טיוטה של חוזה - האם מחייב ?

פסק דין 1. בסוף שנת 1992 ניהלו הצדדים משא ומתן להשכרת ביתם של התובעים לנתבעים. הוחלפו ביניהם טיוטות חוזים. תוך כדי המשא ומתן נכנסו הנתבעים לגור בבית. כניסתם לבית הייתה בהסכמת התובעים אם כי הסכם לא נחתם. הנתבעים גרו בבית במשך כאחד עשר חודשים עד שיצאו ממנו בנובמבר 1993. כל אותה עת לא שלמו לתובעים דמי שכירות כלשהם. ביום 9.3.98 הגישו התובעים את תביעתם דנן, שבה הנה עותרים לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות (מוסכמים או ראויים) ותשלומים שונים נוספים. הנתבעים טוענים כי אינם חייבים לשלם לתובעים דבר. האם המסמכים ת3/ - ת5/ מהווים חוזה מחייב 2. לטענת התובעים נכרת בין הצדדים חוזה מחייב המורכב מהמסמכים ת3/ - ת5/. הנתבעים חולקים על כך. הואיל ושאלה זו עשויה להשליך על מתווה הדיון ביתר השאלות המתעוררות נפתח בבירורה. 3. בין הצדדים הוחלפו בסוף 1992 טיוטות הסכמי שכירות. הטיוטה הראשונה ת3/ הועברה לעו"ד מרקוס, ב"כ הנתבעים, על ידי מי שהיה אז כונס הנכסים של הבית (עו"ד אנגלנדר; להלן - "הכונס"). בתגובה לטיוטה זו העביר ב"כ הנתבעים לכונס את מכתבו ת4/ ובו הערותיו לטיוטה. מדובר בלא פחות מ- 14 הערות, אשר חלקן מתייחסות לעניינים מהותיים ביותר, כגון: שיעור דמי השכירות (סעיף 2: 425$ לחודש במקום 600$ שנכללו בהצעת הכונס), עריכת תיקונים על ידי התובעים (סעיף 7), אופן עדכון דמי השכירות בשנת השכירות השניה (סעיף 9), אופן הפקדת שיק בטחון (סעיף 10), אופן עריכת פוליסת ביטוח (סעיף 11), דרישת הכונס לתשלום שכ"ט עו"ד על ידי הנתבעים (סעיף 12), מתן זכות קדימה לנתבעים במכירת הנכס (סעיף 14) ועוד. ב"כ הנתבעים הוסיף וציין במכתבו כי "אם תסכים, אני מוכן להכין את הסכם השכירות עם התיקונים המוצעים, כדי שנוכל להחתים הצדדים בהקדם". בהמשך למכתב ת4/ ערך ב"כ הנתבעים את הטיוטה ת5/, המבוססת על הטיוטה ת3/ בשילוב ההערות הכלולות במכתב. דא עקא, הכונס לא ראה לנכון לחתום על הטיוטה ת5/. תכתובת ענפה שהתנהלה בין הצדדים לא הועילה וחוזה לא נחתם (ראו המכתבים נ1/ - נ3/). מעיון בתכתובת עולה שיסוד הדבר היה בהעדר הסכמה מצד הכונס ל"תנאים מקדמיים" שהציבו, לטענתו, הנתבעים (ראו המכתב נ1/). 4. לטענת בא כוחם המלומד של התובעים הייתה הטיוטה הראשונה (ת3/), שהעביר הכונס לב"כ הנתבעים, בבחינת "הצעה" כמשמעה בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, ואילו מכתבו של בא כוח הנתבעים (ת4/) והטיוטה שהוא העביר (ת5/) היו "קיבול" לעניין התנאים שלא היו שנויים במחלוקת, ו"הצעה חדשה" לעניין הערותיו של בא כוח הנתבעים; בשתיקתם ובהתנהגותם קבלו התובעים את הצעתו של בא כוח הנתבעים, למעט לעניין שכר טרחת הכונס, והא ראיה שאפשרו לנתבעים להיכנס לבית טרם חתימת ההסכם ושבסופו של דבר לא השיבו לנתבעים על המכתב ת4/. אקדים ואומר כי לאחר העיון הגעתי למסקנה כי דין הטענה להדחות. להלן אנמק את מסקנתי. 