פסק דין 1. לפנינו תביעה לחייב הנתבעות לשלם לתובע הסכומים הבאים: א) תשלום עבור ימי המתנה בבית - 6,186 ₪; ב) תשלום עבור שעות נוספות - 23,127 ₪; ג) תשלום 50% תוספת בתחום השבת- 55,290 ₪. ס ה " כ 84,603 ₪. זאת בגין יחסי עובד ומעביד שהתקיימו בין הצדדים מיום 8/1/95 והסתיימו ביום 31/8/99 בפיטורים. 2. בכתב ההגנה שהוגש ע"י נתבעת 1 הוכחשו טענות התובע. נטען שהתובע התקבל לעבודה כמשגיח כשרות בתנאים כפי שסוכמו עמו. עם התובע הוסכם שעבור עבודה בשישי שבת יקבל תשלום עבור 27 שעות עבודה, והיקף שעות זה כלל כל המגיע לו. כן נטען שעבודה בפועל לא היתה יותר מ- 10 שעות, ו-17 שעות כללו שעות מנוחה שינה וכד'. כן נטען שהתובע לא נתבקש לעבוד שעות נוספות מאחר ולא היה בהן צורך, ואם הממונים ראו אותו עובד מעבר לנדרש העירו לו על כך. לענין הדרישה להסעות - התובע התקבל לעבודה בלי שהובטחו לו הסעות, בתקופה הראשונה השתמש בתחבורה צבורית, בשלב מסויים השתלב בהסעות לבית הכלא, אך זאת הופסקה לאחר שהוברר שהתובע יכול להגיע בתחבורה ציבורית. כן הוכחשה הטענה שמנהל הכלא אמר לתובע להשאר בביתו עד להסדר ההסעה, לגירסת נתבעת 1, התובע היה בחופשה לפי בקשתו, חלק מהחופשה בתשלום וחלקה ללא תשלום. 3. בכתב ההגנה שהוגש מטעם נתבעת 2 הוכחשו טענות התובע, נטענו טענות מקדמיות, כי הסכסוך כלכלי כי אין יריבות בין הצדדים, וכן נטענה טענת מניעות, בנוסף נטענו טענות לגופו של ענין. התמורה שזכאי לה התובע עבור העבודה בשבת סוכמה בשעור של 27 שעות למרות שהעבודה ביום זה היתה מועטה. לענין ההסעות - הסדר ההסעות הופסק כאשר הופסק ההסדר לגבי הסוהרים, לפיכך, אין התובע זכאי לתשלום עבור ימי המתנה שנותר בבית ומיוזמתו. כן הוכחשה הטענה שהתובע נדרש לעבוד שעות נוספות מעבר לשעות שהוסכמו עמו. באשר לכרטיסי העבודה, אלה הועברו לנתבעת 1 לצורך חישוב משכורתו של התובע, ואין בכרטיסים אלה כדי להקנות לתובע זכות כל שהיא, מהטעם ששכרו של התובע היה כולל. כן נטען שהנתבעת 2 אינה מעבידתו של התובע, ואינה גם מעבידה במשותף עם נתבעת 1. 4. ביום 18/11/01 הגיעו ב"כ הצדדים להסדר דיוני כדלהלן: " הגענו להסכמה דיונית על פי המלצת בית הדין שעל סמך החומר והתצהירים והמסמכים שבתיק יגיש כל צד את סיכומיו. כל צד יוכל לצרף כל מסמך שהוא רוצה ובית הדין יתן פסק דין כדין. כל צד יגיש סיכומים תוך 45 יום. החלטה כמבוקש." 5. להלן העובדות הנוגעות לענין: א) בשנת 1995 נכרת הסכם למתן שירותי כח אדם, בין נתבעת 1 לבין נתבעת 2. ב) התובע הועסק ע"י נתבעת 1 כמשגיח כשרות בכלא שאטה השייך לנתבעת 2 החל מיום 08/01/95, שכרו ותנאים נלווים שולמו לתובע ע"י נתבעת 1. ג) בכלא שאטה פועל, מטעם נתבעת 2 רב אשר במסגרת תפקידיו כרב הכלא הוא המשגיח על כשרות האוכל בכלא. בהעדרו של הרב מן הכלא, בעקר בשבתות, ממלא את מקומו בהשגחה על הכשרות, משגיח כשרות המועסק ע"י נתבעת 1. באותה עת מילא את תפקיד רב בית הכלא הרב דוד טייכטל. ד) התובע הועסק בכלא כמשגיח כשרות בשבתות, ובמספר שעות בודדות במהלך השבוע. (בד"כ התובע הועסק בסופי שבוע). ה) בשל העובדה שהתובע נאלץ להשאר בין כתלי בית הכלא במהלך כל השבת, הוא היה מגיע לכלא מעט לפני כניסת השבת, ויצא ממנו מיד לאחר השבת. ו) עם התובע הוסכם