הארכת הסדר נושים

החלטה מונחת בפני בקשתו של הנאמן להסדר הנושים של סוכנות שמרלינג בע"מ והחברות הקשורות בה (להלן: "הנאמן" ו"החברות", בהתאמה), לדון באפשרות של שינוי תנאי הסדר הנושים של החברות, והארכתו למשך שנה נוספת. זאת, מאחר ותקופת ההסדר המקורית, אשר נועדה להתמשך על פני ארבע שנים ומחצה, נסתיימה זה מכבר. הנימוק המרכזי להארכה המבוקשת הינו כי לא מוצו הליכי גביה מחברת אגיש בע"מ (להלן: "אגיש"), וגבייה מחייבי החברות, אשר הינם הנדבך המרכזי של ההסכם, ועד כה לא נכנסו לקופת הנאמן אלא חלק מן הסכומים נשוא ההסדר. במסגרת זו, עלו בפני טענות כי מן הראוי לבדוק חוסר תום-לב נטען והעלמת פרטים ולקוחות נטענת על-ידי חברת אגיש. רובם המוחלט של הנושים הסכים לבקשה, אולם חלק ניכר מן הבנקים הנושים, האוחזים בערבות אישית כנגד החייבים, מסרבים להאריך במקביל אף את עיכוב ההליכים כלפי הערבים. במסגרת זו, נפלה מחלוקת האם, לאור הכשלים הנטענים בישום ההסדר, מן הדין להאריך הן את הסדר הנושים והן את עיכוב ההליכים כלפי הערבים לחובות החברות, או שמא ניתן להאריך אך את ההסדר לבדו. הערבים, אשר חלקם מיוצגים בידי עו"ד א' חן (להלן: "קבוצת חן"), מתנגדים נמרצות לאפשרות ה"פיצול", לפיה יוארך ההסדר, בלא שתוארך ההגנה על נכסיהם האישיים. לאחר שהונחו בפני עמדות כל הצדדים, אשר פרסו בפני בהרחבה את כל טיעוניהם, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה. טענותיה של קבוצת חן; 1. קבוצת הנושים המובטחים, הבנקים, נחלקה בעמדתה כלפי ההסדר: מרבית הבנקים הסכימו להאריך את תוקף ההסדר גם כלפי הערבים, ורק בנק הפועלים ובנק קונטיננטל סירבו לכך. זאת, בעוד הנושים הבלתי-מובטחים הסכימו להארכת ההסדר בלא סייג, גם לגבי הערבים. לאור זאת, ולאור אי השתתפותם של הבנקים המתנגדים באספה, יש "לסייג" את התנגדותם. כמו כן, הודו אף חלקם, בצורך לשמוע את הערבים. 2. חלק ממשתתפי האספה, כולל ב"כ בנק קונטיננטל הנמנה על המתנגדים, הביעו מורת רוח מאופן ישום ההסכם, ומכך כי לא נערך פיקוח על אופן ישום ההסכם לשיתוף פעולה עם חברת אגיש. באת-כוחו של הבנק דנן העירה, כי הערבים שילמו חלק ניכר מהכספים שהתקבלו בקופת ההסדר, וכי סירובה להאריך את ההגנה על נכסיהם נובע מכך כי לא ברור מהיכן אמורים להגיע כספים נוספים אם יוארך, ומכך בלבד. אי הבהירות, אם כך, היתה מניע עיקרי לעמדת המתנגדים. 3. לעת עתה, עומד ההסדר בתוקפו, כולל הגנה על הערבים, וזאת עד שיבוטל בידי בית המשפט. עמדה זאת משתקפת היטב בהחלטתו של כב' השופט לויט מיום 15.11.01, שם נקבע במפורש כי ההסדר ימשיך להתקיים כל עוד לא יבוטל, ואם ירצה אחד הצדדים לבטלו בשל איחור בתשלומים, עליו להגיש בקשה מתאימה. מסקנה דומה עולה אף מסעיפים 4.5.7.3 ו- 4.5.7.6 להסדר הנושים, עליהם מנסים הבנקים המתנגדים להסתמך במכתבי ההתראה ששלחו לערבים. אי לכך, לא ניתן לדבר על התחלת מניין המועדים הנקובים באותם סעיפים, טרם תנתן החלטה מתאימה מעם בית המשפט. מאידך גיסא, יש לראות את ההסדר כמכלול, ואם יוארך בידי בית המשפט, מן הדין להאריך אף את ההגנה הניתנת לערבים בהתאם. אמנם, אין להרחיק ולקבוע כי אין זה אפשרי כלל ועיקר לאבחן בין החברה לבין הערבים, אולם בנסיבות המקרה, בו נכרכו הערבים במארג הסדר הנושים, אין כל הגיון כלכלי או הצדקה משפטית לאבחנה כזו: עסקינן בחברה פרטית בעלת מספר חברים קטן. הערבים היו בעלי השליטה ומנהלי החברות. אי לכך, קיימת זהות בין הערבים לחברות. תפיסה זו משתקפת אף מהסדר הנושים, כולל התרומה יוצאת הדופן של הערבים לקופת ההסדר ולקיומו. 4. ההסדר נשען, למעשה, על שני אדנים: א. אדן חיצוני; הסכם עם חברת אגיש, כלפיו הועברו לקוחות החברה לטיפולה של האחרונה בתמורה לעמלה. ב. אדן פנימי; ערבות בעלי השליטה להסדר, בשל הזהות בינם לחברה. בשל אותה זהות, לא הושאר נושא הערבות מחוץ להסדר הנושים, אלא נארג בתוכו. במסגרת זו, אף כי הערבים לא ערבו לחובות במסגרת ההתחשבנות בין החברה לאגיש, העבירו לה במסגרת ההסדר נכסים רבי-ערך, וזאת כדי להקטין את זכות הקיזוז של אגיש כלפי החברות. כמו כן, שילמו סכומים גדולים לטובת הבנקים, ואף שעבדו נכסים חופשיים שלהם לצורך זה. 5. יוצא, כי ההסדר עומד על מקשה אחת, ולא ניתן להפרדה; עסקינן במארג אחד, המגבש הסדר תשלומים בשלושה פרקי זמן שונים: התקופה שלפני כניסת ההסדר לתוקפו (תרומת בעלי המניות), תקופת ישום ההסדר (עמלות מאגיש, מימוש נכסים, גביית חובות מחייבי החברה) והתקופה שלאחר פקיעת ההסדר (נקיטת הליכים כלפי הערבים). אף כי ההסדר תוחם היטב בין התשלומים לתקופותיהם, הוא מקשר ויוצר יחסי גומלין ביניהם: א. עמידה בתשלומים בתקופה הראשונה - תנאי לקיום ההסדר ולהגעה לשתי התקופות הבאות בתור. ב. מיצוי ההסדר בתקופה השניה (גביית כספים מן המקורות הרלוונטיים), ולחליפין חלוף תקופת ההסדר ואי-הארכתו, הינם תנאי למעבר אל התקופה השלישית. מכאן יוצא, כי מרגע ששוכנעו הבנקים ליתן ארכה למיצוי הגביה של התקופה השניה, הרי שאין הם יכולים לאחוז בחבל משני צדדיו, ולרדת בו-בעת לנכסי הערבים. זאת, במיוחד לאור העובדה כי איש איננו טוען כי דווקא הערבים הם שהכשילו את ביצוע ההסדר. 6. הפסיקה מכירה בהסדר נושים כרלוונטי לא רק לשיקום, אלא אף לחיסול מושכל של עסקי חברה, הכל במטרה להטיב עם הנושים (ע"א 3225/99 שיכון עובדים נ' טש"ת). דברים אלו עולים בבירור אף מן ההסדר הנוכחי, אשר מתייחס לעובדת היות המוניטין של החברה חלק גדול מנכסיה ומיכולתה להחזיר לנושים חלק גדול מחובם. במסגרת זו, הוגדר בבירור מעמדם של הערבים, תוך תיחום טווח ההגנה עליהם, קביעת היקף הגביה מהם ומועדיה, אשר כלל תשלום נכבד ערב כניסת ההסדר לתוקף. מכאן עולה כי ההסדר בא להגן אף על הערבים ולקבוע מסגרת למימוש ערבותם. 