פסק דין 1. זה ערעור על החלטת ועדת הערר לתכנון ולבנייה מחוז ירושלים (להלן - "ועדת הערר") שניתנה ביום 2.5.2000, אשר אשררה את פעולותיו של עו"ד דיבון "לעצם הגשת העררים של העוררים הנוספים" והורתה על "צירוף עוררים 6 עד 48 כעוררים לערר". 2. ביום 28.5.96 פורסם בילקוט הפרסומים דבר אישורה של תכנית מתאר מקומית 2005/6ב אשר חלה על רמת בית הכרם. סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1985- קובע: "(א) נפגעו על-ידי תכנית, שלא בדרך של הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200. (ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה". ביום 27.5.99, הוא היום האחרון לתקופת ההתיישנות להגשת התביעה, הוגשה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים - היא המערערת בהליך זה (להלן - "הועדה המקומית" או "המערערת") - תביעת לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, בגין ירידת ערך מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית, בסכום של 12,000,000$. התובעים בתביעה זו היו, כעולה מהתביעה עצמה, התובעים הבאים: 1) בניין ירושלים (אגודת משתכנים) בע"מ, חב' מס' 51-088914-0; ו/או 2) ליביו פלר, ת"ז 2709880; ו/או 3) דינה פרין, ת"ז 5292846; ו/או 4) חברת לארין בע"מ, חב' מס' 51-068301-4; ו/או 5) ציון פמיני, ת"ז 4332035; ו/או 6) כל יתר אלה שהיו ביום תחילתה של התוכנית הבעלים של החלקות 15, 16 ו- 17 בגוש 30337 והחלקות 7, 11, 12, 18, 20, 29, 64, 65, 66, 72, 74, 76, 78, 80, 82 ו- 88 בגוש 30338 (להלן - "החלקות"). התביעה הוגשה באמצעות עורך-דין דיבון, אך לכתב התביעה לא צורפו יפויי-כוח מאף אחד מהתובעים. במהלך הדיון בועדת הערר, התברר שביום הגשת התביעה היו בידי עו"ד דיבון יפויי-כוח מהעוררים 1, 2 ו5- (הם המשיבים 1, 2 ו5- בערעור זה) בלבד. ביום 30.8.99 הגישו העוררים לועדת הערר ערר כנגד דחיית התביעה על-ידי הועדה המקומית. הועדה המקומית אמנם לא הודיעה על דחיית התביעה ואפילו לא דנה בתביעה. אולם, לטענת העוררים, על-פי סעיף 198(ד) לחוק התכנון והבניה, משלא החליטה הועדה המקומית בתביעה בתוך 90 יום מיום הגשתה, יש לראות באי מתן ההחלטה כדחיית התביעה, ועל כך הוגש הערר. העוררים, כעולה מכתב הערר, הם אותם תובעים אשר הגישו את התביעה לוועדה המקומית. ביום 12.10.99 הגישו העוררים לועדת הערר בקשה לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית. בקשה זו נדחתה על-ידי ועדת הערר ביום 8.2.2000. ביום 29.11.99 הגישה המערערת לועדת הערר בקשה למחוק על הסף את העררים של העוררים 2, 4 ו6-, בשל כך שמטעמם של עוררים אלה לא הוגש יפוי-כוח. מאוחר יותר חזרה בה המערערת מבקשת המחיקה נגד העורר 2 (אשר הוברר כי נתן לעו"ד דיבון יפוי-כוח קודם להגשת התביעה) ונגד עורר 4, אשר המציא יפוי-כוח לפני ה - 29.11.99 - הוא המועד בו הגישה המערערת בקשתה למחוק את העררים על הסף. ביום 14.3.2000, לאחר הגשת בקשת המחיקה, הגיש ב"כ המשיבים לועדת הערר רשימת מתוקנת