מפתחות רכב ביטוח

פסק דין ההליך והרקע 1. בפניי תביעה שהגישה התובעת לחיוב הנתבעת בתגמולי ביטוח בגין גניבת רכבה. התובעת בעלת רכב מסוג וולבו שנת יצור 95' נושא מ.ר. 17-774-10 (להלן: "הרכב"), והנתבעת ביטחה את הרכב בביטוח מקיף הכולל סיכוני גניבה במסגרת פוליסת ביטוח שמספרה 0-0808295-9 (להלן: "הפוליסה"), בזמנים הרלוונטים לתביעה זו. 2. ביום 02/07/00 נהג ברכב אבי התובעת, מר כרמל צור (להלן: "האב") והחנה אותו במגרש חניה "חמני" ליד שוק מחנה יהודה בירושליים (להלן: "החניון") בין השעות 06:00 עד 10:00 לערך. כשחזר למגרש החנייה בשעה 10:00 לערך, הבחין האב כי הרכב נעלם ממקום חנייתו. הוא דיווח על גניבת הרכב למשטרת ישראל ובמקביל ביקש מהתובעת להודיע זאת גם לסוכן הביטוח. 3. הנתבעת סרבה לשלם את תגמולי הביטוח בגין גניבת הרכב, בטענה כי בידה מידע על כך שהאב יזם ו/או ביים את גניבת הרכב. טענות התובעת 4. התובעת, בעלת הרכב והמבוטחת על פי הפוליסה. רכשה יחד עם אביה את הרכב בשנת 95' מסוכנות וולבו. האב מימן חלק ניכר מסכום הרכישה, והשתמש ברכב לעתים תכופות. הרכב היה ממוגן ומבוטח בהתאם לדרישות הפוליסה. 5. מדי בוקר נהג האב להחנות את הרכב בחניון חמני וללכת משם לעבודתו בקיוסק בשוק מחנה יהודה בירושלים. ביום 02/07/00 (יום ראשון בשבוע) כדרכו, החנה האב את הרכב בחניון בסביבות השעה 06:00 בבוקר, במקום החנייה הקבוע, והלך לקיוסק. כדרכו מדי יום א', הוא ערך בשוק קניות, חזר לקיוסק ובסמוך לשעה 10:00 לקח עימו את המצרכים שקנה והלך לחניון על מנת להניחם ברכב. ואולם, בהגיעו לחניון, הבחין שהרכב אינו חונה במקום, ועל מקום חנייתו היתה מונחת חתיכת בקלית שזיהה כחלק מרכבו. 6. האב הבחין כי צרור מפתחות הרכב ששם בכיס מכנסיו נגנב אף הוא. הוא מיהר לדווח על כך לבתו וביקש ממנה לעדכן את סוכן הביטוח והוא עצמו ניגש להודיע למשטרה. 7. לטענת התובעת הרכב נגנב כמו גם צרור המפתחות, ולפיכך חייבת הנתבעת בתשלום תגמולי הביטוח כאמור הפוליסה. 8. הנזקים שנגרמו לה הנם כדלקמן: ערכו של הרכב עפ"י המחירון, נכון ליום הגניבה, בסך 89,000 ₪, ערך הרדיו שבוטח בנפרד בסך 1,000 ₪, הפסד ימי עבודה, שיחות טלפון ונסיעות בסך 1,000 ₪, ריבית והצמדה לפי ס' 28 לחוזה הביטוח בסך 18,200 ₪. ובסה"כ - 109,200 ₪. טענות הנתבעת 9. העדר עילת תביעה - הרכב נרכש על ידי אבי התובעת, היה בחזקתו הבלעדית ובבעלותו, התובעת לא היתה הבעלים של הרכב ולא היתה לה כל זיקה ביטוחית לרכב, לפיכך לא נגרם לה נזק ובהתאם לסעיף 55 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 הנתבעת פטורה מתשלום תגמולי הביטוח. 10. אין חבות על פי הפוליסה - בשל המידע שנמסר לנתבעת מאדם אנונימי, כי הרכב נמכר על ידי בעליו ולא נגנב, הטענה כי הרכב נגנב הנה טענה שקרית, מדובר בתרמית, ואין חבות עפ"י הפוליסה. 11. הפרת חוזה - לחילופין, אם נגנב הרכב, הרי שנגנב בשל רשלנות האב, שהפקיר את מפתחות הרכב בכיס הפתוח שעל רגל מכנסי הדגמ"ח שלבש, כמקום בלתי סביר בעליל לשמירת מפתחות הרכב בכלל, ובעיקר בשים לב למקום עבודתו בקיוסק בשוק, בו הגיש שתיה ואוכל בין שולחנות הלקוחות. בנסיבות אלה, הרי שהפוליסה הופרה ברשלנות, ואינה חלה בנסיבות העניין, והנתבעת פטורה מתשלום התגמולים. גדר המחלוקת 12. הצדדים חלוקים לגבי נסיבות העלמות הרכב. אין מחלוקת על כך שצרור המפתחות הנוסף לא נמסר לידי נציג הנתבעת מאחר ולא היה בידי התובעת ו/או אביה, כך שמדובר בצרור אחד