7. מעצם מעמדו של הסדר הנושים כחוזה, חלה עליו אף ההלכה המנחה שנקבעה בע"א 4628/93 אפרופים שיכון ויזום, הקובע כי יש להתעמק לא רק במילות החוזה, אלא בתכלית ואומד הדעת שמאחוריו. אומד הדעת בחוזה דנן מבהיר כי הערבים נועדו להיות מקור הגביה האחרון, בו יעשה שימוש אם לא יהא במקורות הגביה האחרים כדי לפרוע את חובות החברות. אי לכך, אין להסיר את מעטה ההגנה מעליהם, טרם מוצה מימוש ההסדר. 8. טוען הנאמן, ובצדק, כי ההנחה שעמדה בבסיס קביעת תקופת ההסדר היתה כי ההסכם עם אגיש יסתיים ביום 25.5.01, ארבע שנים מיום תחילת הפעלת ההסדר, וכי תדרש חצי שנה נוספת להתחשבנות מולה. נקבע, כי הכספים אשר יתקבלו מאגיש הינם המקור העיקרי לתשלומי ההסדר. אלא, שנכון להגשת הבקשה, טרם הסתיימה ההתחשבנות דנן. לכן, יש צורך בהארכת ההסדר בכדי לסיימה. לערבים תפקיד מכריע בכל הנוגע לאותה התחשבנות, באשר הם בעלי המיומנות, הידע והנסיון הדרושים. הערבים התריעו בפני הנאמן כי קיימים אי-סדרים קשים ביותר בכל הנוגע לביצוע ההסכם. לדעת הערבים, קיימים סכומים גבוהים של דמי-עמלה שלא דווחו ולא שולמו; לקוחות של שמרלינג שלא דווחו לנאמן ככאלו, או שנרשמו בטעות כלקוחות אגיש לאחר ששינו את שמם, הכל בניגוד להסדר. לעניין זה, לא הוסדר אף מנגנון אשר יפקח על כך כי לקוחות חדשים שיובאו לאגיש על-ידי אנשי שמרלינג, ירשמו ככאלו ותמלוגיהם יוספו לקופת ההסדר. כמו כן, מן הראוי לציין כי לא ננקטו הליכים כנגד חייבים של החברות, אשר נמנעו מלפרוע את חובם, המגיע לסכומים גדולים ביותר. 9. בנסיבות אלו, לא תצמח כל תועלת כלכלית מנקיטת הליכים כנגד הערבים, זאת אף באשר נקיטת הליכים כאלו תקטין את המוטיבציה שלהם ליטול חלק בהתחשבנות ולסייע לנושים לגבות סכומים אשר עולים באופן ניכר על הסכום אותו ניתן יהיה לגבות מנכסי הערבים. 10. ההסדר כולל אף זכויות הערבים; הערבים הינם צד להסדר, אשר תרמו סכומים משמעותיים. אומד דעתם של כל הצדדים, היה כי עד תום תקופת ההסדר (25.11.01) ימוצו כל הליכי הגביה מהמקורות השונים, כך שניתן יהיה לדעת באופן ברור מהו היקף הסכומים שנפרעו. רק אז, בלית ברירה, ניתן יהיה לרדת לנכסי הערבים. הערבים זכאים היו להסתמך על מצג זה, כי רק לאחר שיוברר סופית כי לא היה במימוש ההסדר כדי לפרוע את חובות החברות, ניתן יהיה להפרע מהם. במסגרת הסתמכות זו, הוציאו הערבים סכומים נכבדים מכיסם, ותרמו להסדר. 11. בשל העובדה כי על נכסי הערבים רובצים עיקולים לטובת הבנקים, הרי שאין כל חשש כי הללו יוברחו אם תוארך תקופת ההסדר, כולל ההגנה על הערבים. עמדת הכנ"ר; 12. לפי ההסכם בין הצדדים, נקבעה תקופת ההסדר לארבע שנים וחצי. תקופה זו הסתיימה בנובמבר 2001. ממועד זה, נקבעו לערבים 90 יום לתשלום חובותיהם בגין ערבותם לבנקים. מרגע שלא עמדו הערבים במועד זה, הרי שהוטלו עליהם בהסדר סנקציות שונות. אמנם, בית המשפט קבע ביום 25.11.01 כי ההסדר ממשיך להתקיים כל עוד לא בוטל, אולם באספת הנושים שנערכה מכח אותה החלטה, סרבו הנושים בעלי הערבויות להסכים לשינוי תנאי ההסדר, וזאת בכל הנוגע לערבים. ערך נשייתם של המתנגדים עולה לכדי 55%, כך שלא ניתן לגייס את הרוב הדרוש לשם שינוי הסדר נושים לפי תנאי 350 לחוק החברות. לכן, ספק אם ניתן לאכוף על הנושים דנן את רצון הערבים. מאידך גיסא, לאור שיתוף הפעולה מצד הערבים ותפקידם בישום ההסדר, מן הראוי היה כי הנושים דנן ישקלו בשנית את עמדתם. עמדת הנאמן; 13. כאמור בתגובת הערבים, נקבעה תקופת ההסדר לפי מועד ההסכם עם אגיש, זאת כולל המועד אשר הוקצה לערבים לשלם את חובם. הנחת הבסיס היתה כי ההסדר ימשיך להתקיים כל עוד ניתן לגבות כספים מאגיש. הנאמן אינו סבור כי הארכת ההסדר עשויה לפגוע בצדדים לו. כל עוד ניתן לגבות כספים מאגיש וחייבי החברה, יש להוסיף ולקיים את ההסדר, דבר אשר יועיל לכל הצדדים המעורבים בו. 14. מאספת הנושים עולה, כי הבנקים אינם מסכימים להצעת הנאמן להאריך את תקופת ההסדר, בלא להכניס תיקון שישלול הגנה מן הערבים, ואילו הערבים אינם מסכימים לתיקון דנן. אי לכך, אין הסכמה לעניין שינוי ההסדר. לעניין זה, מן הראוי כי בית המשפט יתערב, באופן דומה להחלטתו בעניין שבירו. תגובת בנק הפועלים ובנק קונטיננטל; 15. לפי ההסדר, אמורים היו הבנקים לקבל 80% מחוב החברות כלפיהם, כפי שהוגדר בסעיף 3.4 להסדר, ובכל מקרה לא פחות מ-75% מהחוב. לזכות הבנקים ניתן פסק-דין חלקי, הכולל ריבית בנקאית מירבית, אשר לפי ההסדר יחשב כמסולק, אם עד תום תקופת התשלום יקויים ההסדר בשלומותו. 16. ההסכם קבע את תקופת התשלום, שאורכה ארבע שנים, תקופת ההסדר, המגיעה חצי שנה מאוחר יותר, והאורכה בת 90 הימים שניתנת לערבים לאחר מכן, לפרוע את ההפרש. בסעיף 4.5.7.2 להסדר, נקבע כי היה ובתום תקופת התשלום לא יקבלו הבנקים את כל הסכום המגיע להם לפי ההסדר, אזי: א. אם ינצלו הערבים את הארכה ויפרעו את יתרת הסכום, אזי הריבית תהיה הריבית הקבועה בהסדר, 3%, המצטברת אחת לחצי שנה. ב. אם לא יפרע הסכום בתום הארכה, אולם הערבים יפרעו את המגיע מהם עד שנה לאחר תום תקופת התשלום, 24.5.02, אזי ידרשו לשלם את אותו הסכום, בתוספת ריבית גבוהה יותר. ג. אם לא יפרעו הערבים את המגיע מהם אף בתום תקופה זו, יהיו זכאים הבנקים להמשיך בהליכים מעבר לפסק הדין החלקי, בנוסף לגביית סכום החוב הפסוק. 17. יוצא, כי פרקי הזמן המתייחסים למועדי התשלום של יתרת הסכום נגזרים מתקופת התשלום בלבד, ולא מתקופת ההסדר. תקופת ההסדר רלוונטית אך ורק לעניין תקופת ההתראה, שעניינה מתן אפשרות לערבים לשעבד נכסים מעוקלים לצורך קבלת הלוואות לפרעון החוב לבנקים. 