פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק המערער הועבר מתפקידו כמנהל מינהל סחר פנים במשרד המסחר והתעשייה. הוא עתר בבית הדין האזורי לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו העברתו מתפקידו היתה שלא כדין, וכן תבע פיצוי בגין נזק לא ממוני, בגין עגמת נפש, שנגרמה לו. בפנינו טען המערער כי מעבר לעגמת הנפש היו לו הוצאות ריאליות גבוהות בגין יצוג משפטי. בעת הדיון בבקשה לסעד זמני בבית הדין האזורי, בפני סגנית השופט הראשי רונית רוזנפלד ונציגי הציבור נוריאל ממליה ויוסף ויטלזון (בתיק עב 001107/98) הוחזר המערער לתפקידו בהמלצת בית הדין עד להחלטה בתביעה העיקרית. בכתב הגנתה אשר הגישה המדינה במסגרת התביעה העיקרית הודיעה המדינה כי המערער יוסיף לשמש בתפקידו כמנהל מינהל סחר פנים. התקבל אם כן הסעד ההצהרתי עוד בשלב הגשת כתב ההגנה. נותרו לדיון בבית הדין האזורי במסגרת בירור התביעה העיקרית שתי שאלות שהשנייה כרוכה בראשונה. האחת, האם העברת המערער מתפקידו נעשתה שלא כדין ובחוסר תום לב, והשנייה, אם אכן כך היה וההעברה נעשתה שלא כדין, האם זכאי המערער לפיצוי כספי בגין עגמת נפש והנזקים הריאליים שנגרמו לו בגין היעוץ המשפטי לו הוצרך. העובדות כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי המערער הוא יליד 1934. החל מיום 8.5.1950 מועסק המערער בשירות המדינה. החל מיום 1.5.1951 מועסק המערער בשירות המדינה על פי כתב מינוי. החל מיום 1.10.1994 מועסק המערער על פי חוזה מיוחד לעובדים בכירים שתוקפו 1.10.1994 עד 30.9.1998. ממועד 1.10.1994, היינו, מועד כריתת החוזה המיוחד לעובדים בכירים, שימש המערער בתפקיד של מנהל מינהל סחר פנים. לתפקיד זה מונה המערער במכרז. ביום 7.6.1995 נחתם נספח לחוזה ששינה חלק מהוראותיו. ביום 1.4.1997 מונה מר דב מישור למנכ"ל משרד המסחר והתעשייה. מר דב מישור החל לעסוק ברה ארגון של המשרד. בסוף חודש מאי, 1997, היינו, כחודשיים לאחר היכנסו של מר דב מישור לתפקידו כמנכ"ל, החליט מר דב מישור כי המערער אינו מסוגל לבצע את המטלות הקשורות בתפקידו בצורה מדויקת. לדבריו הוא הסיק זאת בעקבות דיון ארוך עם מנהלי המחוזות במשרד. ביום 29.7.1997 זימן אליו מר מישור את המערער לשיחה שהיתה קצרה מאוד. באותה שיחה הציע מר מישור למערער לפרוש מתפקידו. המערער הופתע מאד. לטענתו לא נמסרו לו כל נימוקים בנוגע להצעה המפתיעה. מר מישור הודה כי אם נמסרו למערער נימוקים, היה זה במקוטע ולא באופן מלא, מאחר והמערער מיהר לעזוב את החדר. מר מישור לא מסר למערער הודעה מנומקת בכתב לגבי "הצעת" הפרישה. ביום 1.8.1997 נפגש המערער עם שר המסחר והתעשייה אשר הבהיר לו שעבודתו לא תפגע ולא תופסק לפני מועד סיום תקופת החוזה בחודש אוקטובר 1998. למרות דברי השר נאמר למערער ביום 9.10.1997, היינו, שנה לפני תום תוקפו של החוזה, על ידי סמנכ"ל בכיר לענייני אמרכלות, כי אם לא יסכים לעבור מתפקידו תופסק עבודתו על ידי הנהלת המשרד. באותה פגישה הוחתם המערער על ידי הסמנכ"ל על זיכרון דברים לפיו מוצע למערער לעבור לתפקיד אחר במשרד באותם תנאים - חדר ממוזג, נסיעות בתפקיד לפי הצורך וכדומה - בתנאי שהחוזה עמו לא יופר עד לפרישתו לגמלאות. התנאים המוזכרים הוספו לזיכרון הדברים לפי בקשת המערער. בית הדין האזורי קבע כי היה ברור שלפני שמציבים את המערער למשרה החדשה יגידו לו את תוכנה ויתנו לו הזדמנות להתייחס אליה. הדבר עלה מעדותו של מר מישור. לאחר חתימה זו לא פנה איש למערער להציע לו תפקיד אחר והוא המשיך בתפקידו הקודם. ביום 21.12.1997 מצא המערער על שולחנו מכתב הנושא תאריך 17.12.1997. במכתב הודיע לו הסמנכ"ל הבכיר, כי בהסתמך על זיכרון הדברים מיום 9.10.1997, כהונתו בתפקיד מנהל המינהל לסחר פנים תיפסק ביום 21.12.1997 (הוא יום קבלת המכתב), והחל מתאריך זה הוא ישמש יועץ מיוחד למנכ"ל. החלה חליפת מכתבים ובינתיים מונתה לתפקידו של המערער עובדת אחרת. ביום 5.1.1998 הודע למערער כי המשרד לא מוכן לחזור בו מהעברת המערער מתפקידו. אז פנה המערער לבית הדין בתביעתו ובבקשה לסעד זמני. בתום דיון ארוך בסעד הזמני ובהמלצת בית הדין הודיעו המשיבים כי הם מוכנים לקבל את הבקשה לסעד זמני. ביום 1.1.1998 הוטל על מי שהוצבה במקום המערער בתפקיד מנהל למינהל סחר פנים, תפקיד נוסף אותו מילא המערער קודם לכן, מבלי שהמערער ידע על כך אלא לאחר