החלטה בפני בקשה לדחיה על הסף מחמת התיישנות. התובע הגיש ביום 30.3.04 את תביעה לקבלת תגמולי ביטוח בגין שריפת רכבו, שהיה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח מקיף, בין התאריכים 13.1.00 עד 31.12.00. על פי הנטען, הרכב נשרף ע"י אלמונים בליל ה-23.6.00. הנתבעת טוענת בבקשתה, וטענה כבר בכתב ההגנה, כי התביעה התיישנה, שכן חלפו שלוש שנים ותשעה חודשים מקרות מקרה הביטוח ועד להגשת התביעה, בעוד שתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח היא של שלוש שנים. ב"כ התובע הגיב על הבקשה בציינו כי "טרם הגשת התביעה, בתקופה ארוכה נוהל מו"מ והתכתבויות רבות עם המבקשת (הנתבעת) החל מחודש 11/00 ועד לחודש 2/04 נשלחו דרישות לנתבעת אשר הפנתה את ב"כ המשיב לחוקר בשם לופו חקירות אשר לא טרח להשיב לדרישות הנ"ל עד להגשת כתב התביעה. מצ"ב צילום מכתב הפניה לחוקר מיום 5.6.03 וכתב תשובת הנתבעת מיום 3.4.03. ב"כ המשיב יטען כי הנתבעת ניהלה מו"מ וסחבת שלא בתום לב ותוך התחכמות (...) הפנתה את ב"כ המשיב קודם להגשת התביעה לחוקר לצורך השלמת החקירה, אשר בהתאם להסברו של החוקר בשיחת הטלפון שהתנהלה אז בינו לבין הח"מ, הודיע החוקר כי תיק החקירה הלך לאיבוד. כל עוד לא הושלמה החקירה, אין מקום לטענת ההתיישנות הנטענת." מהתכתובת שצורפה לכתבי הטענות ע"י התובע, ולא הוכחשה ע"י הנתבעת, עולה השתלשלות העניינים דלקמן: התובע פנה לנתבעת בעניין דרישתו לתגמולי ביטוח, תחילה בשנת 2000 באמצעות עו"ד אבו ראס, ובהמשך במרץ 2003 באמצעות ב"כ הנוכחי, עו"ד אקעיק. ביום 3.4.03 נשלח אל ב"כ התובע מכתב ממחלקת תביעות של סורדם סוכנויות, בשם הנתבעת, בתגובה למכתבו מיום 9.3.03, ובו נאמר כי בתאריך 20.11.00 נשלח מכתב לעו"ד הקודם של התובע, "ובו השבנו לו כי החקירה טרם הסתיימה מאחר והמחזיק ברכב בפועל אינו מוכן להפגש עם החוקר. אם ברצונך לקדם את השלמת החקירה, נבקשך לפנות לחוקר מטעמנו אשר שמו הוא לופו חקירות בטל'... ולסייע לו בקידום השלמת החקירה. מצ"ב צילום מכתב קודם לעו"ד הקודם אשר טיפל בתיק מטעם המבוטח". ואכן, צורף מכתב מחלקת התביעות של הנתבעת אל עו"ד אבו ראס, מיום 20.00.00, בו נכתב ע"י מחלקת התביעות כי "טרם נסתיימה החקירה מאחר שמחזיק הרכב אינו מסכים להפגש עם משרד החקירות וכמו כן עד להסרת שלושת המעקלים מהרכב". ביום 5.6.03 פנה ב"כ התובע בכתב למשרד לופו חקירות, בנוגע להשלמת החקירה בתיק התביעה דנן. לשון המכתב: "בהמשך לשיחות הטלפון שהתנהלו בינינו בעניין תביעה זו ולבקשתך ביום 19.5.03 פקססתי לך שני מכתבי תשובה, הן של סורדם והן של הפניקס. כעבור שבוע ימים מיום משלוח הפקס שוב התקשרתי אליך והודעת לי כי איך מאתר את חומר החקירה. למוטב לציין כי האירוע הינו משנת 2000, עברו שלוש שנים ולא יתכן שעד רגע זה לא הושלמה החקירה. לפי המידע שמסר לי מרשי, הוא נחקר יחד עם האדם שהיה בזמנו מחזיק ברכב ואף נסעו לתל אביב בזמנו לצורך השלמת החקירה. אבקשך לעדכן אותי בהקדם האפשרי היכן עומד הטיפול בתיק זה". ביום 4.7.03 פנה ב"כ התובע אל הנתבעת וציין בהמשך למכתבה הקודם, כי בהתאם להצעת הנתבעת ועל מנת לקדם את החקירה, פנה "לחוקר ששמו לופו אינספור