5. נכון הדבר שבמכתבו ת4/ של בא כוח הנתבעים, אשר נשלח בתגובה לטיוטת החוזה (ת3/) שהציע הכונס, הייתה הסכמה לחלק מהתנאים שהציע הכונס. אולם בה בעת כלל המכתב שורה ארוכה של הסתייגויות, חלקן בעניינים מהותיים היורדים לשורש העניין לרבות שיעור דמי השכירות, בטחונות, ביטוח ועוד. עסקינן, אפוא, בהצעה נגדית או לכל היותר במקרה של מתן הודעת קיבול תוך שינוי. סוגיה אחרונה זו מוסדרת בסעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע, כי "קיבול שיש בו תוספת, הגבלה או שינוי לעומת ההצעה כמוהו כהצעה חדשה". על משמעותו של סעיף 11 לחוק החוזים ועל התפיסה היסודית העומדת ביסודו עמדה פרופ' שלו בספרה: דיני חוזים, מהד' שניה, בעמ' 149, באומרה: "ביסוד סעיף 11 מונחת התפיסה היסודית, כי כדי שהצעה תבשיל לכלל חוזה עליה להיתקל בקיבול שיחפוף אותה במלואה. קיבול הוא אמירת 'הן' בלתי מסויג להצעה. על ניצע המעונין בהצעה מסוימת מוטל, אם כן, הנטל לקבל את ההצעה כמות שהיא. כל שינוי בקיבול מהווה הצעה חדשה". ולמטה מזה מובהר ביתר שאת (בעמ' 150): "כדי שישתכלל חוזה צריך הקיבול להתאים במדויק להצעה ולחפוף את תנאיה. כל שינוי של ההצעה המקורית, בין אם לצמצום או להרחבה, מהווה הצעה חדשה. כאשר מגלה השוואתן של שתי הצהרות הרצון - ההצעה והקיבול - 'סרח עודף' של אחת על פני רעותה, אין בפנינו חוזה, אלא הצעה חדשה. כל שינוי המביא לידי חוסר תאום ענייני בין ההצעה לבין הקיבול מהווה לפיכך הצעה חדשה. כך, למשל, כאשר הניצע מתנה את הקיבול בהסכמת המציע לתנאים חדשים שהוא מציע, בפנינו קיבול תוך שינוי. ובדרך כלל, כל תגובה להצעה שאינה מצביעה בבירור על רצון הניצע לקבל את הצעת המציע מהווה קיבול תוך שינוי". פרופ' שלו מעירה כי יחד עם זאת, יתכננו מצבים שבהם הקיבול ילווה בהצהרות רצון שלא יפגעו בתוקפו, כגון: הצעה נוספת המיועדת לחוזה נפרד או להגבלת החוזה המקורי שכבר נוצר. במקרים כגון אלה אפשר לפרק את הודעת הניצע לקיבול ולהצעה: "כאשר מבהיר הניצע בהודעת הקיבול כי הוא מקבל את ההצעה, אך מוסיף תנאים משלו כהצעה לחוזה נוסף או מציע תנאים המגבילים את החוזה המקורי שנקשר על פי ההצעה - ניתן לפרק את הצהרת הרצון הגלומה בהודעת הקיבול לקיבול ולהצעה". כדי לקבוע אם לפנינו קיבול תוך שינוי המהווה הצעה חדשה או קיבול המלווה בהצהרה שלא פוגעת בתוקפו יש לבחון את הצהרת הרצון המהווה קיבול: "האם היא מעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה" (שם, בעמ' 150). 6. עתה אפשר לחזור לענייננו. טענתו של בא כוח התובעים, כי במקרה דנן נכרת חוזה מחייב המורכב מהמסמכים שהזכרנו, כוללת שני ראשים: האחד, כי המכתב ת4/ וטיוטת החוזה ת5/ שנשלחו בעקבותיו הוו "קיבול" לתנאי הכונס שהנתבעים לא חלקו עליהם ו"הצעה חדשה" לעניין התנאים הנוספים שנכללו בהם; השני, כי התובעים קבלו את התנאים הנוספים שהוו הצעה חדשה בהתנהגותם (למעט התנאי שעניינו בתשלום שכר טרחת הכונס). האמנם? לדעתי יש להשיב על כך בשלילה. אשר