פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (עב 0040/00; השופטת ש' מאירי ונציגי הציבור מונוביץ ובליימן), בו נדחתה תביעת המערער למתן צו המצהיר, כי תוספת הכוננות ששולמה לו בתקופת עבודתו ראויה להכלל בשכרו הקובע לצורכי פנסיה על פי חוק שירות המדינה גימלאות (נוסח משולב) התש"ל-1970 (להלן - החוק). 2. א. המערער התקבל לעבודה בשירות המדינה ב-1.3.60 והחל מ-1.8.70 ועד לפרישתו לגימלאות ב-31.8.96 הוא הועסק בתפקיד של מנהל אגף א' מערכות מידע, במשרד החקלאות (להלן - היחידה). ב. יחידתו של המערער היתה האחראית למתן שירותי מיחשוב ועיבוד נתונים למשרד החקלאות ולמועצות היצור, והיא פעלה ששה ימים בשבוע במתכונת של פעמיים עד שלוש משמרות ליום. ג. על עובדי היחידה נמנו כ-15 עובדים במשרה תקנית (להלן - העובדים). ד. משנת 1982 שולמה למערער ולעובדי היחידה הכפופים לו תוספת כוננות בגין נכונותם להיקרא לעבודה מחוץ לשעות העבודה. תוספת זו שולמה למערער עד לפרישתו לגימלאות ב- 31.8.96. ה. שיעורה של תוספת הכוננות נקבע לאור תפקיד העובדים ביחידה ובכפוף לאישור שנתי של נציבות שירות המדינה והיא שולמה אך ורק לאחר דיווח חודשי לגבי הכוננות שבוצעה בפועל בחודש שחלף. בטופס הדיווח הצהיר העובד כי הדיווח הינו דיווח אמת, והממונה עליו אישר את הרשום בטופס. בתקופת העדרות מהעבודה מחמת מחלה, חופשה או מילואים - לא שולמה לעובד תוספת הכוננות והיא גם לא שולמה לו בימים בהם עבד שעות נוספות. ו. למערער אושרה המכסה המרבית של 18 כוננויות לחודש, ועל - פי האמור בפסק דינו של בית הדין האזורי "ברור, כי אין מדובר במכסת כוננויות או בשיעור שהוא שרירותי אלא מדובר בקביעת תקרה שנבחנה ונבדקה עפ"י אופי העבודה וצרכיה, אופי תפקידו של העובד הספציפי והצרכים למילוי תפקיד זה, ותוך קביעת מכסה ספציפית, לעובד ספציפי - מחד, ומאידך, לא זכאי היה העובד ליותר ממכסה זו." לגבי הכוננויות שאושרו, לא היה העובד זכאי לתשלום בגינן, "אלא כנגד הבעת נכונות לביצוע הכוננות, הגשת דיווח על ביצוע בפועל של הכוננות ואשור האחראי עליו לדיווח זה". ז. למערער ולעובדיו ביחידה שולמה כל השנים תוספת הכוננות על פי התנאים שנמנו לעיל, אלא שלאחר פרישתו הוא טען כי, להבדיל מעובדיו, הוא דיווח דיווח סתמי על ימי הכוננות החודשיים וכי, להבדיל מעובדיו, הוא מעולם לא נדרש לבוא למקום העבודה לאחר שעות העבודה בשל צורכי העבודה. ככל שהתעוררה בעיית מחשוב, שעה שהוא נעדר ממקום עבודתו, הוא היה פותר אותה מביתו בדיוק כפי שהיה עושה אילו היה נמצא במקום העבודה באותה העת. 3. בית הדין האזורי קבע כזאת בפסק דינו: א. תוספת הכוננות איננה תוספת על פי סעיף 8 לחוק שיש להכלילה במשכורת הקובעת. ב. "בנסיבות שתוארו בפנינו - אין מדובר בפיקציה אלא בתוספת מותנית אמיתית שניתנה כנגד נכונות לביצוע דבר מסוים, עד לרמה מסוימת ובכפוף לדיווח שהיה על התובע להגיש". ג. המערער היה כונן בפועל, וטיפולו מביתו בתקלות דחופות ביחידתו, כמוהו כמימוש קריאת כוננות שקיבל. ד. העובדה כי לא היה בנמצא