פסק דין 1. התובעת הייתה נשואה למנוח דב פלדמן ז"ל אשר הלך לעולמו ביום 27/09/05 (להלן: "המנוח"). לאחר פטירתו, פנתה התובעת לנתבע, המוסד לביטוח לאומי, וביקשה לקבל קצבת שארים. תביעתה נדחתה, על בסיס הנימוק שלא ענתה על הגדרת "אלמנה" שבחוק הביטוח הלאומי. 2. 2. המסכת העובדתית הנוגעת למערכת היחסים שבין התובע למנוח תוארה בכתב התביעה המפורט שהגישה התובעת, ואשר על עיקר פרטיה חזרה התובעת בהודעתה לחוקרת המל"ל, אשר הוגשה לבית הדין, והתובעת אישרה כי התמונה המתוארת בה משקפת את הנסיבות הנטענות על ידה, במרבית הפרטים. הרקע העובדתי שתואר ע"י התובעת, אם כן, הוא כדלקמן - א. התובעת והמנוח נישאו ביום 06/02/75. ימים מספר לאחר נישואיהם, הצטרפה התובעת למנוח שחי באיטליה באותה עת , לצורך לימודי רפואה. ב. בשנת 1976 נולד לתובעת ולמנוח בן משותף (להלן: "הבן"). בשנת 1979 חזרו התובעת, המנוח והבן לארץ לחופשת מולדת, והחליטו כי התובעת והבן יישארו בארץ על מנת שהבן יקבל חינוך יהודי. ג. משנת 1979 התובעת והבן התגוררו במגדל העמק בבית הורי התובעת, והמנוח המשיך להתגורר וללמוד ולהשתלם באיטליה וזאת עד לשנת 1991. במשך כל אותה התקופה היה מגיע לחופשות מולדת בנות כחודש בארץ, ואז היו התובעת המנוח והבן מתגוררים יחד או בבית הוריה במגדל העמק או בבית הורי המנוח בחיפה. ד. בשנת 1991 המנוח שב באופן סופי לארץ, בעיקר מאחר והוריו המבוגרים חלו מאוד. המנוח התגורר בבית הוריו בחיפה, בעיקר כדי לסעוד אותם ולטפל בענייניהם, וגם משום שנרשם ללימודים במוסד רפפורט שליד בית החולים רמב"ם בחיפה. במהלך השנים האמורות , וכל עוד הייתה בריאותו תקינה, היה מבלה את סופי השבוע עם התובעת בבית הוריה. בהדרגה, גם בריאותו של המנוח הידרדרה, הוא חלה בסכרת, לקה בליבו, ואושפז לעיתים מזומנות. לאורך כל אותן שנים, ולמעשה מאז שהתובעת נישאה למנוח, המנוח לא עבד, ונתמך כלכלית ע"י הוריו שמימנו את לימודיו ומחייתו, ובהמשך התקיים מקצבת נכות. המנוח מעולם לא פרנס את התובעת או תמך בה כלכלית, והיא התקיימה משכר העבודה ששולם לה בגין עבודתה כמורה, ונעזרה בהוריה, ומעולם לא העלתה בדעתה לבקש ממנו תמיכה כלכלית כלשהי, שתבוא מקצבת הקיום הדלה שלו. ה. התובעת הייתה מסורה מאוד למנוח ולהוריו. כאשר המנוח שהה בחו"ל - סייעה להוריו כאשר נזקקו לעזרה וסעדה אותם כאשר אושפזו בבית החולים, וכאשר היה בארץ - סייעה לו ככל יכולתה, לרבות בתמיכה כלכלית צנועה, תמכה בו רוחנית, ליוותה אותו לטיפולים רפואיים, ושהתה ליד מיטתו יומם ולילה כאשר אושפז לעיתים תכופות. ו. עם פטירתו של המנוח, דאגה התובעת לסידורי הקבורה ולמצבה, והיא מטפלת בעניינים השוטפים הנוגעים לדירת הוריו. ז. את כתב התביעה שלה סיימה וסיכמה התובעת בדברים הבאים - "התנאים הבריאותיים, הכלכליים, החברתיים של דוב, לא אפשרו לנו חיים משותפים. דב הביע את רצונו להיות תמיד לבד, הרגיש פגוע ונחות על כך שלא הצליח להגשים את עצמו ואחרי מות אימו, לחייו לא היה שום "ערך".......