פסק דין נשיא ס' אדלר: בית הדין האזורי בירושלים [1] קבע, כי המערערת לא תהא רשאית להגיש תצהיריה או להעיד עדים מטעמה. האם נתערב בהחלטה, נבטלה ונורה על החזרת הדיון למסלולו? זו השאלה הניצבת במרכז הערעור ברשות (בר"ע 1014/02) שבפנינו. 2. תמצית העובדות הצריכות לעניין: המהלכים הדיוניים שהתנהלו בבית הדין האזורי והכרוכים בערעור זה, הינם רבים וממושכים. נעמוד על עיקריהם. ראשיתם של ההליכים בסוף שנת 1997, עת הגיש המשיב (להלן - דמארי), עובד הוראה במקצועו, תובענה, בעיקרה כספית, כנגד המערערת (להלן - גם המדינה). בעת הגשת התביעה האמורה, טרם היה דמארי מיוצג על ידי עורך דין. משכך, בקדם הדיון שהתקיים בפני רשמת בית הדין האזורי, לא ניתנה החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפני בית הדין קמא, ביום 27.9.98, הוחלט כי מאחר שהמחלוקת בתיק היא בעיקרה משפטית, הההליך יתברר בדרך של סיכומים בכתב, לאחר הגשת מסמכים על ידי הצדדים. ביני לביני החליט דמארי לפנות ליעוץ משפטי וביום 29.12.1998, ביקש עורך-דינו מבית הדין קמא כי יאריך לו את המועד להגשת הסיכומים. בקשה זאת הוגשה בהסכמת ב"כ המדינה. בהחלטתו מיום 31.12.98, נענה בית הדין האזורי לבקשה והעניק ארכה נוספת של 60 יום להגשת הסיכומים. 3. ביום 30.3.99, בחלוף למעלה מ - 60 ימים ועוד טרם הגשת סיכומים על ידו, הגיש דמארי, בהסכמת ב"כ המדינה, בקשה לתיקון כתב התביעה, וזו התקבלה על ידי בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 8.4.99 (בש"א 435/99). כתב התביעה המתוקן הוגש לבית הדין האזורי ביום 10.5.99 ובעקבותיו הוגש אף כתב הגנה מתוקן מטעם המדינה ביום 14.7.99. ישיבת קדם דיון התקיימה ביום 21.2.00 ולאחריה, ביום 27.6.00, הגישו הצדדים רשימת מוסכמות ופלוגתאות לאור כתבי הטענות המתוקנים. 4. ביום 29.6.00 הורה בית הדין האזורי לדמארי להגיש תצהירי עדות ראשית בתוך 45 יום, ולמדינה בתוך 45 יום ממועד המצאת סיכומיו של דמארי לידיה. בחלוף 5 חדשים בהם לא הוגשו התצהירים מטעמו של דמארי, החליט בית הדין האזורי, ביום 29.11.00, שאם לא יתקבלו תצהירי העדות של דמארי בתוך 14 יום, יועבר התיק לשופט למתן החלטה. ואכן, ניתנה לדמארי הזדמנות נוספת להגשת התצהירים, בהחלטת השופט א' אברהמי מיום 20.1.01, לפיה אם לא יוגשו תצהיריו של דמארי בתוך 14 יום, תימחק תביעתו. תצהיריו של דמארי הוגשו, לבסוף, רק בחלוף 24 יום, ביום 13.2.01. 5. טוענת המדינה, כי תצהיריו של דמארי כלל לא הומצאו לה, עד שלתדהמתה הומצאה לה החלטתו של בית הדין האזורי מיום 16.4.01, לפיה אם בתוך 10 ימים לא יוגשו תצהירים מטעמה, ינתן פסק דין על יסוד התביעה בלבד. משראתה כן, מיהרה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת התצהירים מטעמה. בקשה זאת הוגשה ביום 19.4.01, בהסכמתו של דמארי (בש"א 1817/01). בית הדין האזורי נעתר לבקשת המדינה והאריך את המועד להגשת סיכומים מטעמה עד ליום 1.9.01, כבקשתה. אולם, תצהירי העדות מטעם המדינה לא הוגשו עד מועד זה. משכך, ביום 4.9.01, ניתנה החלטה על ידי בית הדין האזורי (השופט א' תיבון) כי מאחר והמדינה לא הגישה את תצהיריה עד ליום 1.9.01, אין לאפשר לה הגשת תצהירי עדות ראשית והעדת עדים מטעמה. 