שחסר. 13. ואלה השאלות הנדרשות לבירור: א. העדר קיומה של זיקה ביטוחית לתובעת. ב. האם מדובר בתרמית - כך שהתובעת ו/או אביה נטלו חלק בביום גניבת הרכב. ג. האם מדובר ברשלנות- בכך שאבי התובעת התרשל בשמירה על מפתחות הרכב ובשל רשלנותו נגנב הרכב? כבר עתה יוער כי די במענה חיובי על אחת מהשאלות כדי לקבוע כי אין חבות לנתבעת ולדחות את התובענה. דיון חלות הפוליסה 14. במקרה שלפנינו על התובעת להוכיח כי נסיבות המקרה נכנסות בשערי הפוליסה, וכי הפוליסה חלה על האירוע, בעוד שעל הנתבעת, הטוענת כי היא פטורה מתשלום התגמולים, להוכיח כי נסיבות המקרה נכנסות למסגרת הסייגים שבפוליסה. ולעניננו עליה להוכיח את טענתה שהתובעת ו/או מי מטעמה ביימו את האירוע הביטוחי, דהיינו את הגניבה, ולחילופין כי אבי התובעת איפשר את גניבת הרכב בהפקירו את מפתחות הרכב בכיסו הפתוח לרווחה, ובכך התרשל ופגע באפקטיביות מיגון הרכב באופן ממשי, לאור ההלכה הקובעת, כי עליו להוכיח כי הפוליסה חלה על האירוע: "הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נושא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג". ראה: ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, מג(4) 177, 184. טענת העדר העילה בשל העדר זיקה ביטוחית לתובעת 15. הנתבעת העלתה את הסוגיה של "זיקה ביטוחית" בהסתמכה על הוראת סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, הקובע כדלהלן: "(א)בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. (ב) הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו". טענתה המרכזית של הנתבעת היא שלתובעת לא נגרם כל נזק, מאחר ולא היא שילמה עבור הרכב, היא נרשמה כבעליו באופן פיקטיבי ובהתאמה בוטח הרכב על שמה. בפועל, הרכב נרכש על ידי אביה, שהחזיק בו ולמעשה היה "בעליו האמיתיים" ולפיכך, אין התובעת זכאית לפיצוי לפי הפוליסה, שכן במידה שנגרם נזק הרי שלא נגרם לה. סבורני כי לא זו בלבד שטענה זו אינה נכונה, אלא ראוי היה שלא להעלותה כלל. משהציגה התובעת צילום רשיון הרכב ובו רשומה בעלותה של התובעת, הרי שהתובעת שהרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת בעלותה ברכב, ובכך גם הוכיחה זיקה שבדין לנכס, וגם זיקה ביטוחית, ואין נפקא מינה בכספו של מי נרכש הרכב. זאת ועוד, מטבע הדברים נעשה הביטוח על ידי בעל הרכב או המשתמש, באשר לו האינטרס בביטוח כזה. בנסיבות בהן המבוטח הוא גם בעל הנכס ואין חשש לדרישת שיפוי עתידית ממוטב אחר, הרי שאין רלוונטיות במקרה כזה, לשאלה מיהי הפרסונה המשלמת את הפרמיות. 16. התכלית הכפולה העומדת ביסוד הזיקה הביטוחית, שהיא מניעת חוזה הימורים ומניעת נזק במתכוון, אינה רלוונטית במקרה בו המבוטח הוא גם בעל הנכס מאחר ואין סכנה כי יווצר תמריץ למבוטח לגרום להתרחשות מקרה הביטוח שהרי ממילא הוא לא ישופה מעבר לנזקיו, כמו במקרה זה. יצוין כי תורת האינטרס הביטוחי לא נקלטה בדין הישראלי. עם זאת המחוקק לא התעלם מהמטרות המונחות בבסיסה ובכלל זה קובע החוק כי חובת השיפוי של המבטח חלה על נזק שנגרם למבוטח או למוטב וכי שיעור השיפוי מוגבל לשיעור הנזק (דיון בנושא זה ראה בספרו של המלומד ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך א עמ' 71). 