של עוררים. ברשימה זו נכללו, בנוסף על העוררים 5-1, 43 עוררים נוספים (עוררים 48-6) אשר לא נמנו על התובעים והעוררים המקוריים ואשר נתנו לעו"ד דיבון יפויי-כוח במועדים שונים החל מיום 7.12.99 ועד ליום 12.3.2000 (זאת בנוסף על עוררים אחרים (52-49) שאת הבקשה לצירופם הועדה דחתה). עוררים אלה (48-6) יכונו בהמשך "התובעים הנוספים"). המערערת התנגדה לצירופם של התובעים הנוספים ועמדה על בקשתה למחוק את עררם של כל התובעים אשר לא נתנו לעו"ד דיבון יפויי-כוח עד למועד הגשת התביעה (למעט העורר 4, אשר נתן יפוי-כוח כזה לאחר הגשת התביעה אך לפני הגשת בקשת המחיקה). ועדת הערר, בהחלטתה מיום 2.5.2000, דחתה את ההתנגדות ואת הבקשה למחיקת הערר. הועדה קבעה בהחלטתה: "התוצאה היא מכל האמור לעיל, כי אנו סבורים כי יש לאשרר את פעולות עו"ד דיבון לעצם הגשת הערר של העוררים הנוספים, ומורים על צירוף עוררים 6 עד 48 כפי שנתבקשנו ביום 14.3.2000 כעוררים בערר". בנימוקי ההחלטה קבעה הועדה, בין היתר, כי: • התקנות המסדירות ערר זה הן תקנות התכנון והבנייה (סדרי הדין בועדות ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק), התשנ"ח1997-, אולם מאחר ותקנות אלה אינן מאזכרות את נושא יפויי הכוח, וזאת לא כבתקנה 472 לתקנות סדרי הדין האזרחי, נשלט הנושא על-ידי חוק השליחות, כשהסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 6 לחוק זה; • פעולתו של עו"ד דיבון בהגשת התביעה והעררים אושרה על-ידי התובעים הנוספים בדיעבד. לפיכך, על-פי סעיף 6(א) לחוק, יש לראות את ההליך כולו - הגשת התביעה והגשת העררים - כהליך שבוצע בהרשאה מלכתחילה; • אין לקבל את הטענה, לפיה אין תחולה במקרה זה לאישור בדיעבד, הואיל ובינתיים התביעה התיישנה, ועל כן יש לראות את המערערת, על-פי סעיף 6(א) לחוק השליחות, כ"אדם אחר" שרכש קודם לאישור (בדיעבד) זכות בתמורה ובתום לב. זאת, להשקפת הועדה, הן מהטעם שהמערערת אינה בגדר "אדם אחר" כמשמעו באותו סעיף, והן מהטעם שאין לראות את המערערת כמי שרכשה את זכותה (זכות ההתיישנות) בתמורה ובתום לב; • אין לראות בבקשת המחיקה שהגישה המערערת לועדת הערר כ"חזרה מן הפעולה" במשמעותו של מונח זה בסעיף 6(ב) לחוק השליחות, ואין לקבל את הטענה, שבקשת המחיקה מונעת את האישור בדיעבד. זאת, משום שסעיף 6(ב) לחוק אינו חל על פעולה חד- צדדית כגון הגשת תביעה, אלא על פעולות דו- צדדיות בלבד. על החלטה זו נסב הערעור. 3. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על פרשנותם של סעיפים 6(א) ו- 6(ב) לחוק השליחות ותחולתם על המקרה הנוכחי. 4. סעיף 6(א) לחוק השליחות קובע: "פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור". 5. בהקשר לסעיף זה נחלקו הצדדים בשאלות הבאות: א. האם המערערת היא בגדר "אדם אחר" כמשמעו בסעיף זה; ב. האם החסינות מפני הגשת תביעה עקב חלוף תקופת ההתיישנות, היא בגדר "זכות" כמשמעה באותו סעיף; ג. האם זכות ההתיישנות היא זכות שנרכשה על-ידי המערערת בתמורה ובתום לב; ד. האם דינו של האישור בדיעבד, במקרה זה שבו האישור ניתן לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, כהרשאה מלכתחילה. 