איבוד מזוודה בטיסה - מי אחראי

חוק התובלה האוירית, תש"ם - 1980 קובע כי על תובלה אוירית יחולו הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין-לאומית באויר, שנחתמה בורשה ביום 12.10.1929, כפי שתוקנה בפרוטוקול המתקן שנחתם בהאג ביום 28.9.1955 ובפרוטוקולים מתקנים מאוחרים יותר, שהחשוב שבהם הנו הפרוטוקול המתקן הרביעי שנחתם במונטריאול ביום 25.9.75 (להלן: "אמנת ורשה"). סעיף 10 לחוק קובע כי אחריותו הנזיקית של המוביל האוירי לפי אמנת ורשה המתוקנת תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי שלא על פי הוראות האמנה. לפיכך, צודקת הנתבעת 2 בטענתה כי החוק מגביל את עילות התביעה המוקנות לתובעים, לעילות מכוח האמנה בלבד. הוראות האמנה יצרו מערכת איזונים בין האינטרסים השונים, והמנוגדים לעיתים, של המובילים האויריים ושל לקוחותיהם, וזאת על דרך של הטלת האחריות בגין נזקים שעלולים להיגרם במהלך התובלה האוירית על המוביל, בכפוף להגנות ספציפיות שהוכחתן עליו ולהגבלת סכומי האחריות. נבחן איפה את ההוראות הרלבנטיות של אמנת ורשה המתוקנת ואת יישומן על המקרה שבפנינו. אחריותו של המוביל האוירי לנזק שנגרם במקרה של איחור בהובלה של פריטי כבודה, מעוגנת בסעיף 19 לאמנה, הקובע כדלקמן: "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים, כבודה או טובין". בהתאם להוראת סעיף 20 לאמנה, יופטר המוביל מאחריותו זו אך אם יוכיח שהוא, שליחיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם. בהקשר זה אמר כבר ביהמ"ש העליון במסגרת ע"א 74/81 אולימפיק אירוויס ס.א. נ' קלימי (1982) כי: "נכון הוא, שהטלת חובת הראיה בנדון זה על הנוסע-התובע מחמירה עמו ומכבידה עליו בצורה קשה... אבל היא תולדה, הנובעת ממתכונתו של ההסדר שבאמנת ורשה, שכנגד האחריות הלכאורית, המוטלת על המוביל, ובכפוף להגנות העומדות לו בסעיפים 20 ו- 21 שהוכחתן עליו, הוא נהנה מהגבלת אחריותו לסכומים הנקובים בסעיף 22, אלא אם הנוסע מצליח להוכיח את דרישות סעיף 25 ורק באותם מקרים חריגים. ואין הדבר דרקוני, כפי שטוען בא-כוח המשיבה, מה גם שעל-פי סעיף 22, כפי שתוקן בפרוטוקול האג, יכול הנוסע להצהיר הצהרת ערך מיוחדת, תמורת תשלום נוסף אם יש צורך בכך, ואז אחראי המוביל עד כדי הסכום המוצהר." ##להלן פסק דין בנושא אובדן מזוודה / איבוד מזוודה בטיסה:## עניינה של תביעה זו בנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מאיחור בהובלת כבודה, במהלך תובלה אווירית על ידי הנתבעת 2. בתאריכים 15.8.07 עד 22.8.07 נטלו התובעים חלק בטיול מאורגן בחבל הקצ'קר בתורכיה. את חבילת הטיול רכשו התובעים מהנתבעת 1 המשמשת כסוכנות נסיעות. החבילה כללה, בין היתר, טיסות שכר הלוך ושוב לעיר טרבזון, באמצעות הנתבעת 2. לטענת התובעים, אשר לא נסתרה, בסמוך לאחר נחיתתם בטרבזון ביום 15.8.07, התברר להם כי שתי המזוודות שהכילו הציוד, שאמור היה לשמשם במהלך הטיול, לא הגיעו עמם לטרבזון. התובעים מילאו דו"ח בגין אובדן המזוודות והעבירו אותו לטיפולו של מדריך הטיול מטעם הנתבעת 