לצערי, זו הדרך בה הוא בחר לחיות, אמלל את עצמו בסופו של דבר, וכמובן, החיים שלי ירדו לטמיון - האם מישהו יחזיר לי 30 שנות חיים?.....עצוב לי שבחיי הנישואים שלנו לא התאפשר לדוב לפרנס אותי ואת הילד וגם במותו יש בעיות".... 3. 3. הדין החל - חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 קובע, בסעיף 238, מיהי האלמנה הזכאית לקצבת שארים, וזאת כהאי לישנא - "אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא - (1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד; (2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244; ההלכה הפסוקה קבעה כי "תכליתו של חוק הביטוח הלאומי הוא להעניק לאלמנה קצבת שאירים על מנת לשמר את רמת חייה של האלמנה פחות או יותר כפי שהיו לפני פטירת בן הזוג. ברי כי לא מדובר בפיצוי, לא מדובר בהחזרת המצב לקדמותו באשר חיים משותפים לא יהיו עוד". (ראה, עבל 1169/01, אורה אביטל- המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10/05/04, לא פורסם, להלן: "עניין אביטל"). בחינת השוואתית של ההגדרה של "אלמנה" לעניין קצבת שארים, לאותה ההגדרה לעניין זכויות אחרות, מראה כי קיים שוני בהגדרות, וכך, למשל, לעניין הזכויות לקצבה או למענק לתלויים בנפגעי עבודה, קבע חוק הביטוח הלאומי הגדרה אחרת של "אלמנה", והיא "אשתו בשעת מותו". ולעניין ההגדרה הרלבנטית לקצבת שארים, נאמרו הדברים הבאים - "מכלל הגדרה זו של "אלמנה" הוציא המחוקק שתיים אלה, אשר למרות היותה של כל אחת מהן "אשתו" של המבוטח בשעת פטירתו, ואלמנה מבחינת מעמדה האישי, אין היא נחשבת כ"אלמנה" לעניין ביטוח שאירים: (1) (1) אלמנה אשר הייתה אשתו של המבוטח פחות מתקופה שנקבעה (שנה או חצי שנה), ולא ילדה לו ילד (פסקה (1) לסייג שבהגדרה); (2) (2) (2) אלמנה אשר הייתה נפרדת מבעלה (פסקה (2) לסייג שבהגדרה); ....". "יסודות הסייג שבפסקה (2) בהגדרת "אלמנה" (דהיינו, אלמנה אשר היתה נפרדת מבעלה), הם שלושה, במצטבר. פירוש הדבר הוא כי כאשר נתמלא היסוד הראשון בהגדרה, ולאחר מכן נתמלאו גם שני היסודות הנוספים, רק אז לא תיחשב אשתו של המבוטח כ"אלמנה" לעניין ביטוח שאירים. ואלה הם יסודות הסייג בפסקה (2) של הגדרת "אלמנה", אשר אינה נחשבת כ"אלמנה" לעניין ביטוח שאירים: א) האלמנה הייתה נפרדת מהמבוטח שנפטר; ב) תקופת הפרידה הייתה במשך שלוש שנים לפחות מתוך חמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח, ובכלל שלוש השנים האמורות הפרידה הייתה בשנים עשר החודשים שלפני פטירת המבוטח; ג) בתקופת הפרידה כאמור ב-(ב) לעיל - 1) האלמנה לא הייתה זכאית למזונות מהמבוטח על פי פסק-דין או הסכם בכתב; או (2) המבוטח לא נשא למעשה במזונותיה של האלמנה תוך שנים עשר החודשים שלפני פטירתו".... "ההוראה שעל פיה אלמנה אשר היתה נפרדת מבעלה ערב פטירתו לא תהיה זכאית לקצבת שאירים, מושתתת בעיקרה על העקרון שקצבת שאירים היא קצבה שנועדה להחליף מקור מחיה שנפסק עם פטירת בן הזוג. כך נאמר לעניין זה בדב"ע ל/19- 0[2], בע' 