פסק דין השופט שמואל צור 1. המערער הוא מפעיל ציוד מכני הנדסי בנמל אשדוד. ביום 16.10.02 הפעיל המערער טרקטור מסוג "שופל". בתום יום העבודה, בשעה 18:00 לערך, החנה המערער את ה"שופל", ירד ממנו ופנה לעבר רכבו הפרטי. לאחר מספר צעדים מעד המערער ונפגע בקרסול רגל שמאל. המערער הופנה למרפאה (מוצג מע/3) ולמחרת היום ביקר אצל רופא קופת חולים (מוצג נ/6 בתיק בית הדין האזורי). ביום 18.10.02 הגיע המערער לחדר המיון בבית חולים "קפלן" וטען לכאבים בקרסול. נמצא רגישות ונפחיות והגבלות בתנועה (מוצג מע/4). המערער שב לביקורת בבית החולים ביום 27.10.02 (מוצג מע/5) ובהמשך נבדק שוב והיה במעקב רפואי. בסך הכל היה המערער במעמד של אי כושר משך חודשיים ימים. מעבר לכך היה המערער בתהליך החלמה ממושך והועלתה אף אפשרות לביצוע ניתוח להוצאת גופים חפשיים בקרסול (אישור רפואי מיום 27.1.04; נספח ח' לערעור). 2. המערער הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה אך תביעתו נדחתה. לטענת המוסד, לא ארע למערער "אירוע תאונתי" ביום 16.10.02 תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אשר גרם לפגיעה בקרסול. 3. על רקע זה הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בבאר שבע. בתביעה זו טען המערער כי הפגיעה בקרסול נגרמה בשל מעידה בבור שרות או ביוב שהיה פעור בקרקע. 4. בית הדין האזורי (השופט אילן סופר; תיק בל 1558/04) דחה את תביעת המערער. בית הדין האזורי קבע אמנם כי המערער "מעד תוך כדי עבודתו", ובכך מתקיימת בו החזקה הקבועה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 (להלן - החוק), לפיה תאונה שנגרמה תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב בעבודה, אלא אם הוכח ההפך. עם זאת, שלל בית הדין האזורי את גרסת המערער כי הוא מעד בשל בור שרות או בור ביוב. בית הדין האזורי לא מצא לטענה זו כל תימוכין בהודעה שמסר המערער לחוקר המוסד, במסמכים האחרים הנוגעים לעניין ובעדות המפקח מר פונטה. בית הדין ציין כי טענה זו הועלתה, לראשונה, בכתב התביעה ובתצהיר המערער בבית הדין. בית הדין העדיף את גרסת המערער לחוקר המוסד שאינה מאזכרת מעידה בבור כזה או אחר אלא מדברת על סיבוב קרסול רגל שמאל ותו לאו. לאור זאת דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער. 5. בערעור טוען המערער כי משעה שבית הדין קבע, כמימצא עובדתי, כי המערער מעד תוך כדי עבודתו, קמה לו החזקה שבסעיף 83 לחוק לפיה הפגיעה היא גם עקב העבודה, אלא אם הוכח ההיפך. לטענתו, לא הוכיח המוסד כי התאונה ארעה בשל נסיבות שאינן קשורות לעבודה, ולפיכך דין תביעתו לתשלום דמי פגיעה להתקבל. המוסד תומך בפסיקת בית הדין האזורי וטוען שבעניינו של המערער לא היה כלל "אירוע" - בבחינת "דבר מה" - שמקים את החזקה שבסעיף 83 לחוק ולכן לא היה עליו להרים את הנטל ולסתור את החזקה. עוד טוען המוסד כי האירוע מיום 16.10.02 לא ארע בשטח המפעל. 6. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל בעיקרו. המערער מעד תוך כדי עבודתו. כך קבע בית הדין האזורי וזו נקודת המוצא לענייננו. המערער טען כי מעד בשל "בור" כזה או אחר אך גרסתו זו נדחתה. נמצא שהמערער מעד בשל סיבה לא ידועה. אפשר שמעד בשל מפגע אחר כלשהו שהיה במקום ואפשר שמעד מסיבה עצמית הנעוצה בו, כגון- חולשה, סחרחורת, נטיה אישית למעידה וכיוצאים באלה מצבים (מעידה אודיופטית) שאינם קשורים לעבודה. לעניין זה קובע סעיף 83 לחוק - "חזקת סיבתיות 83. תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין,... אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים". לפי זה, תאונה או פגיעה שארעה תוך כדי עבודה מקימה את החזקה הקבועה בחוק היוצרת את הקשר הסיבתי בין התאונה לעבודה, אף אם סיבותיה לא ברורות לאשורן. במקרה שכזה, עובר הנטל אל כתפי המוסד להוכיח כי התאונה נגרמה שלא "עקב" העבודה או שהשפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. 