פסק דין כב' השופט י' דר: המערערות הן בנותיו של המנוח שעזבונו מנוהל על ידי המשיב. המנוח ערך צוואה ביום 31.12.87, ובה הוריש את כל רכושו למערערות. ביום 9.4.91 ערך המנוח צוואה נוספת, שביטלה את קודמתה. גם בצוואה זו ציווה המנוח את כל רכושו למערערות, אולם להבדיל מן הצוואה הקודמת, כלל בצוואה זו הוראת הגבלה, לפיה, לא ימכר נכס מקרקעין בבעלותו כל עוד אמן של המערערות (להלן - האם) בחיים. לגבי נכס מקרקעין נוסף, המשותף לו ולאחרים, ציווה כי הבנייה על זכויותיו תעשה רק "בשיטת קומבינציה" או שיטה דומה, והמערערות לא תהיינה רשאיות למכור את התמורה (קרי - הדירות) כל עוד האם בחיים. עוד הורה שהתנאי האמור יובטח ברישום הערת אזהרה. הוראות אחרות שהוספו לצוואה זו היו הבהרה שאף שאחד מנכסי המקרקעין רשום גם על שם האם, אולם הוא שילם לה תמורת חלקה, ואין לה עוד זכויות בנכס. עוד הוסיף במפורש שהאם לא תקבל חלק כלשהו בעזבונו "... מאחר וחילקנו את כל הרכוש שהיה רכוש משותף ומזה שנים רבות וכל אחד מאתנו מנהל קופה נפרדת" (סעיף 8). הוראה נוספת לגבי כספים, מגבילה את הבנות במשיכת סכום חדש קבוע מן הסכומים שיופקדו בקרן סגורה. "פירוק" הקרן יותר רק לאחר מות האם (סעיף 9). כשבוע לאחר החתימה על צוואה זו, התייצב המנוח בפני ד"ר פרידריק וייל, נוירולוג ופסיכיאטר. בחוות דעת שנתן ד"ר וייל למנוח, כתב ד"ר וייל בין השאר את הדברים הבאים: "מדובר בגבר בן 68 אשר ידע היטב את סיבות הבדיקה ופירט את כוונתו לכתוב צוואה לטובת בנותיו כאשר הוא מתכוון להיזהר מכוונותיה של אשתו בנושא רכושו. בשיחה חופשית פירט את תולדות חייו, בהיעדר מסמכים רשמיים אין לי אפשרות לאשר את נכונות התאור. אני רק יכול לומר שהתאור היה מפורט ולא כלל פרט בלתי הגיוני או אי סבירות בתאריכים שהוא נתן ושתאמו את האירועים הבינלאומיים המוכרים. בבדיקה הפורמלית - פרט לקושי מסויים בהפשטה עליו הנבדק היה מודע מראש ושהוא קשר לשליטה חלקית בלבד בשפה העברית, לא מצאתי הפרעות בתפקודים אינטלקטואליים, בשיפוט או בשקול. תגובותיו הריגשיות היו מותאמות לתוכן דבריו. יש לציין שהוא מתמצא בערך הכסף ושבאופן כללי נתן נימוקים שנשמעים הגיוניים לכל החלטותיו. בתעודה רפואית ממנהל השרות לאלקטרופיזיולוגיה - הוא מתואר כאיש אחראי שמבין היטב את פרטי מחלת לבו, משתף פעולה בטפול בצורה טובה. לאור כל הנתונים המתוארים לעיל אינני רואה שום הגבלה נפשית לכתיבת צוואה ." התעודה הרפואית של מנהל השירות לאלקטרופיזיולוגיה הוגשה גם היא לבית המשפט. בגוף חוות הדעת מתעד ד"ר וייל דברים ששמע מפי המנוח, ובכללם הקשיים האוביקטייביים של המערערות מצד אחד ומערכת היחסים הלקוייה עם האם. ביום 15.9.95 ערך המנוח צוואה נוספת, שביטלה את קודמתה. גם בצוואה זו, שעליה נסב ההליך בבית המשפט למשפחה, ציווה המנוח את כל רכושו לבנותיו. בצוואה זו הרחיב בהוראות ביחס לשימוש במקרקעין. בצוואה זו חזר המנוח על הוראות ההגבלה שהיו בצוואה משנת 1991, לפיהן, אין למכור את המקרקעין כל עוד האם בחיים. כן חזר על ההוראה כי האם ("גרושתי" לעומת "אשתי" בצוואה הקודמת) לא תירש אותו, וחזר על ההנמקה בצוואה הקודמת. בבית המשפט למשפחה נדונה התנגדות של המערערות לקיום הצוואה , ולמינויו של עו"ד גלסברג כמנהל העזבון, מינוי שנקבע בצוואה על ידי המנוח. השופט בן חמו שמע ראיות, ובכללן את המערערות, את עו"ד גלסברג ואת ד"ר וייל ודחה את ההתנגדות. המערערות, שיוצגו בפנינו על ידי עו"ד דונביץ, ביקשו התערבותנו בפסק הדין. בהודעת הערעור