פסק דין א. עובדות 1. האגודה השיתופית "מחסיה - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, (להלן - המושב), עלתה בסיוע המוסדות המיישבים ב1956- על קרקע ליד בית שמש והקימה את מושב מחסיה. 2. המושב הוא בר רשות במקרקעין מטעם מינהל מקרקעי ישראל (להלן - ממ"י), והסוכנות היהודית (להלן - הסוכנות), על פי הסכם משולש המתחדש מדי שלוש שנים. 3. החברים המייסדים מנו 101 משפחות, אולם 85 מתוכן נטשו את המושב ונותרו בו 16 משפחות בלבד, ממשפחות המייסדים. 4. בגלל מיעוט המתיישבים לחצה הסוכנות היהודית על פירוק המושב, ובשל כך הסכימו 16 משפחות המייסדים שנותרו במושב - לצרף למושב 10 משפחות מעולי קוצ'ין ממושב עלמה בצפון הארץ, וכך הפך המושב למושב של 26 משפחות, שיכונו להלן - המשפחות הותיקות. 5. המושב תוכנן ל50- נחלות, ולאחר מכן הוגדל ל60- נחלות. 6. לא הוצגה החלטה כלשהי של האסיפה הכללית של המושב כיצד ולמי יחולקו 24 הנחלות הריקות להשלמה ל50- נחלות, ואף לא ל10- הנחלות הנוספות שהוספו למושב בהגדלה ל60- נחלות. 7. על פי העדויות בפני - המושב שיווע להצטרפות משפחות נוספות מעבר למשפחות הותיקות, וזאת משום החשש שהמושב יפורק אם לא יצטרפו אליו משפחות נוספות, וכן משום שבהעדר מתיישבים - נלקחו מן המושב מכסות מים, ביצים וקרקעות. בפועל - היה קושי רב בצירוף משפחות מתיישבים חדשות, וגם מבין המצטרפים - לא אחת עזבה את המושב, למרות שכל משפחה קיבלה נחלה לעיבוד חקלאי + בית שנבנה על ידי המוסדות המיישבים. 8. ביום 14.11.74 התקיימה ישיבה של וועד ההנהלה של המושב (נספח ד' לתצהיר יוסף אמויאל (להלן - התובע), ולתצהיר יפה בן הרוש (להלן - התובעת) ). (יצוין כי כותרת המסמך היא אמנם "אסיפה כללית", אלא שמתוכן הפרוטוקול עולה שמדובר בישיבת וועד ההנהלה של המושב, וכך העיד גם חיים בוזגלו שהשתתף באותה ישיבה). באותה ישיבה הוחלט לקלוט חמישה חברים במושב (כמפורט בהחלטה). כן נאמר בפרוטוקול: "המשך קליטה להגדלת המושב ל60- חברים יהיה רק לבני המושב ולא מבחוץ. חברים הנ"ל הם המשך לקליטה להשלמת 23 יחידות חדשות". 9. התובע ורעייתו רכשו במאי 1994 את נחלה מס' 22 במושב מכליפא וזהרה סויסה (נספח ב' לתצהיר חיים בוזלגו), ולאחר מכן נתקבלו כחברים במושב. 10. שלמה ומסעודה בוזגלו ז"ל (שלא היו בין 26 המשפחות הותיקות) היו בעלי נחלה מס' 23 במושב. שלמה בוזגלו ז"ל (להלן - שלמה) נפטר ב1988-, ורעייתו מסעודה בוזגלו ז"ל (להלן - מסעודה) נפטרה ב1994-. 11. שלמה ומסעודה הודיעו בשעתו לסוכנות ולמזכירות המושב כי בנם שמעון בוזגלו - נבחר על ידיהם כ"בן ממשיך". ביום 31.10.86 הודיע עו"ד שמעון מור יוסף מטעם שלמה ומסעודה כי הם חוזרים בהם מהסכמתם שבנם שמעון יהיה "בן ממשיך", ובכוונתם לערוך צוואה בה יחלקו את רכושם בין ילדיהם שווה בשווה. (נספח ה' לתצהיר חיים בוזלגו). 