פעמים לטלפון ולפלאפון שלו... שלא טרח ולו פעם אחת להחזיר צלצול, היוזמה היתה תמיד של הח"מ, בשיחה האחרונה עם החוקר הנ"ל התברר בהתאם להסברו כי אינו מאתר את תיק החקירה. ביום 5.6.03 פקססתי לחוקר מכתב ואף התקשרתי בטלפון, עד להיום לא קיבלתי שום תשובה ממנו, לא בכתב ולא בטלפון. נוכח המצב שנוצר, ועל מנת לשמור על האינטרס של המבוטח מחמת טענת התיישנות ו/או כל טענה אחרת אבקשכם כבר להודיעני עמדתכם העקרונית לפיצוי מרשי עבור רכבו שהיה מבוטח באמצעותכם כדין. אחרת אאלץ ללא דיחוי להגיש תביעה לבית המשפט על כל המשתמע מכך". ביום 16.10.03 פנה ב"כ התובע שוב אל הנתבעת והודיע כי טרם קיבל מענה למכתבו מיום 4.7.03, המצורף בשנית, וכי אם לא תתקבל עמדתה העקרונית של המבטחת בדבר פיצוי מרשו תוך 15 יום, תוגש תביעה משפטית. רק ביום 8.2.04 נשלח ע"י משרד עו"ד מטעם הנתבעת מכתב תשובה לגוף הפניה, לפיו "תביעת מרשך נדחתה על ידי מרשתנו ובהתאם אף פנו אל מרשך מספר פעמים לקבל לידיו את שרידי הרכב ולהוציאם מהמגרש אליו הועברו. תוצאות החקירה שכאמור הושלמה בדי עמל בעקבות אי רצון ראשוני של מרשך לשתף פעולה, העלתה כי אין המדובר במקרה המכוסה על פי הפוליסה או לחילופין מופטרת המבטחת, בנסיבות שנוצרו, מחבות כלשהי בגין המקרה. הנימוקים הינם בין היתר העובדה שהרכב נמכר לאחר (המחזיק בזמן המקרה) ו/או השימוש ברכב הנוגד את תנאי הפוליסה". התביעה הוגשה, כאמור, ב-30.3.04. דיון מוסד ההתיישנות הוסדר, בשיטת משפטנו, בחוק ההתיישנות, המהווה דין כללי, ובהוראות חוק ספציפיות בדברי חקיקה אחרים, כגון חוק חוזה הביטוח. בית המשפט העליון עמד זה מכבר על הרציונלים שבמוסד ההתיישנות, שהינו מוסד משפטי אוניברסלי. בע"א 158/54 דה ביטון נ' בנק המזרחי בע"מ (פ"ד י' 687, 695) נפסק, מפי כב' השופט זילברג: "מוסד ההתיישנות הוא מוסד משפטי עתיק יומין, אשר קנה לו שביתה, בצורה זו או אחרת, בשיטות המשפט של כל העמים וכל התקופות. מקורה נעוץ, איפוא, בצורך אנושי - כללי, בדרישות יסוד הטבועות בחיי החברה בכל אתר ועידן. כמה פנים לה, לתורה אוניברסלית זו, וכמה טעמים. אמנה שלושה מהם, הנראים לי כחשובים ביותר: (א) הקושי (לנתבע) לשמור, זמן רב מדי, על ראיות והוכחות. את השובר (הקבלה) יאכלו העכברים, כפי שנאמר בתלמוד (ראה משנה ב"ב, דף ק"ע ע"ב), ועדים עלולים למות. לכן קובע כמעט כל מחוקק, כי כאשר התובע משהה את תביעתו אל מעבר לזמן מסויים, שהוא (המחוקק) רואה אותו כרב מדי, זכאי הנתבע לכך, כי בית המשפט יאמין לו על דיבורו, ולא ידרוש ממנו הבאת ראיות מזימות. מסוג רעיוני זה, או בדומה לו, הוא הטעם של "חזקת ג' שנים" בקרקע, הידועה לנו מדיני ישראל : "שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר, טפי - לא מיזדהר", שנה אחת נזהר אדם בשטרו, שתים ושלוש נזהר, יותר - איננו נזהר (ב"ב, דף כ"ט ע"א). (ב) כל השהיה, ארוכה מדי, בהגשת התביעה, יש בה ריח של מחילה וויתור. בזה, למשל, מנמק המשפט העברי את ה"התיישנות" של תביעת הכתובה על - ידי האלמנה "כל זמן שהיא בבית אביה", ובשל מחילה משוערת זו, היא אינה יכולה לגבות כתובתה מן היורשים אחרי עבור עשרים וחמש שנים (כתובות, דף ק"ד ע "א, משנה