מהי הבטחת הכנסה ?

תשלומי הבטחת הכנסה נועדו, כפי ששמם מעיד עליהם, להבטיח רמת הכנסה מינימאלית למי שאין בידו לספק לעצמו הכנסה הדרושה לקיום ולסיפוק צרכים בסיסיים חיוניים. תכלית תשלומי הבטחת הכנסה היא מתן סיוע כלכלי לאוכלוסיות נזקקות, והיא מבוססת על תפיסת המדינה כמדינת רווחה, אשר מספקת רשת מגן למי שנזקק לה. התכלית היא, אם כן, תכלית כלכלית-חברתית ביסודה. לשם כך נקבעו בחוק הבטחת הכנסה ובקריטריונים לחלוקת גמלת הבטחת הכנסה מכוח הסעיף התקציבי מבחנים שונים שנועדו להתחקות אחר הצורך הכלכלי של מבקש הגמלה, ובהם, הכנסתו החודשית והנכסים הרשומים על שמו. חוק הבטחת הכנסה התקבל בכנסת באפריל 1980 ונכנס לתוקף בינואר 1982. החוק מסדיר את תשלומי גמלת הבטחת הכנסה לכלל הזכאים בישראל. החוק קובע, בין היתר, את תנאי הזכאות לקבלת הגמלה, את שיעורי הגמלה, את אופן חישוב הכנסות מבקשי הגמלה, את העילות לשלילת הגמלה ואת הסמכות לברר תביעות לעניין תשלום הגמלה. חוק הבטחת הכנסה קובע מנגנון מורכב של הענקת גמלאות לתושבי ישראל חסרי אמצעים שאינם מתפרנסים, או שהכנסתם נמוכה מאוד, ואשר אינם זכאים לגמלה מכוח מסגרת אחרת של ביטוח סוציאלי. מנגנון מסוג זה מתקיים ברבות ממדינות המערב, במתכונת דומה במידה זו או אחרת לזו הנהוגה בישראל. לפי חוק הבטחת הכנסה, גמלאות הבטחת הכנסה משולמות על בסיס השתייכות לאחת הקבוצות המנויות בחוק כמקימות זכאות (סעיף 2), ובהסתמך על בחינה עתית של היכולת הכלכלית והתעסוקתית של תובע הגמלה. היא מחושבת כאחוז מן השכר הממוצע במשק (סעיף 5, תוספת שניה), וכך שומרת על זיקה קבועה למצב המשק. חוק הבטחת הכנסה נועד לספק לאנשים ולמשפחות מעוטי-אמצעים את הבסיס הכלכלי החומרי הנדרש לקיום במדינת ישראל. תכליתו של חוק הבטחת הכנסה היא להבטיח הכנסה מינימלית לכל אדם אשר אין ביכולתו לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, או אשר אינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי. מטרתה של הכנסה זו היא להבטיח לאדם כזה ולמשפחתו את סיפוק צרכי הקיום החיוניים עבורם, והכל בכפוף לקריטריונים ולתנאים הקבועים בחוק ובתקנות. החוק אינו מיועד להבטיח את הכנסתם של אלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או יכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו. בהתאם, נקבע בדין ובהלכה הפסוקה, כי שימוש קבוע ברכב שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, מהטעם כי שימוש שכזה מקים חזקה של "הפקת טובת הנאה משימוש ברכב", אשר שקולה להפקת הכנסה מנכס. הוראה זו הופיעה בתחילה בתקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 ועוגנה מאוחר יותר בחקיקה ראשית בסעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה, שנחקק במסגרת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 15), התשס"א-2001. הגמלה על פי חוק הבטחת הכנסה משולמת מאוצר המדינה באמצעות המוסד לביטוח לאומי. פרק ב' לחוק הבטחת הכנסה קובע את שלושת התנאים הבסיסיים לזכאות, לפיהם תושב ישראל שמלאו לו 25 שנים זכאי לגמלה, בתנאי שאין לו הכושר לעבוד ולהתפרנס למחייתו או שאינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי; אין לו הכנסות ממקור כלשהו; והוא תושב ישראל 24 חודשים לפחות. לצד התנאים הבסיסיים, החוק מפרט עילות שונות המזכות בגמלת הבטחת הכנסה וכן מספר חריגים המאפשרים קבלת גמלה גם ללא עמידה בתנאי הזכאות הבסיסיים. יצוין כי במהלך השנים מאז חקיקתו הונהגו בחוק מספר תיקונים במגמה לצמצם את מספר מקבלי גמלת הבטחת הכנסה ולהקטין את סכום הגמלה החודשי. שינויים במדיניות הכלכלית הובילו לצמצום תנאי הזכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה מכוח החוק ולקיצוץ שיעורן של גמלאות הבטחת הכנסה. צמצום היקף הגמלאות המוקנות מכוח חוק הבטחת הכנסה נבע מן השינויים במגמות הכלכליות אשר הוחלו על מקבלי הגמלאות מכוח חוק הבטחת הכנסה. ככל שקביעת רמת הזכאות להבטחת הכנסה מעוגנת בצורך כלכלי ובמצב סוציו-אקונומי, בית המשפט פסק כי זו חייבת להיעשות