6. בהתייחס לשאלה הראשונה - האם המערערת היא בגדר "אדם אחר" כמשמעו בסעיף זה - קבעה הועדה בהחלטתה: "הסיפא של סעיף 6(א) הנ"ל, לעניות דעתנו, אינה חלה במקרה דנן, שכן אדם אחר לא רכש כל זכות בתמורה. נציין כי המילים "אדם אחר" אינו המשיבה דנן. ומשום כך ניתן לאשרר פעולה שנעשתה בדיעבד וזאת בכפוף לסעיף 6(ב) לחוק". הועדה לא פירשה מדוע, לדעתה, לא ניתן לראות במערערת "אדם אחר" על-פי סעיף 6(א) לחוק. 7. לדעתי אין לקבל פרשנות זו, ואינני רואה סיבה מדוע לא תיפול המשיבה בגדרו של "אדם אחר" כמובנו בסעיף זה. זו דעתו של פרופ' א. ברק הקובע בנושא זה בספרו: חוק השליחות (הוצאת נבו, תשנ"ו - 1996): "שאלה יפה היא, אם ניתן להרחיב את הוראת הסיפא של ס"ק (א) בדרך שתעניק הגנה גם לצד השלישי עצמו. ... מבחינה פרשנית סובל ס"ק (א) סיפא פירוש זה. "אדם אחר" משמעו לפי המבנה של ס"ק (א) כל אדם זולת האדם המאשר בדיעבד עצמו". (כרך א', עמ' 807). אמנם, כפי שמציין ב"כ המשיבים, בהמשך חיבורו מציין פרופ' ברק, כי "אפילו נפעיל את הגנת החוק על הצד השלישי עצמו, פועלת הגנה זו בגבולות צרים ביותר" (עמ' 808). אולם הצרת גבולותיה של ההגנה, כפי שעולה מהאמור באותו פרק, אין לה משמעות בהקשר שלפנינו. 8. השאלה השנייה היא האם חסינות מפני תביעה מכוח התיישנות היא בגדר "זכות" כמשמעה בסעיף 6(א) לחוק השליחות. 9. בנושא זה לא ברור מהחלטת הועדה, האם שלילת תחולתו של סעיף 6(א) נובעת, לדעת הועדה, רק מכך שהמערערת איננה "אדם אחר" לפי אותו סעיף. או, אפילו היתה "אדם אחר", אין ההתיישנות בגדר "זכות" כמשמעה באותו סעיף. או, אפילו מהווה ההתיישנות "זכות", אין זו זכות שנרכשה בתמורה או בתום לב. גם ב"כ המשיבים לא נקט בנושא זה עמדה חד משמעית בסיכומיו (סעיף 4 לסיכומים). 10. מכל מקום אני סבור, שגם חסינות מפני הגשת תביעה עקב התיישנות הנה בגדר "זכות" כמשמעה בסעיף 6(א) לחוק, הגם שמדובר בזכות דיונית ולא בזכות מהותית. כך עולה מדבריו של פרופ' ברק בספרו: "דומה כי הביטוי "זכות" בס"ק (א) מחייב פירוש מרחיב. הוא צריך לכלול לא רק "זכות" שכנגדה עומדת "חובה", אלא גם חסינות, כוח וחירות. זוהי הגישה הכללית בחוק השליחות לפירוש המלה "זכות" ולפירוש מלים הנגזרות ממנה ואין כל סיבה לסטות ממנה במסגרתנו. לכן אם פלוני רכש בתמורה ובתום לב חסינות מפני אחריות, עשויה הגנת החוק להשתרע עליו". (עמ' 810-811). 11. השאלה הבאה היא האם חסינות מפני תביעה עקב התיישנות היא זכות שנרכשה על-ידי המערערת "בתמורה ובתום לב". 12. לעניין זה, מקובלת עלי טענת המשיבים כי זכות ההתיישנות היא זכות הקבועה בדין ואין לראותה כזכות הנרכשת בתמורה. כך נפסק בע"א 602/82 יורשי עומר כליל עובדאללה אבו-ניע נ' מרגלית מנדלבאום, (פ"ד לז(3) 281), בהתייחס לאישור בדיעבד, אשר ניתן לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, לפעולת הממונה הירדני על נכסי אויב: "...