אחת הדרכים המומלצות להבין דיני ביטוח היא לעיין בפסקי דין - להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופט רפאל יעקובי בבית משפט השלום בירושלים העוסק בנושא פוליסת ביטוח מקיף - נזק לרכב שהוכרז אובדן כללי - טוטאל לוס ע"י נהג חדש. הרקע לתביעה: התביעה דנן היא לתשלום תגמולי ביטוח, בגין נזק שנגרם לרכב סקודה אוקטביה, מודל 2002, שבוטח בפוליסת ביטוח מקיף אצל הנתבעת. התובעת היתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו, המחזיקה בפוליסת ביטוח מקיף, אשר הונפקה ע"י הנתבעת (להלן גם: איילון, המבטחת, חברת הביטוח), באמצעות הנתבע, סוכן ביטוח במקצועו (להלן גם: הסוכן, סוכן הביטוח). התובע הוא בנה של התובעת, והוא אשר היה הבעלים והמחזיק ברכב (להלן גם: אברהם קומר). ביום 16.6.03 היה הרכב מעורב בתאונת דרכים, אשר כתוצאה ממנה הוכרז כ"אובדן כללי". עפ"י הנטען, ברכב נהג במועד התאונה מנחם קומר, בנו של התובע, אשר היה באותה עת כבן 19, והחזיק ברשיון נהיגה חודשים ספורים בלבד. הנתבעת כפרה בחבותה לשלם לתובעים את תגמולי הביטוח, בגין הנזק שנגרם להם עקב התאונה, בטענה, כי תנאי הפוליסה שונו לפי בקשת התובעים, לפני קרות התאונה, באופן שנתבטל הכיסוי לנהג צעיר/חדש, ונקבע, כי ברכב ינהג התובע בלבד. עקב עמדתה של הנתבעת, הוגשה התביעה דנן. בישיבת קדם משפט, שהתקיימה ביום 10.6.04 (לפני כב' השופטת כהנא), נקבע לוח זמנים להגשת תצהירים ולשמיעת ראיות. לאחר שהשופטת כהנא פרשה ממלאכת השפיטה, הועבר התיק לטיפולי. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע (ת/1), ושל אביו (להלן גם: משה קומר). האב נפטר לפני שהספיק להיחקר על תצהירו, והצדדים הסכימו שתצהירו שלא יימשך, אך ניתן יהיה לטעון בסיכומים כל שהצדדים ימצאו לנכון לעניין קבילותו ומשקלו האפשרי (ראו פרוטוקול מיום 7.11.05, ע' 2). הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית של הנתבע (נ/6), של שוש ממן, שעבדה כפקידה אצל הנתבע בסוכנות הביטוח נירגד (נ/7; להלן גם: שוש, הפקידה), של הילה חדד, שעבדה במועדים הרלוונטיים כחתמת אצל הנתבעת, ושל ירדנה שנק, העובדת כיום כראש צוות חיתום אצל הנתבעת. לאחר הגשת התצהירים, הגישו התובעים (ביום 22.12.04) בקשה לתיקון כתב התביעה. בבקשה נטען, כי הרכב נשוא התביעה נרכש ע"י התובעים, במסגרת הסכם ליסינג שנערך עם חברת אלבר א.פ. בע"מ (להלן: אלבר). בהסכם זה נקבע, שהרכב ישמש את התובעים במשך שלוש שנים, ולאחר מכן יוחזר לאלבר, או לחלופין, ישולם לאלבר שווי ערכו. בהסכם זה גם שועבדה פוליסת הביטוח, שהונפקה ע"י הנתבעת, לטובת אלבר, כך שבמקרה של נזק לרכב, אלבר, היא שתזכה בתגמולי הביטוח. בשל כך שחלפו שלוש השנים, נדרשו התובעים להשיב לאלבר את הרכב, או את שווי ערכו. לאור הנסיבות, לא יכלו התובעים לעשות כן, ומשום כך, ניהלו משא ומתן עם אלבר, כדי להקטין את נזקם. בעקבות משא ומתן זה הגיעו התובעים להסכם עם אלבר, ולפיו יתרת החוב בשל עסקת הליסינג (בסכום כולל של 69,404 ₪) תשולם לאלבר בפריסה של 21 תשלומים חודשיים. את הנזקים הנוספים שנגרמו להם בגין הנ"ל, העמידו התובעים על סכום של 10,857 ₪, וזאת בעבור "שכ"ט עו"ד, רבית והפרשי הצמדה בשל פריסת החוב" (הודעה מיום 9.3.05). בעקבות ההחלטה לאשר את התיקון המבוקש, התאפשר לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית משלימים ונוספים (החלטה מיום 13.4.05). התובעים הגישו תצהיר משלים של התובע (ת/2), והנתבעים (אשר הגישו גם כתב הגנה מתוקן), הגישו תצהירי עדות ראשית של עו"ד ורד וינשטוק, העובדת במשרדו של ב"כ הנתבעים, ושל ורד רוט, מנהלת המוקד אצל הנתבעת. בשתי ישיבת הוכחות (מיום 7.11.05 ומיום 18.1.06) נחקרו התובע, ירדנה שנק (אשר החלה לעבוד אצל הנתבעת רק לאחר מועד התאונה, אך העידה על נהלי העבודה של הנתבעת, אשר לדבריה, היו קיימים גם במועד התאונה; ראו בפרוטוקול, ע' 15), ורד רוט והנתבע. בסוף הישיבה מיום 18.1.06 הוסכם בין הצדדים, שתצהירה של הילה חדד, שלא העידה, יישאר בתיק, כאשר ב"כ התובעים מוותר על חקירתה, וגם לא יטען לעניין אופן אימות התצהיר, מבלי שיהיה בכך כדי להוסיף על זכויות הצדדים או לגרוע מהן, ושההתייחסות לכל הנחוץ תבוא בסיכומים (פרוטוקול, ע' 41). בתום שמיעת הראיות סברתי, כי בתיק זה, עדיף למצות את אפשרויות הפשרה, ולהימנע מהכרעה חותכת, לכאן או לכאן. הצדדים הסכימו לקבל הצעה מטעם בית המשפט לצורך זה, אך לאחר שנשלחה הצעה כזו, העדיפו להגיש סיכומים, לצורך מתן פסק דין, וכך עשו. בסיכומי הנתבעים עלתה, בין היתר, טענה, שהתובעים לא הוכיחו את עצם קרות התאונה, כנטען על ידיהם (ראו עמודים 2-3 של סיכומיהם). הנתבעים טענו, שהיה על התובעים להעיד את מנחם קומר, כדי להוכיח עניין זה, וכמו כן טענו, שהיה על התובעים להעידו, כדי להוכיח שהיה לו רשיון נהיגה, וכדי להוכיח את ידיעתו בנוגע לנושאים שונים בנוגע להיקף הביטוחי שהיה (ראו סעיפים 5.2.1 ו- 5.2.1.8 של סיכומיהם). בעקבות טענות אלה הגישו התובעים בקשה להוספת ראיה לאחר הגשת הסיכומים, ובה בקשו להגיש כראיה נוספת, תצהיר של מנחם קומר. לאחר שהוגשה תגובת הנתבעים לבקשה, ואף נקבע דיון בבקשה זו, הגישו הצדדים (ביום 21.9.06) מסמך משותף, שהכתירוהו בכותרת "הודעה מוסכמת (חלקית)". בהודעה הסכימו על הגשת תצהירו של מנחם קומר כראיה, ללא צורך בחקירתו, ועל הגשת סיכומי תשובה. עם זאת, הנתבעים בקשו להגביל את תוכנם ואורכם של סיכומי התשובה שיוגשו, וסירבו לאפשר לתובעים להגיש, במסגרת סיכומים אלה, את אישור הסרת השעבוד לאלבר. ביום 25.9.06 ניתנה החלטה, המאשרת את הסכמת הצדדים, לעניין הגשת התצהיר של מנחם קומר, והמאפשרת לתובעים להגיש סיכומי תשובה, בלתי מוגבלים בתוכנם או באורכם, אשר במסגרתם יוכלו להגיש גם את האישור בנוגע להסרת השעבוד לאלבר. כן נקבע, כי הנתבעים יהיו רשאים להגיש סיכומי תשובה לאותם סיכומים. סיכומי תשובה הוגשו, ובעקבותיהם הוגשו גם סיכומי תשובה לתשובה. משהוגש כל הנחוץ, ומאחר שהצדדים מעוניינים בהכרעה דיכוטומית דווקא (ראו לעניין זה מאמרו של השופט ש. לבנוני "השפיטה: הכרעה דיכוטומית או פסיקה