17. התובעת עמדה בכל חיוביה, היא לא הסתירה מהנתבעת דבר ושילמה את הפרמיות במועד. סוכן הביטוח מר צבי יששכרוב (להלן: "הסוכן") אישר כי היה כיסוי ביטוחי מלא והעיד כי לא נעלמה מעיניו העובדה שהתובעת היא בעלת הרכב מבחינה פורמלית, ואילו אביה הוא שנוהג להשתמש ברכב והוא המשלם את פרמיית פוליסת הביטוח, והסוכן הוסיף שכך נהג במשך שנים ולא ראה בכך כל פגם (ראה עמ' 5 ש' 18, 28 לפרו'). לפיכך, לא תוכל עתה הנתבעת להישמע בטענה כי אין חבות בשל העדר זיקה, ועתה להתנער בשל כך מאחריותה. לא זו אף זו, הסוכן העיד כי הוא עצמו נוהג באופן דומה עם הרכב של בתו. לשאלת בית המשפט האם "לא הפריע לכם שרשם את הרכב על שם הבת" השיב :"לא. זה אבא ובת. גם אני משלם את הביטוחים של הבת שלי" (ראה עמ' 5 ש' 21 לפרו'). 18. באם סברה הנתבעת כי אין כיסוי ביטוחי בשל העדר זיקה הרי שהיה עליה להביא זאת לידיעת התובעת מלכתחילה, ולהסיג על אחריותה כבר במועד בו נכרת ההסכם בין הצדדים, קרי: במועד הפקת הפוליסה כדי שהתובעת תוכל לכלכל מעשיה מראש, ולא להמתין עד למועד אירוע הביטוח, שרק בהתרחשותו יעמוד לפתע נושא זה במבחן המציאות בקרות האירוע הביטוחי, במיוחד בנסיבות שבהן הנתבעת ידעה מראש את העובדות כהווייתן, והתובעת מצידה קיימה את כל התחייבויותיה על פי הסכם הפוליסה. אשר על כן, על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה טענת הנתבעת בדבר העדר עילה. תרמית 19. לגירסת הנתבעת, הרכב מעולם לא נגנב, התובעת ואביה ביימו את הגניבה ובפועל הם מכרו את הרכב ב"שטחים", ועתה הם מבקשים להנות גם מתגמולי הביטוח בתואנת שווא. לפיכך, אין מדובר אלא בתרמית ובנסיבות אלה הנתבעת פטורה מתשלום על פי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, הקובע: 26". מקרה שנגרם בכוונה נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו". חשדה של הנתבעת, כי מדובר בביום של אירוע גניבה ובתרמית, התעורר לאחר שנתקבל במשרדיה מכתב אנונימי, כעבור 10 ימים מיום האירוע (ביום 13/07/00), המתייחס לאירוע זה ומודיע כי: "הרכב נמכר בשטחים והוא הגיש תביעה על גניבה". המכתב מתייחס לאבי התובעת כרמל צור, וגם מפנה את תשומת לב הנתבעת להעדרו של צרור המפתחות הנוסף. לטענת הנתבעת, חקירה פרטית שביצע משרד החקירות שאת שירותיו שהיא שכרה, העלתה כי האב ניסה למכור את הרכב עובר לאירוע הגניבה, אך לאחר שלא עלה בידו למכרו במחיר ריאלי, הוא פעל למימוש תכנית התרמית. בעקבות ממצאי החוקר הוגשה תלונה במשטרה ונפתחה חקירה נגד התובעת ואביה (תיק המשטרה נסגר מחוסר ראיות). בנוסף, התבססה הנתבעת על מידע שמסר מר גדעון נאמן, לפיו חתנו, אורן צור (שהוא אח התובעת, הנשוי לבתו של נאמן) מכר לערבי בקלקיליה את רכבו של אביו, ואח"כ דרשו כסף מהביטוח, כלהלן: "מכר את הרכב לערבי מקלקיליה, ועכשיו הם תובעים את הביטוח, כלומר הוא סיפר לי שהוא ביים את הגניבה והרכב לא באמת נגנב, אלא נמכר בסכום שאני לא יודע לערבי מקלקיליה ועכשיו הם יכולים לקבל כסף גם מהביטוח". ראה: טופס עדותו של גדעון נאמן בפני חוקר הביטוח - נ/6. גם בעדותו בבית המשפט, חזר נאמן על הדברים הללו שמסר במשרדי הנתבעת, והעיד כי אורן סיפר לו "שהוא מכר את זה בקלקיליה" (ראה עמ' 35 ש' 11 לפרו') ולטענתו, אף אשתו שמעה על כך. ואולם אשתו - הגב' ליליאן נאמן, מכחישה זאת וטוענת ששמעה רק את בעלה צועק לעברו של אורן "אני אדפוק אותך אתה מכרת את האוטו לערבים" (ראה עמ' 42 ש' 13 לפרו'). מאידך, אורן הכחיש כל אפשרות כי מכר את הרכב וטען כי לא ידע כלל על הגניבה, אלא רק בשנת 2002 (ראה עמ' 45 ש' 5 לפרו'). 