18. עולה, כי ישנה הפרדה בין ההסדר לבין ערבות הערבים, שהינה זכות קניינית נפרדת בידי הבנקים, אשר מעולם לא ויתרו עליה, אף לא בתקופת ההסדר. מכאן שטענת הערבים כי הארכת תקופת ההסדר משמעותה הקפאת המועד לתשלום מצד הערבים, אינה נכונה ואינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסדר. 19. עד למועד הגשת התגובה, קיבל בנק הפועלים (הנושה הגדול ביותר מקרב הבנקים), מעט פחות מ-30% מהמגיע לו לפי ההסדר. זאת, כאשר תקופת התשלום ותקופת ההסדר חלפו זה מכבר, והערבים אף לא ניצלו את תקופת ההתראה, באשר אף המועד של 25.5.02 חלף-עבר זה מכבר. יוצא, כי הבנקים רשאים לנקוט כנגדם בהליכים. אלא, שהבנקים נהגו בהגינות, וטרם נקטו בהליכים לגביית המגיע להם. לכן, לא היה כל מקום לבקר את הבנק בשל עצם הוצאת מכתב ההתראה, הכל לפי לשון ההסדר עצמו. 20. מאז הגשת הבקשה חלפו חודשים רבים, ולמעשה בדרך זו ניתנה מניה וביה רוב התקופה המבוקשת על-ידי הנאמן. לבנק הפועלים אין כל התנגדות להארכת תקופת ההסדר, באשר קיימת הצדקה עניינית כי הנאמן ימשיך בפעולות הגביה מאגיש ומחייבי החברה. אלא שלא כן הוא לגבי תקופת התשלום: א. עסקינן בהסדר ברור, בו כל צד קיבל התחייבויות ולקח סיכונים: הערבים ידעו מראש את משך תקופת התשלום וחיוביהם, על לוח הזמנים לקיומם. זאת, כולל ההבדל בין תקופת התשלום לתקופת ההסדר, ואת העובדה כי כל מועדי הפרעון נגזרו ממועד סיום תקופת התשלום. ב. הערבים התעלמו מחובותיהם, באשר מאז מועד תום תקופת התשלום לא קיימו את חיוביהם. ג. הבקשה להארכה הוגשה על-ידי הנאמן, ולא על-ידי הערבים; יוצא, כי הערבים מושתקים מניצול בקשה זו לצורך שינוי תנאי ההסדר. אין בבוא מועד הפרעון מהערבים עצמם כדי להוות עילה להעדר המשך שיתוף הפעולה מצידם; אף כעת, יש לערבים אינטרס ראשון במעלה להגדיל את שיעור הגביה, כדי להקטין את הסכום אותו יאלצו לשלם לבנקים. ד. לפי חישוב הנאמן, הרי אף אם יגבה את מלוא המגיע לחברה, עדיין לא יפרע מלוא החוב לבנקים, ועל הערבים יוטל לשלם את היתר. מאז ראשית ההסדר חלפו כמעט 5 שנים. הבנקים הסתמכו על כך כי בתום תקופת התשלום, יהיו הערבים אלו אשר ישלימו את הסכום המגיע. אך מסיבה זו, הסכימו להמתין. לכן, אין כל הצדקה להרע את מצב הבנקים עוד יותר. ה. בנק קונטיננטל מוסיף תנאי משלו, ולפיו תנתן הסכמת הערבים לכך כי הבנק יהיה רשאי לחדש את ההליכים בתביעות אף לאחר התאריך של 1.6.03, וכי הערכאה המוסמכת תתן לערכאה זו תוקף של החלטה. 21. משמעות בקשת הערבים היא מצב בלתי-נסבל בו עד אשר יסיים הנאמן את הגביה, לא יהיה עליהם לשלם את הסכום המגיע לבנקים; יתכן כי פעולות הנאמן יארכו עוד שנים רבות. תוצאה זו איננה מתקבלת על הדעת, והבנקים לא היו מסכימים להסדר לו ידעו מראש כי זו כוונת הערבים. 22. למרות האמור לעיל, מסכים בנק הפועלים למתן אורכה חד-פעמית לתקופה של שנה ממועד החלטת בית המשפט בבקשה זו, בכפוף לתנאים הבאים: א. תוך 30 יום ממועד החלטת בית המשפט, יפרעו הערבים לבנקים 2.13 מיליון ₪, ההפרש בין הסכום המגיע לבנקים במועד הגשת התגובה דנן (לפי הריבית הנמוכה של ההסד), ובין הסך של מיליון ₪, המשקף את ההערכה לגבי הסכום שיגבה הנאמן בעתיד. ב. בתום 14 יום ממועד הארכה הנוספת, יהיה על הערבים לפרוע לבנקים את כל יתרת הסכום, כפי שתהיה ביום ביצוע התשלום בפועל. ג. הערבים יתחייבו כי גם אם תוארך תקופת ההסדר בעתיד, לא תוארך הארכה הנוספת לגביהם, מכל סיבה שהיא. ד. בתום הארכה הנוספת יוכלו הבנקים לנקוט הליכים כנגד הערבים, בלא שאלו ישמעו בכל טענה, לרבות התיישנות. 23. אימוץ ההצעה יפטור את הבנקים מלחכות לכספים שברור אף היום כי הנאמן לא יוכל לגבות, תיוותר בידי הערבים אפשרות להנות מסיכוי להקטנת יתרת הסכום המגיע לבנקים, לפי ההסדר, ויצור עבורם תמריץ חיובי למצות את פעולות הגביה במהירות. טענות הערבים קישוני ומרון; 24. בנק הפועלים ובנק קונטיננטל מתנים את הסכמתם לאורכה בתנאים כספיים מרחיקי לכת, המסכלים את ההסדר ומוציאים הלכה למעשה את הערבים מתחולתו. הבנקים המתנגדים מבקשים, למעשה, להאריך אך חלק אחד מההסדר, ולבטל חלק אחר ממנו. 25. ההסדר דנן איננו אך ורק בין הנושים לחברות, אלא כולל אף את הערבים, בעלי המניות. ככאלו, לא ניתן לאכוף עליהם חד-צדדית שינוי התנאים באופן שרק התנאים הנוחים לבנקים יוארכו, ותנאים אחרים יבוטלו. אף הדין לפיו ניתן לכפות הסדר על מיעוט מתנגד חל בין הנושים לבין עצמם, ולא כלפי צדדים שלישיים, כדוגמת הערבים. 26. הערבים נתנו את התמורה העיקרית והמשמעותית ביותר יחסית ליתר הצדדים להסדר, והסכימו למתן פסק-דין נגדם על מלוא החוב. הסכמה זו התבססה על כך כי ההסדר יקויים בהגינות על ידי כל הצדדים, ויאכף ביעילות על-ידי הנאמן, זאת בכדי להקטין את החשיפה של הערבים כלפי הבנקים. הערבים קיימו את חלקם בהסדר במלואו, שיתפו פעולה עם הנאמן ומסרו מידע ונתונים שהביאו לגביית סכומים נכבדים לקופת ההסדר. אלא, שהנאמן לא מילא את חלקו ולא אכף את זכויות החברות כלפי צדדים שלישיים. 27. לכן, כל עוד ניתן לגבות מיליוני שקלים לקופת ההסדר, יש לפעול למיצויו, ורק לאחר מכן לרדת לנכסי הערבים. 28. אין ביכולת הערבים, משפטית וכלכלית, להסכים לתנאי בנק הפועלים, הדורש תשלום סכום עצום לאלתר. משמעות הדרישה היא הוצאת הערבים מתחולת ההסדר, בדרך בלתי ראויה. מאחר וההסדר הוא מקשה אחת, הרי יש להאריך את תוקפו ככזה, או לא להאריכו כלל. 29. בנסיבות המקרה, ניתן לגבות כמעט 2.5 מיליון ₪, מחייבי החברה, אגיש ורשויות המס. כך יצומצם משמעותית הפער בין הסכומים המגיעים לבנקים לבין הסכומים שישולמו בפועל. 30. מן הדין לקיים דיון במסגרתו יתבררו נסיבות אי גביית מיליוני שקלים לקופת ההסדר, ולנסות לגייס את הסכמת הנושים כולם להארכה. תגובת הערבים מקבוצת חן; 31. בנק הפועלים מתבסס על ההבחנה בין "תקופת התשלום" ל"תקופת ההסדר", ומבקש לגזור את פרקי הזמן מתקופת התשלום בלבד. אלא, שאותה תקופת תשלום אינה אלא התקופה של התשלומים אותם אמורות היו החברות לקבל מחברת אגיש במסגרת ההסכם. עובדה זו איננה שנויה במחלוקת, ועולה בבירור מהאמור בסעיף 1.10(ה) להסדר. עובדה זו הינה קריטית להבנת אומד-דעתם של הצדדים. אלא, שהבנקים המתנגדים נוקטים בגישת פרשנות מילולית דווקנית של לשון ההסדר. אלא שבכך הוא מתעלם מחלק אחר מן הטקסט, ביחס להגדרת "תקופת התשלום". לו היה עושה כן, היה מתברר כי תקופת התשלום אינה אך ורק התקופה שנקבעה לתשלומי הערבים, וכי ההסדר עצמו כבר העניק ארכה לערבים. הסעיף שהוזכר לעיל קובע במפורש כי התשלום הרלוונטי הינו התשלום אותו תעביר אגיש לחברות. 