שיקבל 27 שעות עבודה, תמורה מקובלת גם עם משגיחי כשרות אחרים שהועסקו בבתי הכלא של נתבעת 2. ז) בנוסף לבצוע תפקיד של משגיח כשרות קיבל על עצמו התובע את הנוהג הקיים בבתי הכלא, והוא ארגון מניין לתפילה, קריאה בתורה והעברת דברי תורה. ח) במהלך עבודתו בכלא, החתים התובע כרטיס נוכחות, בכניסתו וביציאתו מן הכלא. אישור הנוכחות הועבר לנתבעת 1 לצורך תשלום השכר. ט) התובע היה מגיע לכלא ביחד עם הסעת עובדי נתבעת 2. בשנת 1999 החליט מנהל הכלא על הפסקת הסדר ההסעות, וכתוצאה מכך נאלץ אף התובע להסתדר בכוחות עצמו. י) בשלב זה הפסיק התובע להגיע לעבודה בבית הכלא, לגירסתו אמר לו מנהל הכלא להשאר בבית עד להסדרת ההסעה, גירסה המוכחשת ע"י נתבעת 2. יא) ביום 15.07.99 התקיימה פגישה להסדרת נושא הסעת התובע לכלא וממנו. משלא נמצא פיתרון לדרישה, נאלצה נתבעת 2 להודיע לנתבעת 1 על הפסקת עבודתו של התובע. ביום 02/08/99 הודיעה נתבעת 1 לתובע על הפסקת עבודתו. יב) מידי חודש אישרו נציגי נתבעת 2 לנתבעת 1 המגיע לתובע ע"ג אישור העסקה לרבות התייחסות למכסת השעות למכסת השעות בסופי שבוע (ראה נספחים א' לתצהיר הרב טייכטל). 6. לענין תשלום עבור שעות נוספות ועבודה בשבת- א) תביעה לשעות נוספות, ובכלל זה תביעה לתשלום עבור שעות בימי המנוחה, הנה תביעת ממון, וככזאת מוטל הנטל על התובע להוכיח אותן שעות שעבד, ונטל זה לא הורם ע"י התובע בנסיבות הענין. (ראה לז/2/1 תופיק נ. דקל מרקט פד"ע ח' 343, 351) ב) הוכחת שעת כניסה למקום העבודה (בטרם כניסת השבת) ושעת יציאה ממקום העבודה (עם צאת השבת), אינה מובילה בהכרח למסקנה העולה בקנה אחד עם תביעת התובע, דהיינו, שהוא עבד ברציפות בכל אותן שעות. עובדת המצאות התובע במקום העבודה אין פרושה כי שעות אלה תחשבנה כשעות עבודה ( לענין זה ראה סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, וכן שן/3/84 המדינה נ' ראובן רון ואח' פד"ע כב' 433), הכל תלוי במהות העבודה. ג) כפי שעולה מהעובדות, הסיכום עם התובע היה, שהוא יגיע לבית הכלא עם כניסת השבת ויעזוב עם צאת השבת, בין השעות הללו ובמהלך השבת ילון בתחום הכלא, יאכל את ארוחותיו, יתפלל, ילמד וכן יערוך ביקורות פתע לבדיקת הכשרות. ד) לענין הפעולות שנדרש התובע לעשות, הננו מעדיפים הגירסה שמסר הרב דוד טייכטל בתצהירו, מהטעם, שגירסה זאת מתיישבת עם הפעולות הנדרשות ע"י משגיח כשרות. ה) אף אם התובע הגיע לפני השעה שסוכמה עמו ועזב כשעה שעתיים לאחר צאת השבת, אין לזקוף עובדה זאת לחובת הנתבעים, מהטעם, שהתובע לא נדרש להיות נוכח באותן שעות, לכן אין הוא זכאי לתשלום על שעות שהוא לא נדרש להמצא בהן ולעבוד בהן. מי שקובע את מסגרת שעות העבודה הנו המעביד ולא העובד, והעובד אינו רשאי לקבוע מסגרת שעות אחרת. ו) תביעה לשעות נוספות אינה זכות מוקנית לעובד ותלויה אך ורק בעובדה שהעובד עבד שעות נוספות, דרושה הסכמת המעביד והיא לב הענין, (ראה דב"ע לד/2/7 בן צדיק נ. המדינה ואח' (לא פורסם)). בראיות שוהצגו בפנינו לא הוכח כי המעביד נתן הסכמתו לאותן שעות אליהן מתייחס התובע, ולענין זה, יש הכחשה מצד הנתבעים. ז) עיינו ברשימות אותן הגיש התובע להוכחת גירסתו. הפירוט באותן רשימות פועל נגדו, מהטעם, שכמעט ולא נותר לתובע זמן שינה, עובדה זאת בולטת