משקללת? האומנם 'הכל או לא כלום'?", עלי משפט ג (תשס"ד) 531), אין מנוס מכך. הכרעת בית המשפט: לאחר שקילת טענות הצדדים, על רק מכלול הראיות, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל, בכפוף למה שייקבע להלן, בפרק י' של פסק הדין. להלן אסביר כיצד הגעתי למסקנה זו. אקדים ואומר, כי בתיק זה קיימות בין הצדדים מחלוקות רבות, הן בנוגע לפן העובדתי, והן בנוגע למסקנות המשפטיות, שיש להסיק מהתנהלות הדברים, כפי שכל צד מציג אותם. בתחילה, אציג את הגרסה העובדתית ואת הטענות המשפטיות של כל אחד מהצדדים. בהמשך, אדון בגרסאות העובדתיות ובטענות המשפטיות, ככל שיהיה בכך צורך, ואבסס את התוצאה שאליה הגעתי, לעניין עצם חבותם של הנתבעים כלפי התובעים. לאחר מכן אתייחס לסכומים שיהיה על הנתבעים לשלם לתובעים, בגין מקרה הביטוח הנדון. הצגת הגרסאות העובדתיות וטענות הצדדים: אין מחלוקת, כי ביום 16.6.03 אירעה תאונה לרכבו של התובע, וכי מדובר ברכב שנרכש בעסקת ליסינג מחברת אלבר, אצל סוכנות נירגד, הנמצאת בבעלותו של הנתבע. אין גם מחלוקת, כי במועד רכישת הרכב, רכשה התובעת, באמצעות הנתבע, גם פוליסת ביטוח חובה ומקיף לרכב של איילון, שתוקפה מיום 26.4.02 עד 30.4.03 (נספחים א1 ו- א2 של נ/7; להלן: הפוליסה הראשונה, תקופת הביטוח הראשונה), וכי בפוליסה זו ניתן כיסוי ביטוחי לכל נהג שגילו מעל 21 שנים, ואשר יש לו ותק בנהיגה של שנה אחת לפחות. ביום 26.5.03 הונפקה פוליסת ביטוח חדשה, אשר תוקפה מיום 1.5.03 עד 30.4.04 (נספח ג1 של נ/7; להלן: הפוליסה המקורית, הפוליסה המחודשת), המעניקה כיסוי ביטוחי גם לנהיגה של נהג צעיר/חדש (להלן גם: הכיסוי המורחב). בפוליסה זו נקבע, כי דמי הביטוח הכוללים יעמדו על סכום של 7,361 ₪, ונקבע גם, כי סכום של 2,238 ₪ מן הסכום הכולל, ייגבה בגין הכיסוי הביטוחי המורחב לנהג צעיר/חדש. ביום 20.6.03 הונפקה פוליסת ביטוח נוספת, אשר תוקפה מיום 15.6.03 עד 30.4.04, (נספח ו' של נ/7; להלן: הפוליסה המתוקנת), המבטלת את הכיסוי הביטוחי המורחב שניתן בפוליסה המקורית, ומחריגה את הכיסוי הביטוחי, לנהיגתו של התובע בלבד (להלן: הכיסוי המצומצם). כן קובעת הפוליסה, כי בשל ביטול הכיסוי המורחב, תהיה המבוטחת זכאית להחזר של דמי ביטוח בסך של 2,234 ₪. עד כאן העובדות המוסכמות, ומכאן ואילך מתפצלות דרכי הצדדים. לטענת התובעים, הפוליסה המתוקנת הונפקה ללא הסכמתם וללא ידיעתם, ומה גם שהיא הונפקה לאחר התאונה, ולפיכך אין לתת לה תוקף, אלא יש לקבוע, שהפוליסה שהיתה בתוקף במועד התאונה היא פוליסת הביטוח המקורית, שעל פיה הם זכאים לתשלום מלוא תגמולי הביטוח ולסעדים נוספים. לפי גרסת התובעים, מספר ימים לפני תום תקופת הביטוח הראשונה, התקשר התובע, מיזמתו, לסוכנות הביטוח, במטרה להתחיל להסדיר את חידוש הפוליסה. כבר באותה פנייה, הוא ציין בפני "הסוכנת" שוש (אשר בדיעבד הסתבר לו, שהיא פקידה בלבד), שהוא מבקש שבפוליסה החדשה יינתן כיסוי ביטוחי גם לנהג חדש, וזאת משום שגם בנו, שקיבל רשיון מספר חודשים קודם לכן, אמור לנהוג ברכב. ביום 13.5.03 הגיעו התובע ואביו לסוכנות, כדי לחתום על טופסי הצעת הביטוח והסדרי התשלום. באותה פגישה ביקשה שוש מהתובע את מספר תעודת הזהות שלו, כדי לאמת את נתוניו, ולרשום אותו בפוליסה כבעל הרכב. לשאלת התובע, האם, למרות שהפוליסה אינה בידיו, הרכב מבוטח, ומי רשאי לנהוג בו?, השיבה שוש, באופן מפורש, שהפוליסה בתוקף, וכל אחד יכול לנהוג ברכב, לרבות נהג חדש. לטענת התובעים, בשיחת הטלפון המקדימה של התובע לסוכנות, וכן בפגישה מיום 13.5.03, כלל לא עלתה אופציה של הנפקת פוליסה עם כיסוי ביטוחי מוגבל לנהג נקוב בשם, וגם לא הגיוני, שהתובעים התעניינו באופציה כזו, לאור העובדה שברכב נהג בתקופת הביטוח הראשונה, גם אחיינו של התובע, שהיה נהג צעיר, ולאור העובדה שלאחר חידוש הפוליסה, היה אמור לנהוג ברכב גם בנו של התובע, שהיה נהג צעיר וחדש. לתובע נאמר באותה פגישה, שהפוליסה תישלח אליו בדואר, אך פוליסה זו (וכן הפוליסה המתוקנת) לא נשלחו אליו מעולם. למרות שבפגישה מיום 13.5.03, היה אמור התובע לחתום על הצעת ביטוח, לא היו לשוש באותה פגישה הפרטים המדויקים לגבי דמי הפרמייה שיש לשלם, ולכן לא מולאה הצעת ביטוח. התובע לא שב לחתום על הצעה כזו במועד מאוחר יותר, מפני ששוש אמרה לו, שתשלח את הפוליסה בדואר, והוא הבין, שהוא פטור מהצורך לחתום על הצעת ביטוח, ומה גם שסוכם, שאביו ישוב לסוכנות כדי להסדיר את נושא התשלום, ולו היה צורך במילוי הצעת ביטוח, ניתן היה להחתים את האב באותו מועד. כעבור יומיים ביקש התובע מאביו, לגשת לסוכנות, כדי לחתום על הוראה לחיוב חשבון, שבאמצעותה ניתן יהיה לגבות את דמי הפרמייה (כיוון שהאב היה אמור לצאת לחו"ל), והאב אכן חתם, ביום 15.5.03, על מסמך כזה (נספח ה' של נ/7). ביום 16.6.03 אירעה התאונה, כאשר ברכב נהג באותה שעה מנחם קומר. עוד באותו יום התקשר התובע לטלפון של סוכנות הביטוח (6721117-02) ומסר הודעה על התאונה. הנתבע הפנה אותו למוקד של הנתבעת לפי מספר הטלפון 6677*, שפורסם ע"י הנתבעת בפוליסת הביטוח (להלן: המוקד, מוקד איילון). התובע התקשר גם למספר זה והשאיר הודעה על התאונה. ביום 17.6.03 ניגש התובע לסוכנות כדי למלא טופס תביעה, אך שוש סירבה למלא טופס כזה, בטענה שברכב נהג בנו של התובע, ולכן אין כיסוי ביטוחי לתאונה. התובע התפלא, וביקש מן הפקידה שתנפיק לו העתק של הפוליסה (שכאמור, לא נשלחה אליו). לטענתו, נאמר לו, שלא ניתן להיענות לבקשתו, כיוון שהמחשב אינו תקין, או אינו מקושר למחשב של הנתבעת. התובע התקשר לנתבעת בעצמו, וביום חמישי, 19.6.03, קיבל ממנה העתק של הפוליסה. התובע עיין בפוליסה, וראה שהיא כוללת כיסוי גם לנהג צעיר/חדש, כפי שצריך היה להיות. עם העתק של הפוליסה בידו, שב התובע לסוכנות, ביום ראשון, 22.6.03, וביקש מהפקידה, שוב, למלא טופס תביעה. באותו מועד הוציאה הפקידה פוליסה מהמחשב, אך זו היתה שונה מהפוליסה שקיבל התובע מהנתבעת ביום 19.6.03, ונכתב בה שהכיסוי לנהג חדש/צעיר, מבוטל. התובע ראה שהפוליסה שנמסרה לו ע"י הפקידה, הונפקה לראשונה ביום ששי, 20.6.03, ותאריך ההנפקה, כמו גם העובדה