ניתן לדעתי לראות את פעולתו של הממונה הירדני בהגשת ההתנגדות לפקיד ההסדר כפעולתו של אדם שפעל כשלוחן של התובעות ללא הרשאה מהן. אולם משאישרו התובעות בדיעבד את הפעולה ששמרה על זכויותיהן, הרי שאישור זה כמוהו כאישור מלכתחילה (סעיף 6(א) לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965, כשבמקרה זה לא נפגעה מכך "זכות שרכש אדם אחר בתום לב ובתמורה לפני האישור". (סעיף 16 לפסק הדין של כב' השופט גולדברג). כך עולה גם מספרו של פרופ' ברק: "... כדי לזכות בהגנת החוק צריכה הזכות להירכש בתמורה ובתום לב. בכך צומצמה הגנת החוק צמצום ניכר. זכויות שלא נרכשו בתמורה ובתום לב, כגון זכויות סטטוטוריות שהדין מטיל בהתמלא תנאים מסוימים, אינן מוגנות". (עמ' 812). 13. השאלה האחרונה לגבי סעיף 6(א) לחוק, העולה בהקשר שלפנינו, היא האם דינו של אישור בדיעבד, אשר ניתן לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, כדין הרשאה מלכתחילה. המצב המשפטי בסוגיה זו איננו חד משמעי. 14. על-פי לשונו של סעיף 6(א) לחוק, דינו של אישור בדיעבד כהרשאה מלכתחילה, זאת למעט במקום שהאישור בדיעבד עשוי לפגוע בזכות שנרכשה בתמורה ובתום לב. לאור המסקנה דלעיל, לפיה התיישנות אינה בגדר זכות הנרכשת בתמורה, עולה, לכאורה, שהוראת הסעיף חלה גם במקום שבו חלפה תקופת ההתיישנות קודם למתן האישור בדיעבד. 15. כך עולה, לכאורה, גם מפסק הדין בע"א 602/82 הנזכר לעיל, שבו הכשיר בית המשפט אישור בדיעבד שניתן לאחר חלוף תקופת ההתיישנות כהרשאה מלכתחילה. אולם, פסק-דין זה לא דן באופן ישיר בסוגייה שלפנינו, ומכאן שספק אם ניתן לראות בו משום הלכה מחייבת לגבי הנושא שלפנינו. 16. פרופ' ברק סבור, מאידך, שהעיקרון לפיו "אישור בדיעבד כהרשאה מלכתחילה" כפוף, בנוסף על הסייגים המנויים בחוק באופן מפורש (רכישת זכות בתמורה ובתום לב והסתלקות הצד השלישי מהפעולה קודם לאישור), למגבלות נוספות, המתבקשות מהשוני שבין הרשאה מראש לבין האישור בדיעבד. מגבלות אלה, כפי שעולה מספרו של פרופ' ברק, משקפות את העיקרון לפיו יש לבחון את היקף התחולה הרטרואקטיבי של האישור בדיעבד בהתאם לתכלית החוק או החוזה הנוגע לעניין. למשל, על-פי הדוגמא המובאת בספרו, כאשר נקבע בחוזה מועד לביצוע קיבול של ההצעה, נפקותו של אישור בדיעבד לפעולתו של שלוח חסר סמכות שנעשה לאחר תום המועד החוזי לביצוע הפעולה, לא יקבע על-פי דין השליחות (לפיו אישור בדיעבד כהרשאה מלכתחילה), אלא על-פי תכליתו של החוזה (או הדין, במקום שבו מדובר על הוראת דין). בין מגבלות אלה מונה פרופ' ברק גם את נושא ההתיישנות: "... אישור בדיעבד אינו כהרשאה מראש לענין דין ההתיישנות. ההתיישנות של דין האישור בדיעבד היא מיום האישור בדיעבד ולא מיום הפעולה המשפטית נשוא האישור בדיעבד". (עמ' 800). 