שהדבר פורסם בעיתונות. משנודעה עובדה נוספת זו למערער הוא פנה שוב לבית הדין לאכיפת הסעד הזמני, לפיו ימנעו המשיבים מכל צעד או מעשה שיש בו כדי לפגוע במערער או בסמכויותיו ומעמדו. ביום 5.2.1998 ניתן על ידי בית הדין האזורי תוקף להסכמת הצדדים לפיה תקוצר תקופת המינוי הזמני של מי שמונתה למלא את תפקידיו של המערער. מסקנת בית הדין האזורי בית הדין האזורי פסק כי עולה מהעובדות הללו שהמדינה נהגה עם המערער שלא על פי כללי מינהל תקינים ובחוסר תום לב. אביא מדברי בית הדין באשר לחומרת התנהגות המדינה: "מן העובדות כפי שנתבררו בפנינו ופורטו לעיל, עולה כי הנתבעת נהגה עם התובע שלא על פי כללי מינהל תקינים ובחוסר תום לב. ראשית למדנו לדעת מפי המנכ"ל עצמו כי גמר בדעתו להפסיק את העסקתו של התובע בתפקידו כמנהל מינהל סחר פנים עוד בסוף חודש מאי 97, כאשר לפי הערכתו אין התובע מתאים לתפקיד במסגרת הרה-ארגון שהוא מתכנן למשרד. את החלטתו זו קיבל המנכ"ל מבלי שטרח להשמיע בפני התובע את השגותיו בעניין תפקודו ומבלי לשמוע תגובתו של התובע. לא רק שקיבל את ההחלטה בלא ששמע את עמדת התובע בעניין אלא שאף מסר אותה לתובע בלא נימוקים. אין לבוא בטרוניה עם התובע על ההפתעה וההלם שתקפו אותו עם שמיעת דברי המנכ"ל, שבלא כל הכנה מוקדמת פשוט הציע לו לפרוש, ועל כך שמיהר ויצא מאותה פגישה. אף לאחר אותה פגישה הנתבע מס' 2 [המנכ"ל מר דב מישור - א.ב.] לא טרח בכל מועד שהוא להעלות על הכתב את הנימוקים לאותה 'הצעה', נימוקים שאותם לא הספיק לדבריו למסור לתובע מאחר שהתובע נחפז לצאת מן הפגישה. הנתבע מס' 2 [המנכ"ל - א.ב.] נותר נחוש בדעתו כי אין התובע מתאים לתפקידו, בלא שהשמיע הסתייגויותיו בפני התובע ובלא ששמע תגובת התובע. בהתאם לכך נמסרה ההוראה לסמנכ"ל מר טומשובר, כי אם לא יסכים התובע להעברתו מתפקידו, הוא יאלץ לפרוש. ברוח זו מסרו הסברים לתובע בפגישתו עם הסמנכ"ל. התובע אמנם חתם על זיכרון דברים בו הביע הסכמתו להעברה בתנאים המפורטים בזיכרון הדברים וכפי שהוא עצמו העמידם. התרשמותנו היא כי כך עשה מתוך לחץ בו היה נתון ותחושת חוסר ברירה וחוסר ידיעה בדבר זכויות הקיימות לו לשמוע קודם כל מהן ההסתייגויות שיש למנכ"ל בתפקודו ולהשמיע דברו. אמנם נכון, מאז החתימה על זיכרון הדברים לא פעל התובע בעניין העברתו הצפויה מתפקידו. הנתבעים מנגד לא טרחו ליידע את התובע בדבר המשרה המיועדת לו על מנת שישקול ויבדוק עד כמה היא עונה על התנאים כפי שהוסכם עליהם באותו זיכרון דברים. כך 'הונחתה' על התובע ההודעה על העברתו מתפקידו, כשבו בזמן, ובד בבד מונתה הגב' דור לתפקידו המנהל מינהל סחר פנים כמו גם לתפקיד הממונה על הגנת הצרכן. כל זאת מבלי שהדברים מובאים לידיעתו אלא לאחר מעשה. בכל אלו הפרה הנתבעת חזור והפר את חובותיה כלפי התובע להשמיע בפניו טענות, הסתייגויות או תפקידים שהיא מייעדת לו, ולשמוע אותו טרם קבלת כל החלטה בעניינו. מזכיר כי קיום חובת השימוע הוא חלק מן החובה לקיום חוזה עבודה בתום לב. .... המסקנה העולה מהשתלשלות העניינים כפי שפרטנו מאז היא כי הנתבעת קבלה החלטותיה בעניינו של התובע שלא כדין, בכך שלא איפשרה לו לשמוע ולהשמיע עמדתו בעניין העברתו ממשרתו ובעניין שיבוצו במשרה אחרת, ובכך קיימה את חוזה העבודה עם התובע בחוסר תום לב. התרשמותנו היא וכך אנו קובעים כי עלה בידי התובע להוכיח כי העברתו מתפקידו נעשתה שלא כדין, ובחוסר תום לב, ובכך נמצאה הנתבעת מפרה את חוזה עבודתו". עוד יש להוסיף כי, באשר לעגמת הנפש ולתסכול של המערער, הפנה בית הדין האזורי לחקירתו הנגדית בה העיד אודות פגישתו עם המנכ"ל: "הפגישה התקיימה לא מיוזמתי אלא מיוזמת המנכ"ל. שאלתי לפני כן גם את הלשכה האם זה לשוטף. לא היתה תגובה לכך. נכנסתי. בטרם הספקתי לשבת נזרקה אלי האמירה הנוראית הזאת שזועזעתי 'תשקול פרישה'. ואז אמרתי: על מה ולמה? סתם פתאום קם אדם. אינני מבין. הנמקה לא היתה. משם רצתי ישר לסמנכ"ל לאמרכלות... ". אוסיף דברים מעדותו של המנכ"ל מר מישור, בחקירתו הנגדית: "המינהל הזה נשאר מינהל צרכנות וסחר. זה שינוי שם. פה היתה מטרה של החלפת ראש. והיו עוד מטרות. המטרה היתה באמצעות החלפת מנהל המינהל להפנות הפעילות של המינהל לאפיקים חשובים יותר ולא בוצעו בצורה שנראתה לי נאותה עד אותו רגע...". שאלה: אתה פנית למר כהן וביקשת ממנו לבצע את החידושים בתחומים שאתה מציין? תשובה: אני לא פניתי, הואיל ולפי מיטב הכרתי המקצועית מר כהן לא היה מסוגל לטפל בדברים בצורה הנאותה. לשם שימוש בהכרתי המקצועית ביקש ממני השר (במשך) שלושה חודשים לבוא ולכהן כמנכ"ל המשרד. שאלה: עיינת בתיקו האישי של מר כהן? תשובה: לא. שאלה: בדקת עד מתי השתרע חוזה העבודה שלו לפני שקיבלת את ההחלטה? תשובה: לא... למיטב הכרתי המקצועית המבקש אינו מסוגל להתמודד עם משימות חדשות הדורשות הבנה כלכלית מעמיקה יותר. למיטב הכרתי טיפול בנושאים אלה כפי המדיניות שהתווה השר מחייב אותה החלפה פרסונלית". זכותו של המערער לפיצויים בית הדין האזורי עמד על כך שבוצעו עוולות מנהליות רבות בטיפול בעניינו של המערער. בית הדין עמד על כך שהתנהגות המדינה, באמצעות מי שהיו הממונים על המערער, היתה מחוסרת תום לב. הוא עמד על חומרת הדבר בפירוט ועל כן הבאתי את דבריו כהווייתם. שלוש הן השאלות העולות כאן. האחת היא שאלה של סמכות - האם מוסמך בית הדין לפסוק הוצאות בגין עגמת נפש, בגין כאב וסבל. השנייה מהותית - מהי העילה לפסיקת הוצאות מסוג זה בענייננו. השלישית, על מנת לבחון האם זכאי המערער לפיצויים, יש לבחון האם הוכיח המערער נזק, ומה סוג הנזק. סמכות בית הדין לפסוק פיצויים בגין נזק לא ממוני נאמר מיד שעקרונית אין ספק שבית הדין מוסמך לפסוק פיצויים. הסמכות לפסוק פיצויים צומחת מסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 החל גם על בית הדין לעבודה: "הזכות לפיצויים 10. הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". הסמכות לפסוק פיצויים בגין נזק לא ממוני צומחת מסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970: "פיצויים בעד נזק שאינו של ממון 13. גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק-ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". הנה כי כן בית הדין מוסמך לפסוק פיצויים על נזק לא ממוני מכוח סעיפים 10 ו-13 לחוק התרופות. השאלה היא אם צומחת למערער עילה מכוח דיני החוזים והאם קיימות עילות נוספות המצדיקות פסיקת פיצויים למערער, כגון, פיצוי על נזק לא ממוני, כטענתו של המערער. העילה לפסיקת הפיצויים בענייננו עילה מכוח דיני החוזים שני חוזים קויימו עם המערער שלא כדין. האחד הוא חוזה הבכירים שכרתה המדינה עם המערער. השני - הסכם שנכרת עמו לאחר שזכה במכרז - את תפקידו קיבל המערער לאחר שעמד בתנאי מכרז, שהוא דרך מיוחד של משא ומתן המוביל בסופו לכריתת חוזה. עצם הקבלה באמצעות מכרז לתפקיד מסוים יוצרת קיבול של חוזה, כריתת חוזה, על פי תנאי המכרז. קיים אם כן חוזה בין המערער למדינה על פי תנאי המכרז וחוזה שנכרת עמו לאחר מכן לגבי עובדים בכירים. הפסקת העסקתו של המערער בתפקיד בו זכה במכרז ולגביו נכרת עמו החוזה לעובדים בכירים, מהווה הפרה וביטול חד צדדי של שני חוזים שנכרתו עמו. הפרה זו היתה פגומה מנימוקים רבים, עליהם עמד בית הדין האזורי. כאשר בית הדין הגיע למסקנה, וכדין הגיע למסקנה זו, כי מדובר בהתנהגות שלא כדין בדרך בו ביקשה המדינה להפסיק את עבודתו של המערער בתפקידיו בם זכה במכרז כדין, יש לפצות את המערער בגין הפרה זו. ב. עילה מנהלית של התנהגות השלטון שלא כדין המדינה היא מעבידתו של המערער. אך היא אינה מעבידה סתם. היא גם גוף שלטוני המחוייב לפעול כלפי כל אזרח על פי כללי המשפט המנהלי. כך לגבי כל אזרח, כך לגבי כל אחד מעובדיה. המדינה היא מעביד ציבורי המחוייב לפעול במילוי תפקידו כמעביד בהתאם לכללי המשפט הציבורי. יש לדעתי לראות בהתנהגות שלא כדין של השלטון עילה נפרדת המצדיקה את פיצויו של האזרח. בית המשפט העליון עמד זה מכבר על כך שקיימות עילות נוספות מחוץ למשפט הפרטי, לדיני הנזיקין והחוזים. על קיומה של עילה מנהלית נפרדת מהמשפט הפרטי עמד השופט צ' ברנזון לראשונה בעניין אדמה (ע"א 140/53 אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ. לוי, פ"ד ט' 1666). באותו עניין נדונה השאלה אם פרט זכאי לתרופה כנגד רשות שלטונית אשר פעלה שלא כדין בכך שהעניקה לצד שלישי רשיונות בנייה בניגוד לחוק התכנון והבנייה. השופט צ' ברנזון ענה על כך בחיוב: "נוצרת עילת תביעה כאשר מתקיימים שלושה יסודות אלה: הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי. המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו. הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע" (שם, בעמוד 