20. ראשית, אתייחס למועד מסירת המידע. נאמן מסר את המידע רק בשנת 2002 דהיינו, כעבור שנתיים מיום האירוע (ראה עמ' 34 ש' 11 לפרו'), כשלטענתו הוא כבר ידע על כך 3 חודשים לאחר שהרכב נגנב (ראה עמ' 33 ש' 11 לפרו'). הסברו לכבישת עדותו היה חששו מתגובתו של אורן, משום שאורן אדם אלים ועבריין, שנהג לגנוב דברים מביתו, איים עליו ואף מסר עדות שקר נגדו בבית המשפט לענייני משפחה, שבעטיה הורחק נאמן מביתו. ואולם, לא השתכנעתי מאמיתות דבריו נוכח העובדה שנאמן מעולם לא התלונן עליו במשטרה, וכשנשאל על כך השיב תשובות לא משכנעות: כי חשש מבושות למשפחה, (עמ' 37 ש' 9 לפרו'), דאג לבתו, ופחד מאורן (ראה עמ' 33 ש' 14-13, עמ' 34 ש' 15, 26, עמ' 35 ש' 16) כמו כן, לא היה בידיו הסבר סביר והגיוני מדוע דווקא לאחר שנתיים, לפתע אזר אומץ והעז לספר את המידע שלטענתו הועבר אליו, או מדוע אורן סיפר לו, והסברו הקלוש היה - כי אורן האמין בו יותר מדי (ראה עמ' 34 ש' 2 לפרו'). הסבריו לא רק שסותרים עצמם אלא שאינם מתיישבים גם עם העובדה שנאמן עצמו היה מעוניין בנקמה באורן, כפי שהעיד (בעמ' 34 ש' 18 לפרו'), וזאת דווקא בשל מערכת היחסים העכורה ששררה בינו לבין חתנו אורן, שלטענתו הרס לו את ביתו ואת יחסיו עם משפחתו. הסבריו אינם מתיישבים ולפיכך, המשקל שיש ליתן לעדותו, מועט, גם לעניין ביום הגניבה, וקשה ליתן בו אמון. 21. הנתבעת כלל לא הוכיחה את ממצאי החקירה שערכה. עיון בסיכום דוח החקירה (נ/7) אמנם מגלה כי הנתבעת ביססה מסקנתה על ממצאי חקירה שערכה: שכן נמסר כי ניסו למכור את הרכב ללא הצלחה, בנו של המבוטח אשר מסובך בפלילים, הוא אשר מסר את הרכב בשטחים, והרכב כלל לא הגיע לחניון באותו יום. ואולם, הגם שמדובר במידע אנונימי וערטילאי אשר כמוהו כטענה בעלמא, דו"ח החקירה עצמו אינו חתום על ידי מי מהחוקרים המועסק על ידי משרד החקירות, אלא מופיע בו שם כללי "רון חקירות ומידע כללי בע"מ סניף ירושלים, ולא ידוע מי ערך אותו וחתם עליו, כדי לברר במה דברים אמורים, ולבסס את אמינותו. מר ויצמן יצחק, חוקר מטעם הנתבעת, העיד כי לא חקר את האירוע (ראה עמ' 49 ש' 21לפרו') ובשיחה שניהל עם השכן דוד גל טען "כל מה שדיברתי עם דודי זה היה על כך שהוא מכיר את השכן וזהו" (ראה עמ' 51 ש' 17 לפרו'), בהמשך עדותו הוסיף "... היום בחוץ שמעתי בפעם הראשונה על קלקיליה" (ש' 30), כך שלא ניתן לברר את מקור המכתב האנונימי. הנתבעת נמנעה מלהביא לעדות את החוקר שכן טיפל בתיק מטעמה, אשר בוודאי היה בעדותו כדי להוסיף על הקיים ולשפוך אור על הנסיבות שהובילו אותה למסקנה כי הרכב נמכר בקלקיליה ואירוע הגניבה מבויים. הלכה היא כי הימנעות זו מטעם הנתבעת להוכיח את אמינות המידע פועלת לחובתה, שכן נפסק כי: "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה משמעותית יותר כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ראה: ע"א 548/78 נועה שרון נ' לוי, לה (1) 736. 22. גם בעדותו של השכן דוד גל, אין כדי לתמוך בטענת הנתבעת, לפיה המניע לביום המקרה הביטוחי היה קשיי מכירת הרכב. העד מכחיש את טענת הנתבעת כי ידוע לו שניסו למכור את הרכב קודם (ראה עמ' 47 ש' 31 לפרו'). ב"כ הנתבעת הציג בפניו את הטענה כאילו אמר זאת לחוקר, ואולם העד חוזר על דבריו וטוען "בחיים לא אמרתי את הדבר הזה לאיציק אני מוכן להישבע על שמעולם לא אמרתי את זה" (ראה עמ' 48 ש' 12 לפרו'). בעניין זה יוער כי גם החוקר עצמו, בעדותו בבית המשפט טען כי סירב לחתום על תצהיר הנתבעת, מאחר שנכתבו בו עובדות לא מדוייקות ובין היתר "שאני פגשתי את דודו גל והוא אמר לי שהרכב הוצע למכירה ללא הצלחה, הסיבה שלא חתמתי על התצהיר היא שדודי לא אמר לי דבר כזה" (ראה עמ' 49 ש' 27 לפרו'). יש להוסיף כי גם מנהל סניף הנתבעת, עד ההגנה מר יוסי מדינה, לא ידע לספר כיצד נתקבל המידע ועם מי מהחוקרים עמדו בקשר (ראה עמ' 54, 55 לפרו'). 