17. ספק בעיני אם קביעת התחולה של האישור בדיעבד אשר נעשה לאחר תום תקופת ההתיישנות, צריך שתיגזר מדין ההתיישנות. שהרי דין השליחות קובע לעניין זה מבחן כללי המכפיף את תחולתו של האישור בדיעבד לטיבה של הזכות הנפגעת על-פי המבחנים הקבועים בחוק השליחות: רכישת הזכות בתמורה ובתום לב. משלא התקיימו בזכות שבה מדובר - במקרה זה חסינות מפני תביעה עקב חלוף תקופת ההתיישנות - תנאי חוק השליחות (רכישת הזכות עבור תמורה), ספק בעיני אם דין השליחות צריך לסגת מפני דין ההתיישנות, תוצאה אשר תקנה לזכות ההתיישנות עדיפות על פני זכויות אחרות, הנדחות מפני דין השליחות. 18. ואולם, גם אם יקבע שדין השליחות צריך שייסוג, לאור תכליתו של חוק ההתיישנות, מפני דין ההתיישנות, ספק בעיני אם תוצאה זו תחול גם על המקרה שלפנינו. זאת, משום שתכליתו של דין ההתיישנות על-פי חוק ההתיישנות, אינה זהה, בהכרח, לתכליתו של דין ההתיישנות המיוחד הקבוע בחוק התכנון והבנייה. שכן תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק התכנון והבנייה ניתנת להארכה על-פי שיקול דעתו של שר הפנים, בניגוד לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, שאינה ניתנת להארכה, בהקשר דומה נאמר בספרו של זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהד' שביעית, בעריכת ד"ר ש. לוין, כי אישור בדיעבד יכול שיגבר גם על מועדים הקבועים בחוק, ככל שמדובר במועדים הניתנים להארכה: "סעיף 6(א) לחוק השליחות, תשכ"ה1965-, קובע שאם פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך, יכול אותו אחר לאשר את הפעולה בדיעבד, ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה. אחרי היסוסים במשך פרק זמן פסקו בתי המשפט לבסוף, כי מעשיו של עורך-דין שנעשו בלי הרשאה ניתנים לאישור, ואישור שניתן, תוקפו למפרע... . אך כאשר עלתה אותה שאלה לגבי ערעור, הורה בית המשפט העליון, כי דין הערעור שונה מדין בקשת רשות להתגונן, הואיל והערעור טעון הגשה תוך מועד קצוב בתקנות, והמועד אינו ניתן להארכה, ואילו המועד להגשת הבקשה ניתן להארכה. אישור בדיעבד של ערעור אשר הוגש ללא הרשאה היה למעשה, כך פסק בית המשפט, מרוקן מתוכנן את התקנות הקוצבות מועד להגשת הערעור. (ע"א 192/51, פס"ד ו' 609), ואולם עכשיו מסמיכה תקנה 528 את בית המשפט להאריך כל מועד - ומועד הערעור בכלל זה - ובכך עבר הטעם להבחנה בין ערעור ובין פעולות אחרות". (עמ' 220). משמע, לפי רציונל זה, האישור בדיעבד לא יחול לגבי התקופה שקדמה למועד האישור, במקום שמדובר בתקופה שאינה ניתנת להארכה. הואיל ותקופת ההתיישנות לפי חוק התכנון והבנייה ניתנת, בניגוד לתקופת ההתיישנות על-פי חוק ההתיישנות, להארכה על-ידי שר הפנים, עשויה ההתיישנות לפי חוק זה, בניגוד להתיישנות לפי חוק ההתיישנות, להדחות מפני דין השליחות. 19. לאור כל אלה, לא הייתי שולל במקרה זה את התחולה הרטרואקטיבית של האישור בדיעבד, רק משום שזו עשויה להביא להארכת תקופת ההתיישנות. 20. סעיף 6(א) לחוק השליחות קובע: "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על האישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו". 