77: "חוק הביטוח הלאומי, בענפי הביטוח לעת זקנה, ביטוח שאירים וביטוח נפגעי עבודה, בא להגן מפני מחסור כלכלי שעלול לבוא עקב הפסקת הכנסות כתוצאה מפגיעה בעבודה, זקנה או מות המפרנס. אין הוא בא להעניק זכויות לאדם באשר הוא קרוב משפחה של אחר, אלא למנוע, מחוג מוגדר של אנשים, סבל של מחסור בהפסק הכנסתם או הכנסת מפרנסם; אין הוא גם בא להסדיר יחסים בין אדם לרעהו, אלא בין הפרט והציבור הדואג לבטחונו הסוציאלי". מטעם זה נקבע כי זכותה של אלמנה לקצבת שאירים פוקעת עם נישואיה מחדש, והיא תקבל מענק בלבד (סעיף 23(ב) לחוק הביטוח הלאומי), והזכות לקצבת שאירים מתחדשת משהיא חדלה להיות נשואה (סעיף 27(א) לחוק הביטוח הלאומי). נבחן תחילה את מהותם של יסודות הסייג שבפסקה (2) בהגדרת "אלמנה", לעניין ביטוח שאירים: היסוד הראשון הוא היותה של האלמנה "נפרדת" מהמבוטח שנפטר. המחוקק לא הגדיר את המונח "נפרדת" לגבי אלמנה (או המונח "נפרד" לגבי "אלמן" כמוגדר בסעיף 5 לחוק). עם זאת, מחוקק המשנה עשה שימוש במונח "נפרד" בין בני זוג בתקנה 2(6) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח ברשות), התשל"ט- .1979בתקנה זו נקבע כי המוסד רשאי לבטח ביטוח ברשות עקרת בית אם "היא חיה בנפרד מבעלה והיתה בנפרד ממנו שנים עשר חודשים רצופים לפחות"..... "הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים. מה שאין כן כאשר בני הזוג אינם גרים במשותף באופן חלקי או באופן זמני ומשתנה". "בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אוביקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. לעומת זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג. היסוד השני, אשר דרוש כי יתמלא לאחר קיומו של היסוד הראשון, הוא יסוד הזמן. בניגוד לסעיף 38(ג) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, בו מדובר ב"אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע", שלגביה "אין חשיבות מכרעת לאורך הזמן שחלף, אך רבה חשיבותה של כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי חיצוני בסימנים אלה או אחרים בהתנהגותם" (דב"ע לד/1- 7[8], בע' 346), הרי המבחן בפסקה (2) שלפנינו הוא מבחן אוביקטיבי של חלוף פרק זמן לקיום תקופת הפרידה....". "היסוד השלישי, אשר דרוש כי יתמלא לאחר קיומו של היסוד הראשון, הוא אי-הזכאות של האלמנה למזונות מהמבוטח בתקופת הפרידה, על פי פסק-דין או הסכם בכתב, או אי-נשיאה למעשה של המבוטח במזונותיה של האלמנה תוך שנים עשר החודשים שלפני פטירתו. נציין, כי בפירוד בין בני זוג יהודים ממשיכה לחול, במקרים מסוימים, חובת הבעל לשלם מזונות לאשתו.... לגבי יסוד זה נפסק כי הוכחת החריג (דהיינו - חלותו של הסייג שבפסקה (2) בהגדרת "אלמנה"), מוטלת על הצד הטוען לחריג, היינו - המוסד לביטוח לאומי. מאידך גיסא, משהוכיח המוסד כי האלמנה חיה בנפרד מהמבוטח במשך שנים רבות, היה עליה להוכיח כי היא היתה זכאית למזונות או קיבלה אותם בפועל (דב"ע לג/161-0, בני רביעה