לראש הטענה הראשון: בחינת הראיות לאור המצב המשפטי כפי שבואר לעיל מובילה למסקנה, כי המסמכים ת4/ ו- ת5/ לא הוו "קיבול" להצעת הכונס ת3/ או לכל חלק ממנה. מסמכים אלה כללו 14 הסתייגויות של בא כוח הנתבעים מהצעת הכונס, חלקן הגדול בעניינים מהותיים היורדים לשורש העסקה. הסתייגויות אלה הוו "סרח עודף" להצעת הכונס. עיון במסמכים שיצאו כאמור מלפני בא כוח הנתבעים מלמד בבירור שלא הייתה כוונה של הנתבעים לקבל את הצעת הכונס, אלא הנתבעים התכוונו להתנות את הקיבול בהסכמת הכונס ל- 14 התנאים החדשים שנכללו במסמכים. אין מדובר, אפוא, במקרה של הצעה נוספת מצד הניצע לחוזה נפרד או להגבלת חוזה שנוצר כבר, שכן 14 ההערות וההסתייגויות של בא כוח הנתבעים מהצעת הכונס כרסמו בליבה של ההצעה ושינו אותה. זהו מקרה מובהק של קיבול תוך שינוי, שלא ניתן לפרקו לגורמים, המהווה בתור שכזה, בכללותו, הצעה חדשה. אשר לראש הטענה השני: בחינת הראיות מלמדת שהתובעים לא הסכימו להצעתם החדשה של הנתבעים כפי שבוטאה במסמכים ת4/ - ת5/. לצורך ביסוסו של ממצא זה דיינו אם נעיין במכתבי הכונס לבא כוח הנתבעים שסומנו נ1/ ו- נ3/. במכתב הראשון שנשלח בפברואר 1993, כחודשיים לאחר כניסתם של הנתבעים לבית, כותב הכונס לבא כוח הנתבעים כי התנאים שהנם מציבים לא מקובלים עליו, כי הנתבעים פלשו לבית שלא כדין והם נדרשים לפנותו. דברים דומים כותב הכונס במכתב נ3/ מיוני 1993, כחצי שנה לאחר כניסת הנתבעים לבית. לדרישת הפינוי מוסיף שם הכונס דרישה חלופית "לבוא עמנו בדברים להשכרת הנכס עד למועד שייקבע לפינויו…אני חוזר ומדגיש כי במידה ולא נגיע להסכמה כלשהי ומרשיך לא יפנו את הנכס איאלץ לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה". בולט, אפוא, לעין, כי הכונס לא קיבל את ההצעה החדשה וממילא, בין הצדדים לא נכרת חוזה על בסיס המסמכים שהוחלפו ביניהם. כך היו פני הדברים לא רק לדידם של הנתבעים אלא גם לשיטתו של הכונס (אשר פעל אז בשמם של התובעים). והנה, כחמישה חודשים בלבד לאחר מכתבו הנ"ל (נ3/) של הכונס יצאו הנתבעים באופן חד צדדי מהבית. לא הובאה ראיה כלשהי שלפיה באותם חמישה חודשים ניהלו מגעים עם הכונס, אשר היה בהם כדי ליצור מציאות משפטית חדשה. לאור מכלול הנתונים ברי כי שתיקתם של התובעים במשך חמשת החודשים הנוספים הללו, עד לצאתם של הנתבעים מהנכס (כפי שדרש מהם הכונס), לא יכולה להתפרש כהסכמה להצעה החדשה נשוא המסמכים ת4/ ו- ת5/. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שהמסמכים ת3/, ת4/ או ת5/ לא השתכללו לכדי חוזה שכירות מחייב. המסגרת לבחינת יחסי הצדדים 7. אי השתכללותם של המסמכים ת3/ - ת5/ לחוזה מחייב אינה אומרת, כפי שמשתמע מסיכומי טענותיו של בא כוחם המלומד של הנתבעים, שהנתבעים יכלו להתגורר בבית התובעים ולעשות בו כבתוך שלהם מבלי לשלם תמורה. בנסיבות העניין באות בחשבון שתי מסגרות משפטיות המסדירות את יחסי הצדדים: האפשרות האחת היא לומר, שבין הצדדים הוסכם