32. במסגרת הבקשה שהגיש הנאמן נקבע כי ההנחה שעמדה בבסיס ההסדר היא כי ההסכם עם אגיש יסתיים תוך 4 שנים. ההסכם עם אגיש הוא שעיצב את מועדי ההסדר.לאור קו זה, אשר יצר קשר הדוק בין ההסדר כמכלול לבין חובות הערבים, מעיר הנאמן כי המנגנון לפניה אל הערבים מתייחס לחבותם לפרוע תוםך 90 יום את היתרה שתשאר לאחר תום תקופת ההסדר. 33. נסיונו של בנק הפועלים ליצור נתק בין "תקופת התשלום" לבין "תקופת ההסדר" מנותק מהמציאות העובדתית, וחוטא לאומד-דעתם של הצדדים להסדר. עסקינן בתקופות זהות וחופפות, כאשר לתקופת ההסדר נוספים 6 חודשים, למען סיום ההתחשבנות עם אגיש. בניגוד לעמדת הבנק, ההסדר קושר מפורשות בין התשלום על-ידי החברות לתשלום על-ידי הערבים, באשר דרוש מיצוי התשלום על-ידי החברות, ובמארג תקופות המשולבות זו בזו. לפי לשון ההסדר אין כל הבדל בין האמור בסעיף 4.5.7.1, המגדיר את זכות הבנקים לקבל פסקי דין כנגד החברות והערבים, ובין סעיף 4.5.7.2, המגדיר את מועדי התשלום, לעניין גובה התשלום הנדרש מהערבים. תקופת ההתראה בת 90 הימים לערבים אינה מועד מקרי; למעשה, עסקינן במועד של 9 חודשים מתום תקופת התשלום, המורכב מ-6 חודשים להתחשבנות עם אגיש, ו-3 חודשים של תקופת ההתראה, שעיקרה מתן זמן לערבים לגייס כספים. לא יכול להיות ספק מקריאת סעיפים אלו בדבר הקשר ההדוק בין תקופת התשלום לתקופת ההסדר. 34. טועה הבנק בטענתו כי הערבות דנן נפרדת לחוב החברות לבנקים. אין עסקינן בערבות אוטונומית או התחייבות לשיפוי. אין עסקינן אלא בזכות אובליגטורית המשנית לחיוב העיקרי של החברות ונגזרת ממנו. העתרות לבקשת הבנקים פוגע בזכויותיהם הלגיטימיות ובאינטרס ההסתמכות של הערבים. הערבים זכאים היו להסתמך על ההבנות והמצג שהוצגו בפניהם, לפיה לא יפנו אליהם, טרם ימוצו הליכי הגביה האחרים, דבר אשר היווה חלק ניכר מהתמריץ מבחינתם לחתום על ההסדר. 35. מן הצדק ומן היושר ליתן לנאמן שהות למצות כדבעי את הליכי הגביה, בסיוע הערבים. ההסדר התבסס על כך כי בתום מועדו תהיה בפני כל הצדדים תמונה ברורה של מצב החבויות שנותרו. לפי האמור אף בע"א 823/88 טפחות נ' סלומון, הרי שהסכמי נושים צופנים בחובם חבויות שלובות ומותנות, ואין להדרש לאחת ללא קיום האחרת. אם טוען בנק הפועלים כי העתרות לעמדת הערבים תיצור מצב בלתי נסבל, שישהה את הפרעון לשנים רבות, הרי מן הדין היה כי יפנה לנאמן כדי שיאיץ את הליכי הטיפול והגביה מול אגיש וחייבי החברה. לעניין זה יאמר, כי הנאמן טוען כי דרושה לו עוד מחצית השנה לשם כך, ואי לכך, אין עסקינן בפרק זמן ארוך באופן בלתי-נסבל. 36. הבנקים אינם עומדים על אכיפת ההסדר כפי שהוא, אלא רוצים ליצור בו שינוי מהותי בניגוד ללשונו ואומד-הדעת שבבסיסיו, הכל תוך רמיסת זכויות הערבים, ואחיזת החבל משני קצותיו. לעניין זה, צודקים קישוני ומרון בכך כי עסקינן בהוצאת הערבים מן ההסדר שלא כדין, תןך התעלמות מכך כי ההסדר עשוי כולו מקשה אחת. 37. להסדר נושים ישנה נפקות גדולה יותר מהסכם רגיל, המתקרבת לנפקותו של דין וכופה את תחולתה על המיעוט המתנגד וצדדים אחרים. לפי ההלכה הפסוקה, יכול גם ערב להציע פשרה והסדר, ואזי יהיה צד להם על כל המשתמע מכך. במקרה זה, מטמיע ההסכם בתוכו אף את מערכת היחסים בין הנושים לערבים, ואזי ניתן לעגן פטור לערבים, כחלק אינטגרלי מההסדר. בנסיבות המקרה, הוקפאו כל ההליכים כנגד הערבים, ומטרת ההסדר מתנה את חידוש ההליכים נגדם במיצוי מלא ודווקני של אפיקי הגביה האחרים. 38. אם לראות את הסדר הנושים כחוזה, ואת הבנקים כטוענים להיות "נפגעים" מאי-מילוי תנאיו, הרי שגם זכותם לאכיפה נתונה למגבלות הדין, כולל סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), הקובע כי אף נפגע לא יוכל לאכוף חוזה בדרך בלתי-צודקת. העתרות לבקשת הבנקים תגרום עוול משווע לערבים, אשר מילאו חלקם בהסדר, כולל בהזרמת כספים מהונם האישי, והן בסיוע לנאמן, ותסב להם נזק בלתי הפיך. 39. לא ברור, הכיצד תפגענה זכויות הבנקים, שבידיהם פסקי דין מותנים כנגד הערבים, ממתן הסכמתם להאריך את תקופת ההסדר. זאת, כאשר הארכה זו אך תטיב עמם. זאת, באשר צפוי להתקבל ממיצוי ההסדר סכום נוסף בלתי מבוטל; בין היתר בשל 184 לקוחות שלא דווחו על-ידי אגיש. עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 40. טרם אגש להחלטה בגופן של הפלוגתאות נשוא הבקשה דנן, מן הדין להתייחס בקצירת האומר לבקשתם של הערבים לקיים דיון במעמד הצדדים, ולנימוקים אשר הביאוני לדחות בקשה זו ולהשתמש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי. אין חולק, כי אם תתקבל עמדת הבנקים, צפויים הערבים לפגיעה קשה בנכסיהם. בנסיבות אלו, אך מובן הוא רצונם כי יותר להם להשמיע את עמדתם בדיון שיתקיים במעמד הצדדים כולם. אלא, שעיון בתיק ובטעונים השונים הביאני להחלטה כי אין בכך, בנסיבות המקרה, כל צורך אמיתי. העובדות הנטענות על-ידי הערבים, קרי, כי לא מוצו הליכי הגביה מחברת אגיש ומחייבי החברות מחד-גיסא, וכי הם שיתפו פעולה ותרמו תרומה רבה לקופת ההסדר מאידך גיסא, אינן שנויות במחלוקת אמיתית בין הצדדים. כמו כן, אין מחלוקת כי הבנקים טרם קיבלו את המגיע להם מן ההסדר, וזאת בשל נסיבות אשר אינן באשמתם שלהם, ואף לא באשמת הערבים. בנסיבות אלו, השאלות העומדות להכרעה הינן שאלות משפטיות טהורות, הסובבות סביב פרשנותו החוזית של ההסדר וחלוקת הסיכויים והסיכונים הצפונים בתוכו. על רקע זה, מן הדין יהיה להכריע האם ניתן להאריך את ההסדר בלא להוסיף ולהגן על הערבים, אם לאו. לא זאת, אלא אף זאת; הבקשה הונחה על שולחני לראשונה ביום 2.5.02, ובשל מורכבותה של הבעיה, ריבוי הצדדים המעוניינים, והנסיונות להגיע לעמק השווה ביניהם בלא להיזקק להכרעה שיפוטית, חלפו תשעה חודשים (!). שהות נוספת עשויה לגרום כל הצדדים נזק בלתי-הפיך וליתר למעשה את הדיון בבקשה. אי לכך, לא מצאתי להעתר לבקשתם של הערבים, מובנת ככל שתהיה, ודין הבקשה להיות מוכרעת שלא במעמד הצדדים. 