וגמרא שם). (ג) אחרון בסדר ולא במעלה, והוא טעם יותר מודרני, שמקורו נעוץ במהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה. תפיסתו היא בעיקר כלפי תביעות הנובעות מתוך עסקי מסחר. בעולם המסחר המסחרר של זמננו, חייב אדם כל שעה ושעה לדעת, מה הוא האקטיב ומה הוא הפסיב שלו, ומה הם הכספים העומדים לרשותו לשם השקעה בעסקים חדשים. מן הדין הוא, איפוא, כי הוא לא יגרור אחריו, זמן ממושך מדי, את "סבל העבר" שלו, וכי לא יצטרך לשמור תמיד על רזרבה מתה, לפרעון חובותיו הישנים. זכאי הוא לדרוש גם מאת חברו - יריבו, שלא יתמהמה יתר על המידה במימוש תביעותיו. מכאן התקופות, הקצרות ביחס, שנקבעו להתיישנות שטרות, למשל, ומכאן תקופות ההתיישנות, הקצרות עוד יותר, המצויות בחוקי ארצות שונות, לגבי תביעות הנובעות מ"מעשים בכל יום" או מעיסקאות מסחריות (השווה למשל, הוראת סעיף 196 של הב.ג.ב.)." על משולש האינטרסים שדיני ההתיישנות נועדו לאזנם עמד כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת (פ"ד מ(1) 528, 531). דיני ההתיישנות "באים ליצור איזון עדין בין האינטרסים הלגיטימיים של הניזוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המזיק, תוך שמירה על אינטרס הציבור". וכלשון כב' השופט חשין: "אל בקעה אחת נאספים אינטרסים משלושה מקומות: ממקומו של התובע (הנפגע, הזכאי), ממקומו של הנתבע (הפוגע, החייב), וממקומו של הציבור הרחב, ודוקטרינת ההתיישנות על סעיפיה וסניפיה הרבים והשונים אמורה ליצור מעין - איזון בין שלושה אלה, כנראה לחברה מעת לעת: הן באשר למועד ההתיישנות, על - פי סוגי התביעות השונות, הן באשר לגורמים שיעצרו התיישנות במירוץ, הן באשר לכל עניין אחר הכרוך בנושא ההתיישנות" (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 326-327). באיזון אינטרסים אלה, יש לזכור כי ההתיישנות - שהיא מחסום דיוני בפני הגשת תביעה ולא איון של הזכות גופא - פוגעת בזכות התובע לפנות לערכאות, זכות שהיא חוקתית במהותה. הגבלת זכות זו, מכל טעם שהוא, ובכלל זה התיישנות, צריכה להעשות בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. גם פרשנות החקיקה, המסדירה את דיני ההתיישנות, צריכה להעשות בשים לב לערכי היסוד של שיטת המשפט. במבוא להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004, שגובשה ע"י ועדה ציבורית שמונתה ע"י שר המשפטים, בראשות נשיא בית המשפט העליון פרופ' א' ברק, נאמר: "הטעמים העיקריים שיש לשקלם בעת הפעלת דיני ההתיישנות הם: 1. הגנה על הנתבעים בכח מפני אי הוודאות וההכבדה הכספית והראייתית הכרוכות בחשיפה ממושכת לתביעות משפטיות; 2. צמצום מספרן של תובענות שבשל עיכוב בהגשתן יש בהן כדי לפגוע בציפיות הראויות של נתבעים וביכולתם להתגונן מפניהן; 3. מניעת התדיינות במחלוקות, אשר בשל הזמן הארוך שבו לא הובאו לדיון, אין עוד לציבור עניין בבירורן, או שהבירור סבוך ביותר או שקיים חשש שבשל חלוף הזמן תתקבל בהן הכרעה מוטעית; 4. עידוד זכאים לתבוע את קיום זכותם בלא עיכוב, והכל תוך התחשבות ראויה בזכותו של תובע לממש תביעה העומדת לו, לרבות בגורמים המונעים ממנו לעשות כן". (הצ"ח 125, עמ' 610). בתחום דיני הביטוח, קובע סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תקופת התיישנות מקוצרת של שלוש שנים מאז קרות מקרה הביטוח. בספרו של פרופסור ידין חוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981, פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי), הוא מבהיר בדברי פרשנותו לסעיף 31: "אלמלא סעיף זה היתה חלה על התביעה לתגמולי ביטוח תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. אך תקופה ממושכת כזאת לא זו בלבד שלא מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם מפאת הזמן הרב שעבר והעדויות שנחלשו וניטשטשו, אלא שהיתה גם מאלצת חברות ביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים. מכאן סעיף זה. הוא קובע שני דברים: (1) את האורך של תקופת ההתיישנות; (2) את המועד שממנו מתחילה התקופה. בשניים אלה ישנה בסעיף 31 הוראה מיוחדת. בכל שאר העניינים הנוגעים לנושא ההתיישנות חלות, גם על התביעה לתגמולי הביטוח, הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, כמו שהן חלות על תביעות כלשהן" (ראו בעמודים 96-95). לעניין פרשנות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, נקבע בע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה לביטוח (פ"ד מח(3) 441, 445-448) כי תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בו חלה על מועד הגשת התביעה לבית המשפט, ולא על משלוח הדרישה לחברת הביטוח. הכרעה זו באה לאחר שבפסיקת ערכאות השלום והמחוזי היו גישות סותרות בנושא. וכך נפסק, מפי כב' השופט אור: "לפי הגישה הראשונה, הסעיף כלל אינו קובע תקופת התיישנות שלאחריה לא ניתן להגיש תובענות לבית משפט, אלא קובע מועד אחרון להגשת דרישות למבטח. לכן ממשיכה לחול לצידו הוראת חוק ההתיישנות הקובעת תקופת התיישנות של שבע שנים לתובענות שאינן במקרקעין. משמעות הדבר היא, שאם המבוטח הגיש תוך שלוש שנים דרישה לחברת הביטוח לתשלום תגמולי הביטוח, הוא רשאי להגיש את תובענתו לבית המשפט תוך שבע שנים מיום קרות מקרה הביטוח. לפי הגישה השניה, הסעיף קובע תקופת התיישנות לתובענות - תביעות המוגשות לבית המשפט נגד המבטח. זוהי נורמה מיוחדת (LEX SPECIALIS) ולכן היא מוציאה מתחולה את הוראת חוק ההתיישנות, הקובעת תקופת התיישנות לתובענות והמהווה נורמה כללית(LEX GENERALIS). לפי גישה זו, תובענה חייבת להיות מוגשת תוך שלוש שנים לבית המשפט, אחרת היא מתיישנת. הסעיף, לפי גישה זו, קובע חריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות. (...) עיון בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 31 מלמד, שהגישה השניה היא שעמדה ביסוד חקיקת הסעיף. בדברי ההסבר לסעיף 31 לחוק (הצעות חוק תשל"ו 22, בעמוד 29), נאמר: "תקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים אינה מתאימה לתביעות מבוטח או מוטב נגד מבטח. הסעיף בא להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב אחרי קרות מקרה הביטוח, אך הוא מגן גם על מבוטח שאיחר בתביעתו פחות משלוש שנים". רואים אנו, שעל פי האמור בדברי ההסבר להצעת החוק בא סעיף 31 לקצר את תקופת ההתיישנות בת שבע השנים הקבועה בחוק ההתיישנות". והבהיר