21. במקרה שלפנינו, הגישה המערערת את הבקשה למחיקת העררים של משיבים 48-6 קודם לאישור בדיעבד, והשאלה היא האם יש לראות בבקשה זו משום חזרה מן הפעולה לפי סעיף 6(ב) לחוק. 22. ועדת הערר סברה שאין בסעיף זה כדי למנוע את האישור בדיעבד של הגשת העררים והתביעות. הטעם לכך, כלשונה של הועדה הוא: "סעיף 6(ב) אנו סבורים כי אינו יכול לחול על פעולה משפטית חד-צדדית אלא על פעולה דו-צדדית ועל כן סעיף 6(ב) לדעתנו אינו חל כאן". ובהתייחס לבקשת המחיקה שהגישה המערערת, קבעה הועדה: "כמו כן אנו סבורים כי אין לראות את בקשת המחיקה על הסף של המשיבה כהסתלקות מפעולה על-פי סעיף 6(ב) לחוק השליחות". הועדה לא הסבירה מדוע לדעתה חל סעיף 6(ב) רק על פעולה דו-צדדית ואינו חל על פעולות חד-צדדיות. כן לא הסבירה הועדה מדוע אין לראות בבקשת המחיקה כהסתלקות מפעולה על-פי סעיף 6(ב) לחוק. למעשה, הטעם היחיד בו תמכה הועדה את פרשנותה הוא טעם מעשי, לפיו: "אישרור יפוי-כוח בדיעבד, הינו עניין של יומיום בבתי המשפט, ובמקרה דנן אינו צריך להוות חריג לכך. יתירה מכך, מספר פסקי דין שאוזכרו בפנינו כמו 380/64 סלע נ' סלע י"ט (1) עמ' 37 וכן ע"א 602/82 אבו ניע ואחרים נ' מנדלבאום ואחרים ל"ז (3) עמ' 281 וכן ע"א 55/67 קפלן ואחרים נ' מדינת ישראל ואחרים כ"א (2) 718, מלמדים, כי ניתן לאשרר פעולות שכאשר נעשו, לא היה יפוי-כוח ואושררו לאחר מכן". לטעמים אלה, שאינם נוגעים באופן ישיר לשלילת התחולה של סעיף 6(ב) על פעולות חד-צדדיות, אתייחס בהמשך. 23. השאלה הראשונה העולה לגבי סעיף 6(ב) בהקשר שלפנינו, היא האם זה חל רק על פעולה דו-צדדית ואינו חל על פעולה חד-צדדית. 24. דומה שהטעם אשר יכול להסביר את ההשקפה לפיה סעיף 6(ב) אינו חל על פעולה חד-צדדית, הוא שחזרה מפעולה, יכול שתעשה רק על-ידי מי שהסכמתו היתה תנאי לביצועה. מכאן שפעולה חד-צדדית "המשתכללת על-ידי הבעת רצון של בעליה, בלא צורך בהסכמה של הזולת" (פרופ' ברק, שם, בעמ' 396) איננה פעולה שמי שהסכמתו אינה נדרשת לביצועה יכול לחזור בו ממנה. 25. אינני מקבל נימוק זה. לעניין זה, יש לזכור שהעובדה שביצועה של הפעולה החד-צדדית אינו מותנה בהסכמתו של הצד האחר, אין משמעה שאותו "אחר" אינו עשוי להיפגע מהפעולה. על רקע זה אני סבור, ש"חזרה מן הפעולה" יכול שתבוא לידי ביטוי בהודעה של אותו אדם אחר אשר היה צד לפעולה, כגון הנתבע שכנגדו הוגשה התביעה, כי הוא אינו רואה עצמו קשור לפעולה שנעשתה בהעדר סמכות. לאור כך, אין גם לראות מדוע לא יוכל מי שעשוי להיפגע מפעולה חד-צדדית להתנגד לפעולה, כאשר זו מתבצעת על-ידי מי שלא הוסמך לכך כדין, ומדוע לא יהא בהתנגדות כזאת, בדומה להתנגדות לפעולה דו-צדדית, כדי לחסום את האישור בדיעבד של הפעולה. 26. זו המסקנה העולה מספרו של פרופ' ברק, הסבור כי דין האישור בדיעבד לפי חוק השליחות חל הן על פעולה חד-צדדית והן על פעולה דו-צדדית: "כללי האישור בדיעבד חלים על פעולה משפטית, בין אם זו פעולה משפטית חד-צדדית (כגון, מתן הודעת פינוי) ובין אם זו פעולה משפטית דו-צדדית (כגון חוזה). ההבחנה המקובלת במספר שיטות משפט בענין האישור בדיעבד, בין פעולות חד צדדיות לבין פעולות דו-צדדיות, לא התקבלה על דעת המחוקק הישראלי". (עמ' 722). לעניין החזרה מן הפעולה על-ידי נתבע המעורר טענת העדר הרשאה, סבור פרופ' ברק: "בדומה בדוגמת התביעה שהבאנו, אם המשיב או המערערת מעוררים טענת העדר הרשאה לפני האישור בדיעבד, יש בכך הסתלקות מצדם והאישור בדיעבד אינו תופס לגביהם". (שם, עמ' 731). 