12. ביום 14.6.93 הגיעה מסעודה להסכם עם ששת ילדיה (נספח ט"ז לתצהיר חיים בוזלגו), כי מאחר שאינה יכולה עוד לטפל במשק, לוקחת התובעת על עצמה את הטיפול במשק, ומסעודה מעבירה את כל זכויותיה וחובותיה בנחלה על שם התובעת. (סעיף 2). הוסכם כי אם מסעודה תזדקק לטיפולים בסכום העולה על 5,000 ש"ח - יימכרו הבית והמשק ובתמורה ימומנו הטיפולים במסעודה, והיתרה תחולק שווה בשווה בין הצדדים. (סעיף 3). כן הוסכם כי אם הילדים המפורטים בהסכם יהיו היורשים היחידים של הוריהם - אזי הבית והמשק יימכרו, והתמורה תחולק שווה בשווה. (סעיף 6). 13. בפועל לא התגוררה התובעת בנחלת הוריה לפחות מאז 1977, שכן מאז היא גרה ברח' גרוסמן בירושלים, (ע' 38), ולא חזרה להתגורר במושב גם לאחר חתימת ההסכם עם אמה ואחיה, אף לא לאחר מות אמה, וגם לא לאחר שהתקבלה כמועמדת לחברות למשך שנה. בפועל לא חזר אף אחד מילדי שלמה ומסעודה להתגורר במושב, ורק כמה מנכדיהם התגוררו שם לסירוגין במשך תקופות קצרות, ללא הפעלה חקלאית בנחלה. (עמ' 40, 96). 14. יצוין כי הבן הצעיר ביותר של שלמה ומסעודה הוא יליד 1959 (עמ' 39), אולם אף אחד מכל ילדיהם של שלמה ומסעודה, כולל התובעת עצמה - לא הביע את רצונו לקבל נחלה במושב כאשר היו נחלות פנויות במושב - ששיוועו למתיישבים. 15. א. ביום 29.6.94 התקיימה אסיפה כללית של המושב, בה הוחלט: "לקבל את יעקב אמויאל ואת יואל יעקב כחברים מעבר ל60- יחידות המשק לכל דבר. הוחלט לקבל את החבר אמויאל יוסף ותמר במשק 22... הוחלט לקבל את מוריס ויפה בן הרוש כמועמדים למשך שנה במשק 23". (נספח ג' לתצהיר התובעת). ב. מהחלטה זו עולה בבירור כי במועד קבלת ההחלטה - כל 60 הנחלות היו כבר מאוישות; התובע ורעייתו התקבלו כחברים במושב בעת שכל הנחלות היו כבר מאוישות; התובעת התקבלה כמועמדת למשך שנה ולא כחברה. 16. גם מרשימת הקצאת הנחלות שצרף התובע עולה כי כל 60 הנחלות הוקצו קודם למאי 1994 - מועד רכישת נחלה 22 על-ידי התובע ורעייתו, וקודם לקבלת התובעת כמועמדת לחברות במושב. הקצאת הנחלות ל12- מתיישבים "חיצוניים", שאינם בנים של חברים ותיקים - נעשתה בשנים 74', 75', 76', 77', וינואר 85'. 17. כליפא וזהרה סויסה - מהם רכשו התובע ואשתו את נחלה 22, ומכוחם הם התובעים זכויות בתביעה זו - לא צורפו לתביעה כתובעים או כנתבעים, ואף לא הוזמנו על-ידי התובע למתן עדות בבית המשפט. ב. טענות התובעים 1. התובעים טוענים כי הייתה החלטה של האסיפה הכללית של המושב (שאיננה בידיהם ולא הוצגה בפני בית המשפט, וקיומה מוכחש על ידי המושב), שהיא בגדר התחייבות המושב, כי לכל משפחה ותיקה במושב תינתן נחלה נוספת עבור אחד מבניה, וכי לא יינתו נחלות במושב לאנשים מבחוץ. מאחר שבפועל ניתנו נחלות ל12- משפחות חיצוניות - לא נותרו נחלות נוספות בעבור בני התובעים, ועל כן יש לפצותם בשווי נחלה נוספת לכל אחד מהם. 2. כבסיס לטענה זו מפנים התובעים להחלטת ועד ההנהלה מיום 14.11.74 המצוטט בסעיף א' 8 לעיל. 3. בהעדר החלטה