כב' השופט אור בעניין ג'רייס הנ"ל: "יש לקרוא את סעיף 31 על רקע המצב שקדם לו בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות. השוואה כזו מלמדת, שהמחוקק בחוק חוזה הביטוח ערך, למעשה, איזון בין האינטרסים של הצדדים לחוזה הביטוח בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות. תקופת ההתיישנות לתביעת מבוטח היתה שבע שנים על פי הוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. אך לפי סעיף 19 לחוק ההתיישנות, ניתן היה להתנות על תקופה זו. המבטחים נהגו להתנות על התקופה ונהוג היה לקבוע בחלק גדול מפוליסות הביטוח תקופה קצרה יותר של התיישנות, למשל, תקופה של שנים עשר חודשים (לדוגמאות של התנאה כזו בפוליסות ביטוח ראו בע"א 278/61 "בחן" חברה לביטוח בע"מ נ' לנדה, פ"ד טו 2505, 2508 וכן ע"א 270/75 רמד בע"מ נ' חברת וסטצ'סטר בע"מ פ"ד כט(2) 813 ,817. אכן, החוק בסעיף 31 קיצר את תקופת ההתיישנות של תביעות לתגמולי ביטוח משבע שנים לשלוש שנים. אך בסעיף 39(ב) לחוק נקבעה הוראה, על פיה אין להתנות על סעיף 31, כמו על סעיפים אחרים הנזכרים בסעיף, אלא לטובת המבוטח או המוטב. כלומר, הצדדים לחוזה הביטוח אינם רשאים לקבוע תקופת התיישנות קצרה משלוש שנים". (שם, עמ' 454-455) מהלכת ג'רייס עולה, כי הפניית הדרישה לחברת הביטוח תוך שלוש שנים ממקרה הביטוח, אין בה סגי, כאשר התביעה לבית המשפט הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. עתה יש לבחון, מהי נפקותה של הודעת הנתבעת לתובע, כי החקירה בעניינו טרם הסתיימה, וזאת, כאמור, כחודשיים וחצי לפני תום תקופת ההתיישנות. סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "הודאה בקיום זכות" קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". סעיף זה, שיש בו כדי לחדש את מירוץ ההתיישנות, העלה בפסיקה את השאלה, האם עצם ניהול מו"מ בין המבוטח למבטחת, יש בו כדי להתחיל מחדש את מירוץ ההתיישנות, מיום משלוח הצעת פשרה של חברת הביטוח או התייחסות אחרת לדרישת המבוטח, שיש עמה הכרה בזכותו, ולו במקצת. בע"א (חיפה) 4127/96 מלכה נ' "הדר" חברה לביטוח (תק-מח 97(1) 592) נפסק, כי "העובדה שנוהל מו"מ לפשרה בענין זה בתקופה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות אין להחשיבה כהודאה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות". בע"א (נצרת) 2123/02 מדינת ישראל נ' בטחיש (תק-מח 2003(3) 414, 416) נקבע, ברוח דומה: "חידוש מירוץ ההתיישנות ממועד תום המו"מ פוגע פגיעה משמעותית באינטרסים הלגיטימיים של המערערת ובאיזון העדין שיוצרים דיני ההתיישנות בין אינטרס המזיק לאינטרס הניזוק תוך שמירה על אינטרס הציבור. הכרת בתי המשפט בניהול מו"מ, כהודאה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות, תגרום למצב לפיו מזיקים - על כל סוגיהם, ימנעו מלנהל מו"מ עובר להגשת התביעה וזאת בכדי למנוע טענה שבעצם קיום המו"מ הם מודים בזכות התובע, בעוד שהוראת סעיף 9 הנ"ל מתייחסת להודאה בכתב, או בפני בית המשפט. ברי כי תוצאה זו נוגדת את האינטרס הציבורי בדבר סיום סכסוכים ללא התערבות בתי המשפט". משמע, עצם ניהול המו"מ, ולו גם הוצעו במהלכו