23. מהאמור לעיל עולה כי טענת הנתבעת כאילו נעשה נסיון למכור את הרכב במשך זמן מה, לא הוכחה. כמו כן, לא הובאו ראיות ממשיות ובמידה הנדרשת להוכחת הטענה כי הרכב נמכר ולא נגנב, ולא ניתן להגיע למסקנה כזו או למימצא כי הוא נמכר. 24. ולבסוף, מבקשת הנתבעת לבנות הגנתה על סתירות וטענות בלתי סבירות בגירסאות עדי התביעה. אולם, הנתבעת נתפסת לסתירות בעניינים הטכניים (השעה שבה גילה האב כי הרכב נגנב, שעת הדיווח למשטרה, ולמי דיווח קודם). לאחר עיון מעמיק בראיות התביעה הגעתי למסקנה שאמנם לא ניתן להתעלם מהסתירות בגירסאות השונות שמסרו התובעת ואביה, המצביעות על התנהגות מחשידה, עם זאת אני סבורה כי לא ניתן היה להסיק מכך מסקנה פוזיטיבית ולפסוח על הצורך בראיה מצד הנתבעת לצורך הרמת נטל ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי, כי התובעת ואביה ביימו את הגניבה באופן שיעביר את הנטל בחזרה לכתפי התובעת להוכיח כי אין מדובר בתרמית. "...לעניין הנטל המוטל על המערערים (המבוטחים"), אין הם צריכים להוכיח את התרחשות השוד. עליהם להוכיח את התרחשותו של האובדן. אכן, התרחשותו של השוד חשובה היא לטענתם של המשיבים (המבטחים), כי חל חריג לפוליסה, לפיו, אם הנכס המבוטח אבד בשל גניבה או בשל חוסר יושר של לקוח של המבוטח, אין חבותם מתגבשת. על כן, אי עמידה בנטל ההוכחה בדבר השוד פוגעת בטענת ההגנה של המבטח ולא בתביעת המבוטח". ראה: ע"א 497/85 אשל נ' פיליפ גאבל ואח', פ"ד מב (1) 89 פסקה 6. 25. האב העיד כי נהג להחנות את הרכב בחניון באופן קבוע וכך עשה גם באותו בוקר בו אירעה הגניבה. בתמיכה לכך העידה השוטרת מירב כהן ואישרה "ראיתי שהוא נכנס והחנה ויצא מהאוטו וליווה אותי לכיוון השוק" (ראה עמ' 7 ש' 15 לפרו'). 26. בעל החניון, מר אברהם מזרחי, העיד כי אמנם לא ראה את האב מגיע לחניון כי נהג להגיע בשעות מוקדמות, אולם הוא זוכר שראה את האב באותו יום, חוזר לרכב בסביבות השעה 11:00 או 12:00 ושאל אותו איפה רכבו (ראה עמ' 10 ש' 33 לפרו'). כמו כן, הוא מתאר כי שניהם הלכו יחד לסככה והאב נראה המום כשגילה כי הרכב לא במקום (ראה עמ' 11 ש' 15 לפרו'), ובמקומו הם מצאו בסביבה על הרצפה חתיכת פלסטיק כנראה חלק מהפנס. אם כן, גם הטענה שהרכב לא חנה בחניון באותו יום, הופרכה. על יסוד כל המקובץ לעיל, הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש ממנה ולא הניחה בפניי תשתית ראייתית מספקת, שדי בה כדי לבסס טענה פוזיטיבית של מירמה, ושיש בה כדי לשלול את תחולת הפוליסה. 27. באשר לנטל הבאת הראיות ומשקלן יודגש כי למעשה מדובר בהאשמה בביצועו של מעשה פלילי (מרמה) אך מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי מהנתבעת, כמבטחת, היא המידה הרגילה של נטיית מאזן ההסתברות. ברם, משקלן של הראיות הנדרשות הוא פועל יוצא של חומרת הטענות ולכן היה עליה לתמוך טענותיה בראיות בעלות משקל ניכר. "הגישה המקובלת היא אפוא שמידות ההוכחה הן שתיים בלבד ומשמעותן אינה משתנה מעניין לעניין. לעומת זאת - משקלן הסגולי ('כמותן' או 'רצינותן') של הראיות הדרושות לעמידה במבחן ההוכחה הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ורצינותו של העניין הטעון הוכחה". ראה: בספרו של י. קדמי על הראיות, תשנ"ט, חלק שלישי, עמ' 1320. לפיכך, אני דוחה את טענת המירמה. ודוק, אין בהחלטה זו כדי לבסס את המסקנה כי בית המשפט האמין לגירסת התובעת בכללותה, כאילו גירסתה היא הגירסה הנכונה, כפי שיובהר בהמשך. רשלנות בעל הרכב המבוטח 28. לחילופין, טוענת הנתבעת לרשלנות רבתי של המבוטח ו/או מי מטעמו. הנתבעת סבורה כי הרכב נגנב בשל הפקרת צרור מפתחות הרכב. משהניח אבי התובעת את הצרור בכיסו החיצוני והפתוח במכנסיו, שעה שעבד בקיוסק בשוק מחנה יהודה, הרי שאיפשר גניבתו בקלות ובכך את הכניסה לרכב והעדר יכולת השימוש וההתראה של כל מנגנוני ההגנה והבטחון שהיו ברכב. 29. למען הסר כל ספק יודגש כי מקום בו סטה המבוטח סטיה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת, קרי: רשלנות רבתי, ולהתנהגותו זו נלווה מצב נפשי מסוג פזיזות או אי איכפתיות, הרי שאז פטורה המבטחת מחבותה על פי הפוליסה (ראה ספרו של המלומד אליאס, דיני ביטוח כרך א עמ' 213). 30. אין מחלוקת כי צרור מפתחות הרכב שהיה אצל אבי התובעת, אבד באותו יום בסמוך למועד בו נגנב הרכב. לטענת ב"כ התובעת, הצרור נגנב מכיסו של האב במהלך הבוקר של אותו יום, שעה שערך קניות בשוק. 31. ואולם, גירסאות התביעה ביחס לנסיבות היעלמות צרור המפתחות ומיקומו, לפני שהאב הבחין כי אבד או נעלם, מעלות סתירות ופרכות רבות, אינן מתיישבות האחת עם רעותה, אלא מלמדות כי האב התרשל בשמירה על צרור המפתחות והיה אדיש לתוצאות, כפי שיוסבר להלן: תחילה טען האב בחקירתו מיום 05.07.00, כי לאחר שעבד בקיוסק ביקש לקחת 3 ימים לאחר האירוע את המצרכים שקנה קודם בשוק, ברכבו ובעודו בקיוסק: "... אני מחפש וממשש בכיס ואז הבחנתי שאין לי מפתחות. בהתחלה חיפשתי בכל החנות הפכתי אותה וכשלא מצאתי יצאתי אל השוק שאלתי מספר בעלי דוכנים אם מצאו אולי את צרור המפתחות שלי ואמרו שלא, מיד פתחתי בריצה אל מגרש החניה וכשהגעתי לשם אז ראיתי שאין אוטו." (ההדגשה שלי א.ז.) ראה: נ/2 עמ' 1 למטה. גם בבית המשפט הוא העיד כי גילה שהמפתחות נעלמו בחנות (ראה עמ' 20 ש' 27, 29). 32. לעומת זאת בתצהיר השאלון מיום 03.06.01 שצורף לחקירה, טען האב כי בדרכו לחניון, גילה שהמפתחות אינם בכיסו, אך המשיך לחניון כדי לבדוק שמא השאירם במכונית: " הלכתי לחניון על מנת להוביל קניות שקניתי (ביום א') וכשהושטתי ידי לכיס, הבחנתי שהמפתחות לא נמצאים בכיסי. המשכתי לחניון על מנת לבדוק שמא השארתי המפתחות במכונית. אך זכור לי, כי כששילמתי בעת שעשיתי קניות המפתחות היו בכיסי ונתקלתי בהם מספר פעמים." (ההדגשה שלי א.ז.) ראה: נ/1 עמ' 2 שאלה 16. ובעדותו בביהמ"ש טען האב כי לא בדק במשך היום אם המפתחות בכיס (ראה עמ' 21 ש' 16 לפרו') ואמר: "לא שמתי את היד בכיס, אין לי עסק עם הכיס הזה" (ראה עמ' 21 ש' 23 לפרו') אולם בהמשך כשנשאל: "לא נתקלת בהם כמה פעמים עד שגילית שהם נעלמו?" שינה גירסתו ואמר: "ניתקלתי בהם כמה פעמים" (ראה עמ' 21 ש' 26 לפרו') ושוב שינה גירסתו ואמר כי מדי פעם שם יד בכיס בהמשך שוב אישר שכי נתקל במפתחות מספר פעמים במהלך הקניות (ראה עמ' 22 ש' 2 לפרו'). 