1672; וראה דפנה ארז ברק, שם בעמוד 180; וראה אהרן ברק, "פרשנות במשפט" כרך שלישי, "פרשנות חוקתית", ירושלים, 1994, עמוד 789 ואילך). השופט ברנזון חזר על דעתו זו בעניין בינוי ופיתוח: "ברוב המכריע של המקרים המגיעים כדין לבית משפט זה, לא מתעוררת כלל שאלה של אחריות לפי דיני החוזים או לפי דיני הנזיקין. אף על פי כן עשוי האזרח להיפגע ולסבול נזק כתוצאה מפעולה בלתי כשרה או בלתי נאותה או מהימנעות כדי לפצות על הפגיעה או הנזק שנגרם. בכך נתקרב לאחריות מינהלית כללית של הממשל, ובמקרה של נזק הנגרם עקב התנהגות שלא כשורה, לא הפרט או הניזוק ישא בו, כי אם הגוף אשר בשמו, למענו או מטעמו הוא נגרם" (בבג"צ 101,102/74, בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ. שר הבטחון ואחרים, פ"ד כח(2), 449 עמ' 456). 1. 2. פסק דין זה נחשב כדן אך בסמכות של בית המשפט הגבוה לצדק. אך למעשה הוא דן גם בעילה. בפסק דין זה יצר השופט צ' ברנזון עילה מנהלית, זכות הצומחת מהתנהגות שלא כדין של השלטון. על כך שקיימות עילות נפרדות מהמשפט הפרטי, וכי קיימת עילה מנהלית עצמאית חזר המשנה לנשיא א' ברק (בג"צ 1921/94 יוסף סוקר ואחרים נ. הועדה לבניה למגורים ולתעשיה מחוז ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים): "בית-המשפט האזרחי ידון בעניין נשוא העתירה על פי המשפט המינהלי ולא על-פי המשפט האזרחי. כמובן, אין מניעה כי בצד המשפט המינהלי יוחל גם המשפט האזרחי, אם יסודותיו מתקיימים. אוסיף רק כי בעיני אין קשר הכרחי בין הלכת אדמה ... לבין העוולה של הפר חובה חקוקה. הלכת אדמה עומדת על רגליה היא. לא ירחק בוודאי היום בו היא תישלף מעמקי האדמה אליה הוכנסה, ותוצב באיגרא רמא של תורת הסעדים בישראל". ואכן ראוי לה, להלכת אדמה, לתקוע יתדותיה אף במשפט העבודה. המדינה ורשויות השלטון האחרות הן מעביד משמעותי. רבים הם עובדיו. לא תמיד ניתן לשבץ את העילה בד' אמות של המשפט הפרטי. מעבר לכך, גם רעיונית יש חשיבות רבה לכך שהשלטון כמעביד ינהג על פי הכללים הקבועים בחקיקה ובפסיקה לגבי יחסי עבודה במשפט העבודה ובצדם על פי כללי ההתנהגות הראויה לגוף שלטוני. ההלכה של עילה בגין אחריות המינהל בנפרד מעילות המשפט הפרטי היא ההלכה במדינות הקונטיננט. כך בצרפת בתי המשפט המנהליים, ה-Conseille d' Etat, מוסמכים לפסוק פיצויים בגין פעולה בלתי תקינה או מחוסרת סמכות של השלטון כאשר העילה היא ההתנהגות הבלתי תקינה. ערב המהפכה הצרפתית שלט בצרפת העיקרון שהמדינה נהנית מחסינות כללית. עיקרון זה נזנח לאחר המהפכה הצרפתית. העיקרון של אחריות השלטון ככזו הוכרה בפסיקה הצרפתית שלאחר המהפכה הצרפתית (ראה ד"ר דפנה ברק-ארז, "עוולות חוקתיות, ההגנה הכספית על הזכות החוקתית, תל אביב, תשנ"ד, עמוד 66 ואילך והאסמכתאות שם). נקבע שהכללים שיחולו על אחריות המינהל יהיו שונים מאלו החלים במשפט האזרחי, אם כי האחריות עוצבה על פי המודל של המשפט האזרחי והתבססה על קיום אשם. כיום הדין הצרפתי הוא שהאחריות של המינהל הציבורי לפצות על נזקים שגרם אינה מבוססת עוד רק על עקרון האשם אלא היא רחבה יותר. במאה העשרים החל ה- Conseille d' Etat לפתח אחריות כללית של המינהל גם ללא אשם, על יסוד רעיון הסיכון. התיזה היא שפעולות המדינה לטובת הציבור יוצרות סיכונים. כאשר נפגע הפרט מחייבים הצדק והשוויון שאותו פרט לא ישא בנזקו (ד"ר דפנה ברק-ארז, שם עמוד 71). במשפט הגרמני מוכרים מספר מודלים של אחריות - אחריות הפקיד העובד בשירות הממשל על פי סעיף 839 ל-B.G.B., אחריות השלטון -Amtshaftung וקומבינציה של השניים (Fritzz Ossenbuhl, Saatshaftungsrecht מונכן 1998 הוצאה חמישית, עמוד 6 ואילך). אחריות המדינה נובעת מסעיף 34 לחוק היסוד, היא חוקת גרמניה (אביאו בתרגומו האנגלי): “If any person, in the exercise of a public office entrusted to him, violates his official obligations to a third party, liability shall rest in principle on the State or the public body which employs him. In the event of willful or grossly negligent conduct the right of recourse shall be reserved. In respect of the claims for compensation of the right of recourse, the jurisdiction of the ordinary courts must not be excluded”. 5. 