הצעות פשרה מצד חברת הביטוח, אין בו - בהעדר נסיבות מיוחדות - כדי להתחיל מחדש את מירוץ ההתיישנות. תמיכה למגמה מצמצמת זו של פרשנות סעיף 9 ניתן למצוא בהצעת הרפורמה שגובשה ע"י הועדה הציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון פרופ' א' ברק. המלצות הוועדה נוסחו בהצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 (הצ"ח 125, עמ' 611, 619). אחת מההמלצות היא, לסייג את נפקותה של הודאה בזכות מצד הנתבע, באופן שמירוץ ההתיישנות לא יחודש אלא במקרים שהודאת הנתבע יש בה משום הטעיית התובע ביודעין. סעיף 12 להצ"ח קובע: "מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה, כל עוד מתקיימת אחת מעילות ההשעיה כמפורט להלן: (...) (8) התובע נמנע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה "הטעיה" - לרבות בדרך של הודאה בזכות נושא התביעה או קיום חלקי של הזכות האמורה, או בדרך של העלמת עובדה חיונית כאמור בפסקה (1), מהתובע". בדברי ההסבר לסעיף המוצע נאמר, כי "ההצעה מצמצמת את הסדר ההודאה והביצוע החלקי המצוי בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שלפיו כל הודאה או ביצוע חלקי, גם אם אין בהם הטעיה, גורמים לפתיחת מירוץ תקופת התיישנות חדש. מוצע להכפיף הסדר זה לדרישת ההטעיה, וזאת משום שההסדר הקיים מעלה שורה ארוכה של שאלות סבוכות, בין השאר, באשר לצורת ההודאה הנדרשת, היקף תחולתה מבחינת חיובים וחייבים, ומכיוון שיש בו תמריץ לנתבע שלא לקיים את זכות התובע אף לא באופן חלקי, בשל חשש מפתיחה מחודשת של מירוץ תקופת ההתיישנות". הרפורמה המוצעת משקפת, אפוא, מעבר ממבחן אובייקטיבי-חיצוני של "הודאה בכתב" למבחן סובייקטיבי-פנימי, המעמיד במרכז את שאלת הטעיית התובע, מחד גיסא, ותום הלב של הנתבע, מאידך גיסא. נתבע, המנהל מו"מ לפשרה בתום לב, לא ייחשב כמי שהצעותיו מחדשות את מירוץ ההתיישנות; ואילו נתבע הנוקט ביודעין התנהגות העולה כדי הטעיה, ונמנע מלהעמיד את התובע בפני מצב דברים ברור שיאפשר לו להחליט כיצד לפעול למימוש זכות תביעתו, לא יהנה מפירות התנהגותו, ועילת השעיית ההתיישנות תחול כלפיו. המשמעות האופרטיבית של התיקון המוצע היא, כי במקרים בהם טוען התובע לחידוש מירוץ ההתיישנות בשל תחולת עילת ההשעיה דנן, לא ניתן יהיה לדון בטענת ההתיישנות כטענה מקדמית של דחיה על הסף, אלא יהיה צורך לשמוע הוכחות בשאלה, האם אמנם הוטעה התובע, סובייקטיבית, בנוגע לתביעתו, והאם הטעה הנתבע את התובע ביודעין, ו/או נהג כלפיו בחוסר תום לב. חובת תום הלב נבחן עתה את השלכות התנהגות הנתבעת דרך הפריזמה של עקרון תום הלב. עקרון תום הלב הוא עקרון-על החולש על הפעלת זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות של צדדים לחוזה. "עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279). על חובתה של מבטחת להעמיד את המבוטח בפני מצב דברים ברור בדבר עמדתה לגבי תביעתו, כדי שיוכל לכלכל את צעדיו, עמד המפקח על הביטוח, אשר הנחיותיו נועדו להגנת הצרכנים-המבוטחים וליצירת יתר איזון והגינות ביחסי הכוחות הבלתי שווים, בין חברות הביטוח למבוטחיהן. האיזון בין הכוחות הפועלים מושג על ידי התערבות ביחסים החוזיים