33. בטופס הצהרת המבוטח שמסרה התובעת לנתבעת, נרשם מפי התובעת כי : "מפתחות הרכב היו בכיס של כרמל צור (אבי המבוטחת) וכנראה שנפלו. שם לב שהמפתחות נעלמו רק כאשר הגיע לקחת את הרכב ב-12:00." ראה: נ/4). גם בעדותה מאשרת התובעת כי הבינה מדברי אביה, כי רק בהגיעו לחניון עם הסלים בידיו, הוא גילה שהרכב והמפתחות אינם, ממש כשביקש להכניס את המצרכים לרכב (ראה עמ' 27 ש' 1 לפרו') וגם בהמשך עדותה אמרה: "כשהוא הגיע והיה ליד הרכב, הוא בא להוציא את המפתחות כדי לפתוח את הרכב עם האזעקה, להכניס הקניות לבגש, כאשר הוא היה ליד הרכב וניסה להוציא את המפתחות, הוא לא מצא אותם. הוא לא מוציא את המפתחות לפני כן." ראה: עמ' 27 ש' 11-13 לפרו'. והיא שוב חוזרת על כך בהמשך עדותה אומרת: "הוא גילה שהם נעלמו ברגע שהוא הגיע לרכב. זה מה שהוא אמר לי. ראה: עמ' 30 ש' 2 לפרו'. 34. גם אם הבחין האב בהעלמות המפתחות עוד בטרם הגיע לחניון, אין בכך כדי לפטרו מרשלנותו. שכן, האב טוען כי החזיק את מפתחות בכיס פתוח על רגל מכנסי הדגמ"ח שלבש, כך שזר, היה יכול בנקל לשרבב לתוכו יד ולהוציאם. וכך העיד האב בתשובותיו לשאלות ביהמ"ש: "ש. אה אומר שהכיס שלך של המכנס בעצם לא היה סגור מלמעלה. ת. לא. ש. הוא היה פתוח לגמרי. ת. כן. ש. אפילו לא היה מכסה. ת. לא חושב. לא. ש. איך אתה חושב לעצמך לשים במקום כזה את הצרור. מפתחות לא משאירים ככה במיוחד שאתה עובד בקיוסק בשוק ואתה מגיש לאנשים ואתה יכול לדבר עם לקוח או שהוא משלם לך וזה שיושב על ידך פשוט מוציא את הצרור איך הרשית לעצמך. ת. זה לא בשליטתי. אני הייתי בטוח שלא יעיזו לנגוע. ש. איך הרשית לעצמך את זה. ואני עוד יותר אומרת לך גם המפתח במעיל מתחת לשיש תיקח לתשומת ליבך. ת. אין לי ביטוח של הבית, רק של האוטו." ראה: עמ' 25 ש' 14-2 לפרו'. לא ניתן להעלות על הדעת סיטואציה שבה המבוטח לא נוקט באמצעי זהירות מקובלים ומינימליים כדי למנוע את נטילת מפתחות הרכב ובכך את גניבתו, אך יקבל את תגמולי הביטוח. הנחת המפתחות בכיס מכנסיי דגמ"ח פתוח (כפי שהציג בפניי האב) עמוק ככל שיהיה אותו כיס, כשהאב בין דוכני הרוכלים בשוק, או בין הלקוחות המסבים לשולחנות בקיוסק שניהל, חורגת מגדר רשלנות גבוהה, בבחינת "פירצה קוראת לגנב. מה עוד שהוא העיד כי הקיוסק פתוח ובחוץ "יש נרקומנים שיושבים בצד" (ראה עמ' 13 ש' 24 לפרו') ו"המעיל שלי בפנים עם המפתחות" (ראה ד.... ד' 22) ובכיסו הפתוח לרווחה על הרגל - מפתחות הרכב. שכן היה עליו לצפות אפשרות כי מאן דהוא מבאי השוק בקניות או בקיוסק, עלול להושיט ידו לכיסו הפתוח ולהוציא משם את המפתחות. הא ראייה כי הדבר אכן אירע. מכאן שהאב גילה רשלנות חמורה לאפשרות גניבת מפתחותיו שהונחו בכיס מעילו (של הבית והקיוסק) ולמפתחות רכבו שהונחו בכיס פתוח על מכנס הרגל. הקיוסק נמצא בסמוך לחניון וסביר להניח שהמפתחות נגנבו לצורך גניבת הרכב שחנה בסמוך. האב הרי אישר כי מנהל את הקיוסק שנמצא בסמוך לחניה. 35. האב צפה את האפשרות שהמפתחות יגנבו ממכנסיו כאפשרות סבירה לגניבת הרכב, ועל כך מעידה התנהגותו כי מיד רץ לחניון. אף כשנשאל מדוע בעצם רץ לחניון אם לא היו בידיו המפתחות השיב כציטוט: "ת. רצתי לראות מה עשיתי. איפה המפתחות איפה האוטו, אולי האוטו ישנו אבל ראיתי שגם המפתחות בכיס אינם וגם האוטו איננו. התחלתי להשתגע ושאלתי את אברהם שאמר שראה רק את הבקלית של האוטו בפינה". ש. ז"א שכבר הבנת שהאוטו איננו ת. כן." ראה: עמ' 17 ש' 5-1 לפרו'. 36. גם בהשיבו לשאלה מדוע לא שאל את אברהם (השומר) אם לא מצא מפתחות "כי המפתחות לא שייכות לו" (ראה עמ' 17 ש' 19), ניתן להבין כי האב היה אדיש לתוצאה או אי איכפתי לאפשרות שהמפתחות יגנבו מכיסו, ואפילו לא חשב לשאול את בעל החניון אולי נפלו שם המפתחות. כל אלה מלמדים כי האב עצמו ידע נהג שלא כשורה והתרשל בכך שלא שמר על מפתחות הרכב. במקום מוסתר ובטוח, כפי שהיה על אדם סביר לנהוג, בנסיבות המקרה. 