1. בשל אי הגעת המזוודות נאלצו התובעים לרכוש ציוד חלופי, לשאול פריטים אחרים מהמדריך ומיתר חברי הקבוצה, ונגרם להם סבל ואי נוחות ממשית, בהיעדר ציוד המתאים להליכה ממושכת ולתנאי מזג האוויר הקשים ששררו באזור הטיול. בסופו של דבר אותרו המזוודות בנתב"ג ונמסרו לידי התובעים עם שובם ארצה. התובעים סבורים כי בנסיבות העניין חבות כלפיהם שתי הנתבעות בגין רשלנותן, משום שלא דאגו לכך שהמזוודות תגענה בזמן ו/או תאותרנה ותשלחנה באיחור. כמו כן טוענים התובעים כי בנסיבות שכאלה אין סכום הפיצוי מוגבל בתקרת פיצוי כלשהי, ועל כן עותרים הם לפיצוי בסך 17,800 ₪, שעיקרו בגין אבדן הנאה ועוגמת נפש. מטעם הנתבעת 1 הוגש כתב הגנה מפורט וכן נשמעה עדותו של מנהל המשרד והאחראי על הטיול, מר אלי מלי. נציג הנתבעת 1 אישר את טענת התובעים כי לא מדובר בטיול רגיל, אלא בכזה המאופיין בקטעי הליכה בתנאי קרקע ומזג אוויר קשים (ראה סעיף 1 לכתב ההגנה וכן בעמ' 2 ש' 14-15 לפרוטוקול). לדבריו של מר מלי, נודע לו על אי הגעתן של המזוודות לטרבזון כבר ביום הראשון לטיול, בסמוך לאחר הנחיתה. מאותו רגע עמד נציג הנתבעת 1, כך לדבריו שלא נסתרו כלל, בקשר יום יומי עם חברת שירותי הקרקע "לאופר", נציגתה של הנתבעת 2 בנתב"ג. מר מלי היה מודע לקשיים שאובדן המזוודות גורם לתובעים ולכן שוחח באופן אישי עם נציג "לאופר", אך המזוודות לא אותרו. בסופו של דבר, בתיווכו של מר מלי, אותרו המזוודות ביום 21.8.07, ערב שובם של התובעים ארצה. נציג חברת "לאופר" מסר למלי כי המזוודות נמצאו במחלקת הביטחון בנתב"ג. בנסיבות אלה סבורה הנתבעת 1 כי אין בסיס משפטי כלשהו להטלת אחריות עליה, שהרי המזוודות מעולם לא נמסרו להשגחתה ומהרגע שנודע על אובדנן, עשו נציגי הנתבעת 1 כל שיכלו על מנת לסייע לתובעים וממילא אף לא התרשלו כלפיהם התרשלות כלשהי. מטעמה של הנתבעת 2 לא הובאו עדים כלשהם ובא כוחה המלומד עוה"ד לוי הסתפק בהשמעת טיעונים משפטיים. עו"ד לוי הפנה את ביהמ"ש להוראותיו של חוק התובלה האווירית, לפיהן חלים על הצדדים הוראות האמנות השונות העוסקות בתובלה אווירית, ובראשן אמנת ורשה. עוד טען ב"כ הנתבעת 2 כי הוראת סעיף 13 (3) לאמנת ורשה שוללת את זכותם של התובעים לפיצוי בגין איחור של פחות משבעה ימים בהגעת המזוודות לייעודן. לבסוף טען עוה"ד לוי כי התובעים לא הוכיחו כל נזק ממשי בגין אובדנם הזמני של המזוודות, וכי האמנה אינה מכירה במתן פיצוי בגין עוגמת נפש. לפיכך, עתר ב"כ הנתבעת 2 לדחיית התביעה. בהתחשב בטענותיו של עוה"ד לוי, אתייחס תחילה למסגרת המשפטית הנוגעת לתחום התובלה האווירית לטענת הנתבעת 2, בנסיבות המקרה הנוכחי חל סעיף 20 הנ"ל ויש לפטור את המוביל האוירי מאחריותו לפי סעיף 19 לאמנה וזאת לנוכח העובדה שלנתבעת 2 אין כל יכולת פיקוח על אופן העמסת המזוודות בנתב"ג ע"י רשות שדות התעופה ועל פעולתם של הבודקים הבטחוניים, ומכל מקום נקטה היא באמצעים סבירים למניעת האובדן בכך ששכרה את שירותיה של חברת "לאופר תעופה" למתן שירותי הבורדינג. כפי שעולה מנוסחו של סעיף 20, מוטל הנטל