שבין המבטחת והמבוטח. (ראו: בג"צ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ' ה מפקחת על הביטוח, פ"ד נ"ה (3) 625, 632). סמכות המפקח על הביטוח לקבוע הסדרים כלליים בתחום היחסים שבין חברות הביטוח והמבוטחים, ולאו דווקא בהתייחס לתלונה מסויימת, כדי להשיג את תכלית הפיקוח, אושרה בבג"צ 7721/96 הנ"ל, מפי כב' השופט זמיר. מכאן, שמדיניות משפטית ראויה צריכה ליתן להנחייה את מלוא התוקף, כדי להבטיח ולחזק את פעולות המפקח, הנעשות לשם הגנת הצרכן. (ראו: בש"א (חיפה) 12838/02 הכשרת היישוב חברה נ' גידולי שדה נטופה (תק-מח 2002(4) 2366) מפי כב' השופט י. כהן). הנחיית המפקח על הביטוח מיום 9.12.98 בנושא חובת המבטחת להודיע למבוטח את עמדתה בנוגע לתביעתו, מבהירה כי "מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח (להלן: "התובע") זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו. הסברים ארוכים ושונים שנמסרו לתובע, בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקות ככל שיהיו, אינן משנות את העובדה שללא מסמך כתוב בו מוצגת עמדתה של המבטחת, התובע אינו יכול להתייעץ עם גורמים מקצועיים ולפיכך גם אינו יכול לכלכל את צעדיו". בהנחיית המפקח על הביטוח מיום 17.6.02 בנושא עיכוב בבירור התביעה ע"י חברת הביטוח, הוא מפנה לסעיף 23(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 הקובע כי לאחר הגשת תביעה, על חברת הביטוח לעשות מיד את הדרוש לברור חבותה. מסעיף 11 לחוק הפרשנות התשמ"א - 1981 המתייחס למקרים בהם לא נקבע מפורשות בדבר חקיקה המועד לעשיית דבר, עולה כי על חברת הביטוח לברר את חבותה במהירות הראויה בנסיבות העניין. מן המקובץ עולה איפוא, כי חובת המבטחת להודיע למוטח את עמדתה המלאה בנוגע לתביעתו, תוך זמן סביר ממועד פנייתו, הינה בבחינת חיוב, הנובע מחוזה הביטוח שבין הצדדים. סעיף 39 לחוק החוזים קובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה." כב' הנשיא ברק ציין בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (פ"ד לה(1) 828, 835) כי המושג "תום לב" שבסעיף 39 לחוק החוזים מבחנו הוא (גם) מבחן אובייקטיבי: "נראה לי, כי 'תום הלב' לעניין סעיף 39 לחוק החוזים הוא 'אוביקטיבי' במובן זה, שעניינו אינו רק במצב פסיכולוגי אלא אף בצורת התנהגות, הנקבעת על-פי סטנדרדים מסוימים הנראים לחברה כראויים." יישום הסטנדרטים הראויים על התנהגות מבטחת המקבלת דרישה לתשלום תגמולי ביטוח, מלמד כי כדי למלא את חובתה החוזית בתום לב, כמשמעותו האובייקטיבית, על המבטחת לידע את המבוטח בדבר עמדתה עובר לחלוף תקופת ההתיישנות החוקית, ולא אחריה. בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה (פ"ד נו(3) 289, 299-300) דן כב' הנשיא ברק בשאלה, "מהי התרופה שהצד הנפגע זכאי לה מקום שמופרת חובת תום הלב? מקובל על הכל, כי חובת תום הלב אינה מטילה חובה מוסרית בלבד. זוהי חובה משפטית, אשר "סנקציה" בצידה. מהי אותה "סנקציה"? ההוראה המרכזית בדבר תום הלב - סעיף 39 לחוק - שותקת בעניין זה. שתיקה זו אין לפרשה בהיעדר תרופה. הכלל הינו, כי מקום שם הזכות - שם הסעדubi ius ibi remedium (ראו