לוח כוננות מראש והדיווח על ימי הכוננות היה בדיעבד, אינה מעלה או מורידה לענין עצם טיבה של הכוננות. ה. לא הוכח ולא נטען, כי תוספת הכוננות שולמה "כתיקון עיוות בשכר בגין תקופת העבר, אלא להיפך מדובר בעבודה מיוחדת - ספציפית שלביצועה נדרשה נכונות לביצוע עבודה." ו. לאור כל אלה פסק בית הדין האזורי, כי "הוכח להנחת דעתנו, כי התובע קיבל תוספת כוננות כתוספת אמיתית, בגין נכונות שהביע להיות כונן מוטרד, בגין אי נוחות שלקח על עצמו לפתור בעיות על ידי הצבת עובדיו לעבודה לפי צורך. הוכח בפנינו כי אין מדובר בתוספת פיקטיבית או בתוספת שהיא חלק מהשכר בגין עבודתו הרגילה. התובע לא הרים הנטל לשכנענו אחרת. לאור כל אלה תביעתו נדחית." 4. המערער ערער על פסק הדין ועיקרי הטיעון של באת כוחו היו: א. בתוקף תפקידו כמנהל היחידה וכמי שממונה על הכוונת עובדי היחידה על פי צורכי עבודתם, היה המערער למעשה כונן כל ימי החודש. משעה שהכוננות היתה חלק מתפקידו הרגיל כמנהל, אזי היא שולמה לו, שלא בגין הסכמתו להיות כונן, ולפיכך אין היא בגדר תוספת מותנית. ב. העובדה שהמערער מעולם לא נדרש להגיע למקום העבודה לשם ביצוע עבודה עקב קריאת כוננות שקיבל, תומכת במסקנה, כי אין מדובר בתוספת כוננות אמיתית. 5. עיקר תשובת המשיבה לנטען היתה: א. "היותו של המערער בכוננות מירבית כל ימי העבודה מצדיקה את המכסה שאושרה לו אולם אינה סותרת את עובדת אמיתותה של התוספת. כמו כן עצם תפקידו של המערער כמנהל, אין בו כדי לשלול את אמיתות הכוננות". ב. "לדברי המערער היו פונים אליו בעת תקלה. אולם אף אם הוא לא היה מבצע עבודה בפועל, הרי התשלום הוא עבור הנכונות להקרא ולא הביצוע בפועל". 6. לדעתנו דין הערעור להידחות ופסקו של בית הדין קמא ראוי להתאשר מטעמיו. יחד עם זאת לא נצא ידי חובת הנמקת הדין מבלי לעמוד קצרות על הנקודות הבאות: א. אין מחלוקת שתוספת הכוננות לא הוכרה כתוספת קבועה על פי סעיף 8 לחוק, הראוייה להכלל במשכורת הקובעת לצורכי פנסיה. לפיכך, שאלת היותה בגדר תוספת אמיתית תלויה בתשובה לשאלת היותה תשלום מותנה בתנאי מסוים מעבר לנדרש מן העובד בעבודת יומו הרגילה. ב. לעובדי יחידת המערער לרבות המערער עצמו, נקבעה זכאות לתוספת הכוננות, משנמצא כי צורכי עבודתם מצדיקים העמדת עצמם לרשות העבודה מעבר לשעות העבודה הרגילות. תמורת נכונותם להקרא לעבודה מחוץ לשעות העבודה הרגילות, אושר להם תשלומה של אותה התוספת בתנאים שנמנו לעיל. מכאן שתוספת הכוננות לעובדי יחידת המחשב לרבות למערער מנהל היחידה אושרה כתוספת מותנית. ד. ניתן למצות את טיעונו של המערער בכך שלגביו, בניגוד לעובדיו, למרות שאותה תוספת שולמה כתוספת מותנית, הרי שבפועל היא ניתנה מבלי שהוא מילא אחר התנאים לתשלומה: ראשית - משום שלגביו הכוננות מעולם לא התממשה בהתייצבות לעבודה בעטיה של קריאה טלפונית שקיבל; ושנית - משום שתפקידו כמנהל חייבו להיות כונן כל ימות השבוע. ה. טיעונו של המערער הינו בבחינת דבר והיפוכו: בעוד שטענת הכוננות המתמדת יסודה בהנחה שתפקידו כמנהל חייב כוננות