6. המדינה הגישה לבית הדין האזורי בקשה לביטול החלטה זאת ולהארכת המועד להגשת התצהירים מטעמה עד ליום 15.10.01 (בש"א 3056/01). בית הדין האזורי נעתר לבקשה תוך שהשית על המדינה הוצאות בסך 750 ₪. ברם, עולם כמנהגו נוהג, וגם במועד המבוקש על ידה לא הגישה המערערת תצהירי עדות וחלף זאת, הגישה בקשה נוספת להארכת מועד ביום 14.12.01, כחודשיים לאחר המועד אחרון שנקבע לה להגשת התצהירים. בית הדין האזורי דחה את הבקשה וקבע כי אין לאפשר למערערת הגשת תצהירי עדות ראשית או העדת עדים מטעמה. על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו, שהתנהל על פי סיכומים בכתב. 7. טענות הצדדים: טוענת המערערת, כי שלילת אפשרותה להגיש ראיות פוגעת בזכותה להתגונן ומונעת ממנה להביא את המסכת העובדתית השלמה בפני בית הדין. בכך, נפגעת אף יכולתו של בית הדין לברר באופן מהותי את השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. לדידה, הפעלת סנקציה מעין זאת, תעשה במקרים חריגים ביותר, בהם נגרם לצד שכנגד נזק שאינו בר תיקון. המקרה שלפנינו לא נכנס בגדר מקרים חריגים אלה שכן ניתן לרפא את הנזק שנגרם למשיב, אם נגרם, בפיצוי כספי. יתרה מכך, העיכובים הרבים בהגשת התצהירים במקרה דנן, היו ברובם בעטיו של דמארי, אשר התעכב חודשים ארוכים בהגשת תצהיריו ובתיקון כתב תביעתו. הארכת המועד שנתבקשה על ידי המערערת, בכללותה, זהה לפרק הזמן שעמד לרשות המשיב להגשת התצהירים מטעמו, ועל כן שלילת זכותה של המערערת להביא ראיות מטעמה מהווה פגיעה בשוויון שבין הצדדים. ב"כ המערערת מציין עוד, כי קבלת הערעור כעת תחסוך זמן שיפוטי יקר שכן, פסק דין שינתן בבית הדין האזורי ללא הבאת מלוא המסכת הראייתית על ידי המערערת, ממילא יהיה נתון לערעור על ידה, אולם זאת רק לאחר שבית הדין האזורי יקיים הוכחות בהליך. המשיב התנגד לקבלת הערעור תוך שהוא מציין כי המערערת גורמת להתמשכות ההליכים בתיק בכדי להמנע מהכרעה בו. 8. הכרעה בהחלטה מיום 9.1.02, הציע בית דין זה לצדדים כי יסכימו לקבל את הערעור באופן שתבוטל החלטתו של בית הדין האזורי מושא הערעור, יוגשו תצהירי העדות ויובאו העדים מטעמה של המדינה, בכפוף לפסיקת הוצאות. [2] המשיב דחה הצעה זו. לא נותר, איפוא, אלא להכריע בערעור. 9. עיון בהתמשכות ההליכים שהיתה מנת חלקו של תיק זה, כפי שתוארה לעיל, מעלה כי זהו תיק שהדיון בו מתנהל שנים ארוכות שלא לצורך, רק בשל בקשות חוזרות ונשנות להארכת מועדים ולתיקונים שונים שהוגשו מטעמם של שני הצדדים גם יחד, ללא עיסוק בגופה של מחלוקת. כפי שניתן להיווכח מהשתלשלות ההליכים שתוארה לעיל וכפי שטוענת המערערת, נהג בית הדין האזורי בסלחנות מרובה כלפי המשיב והתיר לו הגשת התצהירים באיחור ניכר, למרות שלא אחת לא קוימו החלטות בית הדין על ידו במועדם. טענת המערערת היא, אפוא, כי מן הראוי היה שבית הדין האזורי ינהג כך אף כלפיה, וכי למרות שאיחרה בהגשת התצהירים, אין להחמיר עימה ולנהוג איפה ואיפה, ויש לאפשר גם לה להגיש תצהיריה באיחור. 10. ככלל, כאשר מדובר בבקשה להארכת מועד, נוהג בית הדין בגישה סלחנית ההולמת את ייעודו. [3] אולם, אין בגישה סלחנית זו כדי לקבל כל בקשה להארכת מועד. גישה זו תובא בחשבון רק מקום בו שוכנע בית הדין כי האיחור נבע מסיבות מוצדקות ובתום לב. כפי שנקבע מספר פעמים על ידי בית דין זה, הגישה הסלחנית תינקט רק כאשר יוכיח המערער כי הסיבה לעיכוב מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו. [4] במקרה שלפנינו, אמנם קיימים נימוקים כבדי משקל התומכים בהחלטתו של בית הדין האזורי שלא להתיר למערערת הבאת ראיות שכן, על אף שבקשתה להארכת מועד התקבלה, הרי שהמערערת לא הגישה תצהיריה במועד החדש שנקבע לה, לבקשתה, ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד אלא רק לאחר כחודשיים. כמו כן, נימוק של "עומס עבודה", כפי שהעלתה המערערת אינו טעם מיוחד להארכת מועד (ראו: דב"ע נז/13-50 פרידלר המו"ל-אגודה שיתופית בע"מ (עבודה ארצי ל(1) 8, ב"ש 1017/82 בויארין נ' אברבך, פ"ד לז(1) 419). יש להוסיף, כי במקרה בו המדינה היא זו שלא קיימה את החלטות בית הדין במועדן, כפי שקרה במקרה דנן, לא תמיד יש מקום לנקוט בגישה סלחנית. על באי כוח המדינה לדאוג כי ענייניה של המדינה ייוצגו כראוי בפני מוסדות השיפוט שלה. 11. יחד עם זאת, שילובם יחד של מספר נימוקים הביא אותנו לידי מסקנה כי יש לקבל את הערעור ולאפשר למדינה להגיש את תצהיריה בהקדם האפשרי: א. א. שלילת זכותה של המערערת להביא ראיותיה עלולה לגרום לעיוות דין ולפגיעה בזכותה הבסיסית כמתדיין, להציג טענותיה ולהוכיחן כראוי בפני בית הדין. ב. ב. הדיון לגופו של הליך טרם החל, ועל כן לא קיימת מניעה דיונית לקבל את תצהירי המערערת. ג. ג. נראה כי הגשת תצהירי המערערת לא יפגעו במשיב שתרם לא מעט להתמשכות ההליכים בעניינו. 12. נוסיף לכך שבמקרים מתאימים ניתן לתקן את הפגם שבאי קיום סדרי דין בפיצוי כספי בלבד, באופן שלא תפגע זכותו המהותית של מי שחרג מן הכללים הפורמליים. [5] נוסף על האמור לעיל, יש לציין כי בלי לנקוט עמדה באשר לתוצאותו של ההליך המתנהל בין הצדדים דנן בבית הדין האזורי, מצאנו שהמדינה מציגה הגנה הראויה לדיון. נימוק זה מהווה שיקול נוסף בבחינת מכלול השיקולים בהחלטה לשלול מאחד הצדדים את זכות הדיון והטיעון בערכאת השיפוט. [6] שיקול זה מצטרף לשאר השיקולים ומביא אותנו אף הוא למסקנה כי יש לאפשר למדינה להגיש את תצהיריה. סוף דבר: 13. לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטת בית הדין האזורי מיום 18.12.2001. המדינה תגיש תצהירה עד ליום 18.7.2002. בית הדין האזורי יקבע מועד לדיון העיקרי. המדינה תשלם למשיב הוצאות ערעור זה בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, ללא קשר לתוצאת ההליך. עד היום דיון זה התנהל באופן שאינו הולם את מערכת המשפט בישראל ויש לקוות, כי לפחות מכאן ואילך ימשך הדיון ויסתיים בהקדם. מסמכיםבית הדין לעבודה