41. חברה נקלעה לחובות וקרסה. בעלי השליטה ערבים בנכסיהם האישיים לחובותיה כלפי חלק מן הנושים הבלתי-מובטחים, הם הבנקים. בשל היות חלק ניכר מערך נכסי החברה מבוסס על פעילות ומוניטין, מעדיפים נושיה, לרבות הנושים בעלי הערבות האישית, להגיע עם החברות ועם בעלי השליטה להסדר נושים מורכב, אשר התעתד להתפרס על פני ארבע שנים וחצי. במסגרת זו, הובטחה הגנה זמנית לערבים, אשר תהפוך לקבועה וחלוטה אם יצלח ההסדר, והנושים בעלי הערבות יקבלו סך מוסכם של 75% עד 80% מסך חובם. ההסדר התבסס, כטענת הערבים, על שני אדנים עיקריים: א. תשלומים מנכסיהם האישיים של הערבים. ב. תשלומים צפויים מחברת אגיש, אליה הועברו פעילותן ולקוחותיהן של החברות שקרסו. למעשה, ניתן היה לחלק את ההסדר למספר "תקופות", בכל הנוגע לתשלומים: ב.1 שלב ראשון הטיל על הערבים לשלם לנושים במישרין סכום נכבד מתוך נכסיהם האישיים. זאת, כאשר אם לא יעמדו בכך, עשויה ההגנה עליהם לפקוע אוטומטית. אין חולק כי הערבים עמדו בחובתם זו. ב.2 שלב שני, אשר היווה את עיקר ההסדר, הינו השלב בו על אגיש להעביר תקבולים לטובת קופת ההסדר. מרבית התקופה, ארבע שנים, היוותה את "תקופת התשלום", המונח אשר על נפקותו מתבססים הבנקים המתנגדים בכתבי טענותיהם, בעוד תקופת התשלום, בתוספת מחצית השנה, היוותה את "תקופת ההסדר", כהגדרתה בסעיף 7.2 להסדר. לטענת הערבים, אשר איש לא חלק עליה עובדתית, נועדה תקופה זו בכדי לערוך התחשבנות סופית אל מול אגיש. לעניין זה יודגש; תפקידם של הערבים היה מכריע אף בתקופה זו, הפעם בכובעם כבעלי השליטה הבקיאים בעסקי החברה ומסוגלים ליתן לנאמן סיוע רב ערך במגעיו עם חברת אגיש ובשאר תפקידיו אשר מכוונים למען העשרת קופת ההסדר. אין חולק, כי בהעדר עזרה מן הערבים, הרי יכולת הנאמן למלא את תפקידו בהצלחה מוגבלת ביותר. ב.3 לאחר מכן, היה ולא קיבלו הבנקים את המגיע להם לפי ההסדר, נפתחת התקופה השלישית, אשר שבה ומתמקדת בנכסי הערבים, והפעם בתפקידם ה"שיורי", להשלים את אשר החסיר ההסדר מהנושים בעלי הערבות האישית. תקופה שלישית זו נפתחת ב"תקופת התראה" בת שלושה חודשים, אשר נועדה לאפשר לערבים להתארגן, ולאחריה, אם לא יעמדו הערבים בתשלום המגיע מהם, מוטלות עליהם סנקציות הדרגתיות, עד להיתר מלא לבנקים לשוב לנקוט כנגדם הליכים, ואף לפעול לגבייה של אותו חלק מן החוב עליו ויתרו במסגרת הסדר הנושים. 42. עסקינן במארג חוזי מורכב, אשר המונחים "תקופת ההסדר" ו"תקופת התשלום" משמשים בו בערבוביה; אין מחלוקת אמיתית, כי אומד-דעתם של הצדדים כולם היה כי ההסדר יושלם בהצלחה במועדו, ואי לכך נקבעו שתי התקופות באופן נומינלי, להבדיל מקביעה הנעשית על-פי הספקו והצלחותיו של הנאמן. הבעיה אשר בפני התעוררה, כאשר הסתבר כי התחזית הפיננסית אשר היוותה בסיס לאומד-דעתם של הצדדים לא עלתה יפה; יתכן והגורם לכך היה חישוב כלכלי מוטעה, או טעויות שנפלו אצל הנאמן; יתכן (ואין אני קובעת דבר בעניין זה) כי הגורם נעוץ בחוסר תום-ליבה הנטען של חברת אגיש. אין חולק, כי הערבים שיתפו פעולה כדין, ואף הסתמכו על ההסדר במידה ניכרת, כאשר עולה מאשר נאמר (ולא נסתר) בכתב טענותיהם. אלא שתקופת ארבע וחצי השנים תמה וחלפה מזמן, וכעת טוענים הבנקים כי חרף מאמציהם של הערבים, הרי משלא קיבלו את המגיע להם, קמה להם זכות להפרע מנכסי הערבים. מוסיפים הבנקים וטוענים, כי הינם מעוניינים בהארכת תקופת ההסדר, באשר אין הם חולקים כי מן הראוי להוסיף ולמצות את זכויות החברות ונושיהן אל מול אגיש וחייבים אחרים של החברות (אשר הליכים מולם עודם תלויים ועומדים בו בעת עם כתיבת החלטה זו). אלא מאי? טוענים הבנקים, כי "תקופת ההסדר" לחוד, ו"תקופת התשלום" לחוד, ובאשר מועדי תום ההגנה על הערבים אינם מתייחסים אלא לציר הזמן אשר חלף מתום "תקופת התשלום", הרי שניתן להפריד בין זו לזו, ולהאריך את ההסדר ואף לפעול כנגד הערבים בו-בעת. לחליפין, מציעים הבנקים המתנגדים הצעת פשרה, לפיה תנתן לערבים ארכה אחרונה, בכפוף לתשלום סכומים נוספים מנכסיהם ותנאים אחרים, אשר הערבים מתנגדים להם נמרצות. מהו הדין, אם כן? 43. הסדרים חוזיים, ובמיוחד השאלה האם הופר חוזה אם לאו, אינם תלויים בדרך-כלל בשאלה האם חטא המפר באשם סובייקטיבי; זאת, אלא אם כן עולה מסקנה אחרת מנסיבות המקרה, או שפעולה כנגד המפר נטול האשם עולה, בנסיבות מקרה פלוני, לגדר ניצול זכות חוזית בחוסר תום לב, לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) או לדרך אכיפה בלתי צודקת לפי סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה). בנסיבות העניין, אין חולק כי כל התניות החוזיות הנוגעות לזכויות הבנקים כנגד הערבים מנוסחות כולן באופן אובייקטיבי טהור, אשר מתייחס אך לחלוף הזמן אל מול הסכום אשר שולם לבנקים. כך גורסת, למשל, הרישא סעיף 4.5.7.3 להסדר: "מילאו הערבים את התחייבותם לתשלום ה-1,000,000 ₪ (החובה המוטלת עליהם בשלב הראשון - ו.