להוכיח את קיומו של הפטור מאחריות על כתפיו של המוביל האוירי, הטוען לקיומו של הפטור. ברי, כי בנסיבות המקרה הנוכחי לא עמדה הנתבעת 2 בנטל זה ולו במקצת. הנתבעת 2 לא הביאה כל ראיה בנוגע לשאלה מדוע נותרו המזוודות בנתב"ג וכתוצאה מפעילותו הרשלנית או המכוונת של איזה גורם לא נשלחו המזוודות לטרבזון. הנתבעת 2 לא ביססה ולו לכאורה את הטענה כי המזוודות נותרו בנתב"ג בשל מחדלה של רשות שדות התעופה, ולא נשללה האפשרות כי המחדל היה דווקא של אנשי הצוות מטעמה או של מי מעובדי חברת "לאופר", המשמשים כשליחיה. לעניין זה אין כל חשיבות לכך שככל הנראה אותרו לבסוף המזוודות במחלקת הביטחון בנתב"ג, שכן לא הובאה כל ראיה בדבר האופן, המועד והסיבות שהביאו לאכסונן של המזוודות במחלקה זו. כבר מטעמים אלה של נטל הראיה יש לדחות את טענת ההגנה המבוססת על סעיף 20 לאמנה, ומה גם שנקבע כבר בפסיקה כי ביכולתו ואף מחובתו של המוביל האוירי לפקח אף על דרך פעולתה של רשות שדות התעופה בעת הטיפול במזוודות (ראה לעניין זה בר"ע (מחוזי ת"א) 2224/02 קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן). טענה נוספת של הנתבעת 2 הנה כי במקרה בו מאותרת המזוודה בתוך פרק זמן של שבעה ימים, פטור המוביל האוירי מתשלום הפיצוי לפי סעיף 19 לאמנה, וזאת לנוכח הוראת סעיף 13(3) לאמנה, הקובע כדלקמן: "הודה המוביל באבדן הטובין, או לא הגיעו הטובין לייעודם בתום תקופת איחור של שבעה ימים מהתאריך שבו צריכים היו להגיע, זכאי הנשגר לאכוף את הזכויות הנובעות מחוזה ההובלה נגד המוביל." בהתחשב בכך שהמזוודות במקרה הנוכחי כלל לא הגיעו לייעודן בטרבזון, לא בתוך שבוע ימים ולא בכלל, דומה כי לא היה כלל מקום להעלות טענה זו, בהיעדר כל בסיס עובדתי. מכל מקום, משנטענה הטענה, אתייחס אליה בקצרה ואבהיר כי אף מהבחינה המשפטית אין לה על מה שתסמוך. על פי הוראת סעיף 1 לאמנה, מתייחסת היא להובלתם של אנשים, כבודה (baggage) וטובין (cargo). הפרק השני לאמנה מתייחס למסמכי התובלה ומחולק לשלושה סימנים, שכל אחד מהם דן במסמכים אותם חייב המוביל להנפיק, בהתאם לסוג התובלה שבה מדובר. סימן א' לפרק זה עוסק בכרטיס נסיעה להובלת נוסעים, סימן ב' בכרטיס כבודה וסימן ג' בהוראות הנוגעות להנפקת שטר מטען אוירי להובלת טובין. סעיף 13(3) הנ"ל נכלל בסימן ג' שכל כולו מתמקד בהובלת טובין (cargo) ואינו חל כלל על הובלת כבודה, כגון מזוודותיהם של התובעים. סעיף 19 לאמנה, לעומת זאת, נכלל בפרק השלישי לאמנה, שדן באחריותו של המוביל, ומטיל, כמפורט לעיל, אחריות על המוביל בגין נזק שנגרם מחמת איחור בתובלה, בכל סוגי התובלה אליהם מתייחסת האמנה. לפיכך, ניתן היה לנסות ולטעון להיעדר אחריות לפי סעיף 19 בנסיבות המפורטות בסעיף 13(3) לאמנה אך ורק לו מדובר היה באיחור בהובלת טובין (cargo) ולא כשמדובר בכבודה. ואולם, אפילו מדובר היה בהובלת טובין ולא בהובלת כבודה, דומני כי ראוי היה לדחות טענה מסוג זה שכן סעיף 13(3) הנ"ל אינו מתייחס כלל לאחריות המוביל לפי סעיף 19 ואינו מגביל את תחולתו של סעיף זה בצורה