על השכרת הבית לנתבעים והנתבעים נכנסו לגור בו בגידרה של הסכמה זו, אך לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה באשר לתנאי השכירות יחולו הוראותיו של חוק השכירות והשאילה תשל"א - 1971. והנה סעיף 13 לחוק קובע לאמור: "(א) השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות. (ב) לא הוסכם על שיעור דמי שכירות או על דרך קביעתם, ישולמו דמי שכירות שהיו ראויים להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". האפשרות השניה היא לומר שבין הצדדים לא נכרת חוזה שכירות כלשהו. אולם גם במקרה כזה לכאורה חבים הנתבעים בתשלום דמי שכירות ראויים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר בד בבד עשויה חובתם לנבוע גם מדיני הנזיקין. ראו: פרופ' דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, הוצ' בורסי התשמ"ב- 1982, בעמ' 272; ע"א 19/83 חברת שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה ליצור בע"מ, פ"ד לט (4), 522, 529: "אגב, דמי שכירות ראויים יכול שיהיו בגדר פיצויים הנפסקים בנזיקין ויכול שיהיו בגדר השבת רווח בעשיית עושר…קיום עילה שמקורה בענף משפטי אחד אינו שולל, עקרונית, קיום עילה בענף אחר". יצוין כי בכתב התביעה פורטו (באופן חילופי לעילה החוזית) עילות תביעה בעשיית עושר ולא במשפט ובנזיקין (ראו למשל סעיפים 4.1 ו - 4.5 לכתב התביעה). בא כוח התובעים התייחס לעילות אלה גם בסיכומיו. בא כוח הנתבעים לא טרח משום מה להשיב לכך. דיון בתביעותיהם הכספיות של התובעים 9. על רקע האמור לעיל נפנה ונבחן את דרישותיהם הכספיות של התובעים. נפתח בבירור התביעה לדמי שכירות, העומדת במוקד התביעה שלפני. (1) התביעה לדמי שכירות 10. הנתבעים התגוררו בביתם של התובעים אחד עשר חודשים (מסוף דצמבר 1992 ועד סוף נובמבר 1993). בכל אותה תקופה לא שלמו דמי שכירות. לעיל קבענו שהמסמכים ת3/ - ת5/ לא השתכללו לחוזה מחייב. המסקנה היא שאי אפשר להתייחס אל שיעורי דמי השכירות שנזכרו בהם כאל שיעורים מוסכמים. יחד עם זאת אפשר להיעזר במסמכים אלה כדי לקבוע מה היה שיעור דמי השכירות שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת שהנתבעים נכנסו לגור בבית. כזכור, בטיוטה ת3/ דרשו התובעים דמי שכירות של 600$ לחודש. הנתבעים מצדם הציעו במכתבם ובטיוטה הנגדית (ת4/ - ת5/) 425$ לחודש. הנתבע אישר בעדותו כי "425$ זו הייתה ההצעה שלנו…גם גבע הסכים ל- 425$" (עמ' 18). לכך יש להוסיף כי עם מי שנכנס לגור בבית כשוכר אחרי שהנתבעים יצאו ממנו הוסכם על תשלום של 550$ לחודש (ת6/). במצב דברים זה אין קושי לקבוע כי שיעור דמי השכירות שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת שהנתבעים נכנסו לבית הנו 425$ לחודש ויתכן (לאור ת3/ ו- ת8/) שקביעה זו אף מיטיבה במשהו עם הנתבעים. בגין אחד עשר חודשי מגוריהם בבית לכאורה חייבים, אפוא, הנתבעים לשלם לתובעים סך השקול ל- 4,675$ ארה"ב. במחלוקת העובדתית האם הנתבעים