א) לבנקים, כמפורט בסעיף 4.5.2 לעיל, וחלפו תשעה חודשים לאחר תום תקופת התשלום, ולא שולם לבנק מלוא סכום ההסדר..." עיננו הרואות: אין בסעיפים אלו ולו זכר לדרישת "אשם" או "התרשלות" מצד הערבים. כל אשר דורש ההסדר בכדי לפתוח במירוץ הסנקציות והסרת ההגנות מעל הערבים הוא אי-עמידה בתשלום במלואו, בנקודות מסויימות על ציר הזמן אשר החל מהלכו ממועד אישור ההסדר. מן הראוי לזכור; אף כי הסדר נושים שונה מהסכם רגיל מבחינת יכולתו לחייב, באישור בית המשפט, את מיעוט הנשייה המתנגד לו, הרי שמרגע שאושר ויצא לפועל, הרי הוא דומה למדי לחוזה מסחרי רגיל בין הצדדים. זאת, הן לעניין חובתם לקיימו בתום-לב ולעמוד בו, והן לעניין הפרתו ותוצאותיה. כמו כן חלה המושכלה החוזית העקרונית כי לא ניתן להרע את מצבו של צד לחוזה אלא בהסכמתו, הכל בכפוף לסמכותו של בית המשפט לכפות את ההסדר, כמו גם שינוי בהסדר, על מיעוט מתנגד מקרב הנושים, וזאת לפי הוראות סעיף 350 לחוק החברות. מכל האמור לעיל עולה, כי חלה אף בנסיבות המקרה דנן המושכלה הרגילה והיסודית, כי הסדר נושים, ב"מלבושו" החוזי איננו אלא חלוקת סיכונים וסיכויים בין הצדדים, כמוהו ככל חוזה מסחרי אחר. מכח קל וחומר נכונים הדברים להסדר נושים מורכב, השונה מן ההסדר ה"קלאסי", בו רוכש משקיע את החברה כשהיא נקיה מחובות, ומעביר סכום לטובת הנושים, דבר אשר מנתק את הקשר של הנושים הן עם המשקיע, והן עם בעלי השליטה. בנסיבות המקרה, עסקינן בהסדר אשר מערב וכורך אלו באלו את הנושים לסוגיהם השונים, בעלי השליטה הערבים לחובות החברה, הנאמן והמשקיע, אשר הסכימו לשתף פעולה ב"פרוייקט" משותף, אשר מטרתו מקסום החזר החובות לנושים, ולאחריה הפטר הערבים. כעת, משכשל ההסדר, ולמצער לא הושלם בהצלחה במסגרת הזמנים שהוקצבה בו, מן הדין לקבוע כי התממש סיכון, ויש לקבוע על מי יוטלו תוצאותיו ועלותו. לעניין זה, בין אם נצפה הסיכון מראש ובין אם לאו, אין לבית המשפט אלא לעיין בחוזה, לנתחו ולפרשו, בכדי לקבוע לפי לשונו ולפי אומד הדעת הנשקף ממנו, על מי יש לגלגל את הנזק שנוצר. 44. ברור וגלוי הוא, בנסיבות העניין, כי הפטרם של הערבים הותנה במגוון תנאים, מהם תלויים בהם (כגון שיתוף פעולה ותשלום מקדמי מנכסיהם) ומהם שאינם תלויים בהם במישרין. מן החוזה עולה במפורש, כי הפטר הערבים מחובותיהם האישיים כלפי הבנקים יקום אך ורק כאשר יתמלא התנאי האובייקטיבי והבנקים יזכו במלוא המגיע להם לפי ההסכם. כמו כן, ברור הוא כי אם יבוטל ההסדר, תפוג אף ההגנה המוקנית לערבים, והבנקים יהיו רשאים לפעול נגדם במישרין, וזאת חרף ההשקעה אשר השקיעו ומאמציהם הכנים למלא את חלקם. אלא שלעת עתה, לא בכך רצונם של רובם המכריע של הבנקים עצמם, באשר הם מודים בפה מלא כי ברצונם להאריך את ההסדר. לא נותר אלא לברר האם אותו "פיצול" בין ההסדר לערבים אפשרי וצודק הוא, בנסיבות העניין. כבר בשלב זה, מן הראוי לדחות את אחת מטענותיהם של הבנקים המתנגדים, לפיה קיים הבדל ברור ונחרץ בין ההסדר לבין הערבות, באשר עסקינן בזכות קניינית נפרדת ונבדלת של הבנקים. טענה זו, טוב היה לה בנסיבות המקרה אלמלא נטענה כלל ועיקר. אכן, כזה הוא המצב במקרה ה"קלאסי" של יחסי נושה-ערב-חייב חדל פרעון. דין ברור וידוע הוא, כי אין סילוק חלק מחובות החברה, אף לא במסגרת הסדר נושים, מפטיר בהכרח את הערבים מערבותם האישית (אף כי לבית משפט סמכות לפסוק כך, ואף לכפות זאת בתנאים מסויימים על מיעוט מתנגד מקרב בעלי הערבויות האישיות: לעניין זה, ראה ההחלטה בפש"ר 1242/02, לעניין הסדר הנושים של שבירו תעשיות זכוכית). אלא שלא כזה הוא המצב, כשמדובר בהסדר מוסכם, אשר כורך מראש ובמפורש את הערבים בחובו, לא רק כבעלי שליטה לשעבר המחוייבים סטטוטורית לשתף פעולה עם הנאמן, אלא אף בכובעם כערבים המעוניינים בסילוק חובם האישי כלפי הנושים בעלי הערבות. זאת, קל וחומר כאשר ההסדר כולל בחובו מערכת מעורבת של תשלומים, מהם אשר מצויים ב"פאזה" של החברה (היחסים מול אגיש וחייבי החברה), ומהם המצויים בפאזה של הערבים (תשלום מנכסיהם האישיים במישרין לטובת הבנקים). לא זו בלבד, אלא שההסדר דנן כלל אף תשלומים "מעורבים", אשר מקומם לא יכירם באף מערכת השומרת על הפרדה בין שתי הפאזות. כזה היה חיובם של הערבים ליתן מנכסיהם האישיים לטובת אגיש, אף כי זו לא קיימה יחסים אלא עם החברות בלבד, ומעולם לא אחזה בערבות אישית כנגד החייבים. יוצא, כי אף אם במצב הרגיל קיימת הפרדה בין "נכס הערבות" לנכס המגולם בזכות תביעה כנגד החברה, הרי שהבנקים ויתרו על הפרדה זו מרצונם החופשי, ונכנסו בעיניים פקוחות ובגמירות דעת אל תוך מערכת חוזית המבטלת הפרדה זו במפורש. נכון הוא, כי כשלון ההסדר מאפשר להם לנקוט בפעולות כנגד הערבים, עד לנקודה בה מאבד ההסדר משמעות אופרטיבית, והבנקים רשאים לפעול כרצונם לגבי מלוא חובם האישי של הערבים. אלא, שאף ביטולו של ההסדר בידי בית המשפט אין משמעותו, בנסיבות המקרה, הכרזתו כבטל מעיקרא כאילו לא היה מעולם. בהעדר תניה מפורשת מסוג זה בהסדר, חלה ההלכה הרגילה כי הסכם פשרה יוצר מציאות חדשה, ואין צד רשאי "לשוב לאחור", אל המחלוקות והמצב המשפטי שקדמו לו, אלא אם שמר לעצמו זכות זו במפורש. זכות אשר כזו איננה מתקיימת בנסיבות המקרה, נהפוך הוא; אף הודאה בכשלון ההסדר ומתן היתר ונפקות לפעולה מחודשת כנגד הערבים, לא נעשה אלא לפי תנאי ההסדר בלבד. לשון אחרת: כשם שהערבים נטלו על עצמם את הסיכון כי הבנקים יוכלו לשוב ולרדת לנכסיהם, כך נטלו עליהם הבנקים את הסיכון המגולם בביטול ההפרדה ה"הרמטית" בין הערבות לבין יחסיהם עם החברות. אי לכך, אין לבנקים בעניין זה אלא את הזכויות אשר מעניק להם ההסדר אל מול הערבים, הא ותו-לא. 45. כעת, מן הראוי לעבור לדון במחלוקת המרכזית שבין הצדדים, והיא השאלה האם ניתן להאריך את ההסדר בלא להאריך את ההגנה על הערבים. ליבה של פלוגתא זו הינה נסיונם של הבנקים המתנגדים להפריד בין המונחים "תקופת התשלום", שמרבית סעיפי הסנקציה כנגד הערבים כרוכים בציר הזמן שחלף מאז תומה, לבין "תקופת ההסדר", אותה מבקשים הבנקים להאריך. אין חולק, כי במארג ההסדר המקורי, נמנו שתי התקופות באופן נומינלי, כאשר תקופת ההסדר תמה מחצית השנה לאחר תום תקופת התשלום. עיון בהסדר מלמד כי הוא מכיל שני חלקים נפרדים, העוסקים בסנקציות כנגד הערבים בגין אי הצלחת ההסדר, האחת היא הסנקציות המתוארות בסעיפים 4.5.7.3 ו- 4.5.7.6, על הסעיפים שביניהם, המהווים מערכת אחת אשר שני סעיפיה העיקריים מנוסחים באופן דומה, כפי שצוטט בראשית החלטתי זו. המשותף לכולן הוא כי ציר הזמן המאוזכר בהן הינו, במפורש, תקופת התשלום, להבדיל מתקופת ההסדר. הסנקציות המנויות בסעיפים אלו הינם העלאת הריבית אותה נושאים סכומי התשלום, ולאחר מכן, בתום 12 חודשים מתקופת התשלום, היתר לבנקים: "להמשיך בהליכים משפטיים, גם ביחס ליתרת ה-25% מהחוב שלגביו טרם ניתן פסק דין". מועדים אלו חופפים, למעשה, את תום תקופת ההתראה, ומועד של שלושה חדשים לאחר תום תקופת ההתראה. 