כזו בפני בית המשפט - יקשה לקבוע מה הייתה ההחלטה, אם בכלל הייתה (החלטה, שכאמור, מוכחשת על-ידי המושב). אולם גם בהנחה שהייתה החלטה כלשהי בנושא מתן נחלה נוספת לבני ותיקים - ברור שההחלטה לא יכלה להיות כפי שטוענים התובעים, וזאת מן הטעמים הבאים: א. במושב היו 26 משפחות ותיקות, ולרשות המושב עמדו 50 נחלות קודם ההרחבה. אילו התקבלה החלטה לפני ההגדלה ל60- נחלות - כי כל משפחה ותיקה תקבל נחלה נוספת לאחד מבניה - היו חסרות שתי נחלות לשתי משפחות ותיקות, שהרי היה צורך ב52- נחלות ל26- משפחות ותיקות, אך היו רק 50 נחלות. על כן לא יכלה להתקבל החלטה שהייתה מקפחת מראש שתי משפחות. ב. אילו התקבלה החלטה כזו לאחר שהוחלט על הגדלת מספר הנחלות ל60- - ממילא היה נוצר עודף של 8 נחלות (מעבר ל52- נחלות), והיה צורך בהחלטה מה יהיה גורל אותן נחלות: או שהיה צריך להציען לחברים מבחוץ - בניגוד לטענת התובעים כי הוחלט שלא להציע נחלות לאנשים מבחוץ; או שהיה צריך להציען לחברי המושב - ואז 52 חברים, או אפילו רק 26 החברים הותיקים - היו אמורים להתחלק ב8- נחלות נוספות. מי, במקרה כזה, היה זוכה בנחלה שלישית כאשר חברים אחרים לא היו זוכים בה? גם כאן מדובר באפלייה בין חברים - החלטה שלא הייתה יכולה להתקבל. ג. ניתן, איפוא, לקבוע בוודאות כי החלטה כפי שטוענים התובעים - לא התקבלה ולא יכלה להתקבל על-ידי האסיפה הכללית של המושב. 4. ניתן להניח במידה רבה של סבירות, וכך ניתן גם לפרש את החלטת וועד ההנהלה מ14.11.74- (עת שהיו קיימות נחלות ריקות רבות והמושב שיווע לחברים), כי המושב החליט להעדיף בן של חבר ותיק על פני אנשים מבחוץ - אם מספר המבקשים להיות חברים במושב - יעלה על מספר הנחלות הפנויות. בוודאי אין להסיק מן ההחלטה מיום 14.11.74, או מכל החלטה אחרת (בין שהוגשה, בין שלא הוגשה), כי המושב התחייב לתת לכל משפחה ותיקה - נחלה נוספת. 5. יתר על כן, טענת התובעים כי התחייבות המושב לתת לכל משפחה ותיקה נחלה נוספת לבן, עומדת גם למשך 100, 200 ו300- שנה - לא ראויה אפילו להתייחסות מפאת האבסורד שבה. 6. למרות זאת אומר כי גם לגופו של עניין וגם מבחינה משפטית - טענה כזו לא יכולה לעמוד: (א) גם ב"כ התובעים הסכים כי לא יעלה על הדעת שהמושב קיבל החלטה שמשמעותה כי יסכים לקיומו של מושב שחציו מושב רפאים, משום שבמשך עשרות שנים לא ינצלו חברים ותיקים את זכותם זו העומדת להם לדורות. (ב) גם אילו המושב היה מקבל החלטה אבסורדית כזו - היא לא הייתה עומדת במבחן המוסדות המיישבים - שפרקו מושבים שאין בהם בפועל מספר מספיק של מתיישבים; ואין לשכוח כי המושב הוא בסך הכל בר-רשות בנחלות, ואינו יכול לקבל החלטות עקרוניות מסוג זה ללא אישור ממ"י והסוכנות. (ג) שמענו כי המוסדות המיישבים לא אישרו בשעתו נחלה לבנות של חברים אלא לבנים בלבד. כיצד ניתן יהיה, איפוא, לממש נחלה למי שיש לו בנות בלבד? (ד) שמענו כי המוסדות המיישבים דרשו