6. חוק היסוד הגרמני מטיל אם כן אחריות על הרשות המנהלית. בנוסף לאחריות שנושאת בה הרשות בגרמניה מכיר המשפט הגרמני בדפוסי אחריות נוספים של הרשות. אלו מבוססים, לא על אשם אלא על רעיון הקורבן המיוחד (Aufoferung) ועל האחריות בגין מעין הפקעה (enteignungsgleichen Eingriff) והאחריות בגין נשיאה בנטל קורבן חברתי (Aufopferungshaftung). כל אלה מבוססים על העיקרון לפיו חייבת הרשות לפצות את היחיד על פגיעה בזכויות יסוד בנסיבות בן הפגיעה היתה על הקורבן ולא על אחרים. מכוחו של עיקרון זה נושאת הרשות באחריות ללא-אשם אף במקרים של פגיעה בזכויות לא ממוניות (ד"ר דפנה ברק-ארז, שם, עמודים 78- 80). ג. פיצוי בגין נזק לא ממוני 7. היש במקרה הנוכחי לפסוק למערער פיצויים בגין נזק לא ממוני? בית הדין האזורי דן בשאלת הפיצוי בגין עגמת נפש. על שאלה זו עלינו לענות תוך שנזכור כי מחד פיצוי זה לא ינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים הקיצוניים, ומאידך, כי על המדינה חלה אחריות מוגברת. המדינה משמשת בשני כובעים, האחד, כמעבידה והשני כגוף שלטוני. על המדינה כגוף שלטוני חלה חובה מוגברת הנובעת מעקרונות המשפט המנהלי. אף על המדינה כמעבידה חלה אחריות מוגברת. לא הרי מעביד פרטי כהרי מעביד ציבורי כאשר ביניהם נמצא המעביד הדו מהותי. על המדינה כמעבידה חלה החובה לנהוג בסבירות, ללא שיקולים זרים, על פי כללי הצדק הטבעי, ללא ניגוד אינטרסים. בלוקחנו בחשבון את נסיבות המקרה כפי שאלו תוארו בצורה מקיפה ביותר בפסק דינו של בית הדין האזורי, את העובדה שלא בנקל יפסקו פיצויים בגין נזק לא ממוני ואת העובדה מצד שני שמדובר במעבידה ציבורית, המדינה, נראה שזה המקרה בו יש לפסוק פיצויים משמעותיים ביותר בגין נזק לא ממוני. בית הדין האזורי ציין את שרשרת האירועים והתנהגות המדינה, התנהגות שיש בה כדי לפגוע בכבודו של המערער כעובד. אזכיר רק נקודות מספר. בצמוד למינויו של המנכ"ל החדש הוא זימן את המערער, לא על מנת לדון בדרך העבודה של מחלקתו אלא על מנת להטיל לאוויר החדר כי על המערער לשקול פרישה. בדיעבד התברר שכוונתו של המנכ"ל לדבריו היתה לשנות את דפוסי העבודה ולהפנותם לאפיקים חדשים. האם זה הדרך להפנות את העבודה לאפיקים חדשים? האם בדרך של הזמנת מנהל אגף לחדרו והנחתת ההודעה כי על אותו מנהל, אשר התקבל במכרז, אשר הוא קשור למדינה בחוזה בכירים, ותחת לדון עמו על דרך הניהול, לאמר לו כי עליו לפרוש. אמירה זו, יש להזכיר נעשתה ללא כל הנמקה, מבלי שניתן לו להגיב. המנכ"ל החדש אף העיד כי לא עיין בתיקו האישי של המערער. הוא לא ציין, ועד היום אין לנו כל מידע, על שום מה ביקש מהמערער לפרוש תחת לדון עמו על אפשרות לשינויים ועל דרך הניהול של מחלקתו. הוא לא ציין עד היום אם יש לא מידע כלשהו המצדיק דרישה מהמערער לפרוש. בודאי שלא ציין נימוקים למערער. יחס כזה לא ראוי שינתן לעובד כלשהו על ידי מעביד כלשהו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעובד בכיר ובמעביד ציבורי, המדינה. בסופו של דבר מצא המערער על שולחנו מכתב בו נאמר לו שאם לא יסכים לפרוש יועבר מתפקידו. הזה הדרך להודיע לעובד כלשהו, על אחת כמה וכמה לעובד בכיר, כי עליו לוותר על תפקידו? זאת ועוד. גם לאחר שהמדינה הסכימה לאחר דיון ארוך ובהמלצת בית הדין, לצו זמני, היא הפרה אותו ומינתה עובדת אחרת לאחד מתפקידי המערער. הזוהי התנהגות כלפי עובד, כלפי צו של בית הדין, ועוד צו שניתן בהסכמה? אין לכן לקבל את מסקנתו של בית הדין היא כי אין זה מהמקרים הקשים בם יש לפצות בגין עגמת נפש. בית הדין הפנה למקרים בם נפסקו פיצויים נמוכים בגין עגמת נפש וכן איבחן את המקרה מזה של מצגר בו ההליכים המשפטיים נמשכו זמן רב בערכאות שונות (דב"ע נג/3-144 משרד החינוך, מדינת ישראל - דוד מצגר, פד"ע כו, 563) ועל כן נפסקו פיצויים גבוהים יחסית. באותו עניין פסקה השופטת ע' פורת פיצויים בסך -.30,000 ₪ בגין עגמת נפש. עגמת נפש, כאב וסבל, אי נוחות, פגיעה ברגשות, אשר נגרמו עקב קיומו הלקוי של חוזה, כולם מהווים נזק לא ממוני, אשר, כבדיני הנזיקין, מוכרים גם בדיני החוזים. דיני החוזים מכירים בהם כנזק בר פיצוי (ראה ע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי, תמר מיכאלי וחברת ביניש בע"מ, פ"ד לה(4), 31; דוד קציר, "תרופות בשל הפרת חוזה", חיפה 1991, חלק ב', עמוד 1087). אין הבדל מבחינה זו בין בית הדין לעבודה לבית המשפט האזרחי. בשניהם הדיון הוא בביצוע