יומיומית הרי שטענת אי ההופעה למקום העבודה יסודה בהנחה הפוכה שתפקידו כמנהל לא חייב כוננות, והראיה לכך הינה אי התייצבות המערער למקום עבודתו למימושה של קריאת כוננות שקיבל. ו. שתי הטענות הללו, המושתתות על בסיס עובדתי סותר, ראויות להידחות כל אחת בנפרד: טענת אי ההתייצבות אינה נכונה, משום שהמערער במקרה של קריאת כוננות, אמנם לא הגיע למקום העבודה משום שהוא השכיל לפתור את הבעיה שבגינה פנו אליו מחוץ למקום מעבודתו. אולם עצם פתירת הבעיה על ידו, יש בה משום הוכחה לצורך בכוננות ומשום העמדת עצמו לרשות העבודה מחוץ לשעות העבודה הרגילות. תמורת עצם נכונותו לעשות זאת, אף אם בפועל היא לא מומשה (בניגוד למקרה שלפנינו) - שולמה לו תוספת הכוננות. טענת הכוננות היומיומית כחלק בלתי נפרד מתפקידו של המערער כמנהל ראויה להידחות אף היא. משמעותה הינה, שהמערער צפוי היה להקרא על ידי מקום העבודה בכל אחד מימות השבוע, ולפיכך היה מקום לאשר לו תוספת של 30 כוננויות בחודש, ולא של 18 כוננויות בלבד. אולם, אין זאת אומרת, כי הכוננות שאושרה, כשלעצמה, אינה בגדר תוספת מותנית. ז. כאן המקום להעיר לגבי טענה אחרת שמעלה המערער לפיה - חרף הדיווח שהציג כאילו היה כונן במשך 18 ימים בחודש הרי בפועל ממש פנו אליו לפתור תקלות מחוץ לשעות העבודה רק כ-4 פעמים בחודש בממוצע. טענה זו משמעותה ששולמה למערער לאור המצג המטעה שהציג, תוספת כוננות העולה 4.5 פעמים על המגיע לו; ואם הוא לא נדרש להשיב את תשלום היתר שקיבל, לבטח אין להופכו לתוספת פנסיונית שהרי בכך יצא "חוטא ונשכר". ח. לגבי טופסי הדיווח שמילא המערער ראוי להרחיב מעט את היריעה ולהוסיף, כי אין ספק, שתוספת הכוננות שולמה למערער על פי המצג שהוצג על ידו כעולה מדיווחיו בטופסי האש"ל והצהרתו לאמיתות תוכנם. לפיכך - מבחינת המשיבה - תוספת הכוננות ששולמה למערער, שולמה כתוספת מותנית כפי שהיא שולמה לשאר עובדי יחידתו. לא יתכן להפלות לטובה את המערער בגין אותו מצג שווא, לפיו הוא היה כונן 18 ימים בחודש, שעה שבפועל הוא לא היה כזה, ולהיטיב גימלתו בשל כך, בהשוואה לחבריו לעבודה, שלטענתו, תוספת הכוננות ששולמה להם היתה תוספת מותנית נוכח דרישות תפקידם והתייצבותם במקום העבודה מחוץ לשעות העבודה. במצב דברים זה, תיגמול המערער דוקא בשל מצג השווא שהציג - להבדיל מחבריו - נוגד את תקנת הציבור. 7. העובדה כי תוספת הכוננות אושרה למערער ולחבריו לעבודה כתוספת מותנית שאין להכלילה במשכורת הקובעת לפנסיה, אינה מונעת בעד המדינה מלהגיע להסדר מוסכם עם ארגון העובדים בדבר הכללה מלאה או חלקית של אותה התוספת כרכיב פנסיוני. 8. א. סוף דבר - דין הערעור להידחות. טרם חתימת פסק הדין מן הראוי להסב שימת לב הצדדים לכך, שלא היה מקום להגשת תביעה כנגד המדינה למתן צו הצהרתי בנוגע לטיבה של תוספת הכוננות, אלא היה מקום להגיש ערעור לבית הדין האזורי על החלטת הממונה על הגימלאות על פי סעיף 43(א) לחוק. ב. המערער ישלם המערער למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ש"ח כתוספת מע"מ. כוננות