ובטעון בעל פה, העלתה עו"ד דונביץ, בצורה סדורה ובטוב טעם, טענות רבות מדוע אין לקיים את הצוואה . עו"ד גב' דונביץ פרטה על נימים של רגש, כאשר הצביעה על כך שהמנוח שאף לטובת בנותיו, בהן ראה יורשות יחידות שלו. היא הפנתה למצבן הכלכלי הקשה של המערערות, וטענה שיישום סעיפי ההגבלה בצוואה , לא זו בלבד שהוא גורם להמשכת מצבן הקשה של המערערות, בניגוד לרצונו של המנוח, אלא שהוא יוצר אצלן תחושה בלתי נסבלת, של המתנה למותה של האם, שרק אז תצאנה ממעגל הקשיים הכלכליים בהם הן נתונות היום. היינו ערים לקושי שהתעורר כאן, וביקשנו מב"כ הצדדים להציע לנו הצעה שיש בה משום הקלה על המערערות, מבלי לפגוע בהוראות הצוואה , המשקפות נאמנה את כוונתו של המנוח, שנעשתה בדעה צלולה. יצויין שהוראות ההגבלה שנעשו בשנת 1995 תואמות את אלה שנעשו בשנת 1991, וכב' השופט קמא סבר שגם עדותו של ד"ר וייל, וגם עדותו של מנהל העזבון, עו"ד גלסברג, שהעיד שהמנוח היה בדעה צלולה כאשר חתם על הצוואה בשנת 1995, היו מהימנות. בהעדר הצעה של ב"כ הצדדים, וגם אנו לא הצלחנו להגיע לתוצאה אופטימלית, הצענו לב"כ הצדדים לשקול אפשרות של הגדלת מה של התשלום החודשי המשולם למערערות. יחד עם זאת, עם כל ההבנה לקושי, לא נראה לנו שיש יסוד להתערב בפסק דינו של השופט בן חמו. השופט שקל את כל הטעון שקילה ונימק את הדברים כהלכה. התוצאה היא שאנו דוחים את הערעור. בנסיבות המיוחדות של העניין, אין צו להוצאות בערעור. י. דר, שופט כב' סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי [אב"ד]: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט דר, ולפסק דינו של כב' השופט קמא. אוסיף בקצרה דברים אחדים מדילי. א) ב"כ המערערות בטענותיה שבכתב ושבע"פ, שנטענו בטוב טעם ודעת, ביקשה לשכנע, שאם נלך בעקבות אומדן הדעת של המנוח, נגיע למסקנה שאין ספק ספיקא בכך שהוא חפץ בטובתן של בנותיו, ועל כן לא יתכן לפרש את צואתו כפשוטו של מקרא, שהוא פרוש "המונע טוב מבעליו", היינו מהבנות. ומדוע? משום שלמרות רוב עושרו של המנוח וגודל עזבונו, על הבנות להמתין עד מאה ועשרים של אמן, כדי לראות בטובה העולה להן מן העזבון, ובינתיים דוחקות הבנות את עצמן בפרנסתן. אכן, אין ספק שהמנוח רצה בטובתן של הבנות, ואם צריך ראיה, בבחינת "יהודה ועוד לקרא", הרי מצויה היא בעצם ההורשה של כל נכסיו לבנותיו בלבד, ולא לאיש זולתן. ואולם, עצם האהבה שרחש המנוח לבנותיו ורצונו להיטיב עמן, אין בהם בהכרח כדי להביא לתוצאה שב"כ המערערות מבקשות שנבוא עדנה. אין ספק שהפרוש שמציעות המבקשות לצואה, יש בו משום הוצאת המקרא מדי פשוטו, וכלל טבעו חז"ל ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (יבמות כ"ד, עמ' א', וכן ראה הספר ניבי תלמוד, ספרית המשפט העברי, עמוד 36). הייתי מצמצם ואומר שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, אלא במקום שהדבר מתבקש מאד שיצא. בעניננו הכתוב נאמר בלשון בהירה וברורה, שעליה חזר המנוח הן בצואתו מ1991- והן בצואתו מ1995-. אילו לא היה טעם ורצון של המנוח מצויים מאחרי ההבעה הברורה בצואה, אפשר שהיה מקום לשקול סטיה מפשוטו של מקרא. ואולם בעניננו נכתבו הדברים בצואה כפי שנכתבו מתוך כוונה נחושה, מתוך גמירות דעת ברורה, שכך רצה המנוח. גם ד"ר וייל העיד על כך. והנה, יסוד היסודות ועיקר העיקרים בהלכות צואות הוא שאנו משתדלים לקיים את דברי המת ואת רצונו, עד כדי כך שהדבר מכונה בלשון "מצוה" ("מצוה לקיים דברי המת", גיטין מ' עמ' א'). ההגיון והלך