בג"צ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז ירושלים, פ"ד מח(4) 261 ,237). שתיקתו של החוק מוסברת בכך, שתוצאות הפרתה של חובת תום הלב הן רב-גווניות, ומשתנות מעניין לעניין.... כפי שאמרנו לעניין החובה לקיים חיוב הנובע מחוזה בתום לב - כי התרופה תקבע על פי מהותה של ההפרה." יצירת סחבת וגרירת רגליים, בין במישרין מצד המבטחת המשתהה במתן תשובתה לגוף התביעה, ובין בעקיפין ע"י מי מטעמה, כמו חוקר אליו מופנה המבוטח ל"השלמת בירור תביעתו", עד לחלוף תקופת ההתיישנות, עשויה להחשב כהתנהגות שלא בתום לב, שיש בה כדי למנוע מהמבטחת לטעון בדיעבד, כי התביעה התיישנה. לחילופין, עצם הגשת הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות עשויה להחשב כפעולה משפטית שלא בתום לב, על רקע התנהגותה הקודמת של הנתבעת כמפורט לעיל, וכידוע גם שימוש בזכויות דיוניות כפוף לחובת תום הלב. כך, בבר"ע (י-ם) 716/03 הדר חברה לביטוח נ' דהאן (פורסם במאגר נבו) אושרה ע"י כב' השופט דרורי החלטה הדוחה את טענת ההתיישנות, בנימוק כי במהלך תקופת ההתיישנות ואף לאחריה נשלחו ע"י המבטחת מכתבים למבוטח, בתגובה לפניותיו, לפיהם המבטחת ממתינה לסיום חקירת המשטרה בעניין, ותחזור לדון בתביעה עם סיום החקירה והמשפט. נקבע, כי מכתבים אלה "עוצרים" את מירוץ ההתיישנות, לאור חובת המבטחת שלא להותיר את המבוטח בחוסר בהירות, וחובתה לנהוג כלפיו בתום לב. באותו מקרה, התביעה הוגשה 4 שנים לאחר קרות מקרה הביטוח, וחמישה חודשים לאחר מכתבה האחרון של המבטחת, בו הבטיחה לתת תשובה לאחר סיום החקירה. השתק דרך אחרת המובילה לאותה תוצאה היא דרך ההשתק הנובע מהמצג שיצרה המבטחת כלפי המבוטח, לפיו טרם סיימה לבדוק את תביעתו. כידוע, תקופת ההתיישנות הסטטוטורית אינה קוגנטית אלא ניתנת לשינוי ע"י הסכמה בכתב בין הצדדים לתביעה (סעיף 19 לחוק ההתיישנות). לענין חוזה ביטוח, קובע סעיף 39(א) לחוק חוזה הביטוח כי ניתן להתנות על סעיף 31 לטובת המבוטח בלבד, משמע - תקופת ההתיישנות הסטטוטורית ניתנת להארכה, אך לא לקיצור. בנסיבות העניין, יש לראות את הנתבעת כמי שיצרה מצג, לפיו היא מסכימה מכללא להארכת תקופת ההתיישנות עד לזמן סביר לאחר שתודיע למבוטח את עמדתה הסופית בדבר תביעתו, עם סיום החקירה בעניין. במקרה דנן, עת פנה התובע לנתבעת בתוך תקופת ההתיישנות וביקש להוודע אודות עמדתה העקרונית בעניין דרישתו לתגמולי ביטוח, הודיעה לו הנתבעת בשובה ונחת כי בירור התביעה טרם הסתיים ועליו לעמוד בקשר עם החוקר מטעמה כדי לקדמה. התובע הסתמך, לכאורה, על מצג זה, ואף ניסה לקדם את סיום החקירה באמצעות הקשר של בא כוחו עם החוקר. יודגש בהקשר זה, כי בזמן אמת לא היתה בפי הנתבעת טענה לחוסר שיתוף פעולה מצד המבוטח בבירור התביעה, שמנע את סיום החקירה, אלא בדבר חוסר שיתוף פעולה של צד ג' - שבהעדר נסיבות מיוחדות, אינו יכול לעמוד לרועץ למבוטח. משהוגשה התביעה פחות מ-60 יום לאחר שהמבטחת הודיעה לראשונה למבוטח את עמדתה בדבר דחיית תביעתו, יש לראות את הנתבעת כמושתקת מלהעלות את טענת ההתיישנות. לפיכך אני דוחה את הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 2,500 ש"ח + מע"מ. שריפהרכבביטוח שריפהביטוח מקיף