עזבו את הבית בנובמבר 1993 ללא הודעה מוקדמת (תצהיר התובע), או שמא עזבו בהודעה מוקדמת של חודש (תצהיר הנתבע), אני מעדיף את גרסת התובע. לא זו בלבד שהנתבע לא פרט בתצהירו למי בדיוק מסר את ההודעה וטענתו הייתה כללית וסתמית, אלא שתמוה מדוע לא נזכר דבר מתן ההודעה במכתב שצורף על ידי עו"ד מרקוס לסיכומיו כנספח יד'. לו נתנה הודעה מוקדמת אזי סביר להניח שהיתה נזכרת בצורה זו או אחרת במכתבו הנ"ל של עו"ד מרקוס מיום 8.11.93. במצב דברים זה נראה לי לנכון לחייב את הנתבעים בתשלום של 425$ עבור חודש נוסף. עיגונה של חובה זו יכול ויעשה בדיני הנזיקין, שהרי ברי שמחזיק בנכס במעמדם של הנתבעים יכול וצריך לצפות שאם יצא מהנכס ללא הודעה מוקדמת שתאפשר לבעל הבית להתארגן עלול האחרון לסבול חסרון כיס עד שימצא שוכר חילופי. העולה מכל האמור הוא שבגין אחד עשר חודשי מגוריהם בבית התובעים וחודש התארגנות נוסף ובסה"כ: 12 חודשים, יש לכאורה לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך כולל השקול ל- 5,100$ ארה"ב. 11. בכתב הגנתם של הנתבעים ולאחר מכן גם בתצהירו של הנתבע ובעדותו לפני נכללו טענות רבות מדוע לא חייבים הנתבעים בתשלום דמי שכירות. יצוין שלא תמיד אפשר היה ליישב בין הטענות השונות. כך, למשל, בסעיף 11 לכתב ההגנה נטען כי "התובע בקש לקבל את התחייבות הנתבעים כי יטפלו בגינה ובמטע שליד הבית וכל זאת כנגד המגורים במקום". טענה דומה הועלתה בקדם משפט (עמ' 3) ובחקירה הנגדית (עמ' 17). מכאן אפשר היה להבין שהנתבעים טוענים כי סוכם שכלל לא ישלמו דמי שכירות. לעומת זאת, בסעיף 21 לכתב ההגנה טענו הנתבעים כי "העבודה תהיה באחריות הנתבע שישלם בעבור ההוצאות ועלותה תופחת מעלות שכר הדירה". בד בבד עם מה שכבר הובא קודם מדברי הנתבע בעדותו אמר גם כי "הטיפול בגינה היה צריך להיות רק חלק משכר הדירה…היינו צריכים לשלם מעבר לזה 350$ לחודש". מכאן אפשר להבין שהטענה היא שישולמו דמי שכירות מופחתים. שלל הגרסאות אינו מעורר אמון. המסמכים ת4/ ו- ת5/, אשר יצאו מבית מדרשם של הנתבעים, מלמדים בברור שהנתבעים היו אמורים לשלם 425$ לחודש בנוסף לעבודות שיקום המטע. בסופו של יום הודה הנתבע בחקירתו הנגדית בעובדה זו ואלה היו דבריו (בעמ' 18 ש' 31): "ש. בעצם לא הייתה מחלוקת על סכום דמי השכירות. ת. 425$ זו הייתה הצעה שלנו ואנגלנדר ביקש 600$. גם גבע הסכים ל - 425$". 12. הנתבע הוסיף וטען כי "הסכם בכתב היה חשוב ונחוץ לשוכרים משום שהנתבע הוא קצין בכיר בצה"ל והיה מקבל החזר שכר דירה מצה"ל באם היה ממציא חוזה חתום. עיקר ההוצאות של שכר הדירה היו משולמות על ידי צה"ל" (סעיף 12 לתצהירו). דא עקא, טענה זו לא הופיעה בכתב ההגנה. היא גם לא נזכרה ולו ברמז בתכתובת שהתנהלה בין הצדדים בשנת 1993. מעבר לכבישתה של הטענה על ידי הנתבעים, מה שכשלעצמו מקשה לרחוש לה אמון, אף לא הביאו הנתבעים ולו בדל של ראיה לביסוסה. לאור מכלול הנתונים והיות גרסת הנתבעים פתלתלה ממילא, אי אפשר לקבוע ממצא כלשהו על פי עדותו היחידה של הנתבע בסוגיה זו. יתכן שזוהי הסיבה לכך שאפילו בא כוח הנתבעים לא חזר על הטענה בסיכומיו אלא בחצי פה ובשפה רפה (נא לעיין בסעיף 24 לסיכומים). 