7. כך, במקרה שלנו, משעה שנשללה גרסת המערער כי נפגע בשל "בור" שהיה במקום, עדיין עומדת לו העובדה שבית הדין האזורי קבע כמימצא שהוא מעד תוך כדי העבודה. מעידה זו - כשלעצמה - מקימה את החזקה הקבועה בחוק ואין צורך ב"דבר מה" נוסף כדי ליצור אותה. במצב זה, אם סבור המוסד שהפגיעה נגרמה בשל סיבה עצמית (אודיופטית) שאינה קשורה בעבודה, עליו הנטל להוכיח זאת. 8. המוסד מסתמך על פסק דין בפרשת ליאורה כץ (דב"ע שן/94-0; פד"ע כ"ד, 27) אך נדמה שפסיקה זו תומכת בעניינו של המערער דווקא. באותו מקרה המערערת חצתה כביש תוך כדי עבודה וכשירדה מהמדרכה מעדה ונפלה ונגרמה לה חבלה בקרסול. בית הדין הארצי התייחס להוראת החוק לפיה תאונה שארעה תוך כדי העבודה רואים אותה כתאונה שארעה שארעה גם עקב העבודה אך ציין כי המערערת עצמה ציינה בעדותה בפני חוקר המוסד כי הסיבה למעידתה היתה עייפות או טשטוש בנוסף על כך שלא היה גורם חיצוני הנראה לעין שגרם למעידה. בית הדין הארצי ציין כי הודאת המערערת כי לא היה גורם חיצוני נראה לעין או מכשול שגרם למעידתה, מספיקים לצורך הפרכת החזקה הקבועה בחוק. שונה המקרה בענייננו בו נטען כי היה מכשול, אף שטענה זו לא התקבלה. בענייננו לא היתה כל הודאה שלא היה מכשול והעיקר - ובשונה מן העניין של ליאורה כץ - בענייננו אין שמץ של ראיה שהתאונה נגרמה בשל סיבה הנעוצה בעובד, כגון - טשטוש או עייפות. 9. טוען המוסד כי הוכח בבית הדין שהמערער נפגע בכלל מחוץ למקום העבודה. טענה זו מסתמכת על תעודה רפואית מיום 17.10.01 (למחרת יום התאונה) של רופא קופת חולים בה נרשם כי "בלילה בשעה 2000 קיבל חבלה בקרסול שמאל. היה בתל אביב הגיע רק היום, מתלונן על כאבים.....". (מוצג נ/6). בקשר לכך טוען המערער כי הרישום בתעודה אינו מדויק די צרכו וכי ציון העובדה שהיה בתל אביב - דבר שאינו מכחיש - נועד להסביר מדוע פנה לרופא הקופה למחרת היום (17.10.02) אך אין הוא מעיד שהפגיעה ארעה בתל אביב דווקא. 10. אכן, הרישום בתעודה הרפואית מיום 17.10.02 תמוה ויכול להתפרש כמעיד על קרות הפגיעה בתל אביב. הסברו של המערער בעניין זה דחוק במידת מה, אך החלטנו שלא לתת משקל לטענה זו. עניין זה לא מוצא ביטויו בפסק דינו של בית הדין האזורי ואין בו כדי להפריך את הקביעה העובדתית בפסק הדין שהמערער מעד תוך כדי העבודה. מעבר לכך, קיימות בפסק דינו של בית הדין האזורי אינדיקציות מספיקות המצביעות על קרות התאונה בשטח המפעל, כגון - עדויות מר פונטה ומר אביסרה (סעיפים 5 - 6 לפסק הדין). 11. במקרה זה שורת הדין היתה מחייבת להכיר בפגיעה שארעה למערער תוך כדי העבודה כפגיעה הקשורה בעבודה, מכח החזקה שבסעיף 83 לחוק. במצב שקול, בו אין כל אינדיקציה השוללת את החזקה הקבועה בחוק, יש לתת תוקף ומשקל לחזקה. עם זאת, בהתחשב בכך שנדחתה גירסת המערערת כי מעד בשל בור בקרקע ולמוסד לא ניתנה אפשרות להתמודד עם העובדות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי, מוצאים אנו להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת לאפשר למוסד - אם ימצא לנכון - להוכיח כי הפגיעה שארעה למערער נגרמה בשל סיבה שאינה קשורה לעבודה. לפיכך אנו מקבלים את הערעור במובן זה שאנו קובעים שמעידת המערער תוך כדי עבודתו בנמל אשדוד נגרמה עקב העבודה מכח החזקה הקבועה בחוק. בידי המוסד להוכיח היפוכם של דברים בבית הדין האזורי. המוסד יישא בהוצאות המערער בערעור בסכום של 5,000 ש"ח. ביטוח לאומי