לקוי של חוזה הגורם לנזק לא ממוני. בשניהם יש לאמוד את הנזק. עמד על כך השופט א' ברק (ע"א 348/79 הנ"ל): "... בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשים בדיני החוזים. מכאן, שזדונו של המפר עשוי להיות רלבנטי רק במידה שהוא משפיע על חומרת הפגיעה של הנפגע aggravated damages))" (סעיף 17 לפסק הדין). התיאור אשר תיארתי את התנהגות המדינה אין פירושו שמדובר בהענשתה על התנהגותה. מדובר בהתנהגות קיצונית שללא ספק גרמה נזק נפשי יוצא דופן למערער. על כן מן הראוי לפצותו על כך בצורה משמעותית. הפיצוי הראוי 14. על פי התיאור העובדתי של בית הדין האזורי, הנזק הבלתי ממוני שניזוק בו המערער הוא חמור, כפי שאכן תיארו בית הדין האזורי. המערער תבע -.30,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני. לאור הנסיבות, התנהגות המדינה למערער בכל שלבי הדיון ביניהם, אם דיון יקרא להנחתת ההוראות למערער לשנות מתפקידו, אין סכום זה מוגזם. מדובר בהפרת הסכמים של פקיד בכיר שעמד במכרז, בהנחתה של הוראות ללא הסברים, ללא שימוע וללא כל התחשבות העובד. מדובר בגוף שלטוני אשר פעל שלא כדין כמעביד ובניגוד גמור לכללי המשפט המנהלי ודיני העבודה המגינים על יחסי עבודה תקינים. עברה על המערער תקופה ארוכה של קשיים שהמדינה העמידה בדרכו שלא כדין. על כן אני סבורה שיש לקבל את הערעור ולהטיל על המדינה במקרה זה פיצויים בגין הנזק הלא ממוני בגובה של -.30,000 ₪ נכון ליום הגשת כתב התביעה. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה עד לתשלום בפועל, תוך 30 יום. הוצאות משפט 16. בית הדין האזורי סבר שאין להשית על המדינה הוצאות משפט. לא נראית לי תוצאה זו. למערער היו הוצאות של יצוג משפטי שניתן היה לחסכן אילו פעלה המדינה כדין. אשר על כן תשלם המדינה למערער הוצאות משפט בשתי הערכאות בסך -.5,000 ₪ תוך 30 יום. השופט יגאל פליטמן 19. לאחר עיון בדעתה של חברתי, סגנית הנשיא אלישבע ברק, מצאתי לנכון להעיר קצרות לדבריה המקיפים בסוגית הנזק הלא ממוני והפיצוי בגין עוגמת הנפש, שמעלה המקרה שלפנינו. 21. 22. 1. אף כי אפשר שראוי לנטוע בשדה המשפט הכללי עילת פיצוי מנהלית ששורשיה הם "הלכת אדמה", בגין התנהגות השלטון שלא כדין כלפי האזרח; איננו סבורים בכל זאת, כי דוקא על בית הדין לעבודה מוטלת אותה עבודת נטיעה. לדידנו אין כל צורך בכך, כאשר מדובר בתלם החרוש של יחסי עובד-מעביד בין העובד לרשות. ביחסים שכאלה, עדין מספקת ההלכה השרירה וקימת עידן ועידנים, שהמשפט המנהלי מחייב את הרשות וממילא הרשות חיבת לנהוג כלפי עובדיה בהתאם לכלליו. אם אין היא עושה כן - קמה לעובדים, כמובן מאליו, הזכות לבקש סעדם בבית הדין לאכיפה ולפיצוי. לאמיתו של דבר תביעות שכאלה נידונות כמעט מעשה יום ביומו בבית הדין, למשל: תביעה לאכיפת יחסי עובד מעביד - במקרה של פיטורים בניגוד לכללי המשפט המינהלי; תביעה למניעת העברת עובד מתפקידו - משהופרו כלליו של אותו משפט; ותביעת נזק ממוני לתשלום פיצוי שווי השכר לתקופת אי עבודה - במקרה של פיטורים בניגוד לכללי המשפט המינהלי, שהוחלט על ביטולם. 24. 25. 2. משכך הם הדברים, מסקנתם הינה, כי כאשר מתקיימים יחסי עובד מעביד בין העובד לרשות; אזי, תנאי העסקתו של העובד כוללים את התחייבותה כלפיו לנהוג על-פי כללי המשפט המינהלי המחייב אותה; ובגין הפרת כללי אותו המשפט, רשאי העובד לתבוע הימנה גם פיצוי על נזק לא ממוני, כשם שקמה לו עילה, כאמור, לתבוע הימנה נזק ממוני או סעד של אכיפה. 26. זכאותו של עובד לפיצוי בעד נזק לא ממוני בגין הפרת הרשות את כללי המשפט המנהלי, צריכה להיבחן בדיוק באותו אופן בו תבחן זכאותו לאותו הפיצוי במקרה של הפרת חוזה רגילה; דהיינו על פי הוראת סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן - החוק). באופן שכזה ראויה גם להיבחן תביעת המערער לפיצוי בשיעור של 30,000 ₪ בגין עוגמת הנפש, שנגרמה לו לטענתו, כתוצאה מיחסה של הרשות אליו. 29. 30. 