שמדובר ביום ששי, יום שבו חברות הביטוח אינן עובדות בדרך כלל, גרמו לו לחשוד, שמדובר בתרמית. גם ביום 22.6.03 סירבה שוש למלא עם התובע טופס תביעה ולפיכך, ביום 25.6.03, הוא הגיש את התביעה ישירות לחברת הביטוח. לטענת התובעים, יש לקבוע, שהודיעו על התאונה לנתבעת כבר ביום התאונה, אך גם אם תתקבל טענת הנתבעים, כי הודעה על התאונה נמסרה רק ביום 25.6.03, דבר המוכחש, עדיין יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את תגמולי הביטוח, וזאת משום שהפוליסה המתוקנת הונפקה רק ביום 20.6.03 (ארבעה ימים לאחר התאונה), ומשום כך לא יכולה לעלות טענה מצד הנתבעים, שבמועד התאונה לא היה כיסוי ביטוחי לנהיגה של נהג צעיר/חדש. עוד טוענים התובעים, ששילמו לנתבעת דמי ביטוח מלאים, בסך 7,361 ₪ (אישור תשלום מיום 25.8.03 צורף כנספח ב' לתצהירו של משה קומר ולכתב התשובה לכתב התביעה; ראו גם נספח ה1 של נ/3), הכוללים תשלום בגין נהיגה של נהג צעיר/חדש, וגם בשל העובדה שלא נגבו מהם דמי ביטוח מופחתים, חלה חובה על הנתבעת לשלם להם את תגמולי הביטוח. הנתבעים טוענים, כי תיקון הפוליסה נעשה לפי בקשת התובעים, או מי מטעמם. לפי גרסת הנתבעים, לקראת מועד חידוש הפוליסה, ביום 30.4.03, התקשרה הפקידה לאביו של התובע (שטיפל מטעם המבוטחת בכיסוי הביטוחי). באותה שיחה ביקש ממנה משה קומר, הערכה של דמי הביטוח (הפרמיות) שייגבו מן התובעים לפי שתי חלופות: האחת, במקרה שהכיסוי הביטוחי יכלול גם נהיגה של נהג צעיר/חדש, והאחרת, במקרה שהכיסוי הביטוחי יוגבל לנהיגתו של התובע בלבד. שוש ציינה בפניו, שהיא מעריכה, כי פרמיית הביטוח, עפ"י החלופה של נהג מוחרג יחיד כבן 40, עם ותק של שנה לפחות בנהיגה, תהיה בערך 3,600 ₪, וכי עפ"י החלופה המורחבת, תעמוד הפרמייה על סך של 5,700 ₪ בערך. לאור התלבטותו של משה קומר באותה שיחה, הוסכם, שהפקידה תוציא, בינתיים, פוליסה עם כיסוי לנהיגה של נהג צעיר/חדש, ומשה קומר יתקשר אליה בהמשך, ויודיע לה מה החליט. בהתאם לכך, מולאה ביום 30.4.03 הודעת חידוש (נספח ב' של נ/7), שבה נרשם, כי המבוטח מבקש לחדש את הפוליסה "לכל נהג מגיל 17" (להלן גם: הודעת החידוש). הפוליסה המקורית, הכוללת כיסוי לנהג צעיר/חדש, הוצאה בהתאם לאמור בהודעת החידוש, ועותק ממנה נשלח ישירות למבוטחת, לפי כתובתה הנקובה בפוליסת הביטוח. זמן קצר לאחר מכן, ביום 13.5.03, התקשר משה קומר לפקידה, וביקש ממנה שינוי של הכיסוי הביטוחי והחרגתו לתובע בלבד, וזאת, ככל הנראה, בשל ההפחתה המשמעותית בסכום דמי הביטוח שיידרש לשלם עפ"י חלופה זו. בשיחה זו מסר משה קומר לפקידה פרטים רלוונטיים על התובע (מספר תעודת זהות, גיל, ותק בנהיגה). על סמך בקשתו של משה קומר, מלאה שוש באותו יום מזכר (נספח ד' של נ/7; סומן כ: נ/2, נ/14), לפיו יש לבטל את הכיסוי הביטוחי לנהג צעיר/חדש, ולהחריג את הפוליסה לתובע בלבד, בהתאם לפרטים שנרשמו לגביו במזכר, ואשר נמסרו לשוש, ע"י משה קומר, בשיחת הטלפון מיום 13.5.03. כמו כן נרשם במזכר, כי הפרמייה תעמוד על 3,600 ₪. לדברי הפקידה (סעיף 7 של נ/7), על המזכר נרשמו המלים "דחוף דחוף", מפני שכך היא נוהגת לעשות תמיד, כאשר מדובר בשינוי של הכיסוי הביטוחי. הנתבעים מוסיפים, כי ביום 15.5.03 הגיע משה קומר לסוכנות, וחתם על הוראה לחיוב חשבון, אשר עליה צויין, כי הפרמייה עומדת על 3,600 ₪ בלבד, סכום שנקבע לגבי נהג יחיד ונקוב בשם. המזכר מיום 13.5.03 נשלח למשרדי הנתבעת עוד באותו יום, אך נתקבל אצלה רק ביום 28.5.03 (ראו סעיף 4 לתצהיר הילה חדד, והצהרת ב"כ הנתבעים, בפרוטוקול, ע' 9). בהתאם לאמור במזכר זה, תוקנה הפוליסה, ובוטל הכיסוי לנהג צעיר/חדש. לאור השינוי שנתבקש, וביטול הכיסוי הביטוחי לנהג צעיר/חדש, הופחתו דמי הפרמייה מ- 7,361 ₪ ל- 5,171 ₪ בלבד, ובסה"כ ניתנה למבוטחת הנחה של 2,234 ₪ (ראו סעיף 8 של נ/3). הפוליסה המתוקנת הונפקה ביום 20.6.03, ונשלחה למבוטחת לפי כתובתה בפוליסה. לטענת הנתבעים (ראו סעיף 9 של נ/3), הונפקה הפוליסה המתוקנת רק במועד זה, ככל הנראה, בשל עומס בעבודה אצל הנתבעת. אין מחלוקת שביום 16.6.03 היה הרכב מעורב בתאונת דרכים, אך כאמור, הנתבעים טוענים, שלא הוכח כי ברכב נהג מנחם קומר, ולחלופין, שאם נהג, שהיה לו רשיון נהיגה, וכן לא הוכח מה היתה ידיעתו לגבי פוליסת הביטוח. באשר לתשלום דמי הביטוח בגין הפוליסה, טוענים הנתבעים, שאמנם, לאחר מועד התאונה שילם משה קומר את דמי הביטוח שנדרשו ממנו עפ"י הפוליסה המקורית, אך מאחר שסכום זה היה גבוה מדמי הביטוח שנקבעו בפוליסה המתוקנת, נשלח לסוכנות בפברואר 2004 שיק לפקודת המבוטחת על סך 2,295 ₪, סכום המהווה את ההפרש בין הפרמייה ששולמה (בגין נהג צעיר/חדש) ובין הפרמייה שהיתה אמורה להשתלם (בגין נהג ותיק ונקוב בשם). השיק הועבר ביום 25.2.04 בדואר רשום לכתובת המבוטחת (אישור הדואר צורף כנספח ז' של נ/7). הנתבעים מאשרים (ראו סעיף 12 של נ/7), שלאחר התאונה (במועד שהפקידה אינה זוכרת במדויק), הגיע אברהם קומר לסוכנות, והודיע על תאונת הדרכים, אך כאשר שמעה הפקידה, שברכב נהג בנו (שהיה נהג חדש וצעיר), היא סירבה למלא טופס הודעה על התאונה, והודיעה לתובע שאין לו כיסוי ביטוחי. לטענת הנתבעים, ההודעה הראשונה על תאונת הדרכים התקבלה אצל הנתבעת רק ביום 25.6.03 (בהתאם לנספח ד' של נ/3), ולפיכך, יש לראות במועד זה את המועד הקובע לעניין חובת המבוטח להודיע לחברת הביטוח על מקרה הביטוח. הנתבעים מכחישים, כי נאמר לתובע אי פעם ע"י שוש, שכל אחד יכול לנהוג ברכב, ומוסיפים, שלאור בקשתו של משה קומר מיום 13.5.03 שהכיסוי הביטוחי יוגבל, גם אין זה הגיוני שכך נאמר לו. הפוליסה המתוקנת, הוצאה, כאמור, בהתאם לבקשתו הטלפונית של משה קומר מיום 13.5.03, ולפיכך, טוענים הנתבעים, היא הפוליסה הרלוונטית נכון למועד התאונה. לטענת הנתבעים, ההודעה הראשונה על תאונת הדרכים התקבלה במחלקת התביעות של הנתבעת רק ביום 25.6.03, ולפיכך ברור לחלוטין שהנפקת הפוליסה המתוקנת נעשתה בתום לב, ולפיכך, פטורה הנתבעת כליל מתשלום תגמולי ביטוח. לחלופין, טוענים הנתבעים, כי התובעים החמירו את הסיכון שעמד בפני הנתבעת, ולפיכך אין היא חייבת