המחשבה שברצונו של אדם הבאים לכלל ביטוי בצואתו, אינם חייבים תמיד להיות תואמים את המחשבה וההגיון שאדם אחר זולת המצוה היה נוקט בם. המנוח מצא לנכון לדאוג לטובתן של יקירותיו בדרך שמצא לנכון, דרך שאינה סרת טעם ונובעת מחסרון דעת. ראוי גם לזכור שהמנוח הורה על קצבה חדשית שתעמוד לרשות הבנות לקיומן, ואף פתח להן פתח לרשת את חלקן אם יינשאו לאנשים (סעיף 9 לצואה). עוד ראוי לזכור שהמנוח רשאי היה להניח שכשם שהוא דואג לכלכלה השוטפת של הבנות, תדאג גם אמן לכלכלת הבנות. יש לזכור שגם האם בעלת נכסים רבים, כפי שפיה ענה בה, וכפי שניתן להסיק מהעובדה שהמנוח והאם חילקו ביניהם את הרכוש, חציו לה וחציו לו. העולה מן האמור, שאם רוצים אנו לקיים את דברי המת עפ"י אומד דעתו, ראוי דוקא שנקיים את הצואה ככתבה וכלשונה. ב) ב"כ המערערות טענה שההוראה שבצואה לפיה יתחלק מותר העזבון (לאחר ההוצאה הקשורה בקיצבה החדשית וההענקה לכל בת שתינשא לאיש) רק אחרי אריכות ימים ושנים של האם, היא הוראה בלתי מוסרית, או נוגדת את תקנת הצבור, ועל כן אין לה תוקף וגבורה כמצות סעיף 38 (א) לחוק הירושה . ומדוע ההוראה בלתי מוסרית או בניגוד לתקנת הצבור? משום שהיא גורמת כביכול לכך שהבנות תרצינה חלילה שימלאו ימיה של אמן בטרם עת. אינני סבור שיפה כוחו של סעיף 38(א) בעניננו. סעיף 38(א) אומר: "נקבע בצואה דבר בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי כתנאי לזכיה או כחיוב לפי סעיף 45, בטל התנאי או החיוב, ואין בכך כדי לבטל את הזכיה שהיתה מותנית או שהחיוב היה מוטל עליה". אינני סבור שלמצב כשלנו, או לחשש כשלנו, כיוון המחוקק בסעיף 38(א). שאם לא תאמר כן תצטרך לומר שכל אדם מועמד בחזקת חפץ בקיצור הימים של הוריו או מורישיו, כדי שהנכסים יפלו לידיו, ולא שמענו שמחמת חשש כזה ציוה המחוקק שכל אדם יחלק את נכסיו לילדיו בחייו, בדמי ימיו. בעניננו תלה המנוח את מועד החלוקה של הנכסים לבנות בקץ ימיה של האם, לא משום שרצה שיתקצרו ימיה, אלא משום שחשש שהאם תנצל את חולשת הבנות ותיקח מהן את הנכסים אם יחולקו להן. בין אם חשש זה היתה לו הצדקה ובין אם לאו (כטענת האם שאין היא זקוקה לנכסים אלה בהיותה אמידה מכוח עצמה), כך ראה המנוח את הדבר, ולכן קבע מה שקבע (אין מחלוקת שזה היה הטעם שהניע את המנוח בקובעו את התנאי האמור). ג) המערערות משיגות גם על מינויו של עו"ד גלסברג כמנהל העזבון. אינני סבור שנכון לקבל השגה זו. המנוח בחר בעו"ד גלסברג בהיותו אמון עליו, וביקש בצואה שעו"ד גלסברג ימונה. כב' השופט קמא שמע את עדותו של עו"ד גלסברג, ומצא אותו כשר וישר כעד לצואה וכמנהל עזבון. עצם העובדה שהבנות אינן נותנות בו אמון, בלי סיבה מוצדקת, אין בכוחה, כשלעצמה, להפסיל בעו"ד גלסברג ובמינויו, שאם לא תאמר כן לא שבקת חיים לכל חי, או לכל מינוי, שכן תמיד יוכל אדם לפסול את הממונה. ד) שמענו מפי ב"כ הצדדים ומפי מנהל העזבון, שכיום אין מקורות כספיים פנויים לתשלום הקיצבה החדשית שקצב המנוח לבנות. כמו כן ניתן היה להבין משני הצדדים, שמוטב להגדיל במדת מה את הקיצבה החודשית (לדעת מנהל העזבון ובא כוחו, ראוי שהדבר ייעשה כל עוד נשארים במסגרת הכללית שתחם המנוח בצואה). אף אני מצטרף לדברי חברי השופט דר בסוף פסק דינו בענין מציאת דרך נאותה להגדלת הקצבה החדשית. מי. יעקבי-שווילי, ס. נשיא [אב"ד] כב' השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ס. ג'ובראן, שופט לפיכך הוחלט כמפורט בחוות דעתו של השופט י' דר. צוואהירושהבניהעסקת קומבינציה