3. הזכאות לפיצוי בגין נזק לא ממוני על פי סעיף 13 לחוק תלויה בקיום מבחני הסיבתיות והציפיות על פי סעיף 10 לחוק. הערכת שיעור הפיצוי המגיע - משהתקיימו מבחנים אלה - נתונה לשיקול דעת בית המשפט. לגבי שיקול דעת בית המשפט בתביעות הנזק הלא ממוני - ההלכה הינה, כי רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש, באשר, "מטבע הדברים כרוכים פטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת לבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותיסכול. ניתן לצפות לכן, כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות, ובכלל זה להשפעה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשיים ייפסק הפיצוי הנדון". (דב"ע נג/99-3 מדינת ישראל - מצגר פד"ע כ"ו 563, 582, שאושר בדב"ע נד/11-2 - גורדון - משרד העבודה והרווחה, לא פורסם). באותם מקרים הקשים שראוי בהם לפסוק פיצוי כאמור, שיעורו צריך להקבע על פי הכלל של: "לפום צערא אגרא". במילים אחרות, התשלום (האגרה) שעל המעביד לשלם יהא לפי שיעור הצער שנגרם לעובד. אמת המידה הצריכה להנחות בהערכת שיעור הפיצוי במקרים הקשים, צריכה להיות ביחס לסכום הפיצוי שנפסק במקרה מצגר בהתחשב בנסיבותיו. 34. 35. 4. בבואנו ליישם האמור בנסיבות המקרה שבפנינו; איננו רשאים לחרוג ממסגרת הדיון כפי שהיתוו הצדדים עצמם בבית הדין האזורי. שם סוכם ביניהם, כי שתי שאלות תידונה: האחת - "האם העברת התובע מתפקידו (ביום 21.12.97) נעשתה שלא כדין ובחוסר תום לב". השניה - "ככל שיקבע כי העברה אכן היתה שלא כדין ובחוסר תום לב - האם זכאי התובע לפיצוי כספי בגין עוגמת נפש". 38. לנובע ממסגרת הדיון כאמור, לאור ההלכה כפי שפורטה, ייוחדו הערות הבאות: 40. 41. 5. לא במכרז לפיו הוא התקבל לעבודה ולא חוזה הבכירים, היקנו למערער, כשלעצמם, חסינות מפיטורים או מהעברה מתפקיד. לפיכך, רשאית היתה המדינה, מן הבחינה עקרונית, להחליט, במסגרת פרורגיטיבת הניהול שבידה, על העברת המערער מתפקידו. ובלבד, שאותה החלטה ניתנה משקולים עניינים, בתום לב, ותוך הקפדה על כללי המשפט המינהלי, כמו זכות הטיעון והשימוע. עצם החלטת העברה במקרה שכזה איננה בגדר "ביטול חד צדדי של חוזה הבכירים", כדעת חברתי סגנית הנשיא. 43. לאור האמור, שאלת הפיצוי בגין עוגמת נפש, שנגרמה למערער עקב ההחלטה על העברתו מתפקידו מחייבת התייחסות כפולה: ראשית - בחינת שיקולי אותה ההחלטה לגופא; שנית - בחינת האופן שבו היא התקבלה. 45. 46. 6. לגבי השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה להעביר את המערער מתפקידו, הרי שאין כל אינדיקציה לכך, ולבטח לא הוכח, כי נימוקים פסולים עמדו מאחוריה. על פי העובדות לעניין זה כפי שנקבעו על-ידי בית הדין האזורי אזי: 47. "ביום 1.4.97 נכנס מר דב מישורי לתפקידו כמנהל משרד המסחר והתעשיה. במהלך החודשים הראשונים לאחר היכנסו לתפקידו עסק בהכנת תוכנית לגבי ארגון המשרד. בסוף חודש מאי לערך החליט מר דב מישורי, כי התובע אינו מסוגל לבצע את המטלות הקשורות בתפקידו בצורה מדויקת. מסקנתו זו באה לדבריו במידה רבה בעקבות דיון ארוך עם מנהלי המחוזות במשרד". 49. 50. 7. הפגם שמצא בית הדין האזורי בהחלטת ההעברה, היה באופן קבלתה המנוגד לכללי המשפט המינהלי. ובלשון בית הדין בפסק הדין: 51. "המסקנה מהשתלשלות העניינים כפי שפרטנו מאז היא, כי הנתבעת קיבלה החלטותיה בענינו של התובע שלא כדין, בכך, שלא איפשרה לו לשמוע ולהשמיע עמדתו בענין העברתו ממשרתו ובענין שיבוצו במשרה אחרת ובכך קיימה את חוזה העבודה עם התובע בחוסר תום לב. ובכך נמצאה הנתבעת מפרה את חוזה עבודתו." 53. לענין זה נציין, כי תפיסתו של בית הדין האזורי, לפיה - אי שמירת כללי המשפט המנהלי כמוה כהפרת חוזה עבודה - הינה התפיסה הנכונה, לדעתנו. 55. 56. 8. בעיקרו של דבר, הפיצוי בגין עוגמת נפש צריך להפסק במקרים הקשים, בהם נפל פגם בשיקולי החלטת העברה; ואין הוא צריך להפסק במקרים של פגם באופן קבלתה של אותה החלטה, משנמצא, כי לא היה מקום לפסילתה לגופא. שהרי, אילו למשל מדובר היה בעובד שהיו ראיות לכאורה שמעל בכספים או מורה שכשל בתפקידו, כך שההחלטה על העברה כשלעצמה היתה במקומה, אלא שדרך קבלתה היתה פגומה משהיא ניתנה מבלי לזמן את העובד לשימוע ומבלי שנשמעו טענותיו - עדין אין מקום, חרף זאת, לזכותו בפיצויי עוגמת נפש בגין הפרת כללי המשפט המינהלי. לאור האמור, מן הראוי לקבוע, כי עצם הפרת כללי המשפט המנהלי על-ידי המדינה, אינה בהכרח כרוכה בעוגמת נפש שנגרמה לעובד, באופן המזכה אותו לפיצוי אך ורק בשל שלילת זכות הטיעון הימנו. קיים חשש, כי אם יפסק אחרת, תשובש מערכת יחסי העבודה ברשות וכל ההחלטה שתתקבל תגרור אחריה תביעה לפיצוי כספי על פי אותה העילה. 58. 59. 