אלא בתשלום תגמולי ביטוח מופחתים, בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלה במצב שלאחר השינוי (כ- 5,000 ₪) לבין דמי הביטוח המוסכמים כ- 7,000 שקלים. הערה כללית: למרות שגם גרסת התובעים אינה נקייה מספקות, בסופו של יום, הגעתי למסקנה, שיש להעדיף את גרסת התובעים, בנוגע למהלך העניינים עובר לחידוש הפוליסה, ולהנפקת הפוליסה המתוקנת. גרסת הנתבעים בנוגע לאירועים שהובילו להנפקת הפוליסה המתוקנת, התבססה בעיקר על עדותה של הפקידה, אשר העידה, שהשינוי נתבקש בטלפון, ע"י משה קומר (סעיף 4 לתצהיר; פרוטוקול, ע' 27), אך לעדות זו, לא ניתן לתת משקל משמעותי. עדה זו הסתבכה על דוכן העדים בעניינים רבים, והרושם מעדותה אינו חיובי. ארחיב להלן בקשר לכך. ראשית, הפקידה התקשתה לזכור את מהלך האירועים, הנוגעים להנפקת פוליסות הביטוח של התובעים, והשיבה לשאלות רבות, שאינה יודעת או אינה זוכרת את שאירע. בין היתר, התקשתה הפקידה לדבוק בגרסתה, שמי שהיה עמה בקשר לקראת חידוש הפוליסה, היה משה קומר, ולא התובע. כאשר נשאלה מדוע רשום על הצעת הביטוח ת/6א הטלפון של אברהם קומר, לא הצליחה לספק הסבר לכך. בהמשך, אישרה גם, שהחתימה על הצעת הביטוח ת/6 ות/6א נראית כמו החתימה של אברהם קומר, ונאלצה להודות, שייתכן שמי שהיה עמה בקשר לקראת חידוש הפוליסה זה התובע ולא אביו (פרוטוקול, ע' 28). בנוסף, בעדותה של בפקידה נתגלו סתירות לא מעטות, בין בהשוואה לדברים שהעידה היא עצמה בהזדמנויות שונות, ובין בהשוואה לראיות החיצוניות שהוגשו. כך, למשל, התקשתה להסביר, מתי ובאילו נסיבות נכתבו על המזכר מיום 13.5.03 המלים "דחוף דחוף" (נ/2 ות/14). בתחילה העידה, כי רישום המלים הללו נעשה באותו מועד, שבו שלחה את המזכר בפקס לנתבעת. לאחר שעומתה עם מסמך זהה, שבו לא רשומות המלים "דחוף דחוף" (ת/15), אמרה, שאינה זוכרת מתי הוסיפה את המלים הללו. בהמשך, בחקירה החוזרת, שוב לא טענה שאינה זוכרת מה אירע, אלא טענה, שהטופס הועבר תחילה עם שליח ללא המלים "דחוף דחוף", ורק אחר כך, כשהוחזר אליה, היא רשמה עליו את המלים "דחוף דחוף". שוש הצהירה, שלא היה לה אינטרס בשינוי הכיסוי הביטוחי שנתבקש, מפני שהסוכנות מקבלת עמלה בהתאם לדמי הפרמייה שמשלם המבוטח (סעיף 9 של נ/7). דבריה אלה נסתרו ע"י הנתבע, שהעיד, שבסוכנות הביטוח שלו, אין הכרח ששינוי הכיסוי הביטוחי ודמי הביטוח שמבוטח נדרש לשלם יביא לשינוי בעמלה המשתלמת לסוכנות (פרוטוקול, ע' 25). שוש גם העידה, שהתובעים בקשו ממנה בתחילה פוליסה "ללא שינוי" מהפוליסה הראשונה (סעיפים 3 ו- 5 של נ/7; פרוטוקול, ע' 28), אך גם עדותה זו התבררה כמוטעית. עיון בפוליסה הראשונה מלמד, שבפוליסה זו ניתן כיסוי רק לנהג צעיר מגיל 21. לעומת זאת, לקראת חידוש הפוליסה בקשו התובעים ביטוח "לכל נהג מגיל 17" (בין צעיר ובין חדש). כאשר נדרשה שוש להסביר את אי ההתאמה, לא ידעה להשיב, האם מדובר בטעות של הנתבעת, שלא העניקה כיסוי ביטוחי גם לנהג חדש בפוליסה הראשונה, או בטעות שלה, שסברה כי נתבקש גם כיסוי כזה, ורק עיון בהצעת הביטוח, ת/6, לימד אותה, שזכרונה מוטעה, שכן לקראת הנפקת הפוליסה הראשונה בקשו התובעים כיסוי ביטוחי רק לנהג צעיר מגיל 21 (ראו בפרוטוקול, ע' 29). לא מיותר גם להוסיף, ששוש לא טענה במפורש, שגרסת התובעים היא שקרית, אלא רק ציינה, שאינה יכולה לענות, כיצד מתיישבת גרסתה עם האמור בתצהיריהם של משה ואברהם קומר. לעומת האמור לעיל, דווקא גרסת התובעים, מתיישבת יותר, לגבי לא מעט עניינים, עם הראיות החיצוניות. כך, למשל, טענת התובע, שהוא ולא אביו, ניהל את המשא ומתן מול הסוכנות, לקראת חידוש הפוליסה, וכי אביו היה מעורב רק מכיוון שהוא זה שהיה אמור לשלם את דמי הפרמייה שייקבעו (פרוטוקול, ע' 28), מקבלת חיזוק בכך, שעל הצעת הביטוח (ת/6 ת/6א) מתנוססת חתימתו שלו, ולא של אביו, ובכך, שגם ליד מספר הטלפון, שנרשם בהצעת הביטוח הנ"ל, נרשם שמו. במהלך שמיעת הראיות התגלו ליקויים רבים באופן עבודתם של נציגי הנתבעת, בתפקידיהם השונים. ליקויים אלה גרמו לכך, שנעשו טעויות רבות בנוגע לטיפול בפוליסות הביטוח, שהונפקו לתובעת בתקופות הביטוח השונות, אשר, ככל הנראה, הובילו גם לגביית דמי פרמייה שונים, הגבוהים מאלה שהיו אמורים להיגבות, אלמלא אותן טעויות. כך, למשל, עולה, כי בפוליסה הראשונה שהונפקה בשנת 2002, נרשם, לגבי הרכב, קוד דגם שונה מזה שהיה אמור להירשם. כמו כן נרשם בה, שהרכב המבוטח הוא רכב דיזל, בעל נפח מנוע של 1.9 (1,900) סמ"ק, בעוד שבפועל, הרכב המבוטח מונע בבנזין, ונפח המנוע שלו הוא 1.6 (1,600) סמ"ק בלבד. לקראת הוצאת הפוליסה המחודשת בשנת 2003, נרשמו בהודעת החידוש (נספח ב' של נ/7), הפרטים המדויקים והנכונים בקשר לנושאים הנ"ל. אלא, שמתברר, כי הטעויות בעניין זה תוקנו רק בפוליסת הביטוח המקיף, ואילו בפוליסת החובה, בוטח, גם בשנת 2003, רכב בעל נפח מנוע של 1.9 (1,900) סמ"ק (ראו ת/4; עדות הפקידה בפרוטוקול, ע' 30-31). לטעויות אלה היתה עשויה להיות השלכה על דמי הביטוח שיידרשו התובעים לשלם (ראו, למשל, עדות הנתבע בפרוטוקול, ע' 23; עדות ירדנה שנק בפרוטוקול, ע' 11; עדות הפקידה, בפרוטוקול, ע' 31). למרות זאת, לא דאגה הפקידה לעדכן את התובעים על הטעויות שנעשו, ולא ביררה, האם מגיע להם זיכוי בגין הטעות שנרשמה בפוליסה הראשונה בקוד הדגם של הרכב ובנפח המנוע שלו, ושאם אכן מגיע להם החזר כספי כזה, הם יקבלו אותו. מסתבר, שגם הכתובת שנרשמה בפוליסה הראשונה היתה שגויה. מהודעת החידוש עולה, שהפקידה היתה מודעת לטעות זאת, ולפיכך ביקשה לתקן את הכתובת. עיון בפוליסה המחודשת, מעלה, כי בפועל, לא תוקנה הכתובת, אך גם בעניין זה לא טרחה שוש לטפל (ראו גם עדותה בפרוטוקול, ע' 30). הביקורת אינה מצטמצמת לשוש בלבד, אלא מופנית גם לנתבע, שהיה ממונה על שוש. אין מחלוקת, שבמועד הרלוונטי שימשה שוש כפקידה בלבד במשרדו של הנתבע, ולא היו לה כל סמכויות לנהוג כסוכנת ביטוח. במסגרת תפקידה, היתה שוש אמורה רק לסייע לנתבע בעבודתו, ולבצע את מלאכתה זו, תחת פיקוחו (עדות הנתבע, בפרוטוקול, ע' 20-21). למרות זאת, נראה, כי, כדפוס, הפיקוח של הנתבע על עבודתה של