אמנה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). נשאלת השאלה בהקשר זה האם אי הזכאות של האלמנה למזונות פירושה קיומו של פסק-דין השולל ממנה מזונות או שפירושה אי-קיומו של פסק-דין המעניק מזונות לאלמנה....". "לנו נראה כי לשון הסעיף ברורה ואינה זקוקה לפירושים מיוחדים. אין לנו ספק כי אשה שחיה בנפרד מבעלה במשך התקופה האמורה, ולא קיבלה מזונות על פי פסק-דין של בית-דין מוסמך אינה יכולה לדרוש מהמוסד את אשר לא דרשה וקיבלה מבעלה המנוח". (וראה, דבע נב/ 0-69, אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד, עמ' 458 , להלן: "עניין ליאון"). 5. מן הכלל אל הפרט - במקרה שבפנינו, אין ספק שהתובעת הנה בגדר אלמנתו של המנוח מבחינת מעמדה האישי, והיא הייתה אשתו כשלושה עשורים, מיום נישואיהם ועד ליום פטירתו. יחד עם זאת, וכפי שהובהר , בכך אין די כדי להקנות לה זכאות לקצבת שארים. כעולה מלשון החוק ומההלכה הפסוקה שפירשה אותה, כפי שבחרנו לצטט בהרחבה לעיל, אלמנה תהא זכאית לקצבת שארים רק במידה ולא חיו בנפרד זה מזה, וכן בתנאי שהייתה תלויה בו מבחינה כלכלית. בענייננו, מתיאורי התובעת עולה קשר רגשי עמוק בינה לבין המנוח, ומסירות רבה מצידה כלפיו וכלפי הוריו, והתחשבות יוצאת דופן שלה בצרכיו ובאישיותו המיוחדת, שלא לוותה בדרישות כלשהן, בעיקר לא כלכליות. יחד עם זאת - התובעת והמנוח חיו בנפרד, לא רק כאשר שהה בחו"ל, אלא גם לאחר ששב לארץ, ואין חולק שהיא התגוררה במגדל העמק, יחד עם הבן, בבית הוריה, והמנוח התגורר בבית הוריו בחיפה, והכל מבחירתו של המנוח, ובהסכמת התובעת. העובדה שבילו יחד את סופי השבוע, מעת לעת, אין בה כדי להקנות למערכת היחסים ביניהם אופי של מגורים במשותף, ודאי שלא של ניהול משק בית משותף. ויודגש - אין מדובר , לדעתנו, בשהות בנפרד "מאונס", כאשר אחד מבני הזוג שוהה בחו"ל ומנוע מלשוב לארץ מסיבה כלשהי, וגם לא בנסיבות בהן אחד מבני הזוג מאושפז דרך קבע במוסד רפואי או אחר, ובשל אשפוזו אין בני הזוג מתגוררים תחת קורת גג אחת. בענייננו, כפי שתיארה התובעת, המנוח היה קשור מאוד להוריו, ראה לעצמו חובה לטפל בהם, וגם "העדיף להיות לבד", כלשונה. לאמור לעיל מצטרפת העובדה שאין ספק שלא הייתה כל תלות כלכלית מכל סוג ובכל רמה שהיא של התובעת במנוח, תלות אשר מהווה נדבך מהותי ביותר בתכלית תשלומה של קצבת השארים, הבאה להגן מפני מחסור כלכלי שעלול לבוא עקב הפסקת הכנסות כתוצאה ממות המפרנס,ולמנוע, מחוג מוגדר של אנשים, סבל של מחסור בהיפסק הכנסתם או הכנסת מפרנסם. בהתחשב באמור לעיל, חוששים אנו שבכל ההבנה לתחושתיה של התובעת, שנגעו לליבנו, אין בידינו לקבוע כי טעה המוסד לביטוח לאומי בהחליטו שהתובעת אינה עונה על הגדרת אלמנה, ככל שהיא נוגעת לזכאותה לקצבת שארים. 6. אשר על כן, ובכל הצער, לא נותר לנו אלא לדחות את התביעה שבפנינו. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 7. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. אלמנות / אלמניםביטוח לאומי