לאורך כל הרשימה. ח) אם נתייחס לשעות בהן התובע היה צריך להמצא בבית הכלא (דהיינו בסמוך לשעת כניסת השבת עד בסמוך ליציאת השבת), הרי אין ספק שהתובע קבל תמורה הולמת בגין אותן שעות שבהן היה צריך לבצע את תפקידו לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, זאת בהתחשב בשעות שינה, תפילה ושעות בהן היה חופשי לעשות כרצונו. ט) הרשומים שערך התובע על שעות עבודתו אינם יכולים לסייע לתובע בנסיבות הענין, מאחר, ולא הוכח כי המעביד הסכים לאותם רישומים, מה גם והם לא הוגשו למעביד לאישור, מידי חודש בחודשו. לתצהירו של הרב טייכטל צורפו אישורי העסקה בהם פורטו השעות שדווחו על ידי התובע ואלה שאושרו, מאישורי ההעסקה ניתן ללמוד כי לאורך כל התקופה לא אושרו לתובע השעות שדווחו על ידו, דבר המחזק גירסת הנתבעת לענין שעות העבודה עבורן התובע זכאי לשכר, וכן לענין אי הסכמת הנתבעת לאותם דיווחים. האמור לעיל יש לו השלכה גם לפירוט השעות שצורף לכתב התביעה, שאינו יכול להוות ראיה משכנעת לפירוט, מהטעם, שפירוט זה לא הוגש למעביד והמעביד לא אישר אותן שעות, בין מראש ובין בדיעבד. (לענין זה ראה נב/3/134 מתנ"ס מורשה נ. מאיר לוי (לא פורסם) שם בסעיף 7). י) בהתייחס לכל האמור לעיל דין התביעה לשעות נוספו ושעות עבודה בשבת להדחות. 7. לענין תשלום עבור ימי ההמתנה בבית - א) הטענה כי מנהל הכלא הורה לתובע להשאר בביתו עד שנושא ההסעות יוסדר נסתרה ע"י מר נזים סבתי מנהל הכלא בתצהירו. כמו כן הוסיף מר סבתי שהוא גם לא היה רשאי להורות לתובע להשאר בביתו ולקבל שכר עד שיוסדרו הנסיעות, מהטעם, שהוא אינו מעסיקו של התובע, טעם נוסף, ששירותי השגחת הכשרות נחוצים בשבת, לכן אין הוא יכול לאשר העדרות. ב) מעבידתו של התובע לצורך הענין הנה נתבעת 1, ובראיות שהוצגו בפנינו לא הוכח שזאת נתנה הוראה כאמור. ג) התובע תלה את העדרותו מהעבודה בהפסקת ההסעות, אך עובדה זאת אינה צריכה להוות סיבה לא להתייצב במקום העבודה, כל עוד הדבר אפשרי, ובראיות שהוצגו בפנינו מתברר שישנה תחבורה צבורית סדירה לבית הכלא. ד) התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי חלק מתנאי העסקתו כלל הסעות, לפיכך אף אם נעשה עמו הסדר זמני שהופסק, עובדה זאת אינה צריכה לפעול נגד הנתבעים, ובודאי, לא לגרום לכך שיפסיק להתייצב במקום העבודה. ה) כפי שעולה מתצהירו של מר נזים סבית, הוחלט להפסיק ההסעות גם עבור הסוהרים, ובנסיבות אלה לא היה מקום להסדיר שרות הסעה מיוחד לתובע. ו) גם אם התובע היה מוכיח שהסדר ההסעות היה חלק מחוזה העבודה, הרי הפרת אותו חלק מחוזה העבודה אינה מקנה לתובע זכות להעדר מהעבודה ולקבל תשלום, לכל היותר הדבר היה מקנה לתובע הזכות לטעון להתפטרות עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודה ולזכות בתשלום פיצויי פיטורים, אך לא לשכר עבודה. ז) בהתייחס לאמור לעיל דין התביעה לתשלום עבור ימי המתנה בבית להדחות. 8. התוצאה מהאמור לעיל כי דין התביעה להדחות. 9. ניתן היום כ"א בתמוז תשס"ב, 1 יולי 2002 - בהעדר. לשלוח לב"כ הצדדים פסק הדין בדואר. בנסיבות הענין על התובע לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ, סכום שישא הצמדה וריבית מהיום עד התשלום המלא בפועל. בית סוהר / כלאמאסרשעות נוספות