על פי אמות מידה אחידות לכלל האוכלוסיה, כאשר התכלית היא סיוע מהטעם של צורך כלכלי, מידת הסיוע מושפעת מגודל המשפחה, מהכנסתה, מתנאי הדיור העומדים לרשותה ומיתר הנתונים האישיים המצביעים על נזקקות. מצוקת דיור היא אותה מצוקה לכל משפחה נזקקת. כל הנזקקים לסיוע מהווים קבוצת שוויון אחת, תהא אשר תהא השתייכותם הלאומית, הדתית הקהילתית והחברתית. אשר-על-כן, אין להבחין בין הנמנים על קבוצה זו על פי נתון שאיננו רלוונטי. תנאי לזכאות לקצבת הבטחת הכנסה ולזכויות שונות הנובעות מחוק הביטוח הלאומי הוא, כי דורש הקיצבה הינו "מבוטח", דהיינו - הוא "תושב ישראל". הלכה מושרשת היא, כי מבוטח לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה אם הוכח שעשה שימוש של קבע ברכב מנועי. באשר "השימוש ברכב מצביע על כך, שלמשתמש די אמצעים כספיים כדי להתפרנס בכבוד". במקרה כזה קמה חזקה לפיה מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה. עם זאת שלילת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מותנית בכך שהמוסד הוכיח כי השימוש ברכב נעשה על ידי המבוטח באופן קבוע ולא באופן אקראי, בודד או חד-פעמי. סוגיית השימוש ברכב כשולל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה נדונה בפירוט בפסק הדין בעניין זהבה עמר. בפסק דין זה הותוותה המסגרת הנורמטיבית להכרעה בסוגיות העקרונית בעניין. בפסק הדין נקבע כי הוראות סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה ותקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה עומדות במבחן החוקתיות. כן נמנו מבחנים שונים המסייעים לקביעה בשאלה האם נעשה שימוש קבוע ברכב על ידי תובע. בפסק הדין בעניין זהבה עמר נאמר לעניין המבחנים לשימוש קבוע ברכב כך: "המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב הינו, הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. 'טובת הנאה' פירושה תועלת או הנאה מהשימוש ברכב אם כי לאו דווקא כספית. החזקה היא, כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה. המוסד לביטוח לאומי אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של המבוטח או, כי הוא מפיק הכנסות כתוצאה מהשימוש ברכב. לעומת זאת, הוא מחויב להוכיח ששימושו של המבוטח ברכב קבוע ולא אקראי, בודד או חד פעמי, שכן שימוש כזה איננו נחשב כהפקת הכנסה. בפסיקה נקבעו מבחנים להכרעה בשאלה האם השימוש ברכב הוא קבוע כאשר עלינו לשקול את מכלול עובדות המקרה". בהמשך, מונה בית הדין רשימה של מבחנים וחזקות לבחינת שאלת השימוש הקבוע ברכב. עם זאת הודגש, כי לעולם יש לשקול את מכלול נסיבות המקרה הספציפי.נ לצד הכלל, לפיו שימוש קבוע ברכב שולל זכאות לגמלת הבטחת הכנסה, נקבעו מספר חריגים. אחד החריגים הוא שימוש ברכב לצורף קבלת טיפול רפואי, המופיע בסעיף 9א(ג)(2) לחוק ובתקנה 10א לתקנות. בהתאם להוראת סעיף 5(ב) לחוק, הגמלה לזכאי שיש לו הכנסה הינה בסכום השווה להפרש שבין הגמלה שהיה זכאי לה לולא הייתה לו הכנסה, לבין ההכנסה. בסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה נקבע, כי "הכנסה" הינה: הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, ולרבות גמלאות ותשלומים שונים המפורטים בסעיף. מתוך הגדרת "הכנסה" שבס' 9, הרלוונטית לענייננו הינה "הכנסה מעבודה", שהיא, לפי הוראת סעיף 2(2)(א) לפקודת מס הכנסה: "(2)(א) השתכרות או רווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב שהועמד לרשותו של העובד; והכול - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו. בסעיף 10 לחוק הבטחת הכנסה נקבעו סוגי הכנסות שלא יחשבו כ"הכנסה", על אף האמור בסעיף 9 לחוק והן, על פי קביעת המחוקק: (1) קצבת ילדים לפי פרק ד' לחוק הביטוח; (2) הענקות לחיילים ובני משפחותיהם; (3) כל הכנסה אחרת שקבע השר בתקנות. מתוקף סמכותו לפי הוראת סעיף 10(3) לחוק, קבע השר בתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב-1982 רשימה של סוגי "הכנסות" שלא יחשבו כ"הכנסה" לעניין חוק הבטחת הכנסה. שאלות משפטיותהבטחת הכנסה