שנחלות תינתנה רק לבנים נשואים. ומה לגבי מי שאין לו בנים כלל? או אין לו בנים נשואים? או שהבנים הנשואים לא רוצים לגור במושב? האם הנחלות תשארנה ריקות עד קץ כל הדורות? (ה) ואם ייטען כי במקרים המנויים בס"ד (ג) ו-(ד) לעיל - תועבר הזכות למישהו אחר - כיצד תועבר זכות שאינה קיימת? שהרי היא קיימת אך ורק לבן נשוי בן 18 שנה לפחות, שרוצה לגור במושב? (ו) גם הסכם בין הצדדים שלא נקבע לו מועד לביצוע - יש לבצע תוך זמן סביר, וברור כי השארת נחלות ריקות במושב למשך שנים רבות - אינה יכולה להיכנס להגדרת זמן סביר בנסיבות העניין. (ז) גם בהנחה שהפרשנות היא כפי שמפרשים אותה התובעים (וכמובן שפרשנות זו אינה נכונה), הרי ברגע שהמושב החל בחלוקת נחלות לאנשים חיצוניים מעבר ל8- נחלות (ההפרש בין 52 ל60- נחלות), היה על משפחות ותיקות שטרם מימשו את זכותן - להגיש התנגדות לכך לוועד ההנהלה של המושב, ואפילו בקשה לבית המשפט לצו מניעה, כדי שלא תעמודנה בסופן של ההקצאות לאנשים מבחוץ - בפני שוקת ריקה. עצם העובדה כי אף אחת מן המשפחות הותיקות שטרם מימשה את זכות הנחלה הנוספת לבן - לא פנתה במשך 23 שנה למושב עצמו, וגם לא לערכאות, בניסיון כלשהו לעצור את ההקצאות לאנשי חוץ שיובילו לחסר בנחלות לבנים - מצביעה על כך שהיה מובן לכל, גם לאותן משפחות ותיקות - שאין התחייבות של המושב לשמור במשך עשרות שנים על נחלות ריקות לבנים שלא חפצו בכך, או שלא היו קיימים, או שלא עמדו בקריטריונים להתקבל כחברים. 7. לגופן של טענות התובעת בנושא זה: (א) למשפחת התובעת היו כל ההזדמנויות לבקש הקצאת נחלה לאחד מילדיה במשך עשרות שנים - אלא שאף אחד מששת הילדים של שלמה ומסעודה, כולל התובעת עצמה, לא ביקש להקצות לו נחלה, למרות היותם בגירים, נשואים, ועמדו בקריטריונים של הקבלה לחברות במושב וקבלת נחלה. (ב) יתר על כן - שלמה ומסעודה לא היו בין 26 המשפחות הותיקות, ועל כן אפילו הייתה החלטה כפי שטוענים התובעים (שכאמור - לא הייתה) - אין להם ולילדיהם כל זכויות על פיה. (ג) מן ההסכם בין מסעודה לילדיה (כולל התובעת) עולה כי בדעת הילדים היה למכור את הנחלה של הוריהם ולא לגור בה. אז כיצד יתכן לטעון כי התובעת רצתה להתגורר במושב ולכן מגיעה לה נחלה? הרי יכלה להתגורר בנחלת הוריה ולפצות את אחיה בחלקיהם בירושה . (ד) ברור שהחלטת המושב, כנטען ע"י התובעים, שכל משפחה ותיקה תקבל נחלה נוספת לאחד מילדיה (אם הייתה החלטה כזאת) - כוונה למצב שהבן יתגורר במושב, ולא יעשה בנחלה עסקי נדל"ן לעצמו. התובעת לא עומדת בקריטריון של "ההחלטה" הנטענת. (ה) אפילו צודקות כל טענות התובעת (ואף אחת מהן לא צודקת) - גם אז היה על התובעת להתקבל כחברה במושב לפני שתתבע זכויות כחברה - אולם התובעת אפילו לא טרחה להתקבל כחברה, שכן קיבלה מעמדות לחברות למשך שנה, ולא ניצלה מועמדות זו למגורים במושב. (ו) יתר על כן, אפילו הייתה התובעת הופכת לחברה במושב תום שנת