27. מכאן, שהתנגדות המערערת להגשת התביעה או הערעור ללא הרשאה, כפי שבאה לידי ביטוי בבקשת המחיקה, דינה כדין חזרה מן הפעולה, המונעת, לאחר העלאת ההתנגדות, את האישור בדיעבד של הגשת התביעה או הערעור. 28. לטענת המשיבים, קביעה זו של פרופ' ברק היא בגדר דעה שלא הובעה בפסק-דין ועל כן היא איננה מחייבת. מעבר לכך, טוענים המשיבים, דעה זו סותרת את ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, כפי שבאה לידי ביטוי בע"א 380/64 אברהם סלע נ' מיכל סלע, פ"ד י"ט (1) עמ' 37 ובע"א 55/67 קפלן נ' מדינת ישראל כ"א (2) 718. 29. אינני סבור, שפסקי דין אלה תומכים בעמדת המשיבים. במקרה הראשון (ע"א 380/64) הוגשה תביעת מזונות של בת שהיתה מעל גיל 18, נגד אביה באמצעות אמה. לתביעה לא צורף יפוי-כוח מאת הבת. האב ביקש מבית המשפט למחוק את תביעת המזונות על הסף. בעת הדיון בבקשת המחיקה הופיעה הבת ואישרה בפני בית המשפט את כל הפעולות שנעשו בשמה ומטעמה בתביעת המזונות. על יסוד כך קבע בית המשפט: "... לאחר שהבת הצהירה בפני בית המשפט כי היא מאשרת את כל הפעולות שנעשו בשמה ומטעמה בקשר לתביעת המזונות, נרפא בכך הפגם שהיה קיים בייצוגה ואישור כזה כמוהו כהרשאה מלכתחילה". אולם, פסק-דין זה ניתן טרם חקיקתו של חוק השליחות ואין ללמוד ממנו על ההשלכה לעניין זה של דין החזרה מן הפעולה. הוא הדבר בע"א 55/67. באותו מקרה עלתה השאלה האם רשאי מנהל מקרקעי ישראל להגיש תובענה בשם רשות הפיתוח. לאחר שבית המשפט, מפי הנשיא אגרנט, קבע כי הדבר ניתן, הוא הוסיף וציין בהערת אגב כי: " לא זו בלבד אלא גם אילו נתקבלה הטענה לא הייתה בה משום תועלת מעשית בשביל המערערים, שכן יש להניח כי במקרה כזה לא היה השופט מחליט לבטל את התובענה על הסף, בלי לתת קודם לנציג היועץ המשפטי הזדמנות נאותה לקבל הרשאה בדיעבד מרשות הפיתוח להגשת התובענה בשמה". גם הערה זו, לבד מכך שהיתה בגדר אמירת אגב, לא בוססה על ניתוח הוראות חוק השליחות והיא אף התייחסה לאירועים שאירעו קודם לחקיקתו של חוק זה. 30. כפי שכבר נזכר, הנימוק העיקרי שבו תמכה הועדה את קביעתה בדבר אי התחולה במקרה זה של סעיף 6(ב) לחוק, היה כי "אישרור יפוי-כוח בדיעבד, הינו עניין של יומיום בבתי המשפט, ובמקרה דנן אינו צריך להוות חריג לכך". ועוד הוסיפה הועדה בעניין זה: "פרשנות דווקנית של דברים אלו עלולה לגרום לכך כי לא יהיה כל משמעות לכל הליך משפטי, כמו הגשת תביעה, הגשת ערעור שהוגשו ללא יפוי-כוח, אם הנתבע או המשיב יודיע על הסתלקותו מהתביעה או מהערעור. תוצאה שקשה לקבלה שכן היא מרוקנת מכל תוכן את סעיף 6 לחוק השליחות (במקרים שכאלו לא יהיה ניתן לאשרר את הפעולות) ככל שהוא נוגע לאשרור פעולות עורכי דין שנעשו ללא יפוי-כוח בעת שנעשו ואושרו לאחר מכן". 