שוש, גם בנוגע לעניינים שכלל לא היה בסמכותה לטפל בהם (כגון מילוי הצעות ביטוח, מילוי הודעות על מקרי ביטוח), היה חלקי בלבד, ולעתים גם לא היה קיים כלל (ראו עדות הנתבע, בפרוטוקול, ע' 21; עדות שוש, בפרוטוקול, ע' 27). כל זאת נעשה, מבלי שלמבוטחים היתה דרך כלשהי לדעת, ששוש היא רק הפקידה, והנתבע הוא סוכן הביטוח (ראו, למשל, עדות שוש, בפרוטוקול, ע' 27). אך לא רק, שהנתבע לא ביצע את המוטל עליו, ולא פיקח על העבודה של הפקידה שלו, אלא שבמקרה זה, הנתבע אף מודה, שהפיקוח היה צריך להיות של הנתבעת עצמה, וזאת משום שסוכנות הביטוח שלו, לא היתה באותה עת סוכנות חיתום (פרוטוקול, ע' 21). לא הוכח, שפיקוח כזה נעשה, ולו ברמה המינימאלית ביותר. דוגמאות למחדלים נוספים בתפקוד הנתבעים ו/או נציגיהם בנוגע לטיפול בתובעים הם איבוד תיק הפוליסה המקורי, וחוסר וודאות ששוחזרו כל המסמכים הרלוונטיים שהיו בו (הצהרת ב"כ הנתבעים, בפרוטוקול, ע' 9), מילוי שתי הצעות ביטוח לקראת עריכת הפוליסה הראשונה (השוו ת/6 ות/6א), ועוד. בנוסף למחדלים "כלליים" אלה, היו מחדלים ספציפיים נוספים בתפקוד הנתבעים ונציגיהם, אך אלה נוגעים ישירות למחלוקות שבתיק זה, ויפורטו בהמשך פסק הדין. המחדלים שפורטו לעיל, הם רק דוגמאות, המעידות על רשלנות הנתבעים בטיפול בפוליסות של התובעים. גם אם למרבית המחדלים, אין השלכה ישירה על המחלוקות שבהן יש להכריע במקרה זה, לא ניתן להשתחרר מן הרושם, שלו היו הנתבעים ונציגיהם פועלים עפ"י סטנדרטים ראויים ועפ"י נהלי עבודה סבירים, ניתן היה למנוע חלק ניכר מן הטעויות שנעשו, גם בנוגע לנושאים הרלוונטיים לתביעה דנן, וכמו כן, ניתן היה להתגבר על חוסר הבהירות, הסובב את הנסיבות העובדתיות של מקרה זה. לא מן הנמנע, שהקפדה כזו, אף היתה מובילה, בסופו של יום, לכך שהתביעה דנן היתה מתייתרת. לאחר שנאמר כל שנאמר עד כה, נמשיך כעת לבסס את התוצאה, תוך התייחסות לנקודות ספציפיות. מי נהג ברכב: מאחר והנתבעים מתעקשים, גם לאחר הגשת תצהירו של מנחם קומר, כי לא הוכח שבנו של התובע, הוא שנהג ברכב בעת התאונה, אין בידי ברירה, אלא להתייחס לטענתם זו. טענה זו הועלתה, באופן מפתיע, בסיכומי הנתבעים, וזאת למרות שבפרשת ההוכחות נתקבל הרושם, שעניין זה כלל לא מצוי במחלוקת (עד להגשת הסיכומים, לא חזרו הנתבעים על ההכחשה הכללית שהעלו בסעיף 5א של כתב ההגנה), ולמרות שהנתבעים עצמם כותבים בסיכומיהם, תחת הכותרת "מבוא ועובדות מוסכמות", כי "התאונה אירעה בתאריך 16.6.03, בעת שנהג ברכב מנחם קומר, בנו של התובע". הנתבעים הוסיפו וטענו בסיכומיהם, שהיה על התובעים להעיד את מנחם קומר, כדי להוכיח שהיה לו רשיון נהיגה, וכדי להוכיח את ידיעתו בנוגע לנושאים שונים בנוגע להיקף הביטוחי שהיה (ראו סעיפים 5.2.1 ו- 5.2.1.8 של סיכומיהם). אומר, כי אף אלמלא הוגש מה שהוגש לאחר הגשת הסיכומים, מוטב היה לה לטענה זו שלא תישמע בהליכים אלה. זאת משום כך, שמיד לאחר קבלת ההודעה על התאונה, ביססה הנתבעת את התנגדותה לתשלום תגמולי ביטוח לתובעים, על הטענה, שברכב נהג נהג צעיר וחדש. טענה זו התבססה על המידע שנמסר לנתבעת מפי התובע, ולפיה בעת התאונה נהג ברכב בנו, מנחם קומר. אם התעוררו אצל הנתבעת ספקות בנוגע לאמיתות המידע הנ"ל, היה ראוי שתעלה אותם כבר באותו מועד. קבלת מידע זה מפי התובע, כאשר הוא פועל לטובתה (ופוטר אותה, כביכול, מתשלום תגמולי הביטוח), ואי קבלתו מפי התובע, כאשר הוא עשוי להזיק לה (להוביל לקבלת התביעה), הינה בלתי ראויה, ויש בה חוסר תום לב. לאחר שהוגש כל שהוגש, יש מקום לביקורת גדולה אף יותר. הצדדים הסכימו, כאמור, כי תצהירו של מנחם קומר יוגש, מבלי שייחקר עליו. הסכמה זו משמעותה, שהנתבעים מנועים מלטעון כנגד אמיתות הדברים שנכתבו בתצהיר, או כנגד מהימנות העד (ראו גם הדברים שהודגשו בסעיף 5.2.5.8 של סיכומי הנתבעים, בנוגע למשמעות ויתור התובעים על חקירת העדה הילה חדד על תצהירה). גם נסיונם של הנתבעים לטעון, שכאשר מנחם קומר מצהיר, שהתקשר לאביו, והודיע לו שעבר תאונת דרכים - לאחר דבריו הקודמים בתצהיר, בנוגע לכך, שאביו ביקש ממנו לקחת את הרכב לנסיעה בידיעה שהוא מבוטח - הוא אינו מתכוון לומר שנהג ברכב, הוא דחוק, ועל פניו, יש לדחותו. התובעים לא בקשו שינוי וצמצום של הכיסוי הביטוחי: את טענתם, לפיה הפוליסה המתוקנת הונפקה לפי דרישת התובעים, או מי מטעמם, מבססים הנתבעים בעיקר על המזכר, שנערך ע"י שוש ביום 13.5.03, שממנו עולה, כביכול, שהתובעים בקשו ממנה לצמצם את הכיסוי הביטוחי ולהחריגו לתובע בלבד. התובעים, כאמור, מכחישים מכל וכל את הטענה, כאילו המזכר הנ"ל נעשה על דעתם, ועפ"י בקשתם. מסתברת בעיניי טענת הנתבעים, שלפחות בשלב המוקדם שלקראת חידוש הפוליסה, היתה לתובעים התלבטות, איזו פוליסה לרכוש. כמו כן, מקובל עליי, כי את הפרטים שנרשמו במזכר לגבי התובע (גיל, מספר תעודת זהות, וותק בנהיגה), לא יכלה שוש לדעת מעצמה, וכי היא קיבלה נתונים אלה מהתובעים. גרסת התובעים, לפיה, מעולם לא ביקשו משוש לברר אפשרות של עריכת כיסוי ביטוחי מצומצם, מוחרג לנהג יחיד, ולא התעניינו באופציה כזו, נסתרה בראיות האובייקטיביות. התעניינות התובעים באופציות הביטוח השונות, אושרה ע"י התובע, בתשובותיו לשאלות 8א' ו 8ב' של השאלון (נ/1). התעניינות זו מקבלת חיזוק גם מהודעת החידוש מיום 30.4.03, שבה נרשם תחילה, שמתבקש כיסוי ביטוחי "לנהג יחיד בלבד בן 43", ולאחר מכן נמחקו מילים אלה, ונרשמו המלים "לכל נהג מגיל 17". התעניינות זו באה לידי ביטוי גם בפתקים ת/11 - ת/12, שבהם נרשמו ע"י שוש נתונים בנוגע לאופציות ביטוח שונות, ובמסמך ת/13, שהונפק ביום 1.5.03 (שאילתה בנוגע לדמי פרמייה במקרה שבו יוחרג הכיסוי לתובע בלבד). גם בגרסת התובע, בנוגע לאופן שבו הגיעו נתוניו לידי הפקידה, היו סתירות. תחילה טען, שאינו זוכר שאי פעם נשאל ע"י הפקידה שאלות בנוגע לנתונים הנ"ל, אך לא ידע להסביר, כיצד, אם כן, נודעו לה הפרטים הללו (פרוטוקול, ע' 7). לאחר מכן, שינה את גרסתו, ואמר, שהפרטים אכן נמסרו לה, עפ"י דרישתה, כדי לרשום אותו כבעל הרכב, אך לא ידע להסביר, מדוע פרטים אלה נתבקשו ממנו רק לקראת חידוש