכחותה בפני יניב כי פוליסת הביטוח שרכש מכסה את כל הסיכונים הנ"ל. ברם, בחקירתה הנגדית עלה כי כל ידיעתה מתבססת על שיחת טלפון בה אמר לה יניב שצריך לחדש את הפוליסה וכי הוא רוצה פוליסה רחבה שתכסה אותו מפני פריצות כדי "לישון בשקט", וכן אם גונבים לו רכבים בעת שהם בטיפול בעסק. מעבר לכך, הודתה כי אינה יודעת דבר על חילופי הדברים ביניהם. בניגוד לאמור בתצהירה, אמרה בח"נ כי לא נכחה בשיחות בין הסוכן לבין יניב. כן אישרה כי לא שמעה בקשה מהמבוטח בקשר לרכבים שחונים ברחוב. בתצהירה טענה, כי לאחר האירוע הסביר הסוכן ליניב כי אין לו מה לדאוג שכן הפוליסה מכסה את הנזקים. לעומת זאת, אישרה בח"נ כי היא כתבה את המכתב נ/2ד, לפיו לאחר עיון בהצעת הביטוח ובפוליסה, לא היה כיסוי בפוליסה לאירוע. לנוכח הסתירות הבולטות בין תצהירה לעדותה, לא הייתי רואה לנכון להסתמך על דבריה לגבי האמירה של הסוכן לאחר האירוע כי הפוליסה מכסה את המקרה, מה עוד שאין לאמירה שבדיעבד כל משקל לעניין השאלה שבמחלוקת, קרי: אם היתה הבטחה מראש, ובמיוחד כאשר הן יניב והן שרון אינם טוענים כי מקרה שעובדותיו כמקרה דנן נצפה מראש ונדון בין יניב לסוכן. מנגד, העיד הסוכן, כי ביטח את העסק כשנתיים לפני האירוע וברציפות. לגבי ההסברים שנתן ליניב לגבי הכיסוי הקיים בפוליסה - העיד הסוכן שהיו ביניהם לפחות שש פגישות, במשרדו של הסוכן ובעסק, כל פגישה כשעתיים. עם רונן לא היו לו דין ודברים אלא רק עם יניב, שהוא בעל העסק. הסוכן החזיק את הפוליסה והסביר לו מה קיים בסעיפים שלה וברר איתו מה הצרכים של העסק, זאת לפני הוצאת הפוליסה, בעת עריכת הצעת הביטוח. הפגישות נגעו גם למערך ההגנות הנדרש ע"י סהר לגבי המבנה, מערכות האזעקה, מנעולים, וכיו"ב. לדבריו, היה צורך ללחוץ על יניב ולוודא שקיים את כל הדרישות אך בסופו של דבר הן בוצעו כנדרש. לדבריו, באותו זמן לא היה בחברות הביטוח כיסוי ביטוחי לרכב שנגנב במהלך העבודה מתוך חצרי העסק, ורק כמה חודשים אחרי כן - ינואר 2001 - הוצאה פוליסה כזו ע"י סהר, אך אחרי תקופת נסיון ביטלו את הפוליסה הזו כי היא לא היתה רווחית מבחינת חב' הביטוח. כשנשאל אם הבטיח ליניב כיסוי נגד כל הסיכונים, ענה שלא הבטיח דבר כזה. הוא ציין כי העביר את הפוליסה ליניב מספר פעמים, הן בפקס' והן ידנית. לדבריו, הוא אינו נוהג להחתים לקוח על כך שקיבל את הפוליסה. לאחר המקרה, אמר הסוכן ליניב שהמקרה לא מכוסה ע"י סהר כי לא היתה פריצה וחדירה כשהעסק נעול, והרכב היה מחוץ לחצר העסק, אבל חב' הביטוח שביטחה בביטוח מקיף את הרכב, בהנחה שהוא היה נעול וסגור עם המיגונים, והגנבים השיגו את מפתח הרכב שלא כדין ע"י שימוש בכח כשהארונית סגורה ונעולה, היא שתפצה את המבוטח. הסוכן הופנה בחקירתו הנגדית למזכר ששלח ביום 5.9.00 לסהר - בו אמר שהוא חוזר ומציין כי תכולת העסק כוללת מספר מכוניות עד לסך של 200,000 ₪, כיסוי לאש, פריצה ונזק בזדון. במזכר זה הוא מתייחס למזכר קודם בעניין, מ-12.1.99. הוא נשאל מדוע בפוליסה שהוצאה במאי 2000 לא מצויינות ההרחבות האלה. הכיסוי הרשום בפוליסה - נזק ראשון למקרה פריצה - הוא עד 400,000 ₪, כולל כלי רכב המצויים בתוך העסק, אך לא צויין בפוליסה שביקש חלוקה פנימית של התכולה המכוסה, כך שמתוכם 200,000 ₪ יהיו על מכוניות הנמצאות בעסק (גם לגבי נזקי אש וגם לגבי פריצה). לדבריו, הכיסוי דנן קיים בפוליסה מיום תחילת הביטוח וכתב