כלשהי, אלא אך מפרט בתום איזו תקופה של איחור בהספקת הטובין, רשאי יהיה הנשגר, אליו מיועד היה המטען האוירי להגיע במסגרת חוזה ההובלה, לממש את זכויותיו החוזיות כלפי המוביל האוירי בהתאם לחוזה ההובלה. לאור כל המפורט לעיל, בהסתמך על הוראת סעיף 19 לאמנה ובהיעדר כל הוראה הפוטרת את הנתבעת 2 מאחריותה, מוטלת על הנתבעת 2 האחריות לשאת בנזק שנגרם לתובעים מחמת אי הובלת המזוודות לייעדן. שאלה נפרדת, בה אדון כעת, הנה שאלת גובה הנזק והמגבלות החלות על גובה הפיצוי על פי האמנה. הוראת סעיף 22(2) לאמנה מגבילה את סכום הפיצוי המרבי אותו ניתן לפסוק לנוסע בגין אובדן או איחור בהובלת כבודתו הרשומה, לסכום השווה ל- 17 "זכויות משיכה מיוחדות" (SDR) - כ-90 ₪ על פי שער החליפין הנוכחי - לכל קילוגרם ממשקלם של הפריטים שהובלתם נתאחרה. בכתבי הטענות לא התייחסו הצדדים לשאלת משקלן של המזוודות, ואף במהלך הדיון לא הוצגו מסמכים כלשהם בהקשר זה. עם זאת, ציין התובע בעדותו כי משקל כל אחת מהמזוודות היה כעשרים ק"ג. בהיעדר ראיה לסתור ובהתחשב בכך שהוכח כי מדובר היה בטיול שחייב הצטיידות ממשית, הערכה זו מקובלת עלי. לפיכך, מגבילה הוראת סעיף 22(2) הנ"ל את סכום הפיצוי המרבי במקרה הנוכחי ל- 3,600 ₪ לערך. לטענת התובעים אין הנתבעת 2 זכאית להסתמך על הגבלת האחריות המפורטת בסעיף 22(2) וזאת לנוכח האמור בסעיף 25 לאמנה, אשר קובע כי האחריות המוגבלת לא תחול "אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא-אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיה...". בשונה מטענת הפטור המפורטת בסעיף 20, אשר נטל הוכחת תנאיה מוטל על המוביל, המדובר הפעם בטענה המסייגת את הגבלת האחריות על פי האמנה, אשר נטל הוכחתה מוטל כל כולו על כתפיהם של התובעים, וחוששני כי לא עלה בידם בנסיבות העניין לעמוד בנטל זה. כפי שהובהר לעיל, לא הובאו בפני ראיות כלשהן בנוגע לשאלה מדוע, וכתוצאה מפעולתו של איזה גורם, נותרו המזוודות בנתב"ג ולא נשלחו כלל לטורקיה, ולפיכך אינני יכול לקבוע כי הייתה זו תולדה של מעשה מכוון או אי אכפתי מצד מי מאנשי הנתבעת 2 או שלוחיה. אין די בהקשר זה בהוכחת רשלנות, באשר הוראתו המפורשת של סעיף 25 דורשת מהתובעים להוכיח דבר קיומו של מעשה זדוני, או לכל הפחות אי-אכפתיות וידיעה כי קרוב לוודאי שייגרם בשל כך נזק. לפיכך, אני קובע כי הפיצוי המרבי אותו ניתן לפסוק לתובעים לחובת הנתבעת 2 מוגבל בהוראות האמנה ועומד על כ- 3,600 ₪. נותר איפה לדון אך בשאלת הנזקים שהוכחו ובגובהו של הפיצוי הראוי. בכתב התביעה טענו התובעים כי בשל אי הגעת המזוודות נאלצו הם לרכוש ציוד חלופי מינימאלי בהיקף של כ- 300 $ וכן נגרמו להם הוצאות טלפון ומכתבים בהיקף של 200 $ נוספים. בפועל, הציגו התובעים במהלך הדיון אסמכתאות המעידות על רכישת לבנים בהיקף של 202 ₪ וכן חשבון שיחות טלפון מחו"ל בגובה של 60 ₪ לערך. עם זאת טענו, וטענתם מקובלת עלי, כי בהתחשב באופיו של האזור בו טיילו ובציוד לו נזקקו, ביצעו רכישות נוספות במזומן, כגון של נעליים משומשות. לפיכך, ובהתחשב במסמכים שהוצגו ובכך שהמזוודות על תכולתן הוחזרו לידי התובעים עת שבו לנתב"ג בתום הטיול, אני אומד את נזקיהם הממוניים של התובעים בסכום כולל של 600 ₪. על אף הנזק הממוני הנמוך, קשה יהיה לחלוק על הטענה כי לתובעים נגרם נזק ממשי בגין עוגמת נפש ואובדן הנאה, כתוצאה מאי הגעת המזוודות. כאמור, מדובר בטיול שהיה כרוך בהליכה ממושכת בתנאי קרקע ומזג אויר קשים, והתובעים נאלצו להתגבר על כל אותם קשיים מבלי שעמד לרשותם הציוד המיוחד אותו ביקשו להביא עמם לשימושם במזוודותיהם. במיוחד ראויה לציון העובדה כי התובע סובל מנכות לנוכח קטיעה חלקית של אחת מכפות רגליו, ונזקק לנעלי הליכה מיוחדות. אלא שנעליים אלה נארזו במזוודות ולא הגיעו כלל לתורכיה, ולכן נאלץ התובע לעשות שימוש בנעליים חלופיות שאינן תואמות את צרכיו, וברי כי סבל מכך סבל ממשי. לטענת ב"כ הנתבעת 2 אין האמנה מכירה בראש נזק של עוגמת נפש ולפיכך לא ניתן להעניק לתובעים כל פיצוי בגין נזקים מהסוג הנ"ל. אינני מקבל טענה זו. האמנה מגבילה אמנם את סכום הפיצוי המרבי אך אין בהוראותיה כל התייחסות או הגבלה על סוגיהם של ראשי הנזק ברי הפיצוי. למסקנה דומה הגיעו גם בתי המשפט המחוזיים ב-בר"ע (מחוזי ת"א) 2630/04 איבריה נתיבי אויר ספרדיים נ' בן עזר וב-ע"א (מחוזי חיפה) 1346/05 איבריה נתיבי אויר ספרדיים בע"מ נ' ד"ר לורבר ואח', עת דחו הן טענות דומות מצד המוביל האוירי. אשר על כן, על הנתבעת 2 לפצות את התובעים אף בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם בשל האיחור בהובלת המזוודות בסכום כולל של 2,500 ₪. באשר לתביעה נגד הנתבעת 1, סוכנות הנסיעות, הרי שדינה של תביעה זו להידחות. לא הוכח כל קשר בין פעולותיה של הנתבעת 1 לבין האיחור בהובלת המזוודות. בשום שלב לא נמסרו המזוודות לרשותה של הנתבעת 1 ולא הייתה זו אחריותה לדאוג לביצוע ההובלה. הנתבעת 1 אמנם ארגנה את הטיול וסיפקה את המדריך, ולפיכך אחריותה אינה מתמצאת באחריות מתווך גרידא, ואולם ככל שמדובר בהובלת הכבודה, משנשכרו שירותיה של הנתבעת 2, מוביל אוירי בעל מוניטין, נראה כי הנתבעת 1 לא התרשלה ולא ניתן לייחס לה האחריות לנזק שנגרם. יתרה מכך, נציגה של הנתבעת 1 פעל ככל יכולתו בניסיון לסייע באיתור המזוודות ועמד בקשר הן עם בני משפחתם של התובעים בארץ, הן עם מדריך הקבוצה בטורקיה והן עם אנשי חברת "לאופר", שניסו לאתר המזוודות בנתב"ג. נוכח המפורט לעיל, ובהיעדר כל הוראה בדין המחייבת את סוכנות הנסיעות לפצות התובעים בנסיבות מעין אלה, אין מנוס מדחיית התביעה נגד הנתבעת 1. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 1. על התובעים לשאת בהוצאות הנתבעת 1 בסכום כולל של 250 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת באופן חלקי. אני מורה לנתבעת 2 לשלם לתובעים 3,100 ש"ח בגין מכלול נזקיהם, בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת 2 לתובעים הוצאות משפט בסך 250 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. תביעות נגד חברות תעופהתעופהאובדן מזוודה / כבודה