הפוליסה, ולא כבר בשלב עריכת הפוליסה הראשונה. מכל האמור לעיל עולה, שככל הנראה, בתחילה התלבטו התובעים איזו פוליסה לרכוש, או לכל הפחות התעניינו אצל הפקידה באופציות ביטוח שונות. ככל הנראה, במהלך התלבטות זו, גם נמסרו לשוש פרטיו של התובע. יחד עם זאת, בעצם העובדה שהתובעים התלבטו איזו פוליסה לרכוש, ואף התעניינו באופציות השונות, לא די כדי להוכיח, שבשלב מסוים, אכן בקשו לשנות את דעתם, ולסטות מהחלטתם הראשונית שנמסרה לשוש, ובקשו לרכוש פוליסה עם כיסוי ביטוחי מצומצם. הנתבעים לא הצליחו להצביע על שום ראיה כתובה (כגון חתימה על המזכר) או על אישור טלפוני, שיוכל ללמד, כי המזכר מיום 13.5.03 נערך לפי בקשת התובעים. אישור כזה אינו קיים בתיק, וזאת למרות שבתיק הביטוח, שהפקידה הביאה עמה לבית המשפט, נשמרו אפילו פתקים שונים, שרשמה במהלך הטיפול בתובעים. העובדה שעל המזכר מיום 13.5.03 לא מצוין על סמך מה נתבקש, היא תמוהה ביותר, במיוחד לאור העובדה שעל הודעת החידוש מיום 30.4.03, שבה ביקשו התובעים כיסוי "לכל נהג מגיל 17", כן הקפידה שוש לציין (תחת הרובריקה של "שם המבוטח"), שמדובר ב"פנייה טלפונית". בנסיבות אלה, לו אכן נערך המזכר מיום 13.5.03 על דעת התובעים, צפוי היה שגם בו תקפיד שוש לציין, כיצד נתבקש, או לפחות, כך ראוי היה שתנהג. יתרה מזו, אין מחלוקת כי רק יומיים לאחר המועד שבו נתבקש השינוי, כביכול, הגיע משה קומר לסוכנות, כדי לחתום על טופס הרשאה לחיוב חשבון. במועד זה, ניתן היה להחתים אותו על הצעת ביטוח חדשה, או, לכל הפחות, לבקש את אישורו וחתימתו למזכר מיום 13.5.03. גם חתימתו של משה קומר, על הרשאה לחיוב חשבון, שעליה כתוב 3,600, אינה יכולה, כשלעצמה, לסייע לנתבעים, וללמד על כך, שהתובעים ביקשו לצמצם את הכיסוי הביטוחי. כאמור, לא הוכח שמשה קומר היה מעורב במשא ומתן לקראת חידוש הפוליסה ותנאיה, ולא נסתרה טענת התובעים, לפיה מעורבותו הסתכמה בכך, שהוא זה שהיה אמור לשלם את דמי הביטוח שייקבעו. בנסיבות אלה, אין לזקוף לחובת התובעים את העובדה שמשה קומר חתם על טופס שעליו נרשמה פרמייה, המתאימה לכיסוי המצומצם (המוחרג לנהג יחיד), מבלי להתנגד, ולציין, שהתובעים מעוניינים בכיסוי המורחב דווקא, שכן סביר ביותר, שלא ידע מהם פרטי הפוליסה, שבעטיים הוא נדרש לשלם את הסכום הנ"ל דווקא. מהי הפוליסה שהיתה בתוקף ביום התאונה: גם לו הייתי משתכנע, שהפוליסה המתוקנת הונפקה עפ"י בקשת התובעים, עדיין לא היה בכך כדי להוביל לתוצאה שבה חפצים הנתבעים, שכן, מכלול הטעמים, שיפורטו להלן, כל אחד כשהוא לעצמו, ולא כל שכן, בהצטברם יחד, מובילים למסקנה, שבמקרה זה, ראוי לקבוע, שהפוליסה שהיתה בתוקף ביום התאונה, היא הפוליסה המקורית דווקא. המועד שבו הודיע התובע לנתבעת על התאונה: סעיף 26א לפוליסת הביטוח מחייב את המבוטח להודיע לחברת הביטוח על מקרה הביטוח, טלפונית ובכתב, מיד לאחר שנודע לו על כך (הפוליסה המלאה צורפה כנספח ג2 של נ/7). גרסת התובעים, לפיה התקשרו עוד ביום התאונה למוקד איילון ולסוכנות הביטוח, הוכחה בפירוט שיחות הפלאפון של התובע מאותו יום (נספח א' לכתב התשובה). הנתבעים אינם מכחישים, שהתובע התקשר למוקד איילון ביום התאונה, אך, לטענתם, המוקד משמש רק לצורך שליחת גרר למקום התאונה, והפניית המבוטח לשמאי או למוסך הסדר. כמו כן, אנשי המוקד אינם מעבירים את ההודעה על התאונה לגורם אחר כלשהו אצל הנתבעת, אלא אם כן, מדובר בגניבה, ואז מעביר המוקד הודעה למחלקת התביעות של הנתבעת. הנתבעים מתבססים גם על המסמך ת/5 שנרשם במוקד בנוגע לתאונה, ובו צוין רק, כי "המשטרה גוררת", וטוענים, שזה כל מה שמסר התובע בעניין התאונה (בנוגע לכל הנ"ל, ראו גם נ/4). במכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה, שיש לראות בהודעה הטלפונית שמסר התובע למוקד איילון ביום התאונה, הודעה מספקת לצורך עמידה בדרישת ההודעה הטלפונית, עפ"י סעיף 26א של הפוליסה. המספר שאליו התקשר התובע (מספר הטלפון של המוקד), פורסם בצורה בולטת וברורה על גב הפוליסה, ונרשם לגביו, שהמבוטח יכול להתקשר אליו במשך 24 שעות ביממה (גב הפוליסה הוגש במהלך הדיון מיום 7.11.05, כנספח לתצהיר המשלים של התובע). בכך יצרה הנתבעת מצג, כאילו ניתן להתקשר למוקד זה, בנוגע לכל העניינים שבין המבטחת למבוטחיה, ואין כל נפקא מינה לטענתה, שעפ"י נהליה הפנימיים (המורכבים למדי), מוקד זה מטפל בעניינים ספציפיים בלבד. מסקנה זו התחזקה אצלי לאחר שמיעת עדותה של ורד רוט, אשר העידה (ראו בפרוטוקול, ע' 17-18), שהנהלים הפנימיים הרלוונטיים של המוקד אינם כתובים, וכמו כן העידה, שכאשר מבוטח פונה למוקד איילון, ומודיע לו על מקרה הביטוח, נציג המוקד לא מסרב לדבר איתו, ולא מיידע אותו, שלצורך תביעה, אינו יכול להסתפק בהודעה למוקד בלבד, ועליו לפנות לסוכן הביטוח שלו, או לחברת הביטוח. ורד רוט העידה גם, שמבחינה טכנית, אין כל מגבלה לשלוח הודעה פנימית מהמוקד למחלקת החיתום לגבי ההודעה על התאונה, והנתבעת לא נתנה כל נימוק, מדוע המוקד אינו נוהג לעשות זאת. לא מצאתי לנכון לתת משקל לכך, שבהודעה ת/5 נרשם רק מה שנרשם, שכן לאור עדותה של ורד רוט, סביר, שהנציג רשם בהודעה רק את מה שהוא חשב לרלוונטי מבחינת המוקד, ולא את כל מה שנמסר לו בשיחה (שהיתה ארוכה יחסית, וארכה מספר דקות). האמור לעיל, מייתר את הצורך להכריע, מה נמסר ע"י התובע (או אביו) לנתבע, בשיחה הטלפונית שנעשתה גם לסוכנות ביום התאונה. סיכום ביניים: התובע הודיע טלפונית למבטחת על אירוע התאונה, מיד לאחר שהתרחשה, ועוד בטרם הונפקה הפוליסה המתוקנת. אמנם, עפ"י הפוליסה, נדרש המבוטח להודיע למבטחת על התאונה גם בכתב, ואין מחלוקת כי הודעה בכתב על התאונה נמסרה על ידי התובע לנתבעת רק ביום 25.6.03, אלא שבמקרה זה, אין לזקוף עובדה זו לחובת התובעים. במקרים אחרים, לא היה מועד ההודעה בכתב יוצר כל בעיה, שכן זו נמסרה לנתבעת ימים ספורים לאחר התאונה. במקרה זה, טוענת הנתבעת, שההודעה בכתב נמסרה לאחר הנפקת הפוליסה המתוקנת, ולפיכך, הפוליסה המתוקנת הוצאה בתום לב, ויש לראות אותה כפוליסה הקובעת. הנתבעת לא יכולה להיבנות מהמועד המאוחר של מסירת ההודעה בכתב, וזאת