את המזכר לאחר האירוע לבקשת יניב, למרות שלא היתה מעולם התכחשות לכך שכיסויים אלה כלולים בפוליסה. מכל מקום, ברי כי הסכום המתייחס לרכבים החונים בתוך העסק אינו מעלה ואינו מוריד לגבי תחולת הכיסוי על מקרה בו הרכב חונה מחוץ לעסק. הסוכן נשאל, על סמך מה כתב בתצהירו שיניב ידע שרכבים החונים מחוץ לעסק אינם מכוסים, וענה כי יניב שאל אותו ישירות אם רכבים שחונים בחוץ מכוסים, והסוכן ענה שלא. יתר על כן, בהצעת הביטוח שמילא יניב במעמד הסוכן בעת פנייתו הראשונה לעריכת ביטוח לעסק באמצעות הסוכן, הצהיר כי הטיפול בכלי הרכב מתבצע בתוך העסק ולא מחוץ לו, כך שלא הוכח כי הסוכן כלל היה צריך להיות ער לכך שכלי רכב המטופלים בעסק מוחנים מחוץ לו. משהוצג לו מכתב ממאי 2001, ששלח ליניב לאחר הפריצה בצירוף הפוליסה החדשה - נשאל הסוכן כיצד המשיך יניב להמשיך לבטח את העסק אצלו לאחר שהוגשה נגדו תביעה והסוכן אמר לו כי המקרה לא מבוטח. לדבריו, יניב לא כעס, כי הסוכן אמר לו שאין אפשרות להשיג ביטוח טוב יותר, שיענה למקרה כזה. הוא הוסיף, כי ליניב לא היתה כל טרוניה כלפיו, עד שקיבל ייעוץ משפטי מבא כוחו. גרסת הסוכן, לפיה לא היה קיים בעת עריכת הביטוח (ואף לא בעת קרות האירוע) כיסוי ביטוחי אצל אף אחת מהחברות לכלי רכב החונים מחוץ לעסק, לא נסתרה. לאור האמור לעיל, ולנוכח הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפרק א', אני קובעת כי הנתבעים לא הוכיחו שהסוכן הבטיח להם כיסוי ביטוחי למקרה שעובדותיו כפי העובדות שהוכחו בענייננו (רכב חונה מחוץ לעסק, שער העסק פתוח, המפתחות של הרכב בארונית פתוחה). כמו כן, לא הוכח שהיה קיים ביטוח למקרה כזה בעת הרלוונטית לעריכת הפוליסה ועד להתרחשות המקרה, כך שאין לומר כי הסוכן לא סיפק למבוטח אל מלוא הכיסוי הביטוחי לסיכונים הצפויים לעסק מסוגו, שהיה ניתן להשיג באותה עת, מה גם שלא הוכח כי יניב ביקש מהסוכן ביטוח לכלי רכב החונים מחוץ לעסק. טענת ב"כ הנתבעים, כי הסוכן הבטיח ליניב כיסוי "לכל הסיכונים" היא טענה בעלמא, שכן אין בעולם פוליסה המכסה את כל הסיכונים שהמציאות ו/או הדמיון יכולים להכיל, ודי להציץ ברשימות הארוכות של החריגים הכלולות בפוליסה דנן (כמו בכל הפוליסות האחרות שהאזרח נתקל בהן), כדי לדעת ש"כיסוי לכל הסיכונים" הוא בגדר משאלה ולא קיים במציאות. ברי, כי הסוכן לא הבטיח, ולא היה לו כל אינטרס להבטיח, כיסוי דמיוני שכזה שאין לו סייגים או חריגים והוא חל על כל מקרה בלתי צפוי שיאונה לנתבע ו/או לעסק. לפיכך אני דוחה את הודעת צד ג' נגד סהר, בהעדר כיסוי בפוליסה, ואת הודעת צד ג' נגד הסוכן, משלא הוכח כי הבטיח ליניב כיסוי למקרה דנן ו/או כיסוי "לכל הסיכונים", או כי התרשל בביצוע תפקידו. אשר על כן אני מחייבת את הנתבע 1, יניב כחלון, לשלם לתובעת 85% מסכום תגמולי הביטוח ששילמה התובעת למבוטחתה, שהוא 95,040 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.9.00 ועד לתשלום בפועל. כן ישא הנתבע 1 בהוצאות המשפט של התובעת: אגרות משפט, הוצאות העדים ככל שנפסקו, חלקה בהוצאות ההקלטה וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח + מע"מ. הנתבעים ישאו בהוצאות שני צדדי ג' (חלקם בהקלטה והוצאות העדים ככל שנפסקו) וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ש"ח + מע"מ לכל אחד מצדדי ג'. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב