##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובע, מר _______, ת.ז. _________, הינו מתמחה בעריכת דין, אשר התמחה במשרדו של הנתבע בתקופה הרלוונטית לתביעה. 2. הנתבע, עו"ד _______, ת.ז. _________, הינו עורך דין בעל משרד לעריכת דין הממוקם ב_________, באר שבע וב_________, תל אביב, והיה מאמנו של התובע. ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר עבודה בסך של 16,769 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר מיום 1.4.00 ועד התשלום בפועל. ב. דמי הבראה בסך של 1,600 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.01 ועד התשלום בפועל. ג. הוצאות נסיעה בסך של 3,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.01 ועד התשלום בפועל. ד. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ, כפי שיקבע כבוד בית המשפט. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 4. התובע עבד כמתמחה במשרדי הנתבע ב_________, תל אביב וב_________, באר שבע, החל מיום 1.3.00 ועד ליום 28.2.01. 5. במהלך תקופת התמחותו, שילם הנתבע לתובע שכר חלקי בלבד, וזאת בניגוד לדין ולזכויותיו של התובע כעובד. 6. פניותיו החוזרות ונשנות של התובע לנתבע בעניין השלמת שכרו נדחו בתואנות שונות, והנתבע סירב לשלם את מלוא השכר המגיע לתובע. 7. התובע השלים את תקופת התמחותו אצל הנתבע, תוך שהוא מקווה כי הנתבע יעמוד בהתחייבויותיו וישלם את מלוא שכרו, אך תקווה זו נכזבה. 8. לאחר סיום ההתמחות, פנה ב"כ התובע לנתבע בדרישה לתשלום זכויותיו, אך הנתבע סירב לשלם את הסכומים המגיעים לתובע. 9. עילת התביעה נולדה עם אי-תשלום מלוא שכר העבודה, דמי ההבראה והוצאות הנסיעה, והתגבשה במלואה עם סיום תקופת ההתמחות וסירוב הנתבע לשלם את המגיע לתובע. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 10. עניינה של תביעה זו הוא סכסוך עבודה בין עובד למעביד, שעניינו תשלום שכר עבודה וזכויות סוציאליות, ועל כן הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה. 11. מקום העבודה של התובע היה במשרדי הנתבע ב_________, תל אביב וב_________, באר שבע, ועל כן הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. ## ה. פירוט הטענות ## ## מעמד המתמחה כעובד ## 12. התובע יטען כי בהתאם לסעיף 41א(א) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, דינו של מתמחה, לכל דבר ועניין, למעט החיקוקים המפורטים בתוספת, הינו כדין עובדו של המאמן, ועל כן התובע נחשב כעובד של הנתבע לכל דבר ועניין. 13. מעמדו של התובע כעובד אינו מוטל בספק, שכן הוא ביצע עבודה בפועל במשרדי הנתבע, לרבות הכנת תיקים, חקירת עדים וסחיבת תיקים, כפי שהודה הנתבע עצמו בדוחות החצי שנתיים שהגיש ללשכת עורכי הדין. 14. העובדה שהתובע התמחה אצל הנתבע ורכש ניסיון מקצועי אינה שוללת את מעמדו כעובד, שכן גם עובד יכול ללמוד ולהתפתח במסגרת עבודתו, ואין בכך כדי לפטור את המעביד מחובותיו כלפיו. 15. התועלת שהפיק התובע מההתמחות אינה גורעת מהתועלת שהפיק הנתבע מעבודתו של התובע, אשר תרם לפעילות המשרד וביצע מטלות מקצועיות, ועל כן יש לראות בו עובד לכל דבר ועניין. 16. כל ניסיון של הנתבע להציג את מערכת היחסים בינו לבין התובע כיחסים שאינם יחסי עובד-מעביד, נועד לכישלון, שכן מהות היחסים בפועל הייתה יחסי עבודה מובהקים, הכוללים כפיפות, פיקוח ותשלום שכר. ## זכאות לשכר מינימום ## 17. התובע יטען כי בהיותו עובד, הוא זכאי לקבל שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום הקבוע בחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987, וזאת בהתאם לסעיף 2 לחוק זה, אשר חל על כלל העובדים במשק. 18. חוק שכר מינימום הינו חוק סוציאלי קוגנטי, שנועד להבטיח הכנסה מינימלית והוגנת לכל עובד, ואין כל הוראה בחוק המוציאה מתמחים בעריכת דין מתחולתו, ועל כן זכותו של התובע לשכר מינימום היא מוחלטת. 19. הסכומים החלקיים ששולמו לתובע על ידי הנתבע, כפי שפורטו בתלושי השכר, היו נמוכים משמעותית משכר המינימום שהיה מגיע לו על פי חוק, ועל כן קמה לתובע זכות להפרשי שכר. 20. מטרתו של חוק שכר מינימום היא להבטיח קיום אנושי בכבוד לכל עובד, והיא גוברת על כל טענה בדבר הסכמה לוותר על שכר או על תשלום "לפנים משורת הדין", כפי שיפורט בהמשך. 21. הנתבע, כעורך דין, חזקה עליו שהיה מודע להוראות חוק שכר מינימום ולפסיקה בעניין, ועל כן אי-תשלום שכר מינימום לתובע מהווה הפרה בוטה של החוק ושל חובותיו כמעביד. ## אי-הוכחת הסכם לויתור על שכר ## 22. התובע יטען כי הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי נכרת הסכם בין הצדדים לפיו התובע יוותר על שכרו בתקופת ההתמחות, וזאת בניגוד לטענותיו של הנתבע. 23. התובע הכחיש מכל וכל את טענת הנתבע לפיה הוא או קרוב משפחתו התחננו בפני הנתבע שיקבלו כמתמחה ללא שכר, וגרסתו של התובע בעניין זה הייתה איתנה וברורה. 24. העובדה שהנתבע שילם לתובע סכומים קבועים מידי חודש, כפי שעולה מתלושי השכר, מחזקת את המסקנה כי מדובר בתשלום שכר ולא בתשלום "לפנים משורת הדין" או במתנה, וזאת בניגוד לטענות הנתבע. 25. הנתבע לא הציג כל ראיה אובייקטיבית או עדות נוספת שתתמוך בגרסתו בדבר הסכם לויתור על שכר, ועל כן יש לדחות את טענתו זו מכל וכל. 26. גם אם היה מוכח הסכם כזה, הרי שהוא בטל ומבוטל בהתאם להוראות חוק שכר מינימום, כפי שיפורט להלן, ועל כן אין לו כל תוקף משפטי. ## אי-יכולת ויתור על זכויות מכוח חוק שכר מינימום ## 27. התובע יטען כי בהתאם לסעיף 12 לחוק שכר מינימום, זכותו של עובד לפי חוק זה אינה ניתנת להתנייה או לויתור, ועל כן כל הסכם, ככל שהיה כזה, לפיו התובע מוותר על שכרו, הינו בטל ומבוטל. 28. הוראה זו נועדה להגן על עובדים מפני ניצול ומפני הסכמה לוותר על זכויותיהם הבסיסיות, במיוחד במצבים של פערי כוחות משמעותיים בין עובד למעביד, כפי שהיה במקרה דנן. 29. הפסיקה קבעה באופן עקבי כי חוקי המגן, ובכללם חוק שכר מינימום, הינם קוגנטיים, ואין לאפשר לצדדים להתנות עליהם או לוותר על הזכויות המוקנות מכוחם, גם אם הדבר נעשה בהסכמה. 30. מתמחים בעריכת דין, הנמצאים במצב של תלות במאמניהם לצורך קבלת רישיון, חשופים במיוחד לניצול, ועל כן ההגנה הקבועה בחוק שכר מינינימום חיונית במיוחד עבורם. 31. ויתור על שכר מינימום פוגע בכבוד האדם של העובד ובזכותו לקיום בכבוד, ועל כן אין לאפשר לויתור כזה לקבל תוקף משפטי, גם אם נטען שהייתה הסכמה לכך. ## חוסר תום לב של הנתבע ## 32. התובע יטען כי הנתבע פעל בחוסר תום לב מובהק בכך שניצל את מצוקתו של התובע ואת הצורך שלו במקום התמחות, והסכים להעסיקו רק אם יוותר על שכרו, וזאת בניגוד לחוק ולנורמות ההתנהגות המצופות מעורך דין. 33. הנתבע, כעורך דין ותיק ובקיא בחוק, היה צריך לדעת כי הסכם לויתור על שכר מינימום אינו חוקי ואינו תקף, ועל כן התנהלותו מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב. 34. טענת הנתבע כי התובע פעל בחוסר תום לב בכך שתבע את זכויותיו לאחר שהסכים, לכאורה, לוותר עליהן, הינה טענה צינית וחסרת בסיס, שכן אין לאפשר למעביד לנצל את מצוקת העובד ולאחר מכן לטעון לחוסר תום לב מצידו. 35. הפסיקה קבעה כי במקרים של ניצול עובדים, עקרון תום הלב לא יגבר על קוגנטיות של חוקי המגן, ובמיוחד לא על חוק שכר מינימום, שנועד להבטיח קיום בסיסי לעובדים. 36. התנהלות הנתבע, אשר ממשיך להחתים מתמחים על מסמכים לפיהם הם מוותרים על שכרם, גם לאחר המקרה של התובע, מעידה על דפוס פעולה שיטתי של ניצול, ועל חוסר תום לב מתמשך. ## פיצויי הלנת שכר ## 37. התובע יטען כי אי-תשלום מלוא שכרו במועד מהווה הלנת שכר, ועל כן הוא זכאי לפיצויי הלנת שכר בהתאם לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. 38. התנהגותו של הנתבע, אשר סירב לשלם את מלוא השכר המגיע לתובע למרות פניותיו החוזרות ונשנות, מצדיקה הטלת פיצויי הלנת שכר במלואם, וזאת כביטוי למורת רוחו של בית הדין מהתנהלות זו. 39. הטלת פיצויי הלנת שכר במקרה זה תשמש תמרור אזהרה בפני עורכי דין אחרים המעסיקים מתמחים ללא שכר או בפחות משכר מינימום, ותחזק את ההגנה על זכויותיהם של מתמחים. 40. אין מדובר במחלוקת כנה או בטעות בתום לב מצד הנתבע, אלא בהתנהלות מכוונת של אי-תשלום זכויות בסיסיות, ועל כן יש לחייבו בפיצויי הלנת שכר מלאים. 41. פיצויי הלנת שכר יחושבו החל מהאחד לכל חודש, החל מיום 1.4.00, ועד לתשלום בפועל, וזאת בהתאם להוראות החוק והפסיקה. ## דמי הבראה ## 42. התובע יטען כי בהיותו עובד, הוא זכאי לדמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה בעניין דמי הבראה, וזאת עבור תקופת עבודתו אצל הנתבע. 43. הנתבע לא שילם לתובע דמי הבראה כלל, כפי שעולה מתלושי השכר שצורפו, ועל כן הוא חייב בתשלום דמי הבראה עבור 5 ימים, בסך של 1,600 ₪. 44. סכום זה מחושב בהתאם לצו ההרחבה הרלוונטי לתקופה, ועל הנתבע לשלמו בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.01 ועד התשלום בפועל. 45. זכותו של התובע לדמי הבראה הינה זכות קוגנטית, ואין לאפשר לנתבע להתנער ממנה בטענות שונות, כפי שניסה לעשות ביחס לשכר העבודה. 46. אי-תשלום דמי הבראה מהווה הפרה נוספת של חובות הנתבע כמעביד, ומחזק את טענת התובע בדבר התנהלותו הבלתי תקינה של הנתבע. ## הוצאות נסיעה ## 47. התובע יטען כי הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה עבור נסיעותיו ממקום מגוריו ב_________, רמלה למשרדי הנתבע ב_________, תל אביב וב_________, באר שבע, וזאת בהתאם לצו ההרחבה בעניין החזר הוצאות נסיעה. 48. הנתבע לא שילם לתובע הוצאות נסיעה כלל, ועל כן הוא חייב בהחזר הוצאות אלו, אשר נאמדו על דרך האומדנא בסך של 3,000 ₪ עבור כל תקופת ההתמחות. 49. סכום זה מחושב לפי 10 ₪ ליום עבודה ובסה"כ 250 ₪ לחודש, עבור 12 חודשי עבודה, וזאת בהתחשב בכך שמקום מגוריו של התובע הצריך נסיעות בתחבורה ציבורית. 50. על הנתבע לשלם סכום זה בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.01 ועד התשלום בפועל, וזאת כפי שנפסק בעניין זה. 51. גם זכות זו להחזר הוצאות נסיעה הינה זכות קוגנטית המוקנית לעובד, ואין לנתבע כל עילה שלא לשלמה לתובע. ## דחיית התביעה שכנגד ## 52. התובע יטען כי התביעה שכנגד שהגיש הנתבע, בגין דמי שכירות, החזר שכר ששולם ופיצוי בגין עוגמת נפש, הינה תביעת סרק שדינה להידחות מכל וכל. 53. טענת הנתבע לדמי שכירות בגין מגורי התובע במשרדו בתל אביב נדחתה על ידי בית הדין, אשר קבע כי התובע לן במשרד רק כאשר נאלץ להמתין לנתבע עד שעה מאוחרת, וכי הנתבע לא הוכיח את תביעתו. 54. טענת הנתבע להחזר הסכומים ששולמו לתובע נדחתה אף היא, שכן נקבע כי סכומים אלו היוו שכר עבודה חלקי, והתובע זכאי להפרשי שכר ולא להחזר. 55. טענת הנתבע לפיצוי בגין עוגמת נפש הינה טענה מופרכת, שכן הנתבע הוא זה שפעל בניגוד לחוק וניצל את התובע, ואין לו כל עילה לדרוש פיצוי בגין תוצאות מעשיו שלו. 56. התביעה שכנגד הוגשה בחוסר תום לב ובמטרה להרתיע את התובע מלתבוע את זכויותיו הלגיטימיות, ועל כן יש לדחותה ולחייב את הנתבע בהוצאות משפט בגינה. ## אחריות הנתבע כעורך דין ## 57. התובע יטען כי הנתבע, בהיותו עורך דין, מחויב בסטנדרטים גבוהים של יושרה, הגינות וציות לחוק, ובמיוחד לחוקי המגן, וכי התנהלותו במקרה זה מהווה הפרה חמורה של חובותיו המקצועיות והאתיות. 58. הנתבע, כמי שאמור להיות בקיא בדין, היה צריך לדעת כי העסקת מתמחה ללא שכר או בפחות משכר מינימומו אסורה על פי חוק, וכי הסכמים לויתור על זכויות אלו בטלים. 59. התנהלות הנתבע, אשר ניצל את מעמדו ואת מצוקתם של מתמחים, פוגעת באמון הציבור במקצוע עריכת הדין ובמעמדה של לשכת עורכי הדין. 60. יש לחייב את הנתבע במלוא הסכומים הנתבעים, לרבות פיצויי הלנת שכר והוצאות משפט, וזאת כביטוי לחומרת מעשיו וכדי להרתיע עורכי דין אחרים מפעולות דומות. 61. העברת העתק פסק הדין ללשכת עורכי הדין, כפי שנעשה במקרה זה, הינה צעד חשוב להבטחת אכיפת הדין והגנה על זכויות מתמחים בעתיד. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##דוגמא לפסק דין:## 1. התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה לתשלום שכר עבודה, דמי הבראה והוצאות נסיעה. 2. הנתבע הינו עורך-דין , בעל משרד לעריכת דין בבאר-שבע ובתל-אביב. 3. התובע עבד במשרדי הנתבע בתל-אביב ובבאר-שבע, כמתמחה החל מ- 1.3.00 ועד 28.2.00. 4. התובע טוען, כי בתום החודש הראשון להתמחותו, הופתע לקבל שכר חלקי. הדבר חזר ונשנה בכל החודשים הבאים. 5. פניותיו של התובע לנתבע בקשר לתשלום שכרו, נדחו בתרוצים שונים. 6. התובע טוען, כי התלבט אם להפסיק את התמחותו, אולם בשל הקשיים במציאת מקום התמחות אחר באופן מיידי והתוצאה האפשרית של עיכוב קבלת רשיון לעריכת דין, העדיף התובע להישאר אצל הנתבע, תוך תקווה שהנתבע ישלם לו את שכרו. 7. בפועל, התובע השלים את תקופת התמחותו אצל הנתבע, מבלי שקיבל את שכרו המלא. 8. לאחר סיום התמחותו, פנה ב"כ התובע לנתבע לשלם את זכויותיו, אולם נענה בשלילה ע"י הנתבע. 9. הנתבע טוען, כי דודו של התובע לחץ והתחנן, כי יקבל את התובע כמתמחה ללא שכר מאחר ולא מצא מקום לעשות בו את ההתמחות. 10. הנתבע הסכים לבסוף, כי התובע יתמחה אצלו ללא שכר והתובע גם הסכים לכך. 11. הנתבע טוען, כי התובע התגורר באחד מחדרי משרדו בתל-אביב, עד אשר עבר להתגורר בבאר-שבע. 12. הנתבע הגיש תביעה שכנגד כנגד התובע בגין נזקים ודמי שכירות עבור התקופה בה התגורר התובע במשרדו, על סך - 25,000 ₪. 13. הנתבע טוען, כי השכר ששולם לתובע היה לפנים משורת הדין והוא עותר, כי בית-הדין יפסוק, כי על התובע להשיב השכר, אשר שולם לו. 14. הנתבע טוען, כי אם היה יודע שאין לתובע היכן לגור, לא היה מקבלו כמתמחה. 15. הנתבע טוען, כי התובע מעולם לא התלונן על כך ששכרו לא משולם במלואו ויתרה מזו, הכספים ששולמו תמיד הועברו לתובע לפני הזמן. 16. הכרעה הצדדים מסכימים, כי שולם לתובע שכר וזאת כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע, ומהדף אשר חתום עליו הנתבע ובו הצהיר על תקופת ההעסקה של התובע והשכר שקיבל מידי חודש וזאת לצורך התביעה לדמי אבטלה (גם הוא צורף לתצהיר התובע). 17. נותר לנו לבחון, אם למרות שהנתבע שילם לתובע שכר, היה זה לפנים משורת הדין כטענתו הואיל והיה הסכם בין הצדדים לפיו התובע לא יקבל שכר בתקופת התמחותו, ואם היה הסכם זה , מה תוקפו. 18. האם נכרת הסכם בין הצדדים לפיו התובע לא יקבל שכר עבור תקופת התמחותו אצל הנתבע טענתו המרכזית של הנתבע היא, כי הסכים עם התובע, שעבור תקופת התמחותו אצלו, לא יקבל שכר. הנתבע טוען, כי דודו של התובע לחץ עליו לקבלו, והוא לא היה זקוק כלל למתמחה. נטל הראיה להוכיח, כי נכרת הסכם שכזה הוא על הטוען לכך ובמקרה זה, על הנתבע. 19. התובע בחקירתו הנגדית הכחיש מכל וכל את הטענה, כי הוא וקרוב משפחתו התחננו בפני הנתבע שיקבלו כמתמחה אצלו. התובע הכחיש שוב ושוב, כי סוכם בינו לבין הנתבע שלא ישולם לו שכר בגין ההתמחות. התובע לא ידע שמתמחה נוסף, שהיה לנתבע ביקש להתמחות ללא שכר. התובע הכחיש, כי הנתבע סיפר לו על כך, כי באנגליה משלם המתמחה לעו"ד אצלו הוא מבקש להתמחות. התובע העיד בחקירתו הנגדית , כי הנתבע אמר, כי ישלם לו את שכרו. הוא לא דיבר איתו על שכר מינימום. 20. במצב דברים זה בו גרסתו של הנתבע אינה זוכה לכל תמיכה בעדות נוספת, שלא לדבר על כך שגרסת התובע היא איתנה וברורה, הרי שיוצא מכך, שהנתבע לא השכיל להוכיח את קיומו של ההסכם, לפיו תקופת ההתמחות תעשה ללא שכר. 21. גם הסכומים הקבועים, ששילם הנתבע לתובע מידי חודש, מביאים למסקנה, כי מדובר ביותר מתשלום שהוא לפנים משורת הדין ולכן הוא שכר לכל דבר ועניין. בחודש מרץ 2000 קיבל התובע סך של 849 ₪ (800 ₪ נטו); בחודש אפריל 2000 קיבל התובע סך של 849 ₪ (800 ₪ נטו); בחודש מאי 2000 קיבל התובע סך של 2547 ₪ (אשר הורכבו מ 849 ₪ ו- 1698 ₪); (2400 ₪ נטו); בחודש יוני 2000 קיבל התובע סך של 1698 ₪ (1600 ₪ נטו); בחודש יולי 2000 קיבל התובע סך של 1698 ₪ (1600 ₪ נטו); בחודש אוגוסט 2000 קיבל התובע סך של 1698 ₪ (1600 ₪ נטו); בחודש ספטמבר 2000 קיבל התובע סך של 1698 ₪ (1600 ₪ נטו); בחודש אוקטובר 2000 קיבל התובע סך של 1698 ₪ (1600 ₪ נטו); בחודש נובמבר 2000 קיבל התובע סך של 1698 ₪ (1600 ₪ נטו); בחודש דצמבר 2000 קיבל התובע סך של 1698 ₪ (1600 ₪ נטו); בחודש ינואר 2001 קיבל התובע סך של 1698 ₪ (1600 ₪ נטו); בחודש פברואר 2001 קיבל התובע סך של 2122 ₪ (2000 ₪ נטו). 22. ניתן היה לחתום בשלב זה את התביעה שכן ההכרעה עד כאן מכסה את מרביתה, אולם אנו מבקשים להעיר ולהכריע גם בשאלת תוקפו של הסכם כזה, לו היה מוכח לפיו התובע הסכים לוותר על שכרו בתקופת ההתמחות אצל הנתבע. מעדותו של הנתבע בפנינו, עולה והוא אף הודה בכך באופן מפורש, כי הוא נהג ונוהג כך גם היום ולאחר המקרה של התובע, הוא מחתים את המתמחים על מסמך, לפיו הם מסכימים להתמחות ללא שכר. לצערנו, הנתבע אינו היחיד שנוהג כך ולכן אנו מוצאים מקום להרחיב בעניין זה. 23. מעמדו של הסכם לפיו מתמחה מוותר על שכרו בתקופת ההתמחות סעיף 41 א (א) לחוק לשכת עורכי-הדין תשכ"א-1961 קובע: "דינו של מתמחה, לכל דבר ועניין למעט החיקוקים המפורטים בתוספת, יהיה כדין עובדו של המאמן, ואם היה המאמן שכירו של אחר יראו את האחר כמעבידו של המתמחה, סעיף זה אינו חל על חייל המתמחה בצבא הגנה לישראל. " סעיף זה תוקן בתשל"א. בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק תשל"א עמ' 91) נאמר כי: "העיקרון הרחב שבסעיף 41 א (א) המוצע הוא כי מעמדו של מתמחה יהיה כמעמד עובד לכל ענין. הדברים אמורים לגבי מכלול התחומים, שבהם יש משמעות למעמדו של אדם כעובד; תנאי העבודה, שכר, חופשה, פיצויי פיטורין וגמלאות, אחריות מעביד. בנזיקין, שמירת סודיות, איסור קבלת שוחד ועוד. עם זאת, יש להוציא מכלל העיקרון הרחב עניינים הנדונים בחוקים המפורטים בתוספת, שהחלתם אינה תואמת את יחסי עבודתו של מתמחה. " בין החוקים המופיעים בתוספת - חוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963, חוק שירות התעסוקה תשי"ט-1959 ועוד. חוק שכר מינימום אינו מופיע ברשימה זו. סעיף 2 לחוק שכר מינימום תשמ"ז - 1987 קובע: "(א) עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן-עובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום לשעה, הכל לפי העניין." סעיף זה קובע את הזכות הבסיסית לשכר מינימום, לכל העובדים במשק שלא הוצאו במפורש מתחולתו ומבטיח לכולם את אותו שכר מינימום. בין הקבוצות שהוצאו מתחולת החוק לא נמנו מתמחים מכל סוג שהוא. 24. חוק זה, בא להבטיח הכנסה מינימלית והוגנת לעובדים השכירים במנותק מעיסוקם או מקצועם. ברקע חקיקת החוק עומדת מטרה חברתית, שמצאה ביטוי באמנות ארגון העובדים הבין לאומי בעניין שכר מינימום (אמנה מס. 26 משנת 1928 ואמנה מס. 131 משנת 1970) וההמלצה מס. 135 משנת 1970 בהן נאמר: "1. קביעת שכר מינימום, תהווה אחד היסודות של כל מדינה, המיועדת להילחם בעוני ולספק את צרכיהם של כל העובדים ומשפחותיהם. 2. מטרתה העיקרית של קביעת שכר מינימום תהא, להבטיח לשכירים את ההגנה הסוציאלית, הנחוצה בכל הנוגע לרמות מינימום של שכר, שניתן להרשותן. " ראה: דב"ע תשן/171-3 פלתורס נסיעות ותיירות בע"מ - פדן, פד"ע כ"ב 356. דב"ע נ"ג/4-8 מראווי - מדינת ישראל, פד"ע כ"ו, 110. דב"ע נ"א/34-4 ההסתדרות הכללית - מרכז השלטון המקומי, פד"ע כ"ג, 304. דב"ע נ"ו/282-3 א' חאטר ואח' - סלטקס טקסטיל (1994) בע"מ, פד"ע ל"א, 322. ע"ב 300480 מקדדי - הממונה על המנגנון באזור יהודה ושומרון - המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון , פד"ע ל"ה, ע', צ"ב. 25. חוק שכר מינימום אף עולה בקנה אחד עם רוחם ומטרותיהם של חוקי היסוד, אף כי נחקק טרם חקיקתם. מכבוד האדם ניתן להסיק את הזכאות לסיפוק צרכים בסיסיים לקיום האנושי ומכאן שגם אם חוק שכר מינימום פוגע בזכות הקניין של המעביד וחופש ההתקשרות החוזית , הרי שהוא נועד לתשלום ראוי, ואין לומר, ששעורו (45% מהשכר הממוצע במשק) עולה על הנדרש. ראה: א.ברק פרשנות במשפט כרך ג' פרשנות חוקתית (תשנ"ד, עמ' 423. פרשת א. ח'אטר ואח' הנ"ל, דברי כב' הנשיא גולדברג, בעמ' 334. כל נסיונותיו של הנתבע בכתבי טענותיו להציג את מערכת יחסיו עם התובע כיחסים שאינם יחסי עובד מעביד, נדונו מראש לכישלון. העובדה, שהנתבע אימן את התובע, אינה יכולה לשלול ממנו את מעמדו כעובד. גם אם התועלת שמפיק המתמחה ממאמנו היא לעיתים רבה יותר מהתועלת שמפיק המאמן מהמתמחה שלו, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את העובדה, שהתובע כמתמחה ביצע עבודה. אפילו כעדותו, חלקה התמצה בסחיבת תיקים עבור הנתבע. יחד עם זאת, בדוחות החצי שנתיים שמילא הנתבע עבור לשכת עורכי הדין נכתב, כי התובע עסק בהכנת תיקים ובהכנת חקירת עדים. אין ספק גם, כי התועלת שמביא מתמחה למאמנו הולכת וגדלה עם מעבר הזמן ולכן אין ספק שהמתמחה זכאי לשכר מינימום. 26. יתרה מזו, מתמחה אינו יכול לוותר על שכרו בהתאם להוראת סעיף 12 לחוק שכר מינימום , לפיה: "זכותו של עובד, לפי חוק זה, אינה ניתנת להתנייה או לויתור". משמעותו של סעיף זה, הוא חוסר האפשרות לוותר על זכויות חוק שכר מינימום, כמו על כל זכויות חוקי המגן האחרים. 27. חוסר תום הלב של התובע טענתו העיקרית של הנתבע, החוזרת כחוט השני בכתבי טענותיו הוא, שהתובע פעל בחוסר תום לב כלפיו, מכיוון שידע שלא יקבל שכר, וכאשר קיבל ידע שזה לפנים משורת הדין ובעצם לא ביקש מעבר לכך, כי ידע שהנתבע עשה לו טובה. בית הדין הארצי לעבודה הכיר במקרים יוצאי דופן באפשרות, כי חוסר תום לב קיצוני יגבר על קוגנטיות של חוק. כך שלפי הילוכה של טענת הנתבע, חוסר תום הלב של התובע משתיק אותו מלתבוע היום את זכויותיו. 28. בפסק דין שניתן לאחרונה ע"י בית הדין הארצי, עלתה לדיון סוגיה דומה ובו נפסק, כי מתמחה זכאי לשכר מינימום גם אם הסכים לוותר עליו. שם סוכם בין הצדדים, כי העובד יעבוד בלי לקבל שכר או זכות אחרת. העובד סיים לימודים בקורס יועצי מס ולצורך היותו כשיר לרישום, היה עליו לעבור תקופת הכשרה. במשרד של מאמנו עבדו מתמחים נוספים, שגם הם לא קיבלו שכר. למען הסר ספק, יצויין, כי פסק הדין אינו קובע תקדים, אלא הבהיר את שהיה ברור מאז חקיקתו של חוק שכר מינימום. כבוד הנשיא ס. אדלר מבהיר מפורשות בפסק הדין: "אף אם המערער היה היחיד שפעל בחוסר תום לב אין בכך כדי לבטל את זכויותיו שנקבעו בחוק. כדי להגיע למסקנה זו עלינו לשקול מחדש - את תכליתו של החוק ורצונה של החברה להבטיח לכל עובד מינימום של קיום אנושי; ומאידך - את רצונה של החברה שאנשים יפעלו בתום לב ויכבדו הסכמים. יש להעדיף את השיקול הראשון ממספר נימוקים. הנימוק הראשון - תשלום שכר מינימום שומר על כבודו של האדם העובד. יש לתת יותר משקל לאינטרס של החברה לשמור על כבודו של העובד, משיש לתת לעניינה של החברה שעובדים דוגמאת המערער ינהגו בתום לב בעת קבלת עבודה. הנימוק השני - מדינה דמוקרטית ומודרנית איננה יכולה להשלים עם עבודות או תפקידים שיש בהם משום ניצול עובדים. הנימוק השלישי - יש להבין את חוסר תום לבו של המערער במקרה זה כפחות חמור ממקרים אחרים, שכן המסגרת הנורמטיבית הכבידה עליו להיכנס למקצוע יועץ מס ולחצה עליו לעבוד אצל המשיב. יש בכך בכדי להפחית את רצונו החופשי של המערער וחוסר תום הלב היה כמעט בלית ברירה. כאמור לעיל, נסיבות המקרה דנן מביאות למסקנה חד-משמעית, כי אין ליישם את תורת תום הלב כדי לבטל זכות קוגנטית. אולם, עלי להוסיף את עמדתי, כי חוק שכר מינימום הוא חוק קוגנטי ואין ליישם את תורת תום הלב כדי לאשר העסקת עובד בפחות משכר המינימום. אכן, על פי הנשיא ברק וסגנית הנשיא ישנם מקרים בהם עקרון תום הלב יגבר על הקוגנטיות של משפט העבודה המגן. מקובל עלי עקרונית, כי אין זכות אבסולוטית וייתכנו מקרים חריגים לעקרון הקוגנטיות, אולם רק במקרים נדירים ביותר, וקשה לי לתאר מקרה כזה בנושא תשלום שכר מינימום. בוודאי שאין ליישם את תורת תום הלב בכדי לשלול שכר מינימום במצב של ניצול עובד וברקע של נוהג ניצול עובדים בענף יועצי המס. " ראה: ע"ע 1054/01 אשר טוילי נ' יצחק דהרי, פסק-דין מיום 24.4.02. 29. הדברים הנ"ל המתייחסים לענף יועצי המס, יפים שבעתיים למתמחים בעריכת-דין. גלי הסטודנטים המשחרים למקומות התמחות , הם עובדה מוגמרת וידועה, לפיה הביקוש בשוק זה עולה על ההיצע. יש הרבה יותר סטודנטים הזקוקים להתמחות מאשר מקומות להתמחות במשרדי עורכי-דין. לכן, דוקא במקרים אלו חוק שכר מינימום קובע מפורשות, כי אסור לוותר על השכר והדבר נועד להגן על העובד מפני עצמו כפי שנפסק בפרשת טוילי אשר הנ"ל. "ישנם מקרים בהם העובדת כה זקוקה לעבודה או מצבה כה ירוד, שתסכים לקבל עבודה בפחות משכר המינימום". במצב שכזה, בו המרוץ אחר הגלימה הוא כה נואש, וכדי לקבל את הרשיון הנכסף, בדרך לבחינת הלשכה, יש צורך לעבור את תקופת ההתמחות, מוכן יהיה כל סטודנט להסכים לכל תנאי שיציב לו מאמן ובכלל זה ויתור על שכרו. 30. כאמור, במקרה שלפנינו, לא הוכח כלל שזהו המצב. יתרה מזו, אנו מוצאים, כי מי שנהג בחוסר תום לב היה זה הנתבע, אשר ניצל את חולשתו של התובע והסכים להעסיקו רק אם יוותר על שכרו. לבד מכך , שהדבר מהווה עבירה פלילית בהתאם לסעיפים 14 עד 16 לחוק שכר מינימום הרי, שחוסר תום הלב בולט באספקט נוסף: הנתבע הינו עורך-דין וחזקה עליו, שהוא ער להוראות שכר מינימום ולפסיקה בעניין וכך היה צריך לדעת , שהוא פועל בניגוד לחוק. טענותיו של הנתבע בסיכומיו, עם כל הכבוד לנסיונו העתיר במקצוע עריכת-הדין, מגלות חוסר הבנה בסיסי בכל הקשור לדיני עבודה. זאת כאשר, אין הוא מכחד, כי הוא ממשיך וימשיך להעסיק בצורה זו, גם את המתמחים הנוכחיים שלו. 31. על כן, התביעה לתשלום הפרשי שכר מתקבלת במלואה ובסכום הנקוב בה, מאחר ולא הובאו כל חישובים על מנת לסתור אותו. התנהגות הנתבע הביאה אותנו למסקנה, כי יש לחייבו במלוא פיצויי הלנה. חיוב בפיצויי הלנה מוצדק בנסיבות העניין, כדי שישמש תמרור אזהרה בפני עורכי-דין אחרים המעסיקים מתמחים ללא שכר או בפחות משכר מינימום. חיוב זה הוא ביטוי למורת רוחו של בית-הדין, אשר רואה כיצד, מי שמוחזקים כבקיאים בחוק ובפסיקה , דורסים ברגל גסה זכויות אלמנטריות. החופש להעסיק מתמחים אין משמעו החופש לנצלם וראוי, כי לשכת עורכי הדין תיקח זאת לתשומת ליבה כפי שהיא דואגת למעמדם של עורכי-הדין השכירים. מתמחים הם כוח עבודה זול, אין חולק על כך, אבל לא פחות זול משכר המינימום ואת זאת צריך היה לדעת הנתבע במעמדו ובויתקו. זוהי לא טעות כנה, וודאי שאין לדבר על מחלוקת אמיתית. על התובע היה להבין ולדעת, את תוצאות תיק זה , כאשר הוגשה תביעה זו נגדו. בית-הדין אף הסכים במהלך הדיון, כי הצדדים יקיימו ביניהם משא ומתן לפשרה, אולם הדבר לא הסתייע. על כן, הסך הנתבע בגין הפרשי שכר - 16,769 ₪, ישא פיצויי הלנת שכר החל מהאחד לכל חודש (1.4.00 ואילך), אשר יחשב כמועד, בו שולם שכרו החלקי החודשי של התובע ועד לתשלום בפועל. 32. דמי הבראה התובע עתר לתשלום דמי הבראה, ומאחר וכעולה מתלושי השכר אלו לא שולמו לתובע, הרי אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסך של - 1600 ₪ בגין 5 ימי הבראה להם זכאי התובע לפי צו ההרחבה בעניין זה (ולא 7 ימים כפי שעתר לכך התובע). סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.01 ועד התשלום בפועל. 33. הוצאות נסיעה אשר לתביעה בגין הוצאות נסיעה - התובע טוען, כי לא קיבל עבור נסיעותיו לתל-אביב ולבאר-שבע את הוצאות הנסיעה שאותן הוא מעריך ב 5940 ₪. על פי צו ההרחבה, שהחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה, וממנה במשק הפרטי, אשר נחתם בין לשכת התאום של הארגונים הכלכליים ובין ההסתדרות הכללית, נקבע שעור החזר הוצאות מכסימלי, המתעדכן מעת לעת. על פי סעיף 4 להסכם, הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיסי הנחה של מספר הנסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה. 34. התובע לא הציג בפנינו כיצד הגיע לסכום של 5940 ₪ וגם לא פירט מהו מחיר כרטיס הנסיעה, או כרטיס חופשי חודשי. 35. יחד עם זאת, מאחר ומקום מגורי התובע היה ברמלה, ועבודתו היתה בבאר-שבע ובתל-אביב, ניתן לראות בכך ראיה מספקת להיזקקות לתחבורה ציבורית זאת כעולה בסעיף 15 (ג) לתצהירו. שעור ההחזר המכסימלי נכון ליום 15.1.01 היה 18.67 ₪. בהעדר ראיה על מחירי כרטיסי הנסיעה, אנו פוסקים על דרך האומדנא, כי החישוב יעשה לפי 10 ₪ ליום ובסה"כ - 250 ₪ לחודש. עבור 12 חודשים - 3000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.01 ועד התשלום בפועל. 36. התביעה שכנגד הנתבע הגיש תביעה שכנגד ובה עתר לתשלום בגין דמי השכירות , שהתובע חייב לו בשל מגוריו במשרד הנתבע בסך - 25,000 ₪, החזר הסכומים ששולמו לתובע בסך - 20,181 ₪ וכן פיצוי על סך - 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש. הנתבע העמיד את תביעתו הנגדית על סך - 25,000 ₪ בלבד. 37. מאחר וקבענו, כי התביעה הראשית מתקבלת הרי, שאין מקום להעתר לתביעות של הנתבע עבור החזר השכר ששולם לתובע, וכן הפיצוי בגין עוגמת הנפש. נשאר לנו להכריע אם הנתבע הוכיח את תביעתו לתשלום דמי השכירות . לטענתו, דמי השכירות הראויים לדירה בלב תל-אביב הם כ 650$ . 38. התובע בתצהירו ובעדותו סיפר, כי ברוב תקופת ההתמחות התגורר ברמלה עד שעבר לעבוד במשרדו בבאר-שבע. במשרד בתל-אביב הוא נהג ללון כאשר הנתבע היה מעכבו במשרד עד שעה מאוחרת. מדובר היה בחדר, אשר עבדו בו במהלך שעות היום. 39. הנתבע הגיש תצהיר מטעם ניסים עמון, העובד במשרדו מזה 18 שנים והוא ציין בסעיף 5 לתצהירו, כי הוא יודע שבשל "חוסר דיור של תאופיק, עו"ד קאזיס נתן לו חדר ממשרדו שיגור בו משך התמחותו לבקשתו של תאופיק". מר עמון לא נחקר על תצהירו. 40. משמיעת עדותו של התובע, אנו נוטים להאמין לו, כי לן במשרד כאשר נאלץ להמתין לנתבע שיגיע למשרדו בתל-אביב ממשרדו בבאר-שבע. אם התובע נאלץ להישאר עד שעה מאוחרת, ודאי שמחובתו של הנתבע היה לדאוג לסידור לינה כלשהוא או לדאוג להסעתו לביתו. גם אם הנתבע היה משכנע אותנו, כי תביעתו לדמי שכירות צודקת, הרי שאת שעורה לא הוכיח. אין מחלוקת, כי התובע לא עשה שימוש בכל המשרד - דירה - אלא רק בחדר אחד; הנתבע לא הביא כל ראיה בקשר לדמי שכירות הראויים הנגבים לגבי דירה בכלל, וחדר בפרט באזור המסויים בו נמצא המשרד. לא הובאה ראיה למספר החודשים, או הימים בהם לן התובע בחדר. אין מחלוקת, כי בחלק מתקופת ההתמחות עבד התובע במשרד בבאר-שבע ובו הוא לא לן. 41. אשר על כן, ומכל הטעמים שפורטו, הנתבע לא הוכיח את תביעתו ועל כן היא נדחית. 42. סוף דבר הנתבע ישלם לתובע שכר עבודה בסך - 16,769 ₪, אשר ישא פיצויי הלנת שכר החל מהאחד לכל חודש (1.4.00 ואילך), אשר יחשב כמועד בו שולם שכרו החלקי החודשי של התובע ועד התשלום בפועל. עוד ישלם הנתבע לתובע, עבור דמי הבראה בסך - 1600 ₪, ועבור נסיעות בסך - 3000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.01 ועד התשלום בפועל. הנתבע ישא בהוצאות התובע בסך - 4,000 ₪, בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. 43. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע ולועד הארצי של לשכת עורכי הדין בירושלים. עורך דיןכתב תביעהמסמכיםשכר עבודה