46. ה"אזור" השני בחוזה העוסק בסנקציות כנגד הערבים, הינו סעיף 4.5.9, אשר קובע כדלקמן: "במידה ובתום תקופת ההסדר כהגדרתה בסעיף 7.2 להסדר זה להלן, לא קיבלו הבנקים 75% מהחוב כלפיהם כאמור בהסדר זה, ובלבד שהערבים עמדו בהתחייבותם לתשלום ה-1,000,000 ₪ כאמור בסעיף 4.5.2 לעיל במלואה ובמועדה, או שנקבע על-ידי בית המשפט כי לא קוים ההסדר, כולו או חלקו, בכל הנוגע לפרעון החוב לבנקים, לא יפתחו או ימשיכו הבנקים בהליכים כנגד הערבים לחוב החברות לבנקים בטרם: תנתן התראה בכתב לערבים אשר תכלול אורכה של 90 יום מתום תקופת ההסדר לערבים, או מיום קביעת בית המשפט כי ההסדר לא קוים, לשלם את יתרת החוב שתוותר לבנקים". (ההדגשות שלי - ו.א). עיננו הרואות: עניין לנו ב"סנקציית המפתח", אשר קיומה הוא המתיר לבנקים לפתוח בפועל בהליכים כנגד הערבים, כולל המשכם של ההליכים שננקטו ערב ההסדר. עסקינן בזכות להוציא דברים מן הכח אל הפועל, זאת, להבדיל מהסעיפים הקודמים, אשר עוסקים הן במתן זכויות במישור העקרוני, כגון שינוי חישוב הריבית, והן בזכאות להמשיך בהליכים משפטיים (להבדיל מהליכי הוצאה לפועל). 47. מהו הדין, אם כן? אין חולק, כי משלא התגשם ההסדר כמצופה, עומד לרשות הבנקים "נשק יום הדין" המוקנה להם, והוא הזכאות לפעול למען סיום ההסדר, על כל המשתמע מכך כלפי הערבים. אלא ש"נשק" זה אינו נטול סיכונים, באשר הוא "שובר את הכלים" כליל כלפי הערבים, אשר גביית כספים מאגיש תלויה במידה רבה בשיתוף הפעולה שלהם. בכדי להשיג שיתוף פעולה זה (אשר מהותו והיקפו עולות בהרבה על חובת שיתוף הפעולה של בעלי שליטה לשעבר עם הנאמן הקבועים בדין), ניתן לערבים ה"תמריץ" בדמות עיכוב ההליכים כנגדם, והסיכוי להפטרם מחובם האישי. נקל לראות, כי תמריץ זה יאבד כליל אם וכאשר יפוג עיכוב הליכים זה. אמנם, טוען בנק הפועלים כי אין בכך ממש, באשר אף במצב זה כדאי יהיה לערבים להוסיף ולהשקיע מאמצים בהגשמת ההסדר, באשר אף כאשר ינקטו הליכים כנגד נכסי הערבים, הרי כל סכום שיתקבל ב"פאזה" של החברה (מאגיש ומחייבי החברות) יקטין את חובם האישי של הערבים. ברמה התאורטית, דברים אלו נכונים. אלא מאי? גלוי וידוע לכל הצדדים המעורבים, כי החייבים עשויים להכנס ל"סחרור כלכלי" אשר עשוי להוליכם לאובדן כל נכסיהם, אם יועמד סכום חובם לפרעון מיידי, קל וחומר פרעון מיידי הנושא ריבית בנקאית "אוכלת כל", אשר תתפיח את החוב למימדים עצומים. במצב זה, ספק גדול הוא אם הוצאת סכומים נוספים מאגיש תסייע לחייבים או תתן להם תמריץ כלשהו להוסיף ולסייע לנושיהם. נהפוך הוא; דומה, כי מרגע שיסתם הגולל על נכסיהם של הערבים, עשוי לקרות ההיפך הגמור. אף אם היתה ממשיכה לחול, במצב זה, על החייבים חובה פורמלית לעשות כל מאמץ בעניין, הרי נקל לשער כי חובה זו היתה עשויה להפוך ריקה מתוכן וקשה ביותר לאכיפה, בלשון המעטה. יוצא, כי הפעלת "נשק יום הדין" של הבנקים עשוי לפגוע בסופו של דבר בהם עצמם, וביתר נושי החברות, באשר הוא סותם את הגולל על אחד "האדנים" של הסדר הנושים (ושמא העיקרי בהם), ומתמקד אך ורק באדן השני, של ירידה לנכסיהם העיקריים של בעלי השליטה. הרי הבנקים עצמם אינם מעוניינם בתוצאה זו, באשר עצם נכונותם להסכים להארכת ההסדר אינה אלא תקוותם להמשיך ולקבל כספים מאגיש. 48. בכך בלבד לא היה, לכשעצמו, כדי למנוע מהבנקים לממש את זכותם החוזית, באשר שקילת ענייני כדאיות הינם בעיקרם עניינו של הנושה עצמו, ולא של בית המשפט. אלא, שאף פרשנות של החוזה עצמו, על רקע לשונו והתכלית העומדת מאחוריו, אינה עולה בקנה אחד עם עמדת הבנקים, למצער לא במלואה. ראשית, אין להתעלם ממבנה ההסדר, הכורך אלו באלו את המושגים "תקופת התשלום" ו"תקופת ההסדר", כאשר המועדים אשר נמנים מתום תקופת התשלום מקיימים זהות מדוייקת (כאשר הערתי קודם לכן) לתום תקופת ההתראה, אשר כרוכה בקשר בל-ינתק בתום תקופת ההסדר דווקא. כמו כן, אף ההגיון שמאחורי ההסדר מקשה עלי להסכים עם פרשנותו של בנק הפועלים, וזאת מן הנימוק שפורט קודם לכן - הצורך בשיתוף פעולה מצד החייבים, וההגיון העומד מאחורי עמדת הבנקים, אשר מבקשים אף מבקשים להמשיך ולגבות כספים מאגיש. 49. אלא שהנימוק המרכזי עולה אף מלשון ההסדר עצמו; תקופת ההתראה, אשר הינה התנאי לנקיטת הליכים כנגד החייבים, נמנית מתום תקופת ההסדר. הכיצד, אם כן, מבקשים הבנקים המתנגדים בידם האחת להאריך את תקופת ההסדר, ובידם השניה להוציא התראה לחייבים, דבר אשר אותו ניסו לעשות בעוד הפלוגתאות דנן תלויות ועומדות? יוצא, כי אם מוארכת תקופת ההסדר, הרי אין בפנינו "תום תקופת ההסדר", ולכן מובן מאליו כי לא ניתן לעבור אל "תקופת ההתראה", ואל הסנקציות המאוזכרות בסעיף 4.5.9 כמו כן, לא ניתן לבצע כל שינוי בהסדר הנושים אשר ירע את מצבם החוזי של הערבים, וזאת בלא הסכמתם. יודגש, כי הערבים אינם בגדר נושים, אשר ניתן לאכוף על מיעוטם שינוי הסדר חרף התנגדותם. קל וחומר, כי לא ניתן לאכוף עליהם שינוי בחוזה לו הם מתנגדים כולם. מאידך גיסא, נוקשות יתר של הערבים בעניין זה עשויה להביא עליהם את השימוש בזכות הביטול של הבנקים, זכות אשר להבדיל מתיקון ההסדר, אינה מצריכה את הסכמתם. יוצא, כי זכותם של הערבים להתנגד להצעת הפשרה של בנק הפועלים, אשר אין מהותה אלא הרעת תנאיהם במסגרת ההסדר עצמו, אולם הם עושים זאת על סיכונם שלהם, באשר יתכן מאד ועמדתם זו תביא את הבנקים לסגת כליל מהסכמתם להאריך את ההסדר. 