13. הנתבע הוסיף וטען כי הנתבעים נאלצו לבצע בבית תיקונים רבים במקום התובעים ונשאו בהוצאות כבדות של 42,000 ש"ח. דא עקא, הטענות נטענו בכלליות בסתמיות. לא הוצג מסמך כלשהו לאישושן. לא הוצגו קבלות או חשבוניות. לא זומן לעדות ולו בעל מקצוע אחד או עד אובייקטיבי אחר כלשהו. מדובר, אפוא, בטענות בעלמא שאי אפשר לסמוך עליהן ושאין בכוחן כדי לפטור את הנתבעים מחובת תשלום דמי השכירות. יצוין שבא כוח הנתבעים לא חזר על טענות אלה בסיכומיו ונראה שלא בכדי. 14. במהלך הדיון טען הנתבע, כי התובעים מנועים מלתבוע את דמי השכירות מחמת השיהוי שבהגשת התביעה. טענה זו לא מופיעה עוד בסיכומי בא כוח הנתבעים ונראה שגם היא נזנחה, אך למעלה מן הדרוש אעיר כי אין בה ממש גם לגופה: חלוף הזמן כשלעצמו כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות לא שולל את כוחם של התובעים לתבוע שכר עבור שימוש הנתבעים ברכושם; חלוף הזמן והימנעות התובעים לדרוש מהנתבעים לשלם את חובם עד להגשת התביעה לשלם את חובם אף אינם מלמדים בנסיבות העניין על ויתור מצד התובעים, וזאת הן מהטעם שיסודם בסכסוך חריף שניטש בשעתו בין התובעים שגרם ל"שיתוקם" אשר הנתבעים היו מודעים לו היטב (עמ' 14 ש' 16, 26), והן מהטעם שמהמסמכים ת3/ - ת5/ היה ברור לנתבעים שעליהם לשלם דמי שכירות; לעיל אף ראינו שלא הוכח כי עקב חלוף הזמן שינו הנתבעים את מצבם לרעה. מצד שני ראוי להזכיר, כי בסופו של יום הודה הנתבע בעדותו שהיה עליהם לשלם 425$ לחודש. מכלול הנתונים כפי שהובא לפני מלמד כי הסיבה לכך שהנתבעים בחרו שלא לשלם לתובעים מאום אינה אלא אחת מאלו: הנתבעים סברו בטעות שאי חתימת חוזה פורמאלי ואי בהירות מסוימת לגבי מספר הגוש של בית התובעים פוטרים אותם מניה וביה מתשלום; יצוין כי הבסיס לסברה זו נמצא בסיכומי בא כוח הנתבעים, שכן טענות ההגנה היחידות המופיעות בהן הנן שלא נחתם חוזה ושלא ברור על איזה נכס נטושה המחלוקת. סיבה אפשרית אחרת היא שהנתבעים בחרו לעצום את עיניהם ולקוות שהסכסוך הפנימי בין התובעים לא ייפתר במהלך תקופת ההתיישנות. בין כך ובין אחרת, אין הצדקה לפוטרם מחובת תשלום לתובעים בגין השימוש בביתם. 15. לא נותרה אלא טענתו הנוספת של בא כוח הנתבעים כי "לא ברור על איזה נכס שנוי קו המחלוקת" (עמ' 5). הטענה מבוססת כל כולה על כך שבעוד שמהמסמכים שהוגשו עולה כי מדובר בגוש 13929, הרי בתצהירו של התובע צוין כי מספר הגוש הוא 13020. אולם התובע הבהיר בעדותו כי מדובר בטעות סופר גרידא שיסודה בכך שהספרה 9 התחלפה בספרה 0 (עמ' 10). במצב דברים זה מוטב היה שלא להעלות את הטענה הנדונה. והרי הנתבעים נכנסו לגור בבית ברשותם של התובעים. בשנת 1993 הם נהלו עם התובעים תכתובת ענפה בקשר לבית ואף העבירו לתובעים טיוטת הסכם שכירות (ת4/ - ת5/). בכך די כדי לקבוע כי עסקינן בביתם של התובעים. 