31. אינני מקבל טעם זה. ראשית, לא ברור לי על יסוד מה קבעה הועדה כי "אישרור יפוי-כוח בדיעבד, הינו עניין של יומיום בבתי המשפט". לא ידוע לי על כך שעורכי דין נוהגים להגיש תביעות או ערעורים לבתי משפט ללא הרשאה, וגם אם פעמים מוגש הליך כאשר עורך הדין אינו מחזיק יפוי-כוח בכתב, אין הדבר מלמד, ככלל, על כך שעורך הדין פועל ללא הרשאה, אלא על כך שהרשאה זו טרם הועלתה על הכתב. מקרה כגון זה, שבו מגיש עורך-דין הליך בשם תובעים שאינם לקוחותיו ורק לאחר הגשת ההליך הוא מקבל הרשאה ומצטייד ביפוי-כוח, ודאי אינו מעשה שביומיום. אפילו היה מדובר בנוהג מקובל, לדעתי אין לעודד נוהג כזה וודאי שאין להשתית עליו את פרשנותו של חוק השליחות. 32. מעבר לכך, במקרה שלפנינו, דומה שעו"ד דיבון לא התכוון מלכתחילה להגיש את התביעה ללא הרשאה. העיון בתביעה ובערעור מעלה שאלה הוגשו על-ידי עו"ד דיבון כתביעה ייצוגית. כך עולה גם מהבקשה שהגיש עו"ד דיבון לועדת הערר לאשר את התביעה או את הערר כתובענה ייצוגית. רק לאחר דחיית הבקשה לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית, פנה עו"ד דיבון להשיג הרשאות מהתובעים הנוספים. 33. במצב דברים זה, גם אין לומר שמלכתחילה היתה כאן שליחות, ולו שליחות חסרת הרשאה, שאושרה בדיעבד. תביעה ייצוגית איננה תביעה המוגשת על-פי הרשאה של היחידים הנכללים בקבוצה האנשים המעונינים בתביעה. התובע הייצוגי גם אינו מחזיק בתביעה כזאת בהרשאה מכוח חוק השליחות לפעול בשם חברי הקבוצה וייצוגו את הקבוצה נעשה מכוח דין מיוחד, ולא מכוח חוק השליחות. 34. בנסיבות אלה, לא התקיים במקרה זה התנאי הבסיסי לאישור בדיעבד, והוא קיומו של מצב שבו "פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר". בע"א 865/80 מנהל מס שבח מקרקעין נ' הנרי לנדשפט פ"ד לז (3) 326 נקבע כי: "... תנאי לאישור הוא, שהשלוח פעל 'בחזקת שלוחו של אחר' ומשמעות הוראה זו היא, כי כלפי הצד השלישי נוצרה חזות של פעולת שליחות ... על-פי דיני האישור הכלליים, אין האישור תופס, אם בשעת ביצוע הפעולה לא עמד לנגד עיניו של ה'שלוח' 'שולח' ספציפי אשר בשמו הוא פועל. אמת, זהותו של ה'שולח' אינה צריכה להיות ידועה לצד השלישי ... אך תנאי הוא כי ה'שלוח' עצמו, מבחינתו הסובייקטיבית שלו, יפעל עבור 'שולח' ידוע, קיים או שעתיד לקום". 35. הגדרת השולח כמי שנמנה על קבוצת בעלי המקרקעין בגושים ובחלקות עליהם חלה התכנית, אין בה כדי להקים "שולח ידוע, קיים או שעתיד לקום" שבשמו מתיימר השלוח לפעול, ועל כן, שולח זה גם איננו רשאי לאשר בדיעבד את הפעולה. 36. התוצאה היא שאני מקבל את הערעור, מבטל את החלטתה של ועדת הערר, ומורה על מחיקת התובעים הנוספים מהתביעה ומהערר. אין באמור כדי למנוע מהתובעים הנוספים לפנות לשר הפנים בבקשה להאריך את המועד להגיש את התביעה. התובעים הנוספים ישלמו למערערת הוצאותיה ושכ"ט עו"ד בהליך זה בסכום של 10,000 ש"ח. תוכנית בניהבניהתכנית מתאר