37. האב טוען כי הוא שם את מפתחות הרכב בכיס שברגלו, הדגמ"ח במכנס, כמקום בטוח "כשהמפתחות בכיס הדגמ"ח ברגל, אני מרגיש אותם וכך יודע שהמפתחות בכיס" (ראה עמ' 15 ש' 1 לפרו'). ואת צרור מפתחות ביתו הניח בכיס המעיל כהרגלו, משום שלטענתו "המפתחות של האוטו יותר חשובים לי" (עמ 15 ש'3 לפרו'). נדמה כי גירסה זו נולדה מאוחר, שכן ב"כ התובעת טען בדיון מיום 24/04/01 ביחס למפתחות הרכב "הוא אומר שהוא שם או בכיס או בקיוסק" (ראה עמ' 2 ש' 17 לפרו'). כלומר האב לא זכר היכן בדיוק השאיר את הצרור. ללמדך על חוסר האחריות שנקט בשמירת המפתחות והקלות הבלתי נסבלת שבה נהג. 38. לטענת האב הכיס הינו המקום הבטוח ביותר שיכול היה לחשוב עליו, עם זאת, בנשימה אחת הוא מאשר כי הכיס האמור היה פתוח בלי כפתורים, בלי סקוץ', (ראה עמ' 15 ש' 21 לפרו') וכן: "שאפשר להכניס יד בלי בעיה" (ראה עמ' 15 ש' 29 לפרו'). וכשנשאל איך הרשה לעצמו להניח את המפתחות בכיס פתוח שעה שעבד והגיש ללקוחות בקיוסק, השיב: "זה לא בשליטתי. אני הייתי בטוח שלא יעיזו לנגוע" (ראה עמ' 25 ש' 12 לפרו'). הסבר זה אינו מתקבל על הדעת ומעיד על רשלנותו הרבתי של האב. "ש. אה אומר שהכיס שלך של המכנס בעצם לא היה סגור מלמעלה. ת. לא. ש. הוא היה פתוח לגמרי. ת. כן. ש. אפילו לא היה מכסה. ת. לא חושב. לא. ש. איך אתה חושב לעצמך לשים במקום כזה את הצרור. מפתחות לא משאירים ככה במיוחד שאתה עובד בקיוסק בשוק ואתה מגיש לאנשים ואתה יכול לדבר עם לקוח או שהוא משלם לך וזה שיושב על ידך פשוט מוציא את הצרור איך הרשית לעצמך. ת. זה לא בשליטתי. אני הייתי בטוח שלא יעיזו לנגוע. " (ההדגשות שלי - א.ז.) ראה: עמ' 25 ש' 3-12 לפרו' 39. עינינו הרואות כי האב לא מנע את אפשרות גניבת צרור המפתחות מכיסו הפתוח על הרגל, על אף שהיה ביכולתו לעשות כן, ובכך הקל על הגנב ואיפשר את הכניסה לרכב, באופן שנעקפו אמצעי המיגון והתייתרו. אני דוחה את טענתו כי כיס מכנסיו הינו מקום בטוח, משום שיכול היה להרגיש במפתחות כל העת, שכן ברי כי כיס פתוח לרווחה על הרגל בשוק הומה אנשים ולקוחות, אינו יכול להוות "מקום בטוח". התרשמתי כי האב רשלן גם ביחס לשמירת מפתחות הבית והקיוסק בכיס מעילו בקיוסק. האב העיד כי הוא נוהג להשאיר את המפתחות הללו בכיס מעילו, גם כשהקיוסק פתוח והוא עצמו נמצא מחוצה לו (ראה עמ' 19 לפרו'). במענה לשאלות שעוררו תמיהה בנוגע להתנהגותו ולאפשרות כי מאן דהו יכנס ויגנבם, הוא השיב "לא גונבים. לא מעיזים להיכנס, יש נרקומנים שיושבים בצד" (ראה עמ' 19 ש' 24 לפרו'), אך ברי כי אדם סביר לא היה משאיר את מפתחות ביתו, עיסקו ורכבו ליד הגורל ולא היה מעז להמר על הסיכון בגניבתם, במיוחד בהימצאו במרכזו של שוק רוכלים ושבכניסה לבית העסק שלו יושבים נרקומנים. בהתנהגותו זו יש משום הפקרת המפתחות. 41. מערכת העובדות זועקת ומתוכה אין מנוס מהמסקנה הברורה אודות רשלנותו הרבתי של האב שלא ניתן להשלים עמה. התנהגותו היתה הסיבה המכרעת לגניבת הרכב ובשל כך פטורה הנתבעת מחבותה עפ"י הפוליסה. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובעת תשא בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד הנתבעת בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. מפתחות רכברכבביטוח רכב