משום שמן הראיות עולה, שהודעה בכתב לא נמסרה, לא בשל אשמת התובעים, אלא בשל קשיים בלתי מוצדקים שהערימה שוש על התובע, כאשר ביקש לעשות כן. התובע העיד, שכבר ביום 17.6.03 הגיע לסוכנות, כדי למלא טופס הודעה על התאונה, אך הפקידה סירבה לאפשר לו לעשות כן, בטענה שאין כיסוי ביטוחי לתאונה. שוש לא הכחישה, שהתובע ביקר בסוכנות פעמיים לאחר התאונה, פעם אחת בלי הפוליסה, ופעם שנייה עם הפוליסה (פרוטוקול, ע' 39). עד עתה לא הובהר, על סמך מה, ומכוח איזו סמכות, סירבה שוש, אשר, כאמור, שימשה באותה עת פקידה בלבד, ולא היו לה סמכויות של סוכן ביטוח, ובוודאי שלא הסמכות להכריע האם יש לקבל או לדחות תביעות של מבוטחים, לאפשר לתובע למלא באותו מועד טופס תביעה. בנסיבות אלה, יש לראות ביום 17.6.03 את המועד הקובע לצורך מתן הודעה בכתב עפ"י דרישת הפוליסה, הגם שבפועל, הודעה כזו מולאה רק ביום 25.6.03. לקראת סיום חלק זה, ייאמר, שבהשתלשלות העניינים הנ"ל, יש גם כדי להסביר, מדוע, ביום 20.6.03, התאפשרה הנפקת הפוליסה המתוקנת, וזאת למרות, שבדרך כלל, מרגע שמוגשת תביעה לחברת הביטוח, מערכת המחשב חוסמת כל אפשרות לבצע שינויים בפוליסה, כולל בנוגע למועד הנפקת הפוליסה (עדות ירדנה שנק בע' 16). כתוצאה מכך, נדחית טענת הנתבעים, לפיה, העובדה שהמחשב לא מנע את הנפקת הפוליסה, מלמדת על כך שלא נמסרה הודעה. תאריך התחולה שנרשם על הפוליסה המתוקנת: אין מחלוקת, כי הפוליסה המתוקנת הונפקה לראשונה ביום 20.6.03, לאחר התאונה. למרות זאת, נרשם בה כי מועד תחולתה הוא 15.6.03, דהיינו, יום לפני קרות מקרה הביטוח. שוש העידה, שהתכוונה שהפוליסה החדשה תהיה בתוקף, ממועד תחילת חידוש הפוליסה (1.5.03), או לפחות מיום 13.5.03, היום שבו נתבקש השינוי (פרוטוקול, ע' 39). מועד אפשרי אחר לתחולה, שעשוי היה להתקבל, הוא מועד הנפקתה (20.6.03). בפועל, נקבע, שהשינוי יתחיל מיום 15.6.03 דווקא (מועד שלא נתבקש לא ע"י שוש, ובוודאי שלא ע"י התובעים). לקביעת מועד זה לא ניתן כל הסבר הגיוני (ראו גם עדות הילה חדד בסעיף 7 של תצהירה; עדות שוש, בפרוטוקול, ע' 37-39), ולאור המועד שבה הונפקה הפוליסה, קיים יותר מחשש סביר, שמועד שרירותי זה נרשם, לאחר שהנתבעת כבר ידעה על האירוע הביטוחי. השינוי שנעשה בפוליסה הוא מהותי, וראוי היה שייעשה בכתב: אין מחלוקת, שהגבלת הכיסוי הביטוחי, והחרגתו לנהג יחיד, מהווה שינוי מהותי בתנאי הפוליסה, ולפיכך, מן הראוי היה ששינוי זה ייעשה בכתב. הנתבע עצמו מסכים, שכך ראוי לנהוג, כאשר מדובר בשינוי מהותי, ואף העיד, כי, בדרך כלל, כאשר מדובר בשינוי מהותי, כך נהוג, אם כי, אישר, שלפעמים עושים שינוי על סמך בקשה בטלפון, וחותמים עליו מאוחר יותר (פרוטוקול, ע' 25). בנקודה זו, ראוי להפנות, שוב, לדברים שנאמרו על ידי לעיל, בסעיף 57 של פסק הדין. ההבדל בין דמי הביטוח: במזכר מיום 13.5.03 מצוין, כי הפרמייה שתיגבה מהתובעים בפוליסה המתוקנת תעמוד על סך של 3,600 ₪. משה קומר אף חתם על הוראה לחיוב חשבון בסכום זה. דא עקא, שבפוליסה המתוקנת שהופקה, לא עמדה הפרמייה על סכום של 3,600 ₪, ואף לא על סכום דומה לו, אלא נקבעו דמי ביטוח בסכום גבוה הרבה יותר של 5,171 ₪ (סכום הפרמייה המקורי, בניכוי 2,190 ₪ בגין השינוי; ראו גם בפרוטוקול, ע' 34-35). זאת מבלי שהתובעים קיבלו על כך כל הודעה ו/או נתנו אישור לכך, ואף מבלי שהפוליסה המתוקנת הומצאה להם (לעניין המצאת הפוליסות לתובעים, ניתן, לכל היותר, לקבל את גרסת הנתבעים, שהפוליסה המתוקנת נשלחה בדואר ע"י שוש, אלא שגם אם כך נעשה, ברור, שהפוליסה לא הגיע ליעדה, וזאת משום שנשלחה לכתובת השגויה שנרשמה עליה. מקובל עליי, שאם התובעים ביקשו לשנות את הכיסוי, ולצמצמו, הם עשו זאת רק בשל השיקול הכלכלי. בפועל, חייבה אותם הנתבעת בפרמייה הגבוהה בעשרות אחוזים, ממה, שאף לטענת הנתבעים, צויין בפני התובעים. משמעות הדבר היא, שהצעת התובעים לכיסוי מוגבל, תמורת סכום של 3,600 ₪, נדחתה, וגם בכך יש כדי להוביל למסקנה, שלא ראוי לתת תוקף לפוליסה המתוקנת (בעניין זה ראו גם האמור בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח נ' מנשה ישר, פ"ד מ"ט(2) 749, ע' 766, באשר לחובת חברת הביטוח ליידע את המבוטח ולקבל את הסכמתו להנפקת פוליסה שלא בהתאם להצעה, וכן הפסיקה הנוספת, שאליה הפנו התובעים בסיכומיהם). התובעים טוענים, כי לאחר התאונה שולמו על ידיהם דמי הביטוח מלאים, בסכום שנתבקש מהם בפוליסה המקורית, אשר העניקה כיסוי ביטוחי לתאונה (כמפורט לעיל, בסעיף 27 של פסק הדין). הנתבעים אינם מכחישים את תשלום הסכום הנ"ל, אך מסבירים, שבמשך זמן רב לא שולמה כל פרמייה, והפוליסה בוטלה. לאחר התשלום הנ"ל, אמנם הושבה הפוליסה לתוקף, אך מכיוון שהסכום ששולם היה גבוה מדמי הביטוח שנקבעו בפוליסה המתוקנת, הוחזר למבוטחת הסכום ששולם ביתר (כמפורט לעיל, בסעיף 34 של פסק הדין). כאמור, השתלשלות עניינים זו, אינה יכולה לחזק או להחליש את התוצאה שאליה הגעתי, וזאת משום שמדובר בהתנהגות, בדיעבד, של שני הצדדים. מחד גיסא, תשלום דמי הביטוח המלאים ע"י התובעים, נעשה לאחר התאונה, כאשר היה להם אינטרס ברור שתחול הפוליסה המקורית, ומאידך גיסא, גם החזר ההפרש ע"י הנתבעת, נעשה לאחר מועד התאונה (ואף לאחר תחילת ההליכים בתביעה דנן), כאשר היה לה אינטרס ברור, שתחול הפוליסה המתוקנת. הסכום שצריכים הנתבעים לשלם לתובעים: בכתב התביעה המקורי (שהוגש ב-15.1.04) עתרו התובעים לפסיקת סך 105,322 ₪, לאותו מועד, המורכב מתגמולים בגין שווי הרכב, נכון למועד התאונה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ובסה"כ נכון ליום הגשת התביעה 102,942 ₪, שכ"ט שמאי בסך 1,180 ₪, ותשלום בגין חילוץ הרכב ממקום התאונה, גרירה ואחסנה בסך 1,200 ₪. בהמשך, בכתב התביעה המתוקן, עתרו גם לתשלום נוסף בשל פריסת החוב מול חברת אלבר, שאותו העמידו בסיכומיהם (בסעיף 16) על 10,857 ₪. התובעים עתרו גם לסעדים נוספים: לחיוב הנתבעים בריבית מיוחדת, בשעור המירבי שניתן לחייב בו מכח סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, ולחיובם בפיצוי עבור נזק שאינו נזק ממון. את הטענות