50. לכאורה, עולה מהאמור לעיל כי דין עמדת הערבים להתקבל (וזאת בכפוף לסיכון של ביטול ההסדר), אולם, מבט מפוקח בחוזה ובחלוקת הסיכונים מאחוריו מביאה למסקנה כי אין המצב כזה. ראשית, חלק מן הסנקציות בהסדר תלויות, במובהק, בתקופת התשלום. בעיקר, אמורים דברים בהעלאת שיעור הריבית על החוב. למנגנון זה ישנו הגיון עסקי ברור; הבנקים הסכימו להמתין תקופה פלונית, ובמהלכה לספוג הפסד מסויים בדמות הריבית הנמוכה. בכך, תחמו את מסגרת הסיכונים שהם מוכנים לקחת על עצמם בעניין זה, והביעו אומד-דעת מפורש כי לאחר חלוף זמן זה, אין הם מוכנים עוד לשאת בהצטברות ההפסד, והם מבקשים לשפר את מעמדם הכספי מול הערבים - דבר אשר אין בו פסול. אי לכך, וחרף היות תקופת ההסדר ותקופת התשלום כרוכות זו בזו, אין טעם ליצור פרשנות חוזית מאולצת אשר תתנה על העלאת הריבית של סעיף 4.5.7.3 בתום תקופת ההסדר דווקא. לעניין זה, קיים אף טעם נוסף, מהותי עוד יותר; טוענים הבנקים, כי הארכת ההגנה על הערבים לתקופה ארוכה אשר תדרש עד מיצוי הליכי הגביה מאגיש, גורמת להם עוול, בהופכה חוזה (וסיכון) שנתחם בזמן לחוזה בלתי קצוב בזמן, אשר אין לבנקים (להבדיל מהערבים ומצדדים שלישיים כגון אגיש) כל שליטה ישירה על מהלכו והתמשכותו, מלבד על-ידי "שבירת הכלים" של הבאה לקץ ההסדר. אף כי אין בנימוק זה כדי להקנות לבנקים זכויות אשר החוזה לא הקנה להם (כגון מעבר לתקופת ההתראה על בסיס תקופת התשלום), הרי נקל לראות כי יש בטענה זו ממש. יתר על כן; דבר זה עשוי להפוך את הבנקים, במידה רבה, ל"שבויים" של הערבים, באשר הם אשר ישאו במלוא המחיר של התממשות הסיכון, בעוד לערבים לא יהיה תמריץ אמיתי להחיש את מהלך העניינים, מלבד הסיכון כי הבנקים "ישברו את הכלים" ויבטלו את ההסדר. מצב זה איננו צודק, ואין להשלים עמו. דומה, כי אך ראוי ונכון הוא, בנסיבות המקרה, כי הצדדים, אשר איש מהם איננו "אשם" בהתממשות הסיכון, יתחלקו בתוצאותיו, כל עוד מוארכת התקופה השיורית של "תקופת ההסדר" (אשר איננה אלא תקופת ההתחשבנות מול אגיש, דבר הניכר היטב בסוג העניינים אשר נידונים מולה) ובאופן זה ממשיך ההסדר להתקיים. לכן, מן הדין לפסוק כי תקופת התשלום תמה וחלפה כאשר עבר מועד ארבע השנים, ואין עוד מקום להדרש אליה. אף הארכת תקופת ההסדר, אשר איננה אלא "תקופת ההתחשבנות" השיורית, אינה גוררת את הארכתה. 51. התוצאה מכל האמור לעיל הוא, כי בעוד הסנקציה של סעיף 4.5.7.3 איננה מושפעת מהארכת תקופת ההסדר, הרי שלא כן הסנקציה שבסעיף 4.5.9. לא נותר, עתה, אלא להחליט מה דינה של הסנקציה הנקובה בסעיף 4.5.7.6, אשר עניינה מתן היתר לבנקים להמשיך בהליכים משפטיים לגבי יתרת החוב. בעייתיותו של סעיף זה ניכרת לעיין; לפי לשונו ה"פנימית", הרי שהוא דומה לסעיף 4.5.7.3, המתחשב בתום תקופת התשלום בלבד. מאידך גיסא, הוצאתו אל הפועל מתנגשת במישרין עם אי-הפעלת סעיף 4.5.9, באשר עסקינן בסנקציות החופפות במידה רבה זו לזו; הראשונה מאפשרת להמשיך בהליכים המשפטיים בגין יתרת החוב עליו ויתרו הבנקים בהסדר, ואילו השניה הינה מתן היתר כולל לחידוש ההליכים המעשיים כנגד הערבים. יוצא, כי הארכת תקופת ההסדר במנותק מתקופת התשלום יוצרת סתירה לכאורית, אשר ספק אם הצדדים חזוה מראש, בין שני הסעיפים דנן. אי לכך, מן הדין לבדוק ולהכריע, איזה מהם יגבר על משנהו. לאחר ששקלתי את הדברים, הגעתי למסקנה כי בהתנגשות זו, דינו של סעיף 4.5.9 לגבור, קרי, כל עוד לא הסתיימה תקופת ההסדר, ובעקבותיה תקופת ההתראה, אין הבנקים יכולים להמשיך בהליכים משפטיים בגין יתרת החוב. זאת, בשל משקלם המצטבר של כל הנימוקים דנן: א. מתן עדיפות לסעיף 4.5.7.6 היה יוצר מצב, בו ניתן היה לכאורה לנקוט הליך מעשי כנגד הערבים, וזאת בלא שתנתן להם תחילה תקופת ההתראה. מצב זה עומד בניגוד לאומד-דעתם הברור של הצדדים המשתמעת הן מהחוזה והן מכתבי הטענות, כי תקופת ההתראה נועדה לשמש כ"רשת בטחון" לערבים אשר תאפשר להם להתארגן טרם נקיטת הליכים נגדם. ב. לשונו הכללית והגורפת של סעיף 4.5.9 מדברת בעד עצמה, באשר היא מתנה כל פתיחת הליך או המשכו באי-עמידת החייבים בתקופת ההתראה. אין כל מקום ליתן אפשרות לעקוף זאת. ג. להבדיל מסעיף 4.5.7.3, אשר משמעותו אינה חורגת מ"עדכון" סכום חובם של הבנקים וכימות מחדש של המגיע להם נוכח הזמן שחלף, הרי משמעותו של סעיף 4.5.7.6 הינה במפורש חריגה מ"כללי המשחק" של ההסדר, ויצירת חוב עצמאי, חדש וניכר של הערבים, אשר עשוי לשאת ריבית מסחררת. נקיטת הליך זה אינה תואמת את המשך מערכת היחסים המורכבת של הסדר הנושים, אלא אך ורק את סיומה (כאשר מוצה אדן ההסדר של הגיש או נכשל), קרי, המהלכים אשר ניתן לנקוט בהם בתום תקופת ההתראה. 52. סוף דבר; בנסיבות המקרה, הרי משמעות הארכת "תקופת ההסדר" הינה כי תקופת ההתראה טרם החלה, ואי לכך, לא ניתן לנקוט כנגד הערבים בהליכים, מלבד אלו הנקובים בסעיף 4.5.7.3. זאת, היות ואין מקום להחיל את סעיף 4.5.9, אשר כופף לרשתו אף את סעיף 4.5.7.6. כפי שהובהר בגוף החלטתי זו, אין בכל האמור לעיל כדי למנוע מהבנקים או מנושים אחרים לסרב להארכת ההסדר בבוא העת, ולהסיר בדרך זאת את ההגנה מן הערבים. אי לכך, מוארכת תקופת ההסדר, כאמור בבקשתו המקורית של הנאמן, ובכפוף לכל האמור בהחלטתי זו. לאור העובדה כי חלף זמן רב מעת הגשת הבקשה, ואף תום תקופת ההארכה הולך וקרב, הרי מן הדין כי הנאמן יכנס אספות נושים חדשות, בתוך 60 יום, אשר בהן יותר לערבים לנכוח ולהשמיע את טענותיהם. באספות אלו יוכלו הנושים להכריע, לאחר ששמעו את עמדת הערבים, להיכן מועדות פני ההסדר: האם להארכה נוספת, לסיום או לשינוי תנאים. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לפסוק צו להוצאות. הסדר נושיםנושה