המועמדות שלה - גם אז לא הייתה מגיעה לה נחלה נוספת, משום שחברותה הייתה מתחילה רק ביוני 1995 - כאשר לכל הדעות כבר לא היו נחלות פנויות לחלוקה מזה 10 שנים. ואפילו היו נחלות פנויות לחלוקה - לא נאמר מפיה איזה מילדיה רוצה להיות חבר המושב ולגור בו. (ז) גם אין לשכוח כי כבר בעת שהתובעת ביקשה להתקבל כחברה במושב - ידעה כי אין נחלות נוספות לחלוקה. (ח) ברור כי כל מה שהתובעת רוצה - זה כסף, ללא כל חברות במושב וללא מגורים במושב, בין בעצמה ובין מי מילדיה. (ט) די בכל האמור לעיל כדי לדחות את תביעת התובעת. 8. לגופן של טענות התובע ורעייתו בנושא זה: (א) זכויות יש לאנשים ולא לנחלות. (ב) התובע ורעייתו רכשו את הנחלה מס' 22 מכליפא וזהרה סויסה בעת שכל 60 הנחלות כבר חולקו, והיה צריך להיות להם ברור בעת הרכישה - כי אין כל נחלה פנויה שהם יכולים לבקשה כנחלה נוספת. (ג) כבר הובהר לעיל כי לא יכלה להיות החלטה של האסיפה הכללית המחייבת את המושב לתת לכל חבר - נחלה נוספת. (ד) אפילו הייתה החלטה כפי שטוען התובע, חלה החלטה זו על חברים ותיקים - שהתובע איננו נמנה עליהם. (ה) אפילו הייתה החלטה כפי שטוען התובע - אין היא יכולה להישאר בתוקף עד סוף כל הדורות. (ו) התובע לא זכאי ליותר זכויות משהיו לכליפא וזהרה סויסה, וסויסה החליטו שלא לנצל את הזכות לנחלה נוספת לבן שלהם, כל עוד נחלה 22 הייתה בחזקתם. (ז) טענת התובע כי קנה מסויסה גם זכות לנחלה נוספת - איננה מעוגנת בהסכם רכישת הנחלה מסויסה, כך שברור כי סויסה לא מכרו לתובע זכות בנחלה נוספת פרט לנחלה 22. (ח) עצם העובדה כי התובע לא צרף את כליפא וזהרה סויסה כתובעים או כנתבעים לתביעה זו; ועוד יותר - העובדה כי לא טרח להזמינם לעדות בבית המשפט בשאלה האם בכלל דובר בין התובע לסויסה על מכירת זכות לנחלה נוספת, מעידה על עצמה כי התובע יודע שטענתו כי רכש מסויסה זכות לנחלה נוספת - במודע וביודעין מצד שני הצדדים (התובע וסויסה) - אינה נכונה, שהרי אלמלא כן היה טורח לצרף את סויסה לתביעה או לפחות להזמינם כעדים. (ט) התובע ורעייתו רוצים שהמושב יפצה אותם בסכום של 1.5 מיליון ש"ח בגין נחלה נוספת שמעולם לא הגיעה להם, ובפועל גם לא הגיעה לסויסה בעת שסויסה מכרו את נחלתם לתובע ולרעייתו - משום שבאותה עת כבר לא היו נחלות לחלוקה, וסויסה ויתר בפועל על נחלה נוספת שיכול היה לקבל בשעתו בעבור בנו, בכך שלא הגיש בקשה לקבלתה כל עוד היו נחלות פנויות במושב. ג. סוף דבר 1. בשל כל האמור לעיל - אני דוחה את התביעות של התובע ורעייתו ושל התובעת. 2. בהתחשב בסכום התביעה - 1.5 מיליון ש"ח מצד כל אחד מהתובעים, ישלמו התובע ורעייתו לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ש"ח + מע"מ, והתובעת יפה בן הרוש תשלום לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ש"ח + מע"מ. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל. מושבים נחלות ומשקיםפיצויים