לעניין ריבית מיוחדת ולעניין נזק לא ממוני העלו התובעים בסיכומיהם בשפה רפה למדי (במסגרת סעיף 125 של הסיכומים, שכל כולו מחזיק פחות משש שורות), ואם בכך לא די, הרי שהסכום הכולל שהם עותרים לו (בסעיף 127 של הסיכומים), המסתכם ב-130,103 ₪, אינו כולל ריבית כנ"ל או פיצויים כנ"ל, כפי שעולה בבירור, מהתדפיס שצורף כנספח א' לסיכומים, אשר בו מפורט החישוב שהביא לסכום הנ"ל. נדון להלן, במה שעומד על הפרק. תשלום בגין שווי הרכב ושווי השרידים: הנתבעים לא חלקו על הסכומים הנקובים בחוות דעת השמאי, הן לעניין שווי הרכב, הן לעניין שווי השרידים (פרוטוקול, ע' 2). עפ"י קביעת השמאי (נספח ד' לתצהיר התובע), שווי הרכב, נכון ליום 1.6.03, עמד על 102,000 ₪, ושווי השרידים הוא 8,160 ₪. יש לדחות את טענת הנתבעים, לפיה זכאים התובעים לשווי הרכב בניכוי שווי השרידים. זאת לאור האמור בסעיף 5 לפוליסה, שם נקבע, כי במקרה של אובדן גמור ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח, ובתמורה לכך, יועברו אל המבטח כל זכויות המבוטח ברכב (מה גם שמנספח א' שצורף לסיכומי התשובה של התובעים עולה, שהנתבעים פנו אליהם בבקשה לקבל את מיקום שרידי הרכב, ככל הנראה לצורך קבלת השרידים ומכירתם). במקרה זה, הנתבעים גם אינם זכאים לניכוי דמי השתתפות עצמית, וזאת בהתאם להוראה שנקבעה בסעיף 23א של הפוליסה, לפיה, במקרה של נזק גמור לרכב, לא תנוכה השתתפות כזו, אשר אושרה גם בעדותה של ירדנה שנק. תשלום בגין שכ"ט השמאי: הנתבעים טוענים, שאין לפצות את התובעים על תשלום שכ"ט השמאי, וזאת משום שהקבלה על תשלום זה, צורפה רק לכתב התביעה, ולא הוגשה כראיה, בדרך של צירופה כנספח לתצהירים או בדרך אחרת (סעיף 1 בע' 15 לסיכומים). במכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה, כי אין בטענה זו כדי להצדיק שלילת הוצאה זו מן התובעים, כאשר אין מחלוקת, שהתובעים קיבלו חוות דעת של שמאי, והאמור בחוות הדעת שערך, נתקבל גם ע"י הנתבעים, וכאשר שכר השמאי שבו מדובר אינו חריג ואינו מעורר חשש שאינו משקף את מה ששולם לשמאי בפועל. תשלום בגין חילוץ הרכב, גרירתו, ואחסונו: התובעים צירפו חשבונית בנוגע להוצאות גרירה ואחסון של המכונית לאחר התאונה, בסכום כולל של 1,200 ₪ ששולם (נספח ב' לתצהיר התובע). התובעים לא נשאלו ולא נחקרו על הצורך באחסון הרכב. הנתבעים לא ביררו לכמה זמן אוחסן הרכב, ומה עשו התובעים כדי להקטין את נזקם בעניין זה. טענה בדבר חוסר צורך, כביכול, באחסון הרכב לאחר התאונה, עלתה ע"י הנתבעים רק בסיכומיהם, ודי בכך כדי שלא לקבלה. יש אפוא לחייב את הנתבעים גם בקשר להוצאה זו. תשלום בגין פריסת החוב לאלבר: הנתבעים טוענים, שהנזק שנגרם לתובעים מול חברת אלבר, הוא נזק תוצאתי, המוחרג בסעיף 18ב(1) של הפוליסה, ולפיכך, הם פטורים מלשלמו. צודקים התובעים בטענתם, שהנתבעים טועים, כאשר אינם מבחינים בין נזק תוצאתי, הכלול במסגרת הפוליסה (שאותו פטורים הנתבעים מלשלם), ובין נזק תוצאתי, שנגרם למבוטח כתוצאה מהתנהגות חברת הביטוח לאחר קרות מקרה הביטוח (שבגינו נדרשת חברת הביטוח לפצות את המבוטח, מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). לעניין זה, אין לי אלא להפנות לדברי בית המשפט העליון בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' גרשון הובלות בע"מ, תקדין-עליון 2006(4), 64, פסקה 69 (אשר צוטטו ע"י התובעים, בע' 3-4 של סיכומי התשובה שלהם). במקרה דנן נגרם הנזק, כתוצאה מאי תשלום תגמולי הביטוח במועדם. התובעים, במטרה להקטין את נזקם, באו בדברים עם חברת אלבר, וכתוצאה מכך הגיעו עמה להסכם בנוגע ליתרת התשלומים שהיו חייבים לשלם לה במסגרת עסקת הליסינג. למרות כל מאמציהם, נגרם להם נזק, אשר אותו העמידו על הסכום של 10,587 ₪. לא מקובלת עלי גם טענת הנתבעים, לפיה מדובר בנזק רחוק, שלא יכלו לצפותו (סעיף 2 לסיכומי התשובה לתשובה), שהרי במקרה זה, גם עסקת הליסינג לרכישת הרכב מחברת אלבר, וגם הפוליסה, נרכשו בסוכנות נירגד, הנמצאת בבעלות הנתבע. עד לסיכומיהם, הנתבעים לא כפרו בסכום של 10,587 ₪, כשלעצמו, ולאור כל האמור לעיל, עליהם לשאת גם בנזק זה במלואו. ריבית מיוחדת מכח סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח ונזק לא ממוני: למרות התוצאה אליה הגעתי, וחרף כל שנאמר במסגרת פסק דין זה עד כה, איני סבור שמקרה זה הוא מסוג המקרים, שבהם יש לחייב את המבטחת בתשלום ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק, או בפיצויים בגין נזק לא ממוני. למעשה, די לעניין זה במה שנאמר לעיל, בסעיף 76. עם זאת, גם לגופו של עניין, אין הצדקה לחיובים כאלה. בסמוך לאחר קרות התאונה היו בידי הנתבעת שתי פוליסות ביטוח, השונות בהיקף הביטוחי המצוין בהן, והמחלוקת שהיתה לה עם התובעים בנוגע לשאלה מהי הפוליסה הקובעת, היתה מחלוקת, אשר ניתן לקבל, שדרשה בירור והכרעה בנוגע למה שאירע (מחלוקת עובדתית), ובנוגע לשאלה אם יש או אין כיסוי ביטוחי לאירוע (מחלוקת משפטית). מכל מקום, אין נכנסים לגדר המקרים שבהם תוצדק ריבית מיוחדת כנ"ל, ודי בחיוב בריבית החוקית הרגילה. במכלול הנסיבות, גם אין הצדקה לחיוב בפיצויים בגין נזק לא ממוני. למי יש לשלם את הסכומים הנ"ל: בסיכומיהם, העלו הנתבעים טענה, לפיה, את הסכומים שיחוייבו בהם יש להעביר לאלבר ולא לתובעים (סעיף 8.3 לסיכומים). לאור האישור שצירפו התובעים לסיכומי התשובה, בדבר הסרת השעבוד לאלבר (נספח ג' לסיכומי התשובה), מתייתר הדיון בטענה זו, וברור, כי את תגמולי הביטוח יש להעביר ישירות לתובעים. סוף דבר: כאמור, התביעה מתקבלת, מכל שנקבע עולה, כי על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים את סכום התביעה, דהיינו, 105,322 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (15.1.04), וכן את הסך 10,857 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מ-7.11.05, שהוא מועד התצהיר המשלים, שהוגש לעניין זה (ת/2). בנוסף לסכומים הנ"ל, ישלמו הנתבעים לתובעים שכ"ט עו"ד, בסך 20,000 ₪, בצירוף מע"מ, וכן את הוצאות המשפט.משפט תעבורהרכבביטוח רכבפוליסהנהג חדשאובדן גמור (טוטאלוס)ביטוח מקיףנזק לרכב