19. סכומו של דבר: מן הדין לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך השקול ל - 5,100$ ארה"ב בגין שימושם בבית. בא כוח הנתבעים לא חלק על תחשיבי בא כוח התובעים שלפיהם ביום הגשת התביעה עמד סכום זה על סך של 38,322 ש"ח. החל מאותו מועד ועד התשלום בפועל אמור הסכום לשאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. (2) יתר התביעות הכספיות 20. אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש ביתר התביעות. להלן אנמק בקצרה. פריט התביעה הנוסף הראשון בסך 2,100$ הנו "סכום דמי השכירות שהופחת מדמי השכירות המקורי בשל התחייבותם של הנתבעים שהופרה לשקם את המטע הצמוד לנכס". בא כוח התובעים מבסס דרישה זו על הטענה כי המסמכים ת3/ -ת5/ השתכללו לחוזה מחייב, אך לעיל דחיתי טענה זו. מכל מקום לא שוכנעתי שהנתבעים לא שקמו את המטע. הטענה הועלתה באופן כללי וסתמי ומבלי שהובאה ראיה של ממש לביסוסה. לו היו דברים בגו ניתן היה לצפות שהתובעים ילינו על כך עוד במכתביהם לנתבעים משנת 1993, מה שלא נעשה על ידם. ניכר, אפוא, שאין בטענה מאום. 21. פני הדברים דומים לגבי פריט התביעה השני שעניינו בעלות הטיפול בגינה מסביב למושכר, שלטענת התובעים הוזנחה ונעלמה לחלוטין במהלך התקופה שבה גרו הנתבעים בבית. גם כאן לא הובאה כל ראיה של ממש מעבר לדבריו הכלליים והסתמיים של התובע. יצוין כי בחקירה הנגדית אשר התובע שבקר מספר פעמים בבית במהלך התקופה שהנתבעים גרו בו (עמ' 11) ולא שמענו ממנו שהתלונן בפני הנתבעים על מצב הגינה. 22. התובעים מוסיפים ודורשים פיצוי בגין שלושה וחצי חודשים שחלפו למן עזיבתם של הנתבעים את הבית ועד לכניסתם של דיירים חדשים. פרק זמן של כשלושה חודשים לאיתור דייר חילופי הנו סביר בדרך כלל, אולם לאור מכלול הנתונים ולאחר שגם התובעים תרמו לתסבוכת שנוצרה בכך שהתירו לנתבעים להיכנס לגור בדירה בטרם נחתם חוזה פורמאלי נראה לי לנכון להסתפק בפסיקת פיצוי בגין חודש אחד בלבד, כפי שכבר עשיתי לעיל (בפסקה 10 לפסק דיני). 23. פריט התביעה האחרון עוסק בחוב לוועד הכפר ששולם על ידי התובעים שערכו ביום הגשת התביעה היה 7,283 ש"ח. דא עקא, המסמך ת8/ שאמור היה להיות מצורף בעניין זה לתצהיר התובע כ"קבלה" - למעשה אינו מצורף. עיון בנספחים שצורפו בעניין זה לכתב התביעה מלמד כי עיקרו של הסכום מורכב מ"חוב דמי חכירה" בגין המגרש למנהל מקרקעי ישראל ולא ברור מניין חובתם של הנתבעים לשאת בתשלום כגון זה. תוצאות 24. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך של 38,322 ש"ח, צמוד ונושא ריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה. כמו כן יישאו, אף זאת ביחד ולחוד, בהוצאות המשפט ובשכ"ט-עו"ד של 9,000 ש"ח ומע"מ. כל הוצאה תשא הצמדה וריבית כחוק החל מיום הוצאתה ועד התשלום בפועל. שכה"ט - החל מהיום ועד התשלום בפועל. חוזהשאלות משפטיותטיוטת חוזה