9. כפי שהודגש, מן הראוי לקבוע אמת מידה אחידה לפסיקת סכום הפיצוי בגין נזק ממוני בשל עוגמת נפש, לבל יוערך שיעורו של אותו הפיצוי, שלא על פי בסיס ידוע מראש וללא קו מנחה, אלא על פי "קפיצת ידו או רוחב ידו של הדיין". אמת המידה לתשלום פיצויים בגין עוגמת הנפש - צריכה להיות, כאמור, על-פי הלכת מצגר, ששמשה את בית הדין לאורך השנים, ראה למשל, בדב"ע נד/11-2 גורדון - משרד העבודה והרווחה (הנ"ל), ודב"ע עב/300084/98 בלום - מדינת ישראל (לא פורסם). 61. אותה אמת מידה צריכה להנחות אותנו גם במקרה שלפנינו. 63. על מנת להעריך את עוגמת הנפש שנגרמה למערער, בגין הפרת המדינה את כללי המשפט המינהלי לגבי האופן שבו התקבלה ההחלטה על העברתו מתפקידו, מן הראוי לעמוד קודם לכן על נסיבות הפיטורים במקרה מצגר. באותו המקרה מדובר היה בהפרת הבטחה מפורשת של משרד החינוך להעסיק את המשיב כמנהל בית ספר, החלטה שהתקבלה ללא צידוק ועל רקע "התנכלות לא עניינית של מורים כלפי המנהל, ומשרד החינוך נכנע ללחצם משום שסבר שהחיכוכים בין המורים לבין התובע יגרמו שיבושים חמורים בעבודה הסדירה בבית הספר." 65. החלטת ההעברה באותו המקרה, של קטיעת הקרירה הפדגוגית של המשיב בעודה באיבה ואילוצו לפרוש לגימלאות בגיל 41 - זיכתה אותו בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש מאת המדינה בשיעור של 30,000 ₪. זהו הסכום שמבקשת חברתי סגנית הנשיא, להשית על המדינה במקרה הנדון, בו על פי נסיבותיו כפי שנקבעו בפסיקתו בית הדין האזורי; אזי - לאחר שהמנכ"ל סבר בעקבות דיון ארוך עם מנהלי המחוזות במשרד, כי המערער בן ה-63 אינו מסוגל לבצע בצורה מדויקת את המטלות הקשורות לתפקידו, הוא הציע לו תחילה, בפגישה שקוימה ביניהם ביום 29.7.97, כי ישקול לפרוש; ולאחר מכן סוכם עימו בכתב ביום 9.10.97 על העברתו מתפקידו. לגבי החלטת ההעברה עצמה היא התקבלה ביום 17.12.97 וביום 21.12.97 היא נודעה למערער. בינתיים אויש תפקידו על ידי אחר. עקב כך, הגיש המערער בקשה לסעד זמני ביום 6.1.98 בדיון שקוים בבקשה ביום 22.1.98, הסכימה המשיבה, לאחר שמיעת העדים, על החזרתו של המערער לתפקידו הקודם והיא חזרה על עמדתו זו גם בכתב הגנתה שבתיק העיקרי. בנסיבות אלה, החלטת ההעברה, שסוכמה עקרונית עם המערער, בגינה נתבע פיצוי בגין עוגמת הנפש, עמדה על מכונה סך הכל כחודש ימים בטרם חזרה בה המשיבה ממנה. 68. בנסיבות שתוארו פסק בית הדין האזורי, לאחר שהישווה את המקרה שלפנינו למקרה מצגר, כי: 70. "לאחר ששקלנו בדבר הגענו לכלל מסקנה, כי מקרה זה איננו מסוג המקרים הקיצוניים והחריגים אליהם כיוון בית הדין בפסיקתו. אף שאין לנו ספק בדבר עצם גרימת עוגמת הנפש לתובע במהלך השתלשלות הדברים בענינו, לא שוכנעו, כי מקרה זה הוא מן המקרים הקשים, החריגים והקיצוניים המצדיקים פיצוי בגין עוגמת נפש. נציין, כי אין מקרה זה דומה ולו במעט לענינו של מצגר, שם נפסק למערער פיצוי כספי בשיעור הנתבע כאן"; 72. מסקנתו זו של בית הדין ראויה, לדעתנו, להתאשר מטעמיה, וביחוד לאורה של "ההלכה הפסוקה, כי ערכאת ערעור לא תיחפז להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שעה שהיא פוסקת את סכום הפיצוי הלא ממוני לנפגע אלא מטעמים מיוחדים המצדיקים התערבות". (דב"ע נג/99-3 הנ"ל עמ' 586). 74. 75. 10. למקרא הערותיה של חברתי השופטת נילי ארד, נתבהר לנו, עד כמה תגובתנו לחוות דעת סגנית הנשיא אינה בהירה כל צורכה. משכך, לא יהא זה למותר אם נוסיף תגובה להערות. 76. 77. א. תום לב: 78. חוסר תום לבה של הרשות, כשלעצמו, אינו גורר בהכרח חיובה בפיצוי על נזק לא ממוני. שומת עוגמת הנפש, הנגרמת לעובד הרשות, מוערכת, לא על פי מידת חוסר תום ליבה של הרשות בהתנהגותה, אלא על פי מידת עוגמת הנפש והצער שהיו מנת חלקו של העובד לאור אישיותו עקב התנהגותה של הרשות ואין זהות בין חוסר תום לב, לעוגמת הנפש. 81. יתכנו אמנם מקרים של יחס ישיר, בין מידת חוסר תום הלב למידת עוגמת הנפש הנגרמת בגינה ועל כך נעמוד בהמשך, אך יתכנו גם מקרים הפוכים, למשל, כשהעובד לא היה מודע להתנהגות הרשות בחוסר תום לב כלפיו, או שלא היה אכפת לו מכך. 83. לאור האמור הבענו דעתנו, כי פסיקת שיעור פיצוי על עוגמת נפש צריכה להעשות על פי הכלל של "לפום צערא אגרא". 85. 86. ב. זכות הטיעון וחוסר תום לב: 87. לדעתה של חברתי, השופטת נילי ארד, על פי המסכת העובדתית שהוצגה בפסק דינו של בית הדין האזורי, אין אנו מצויים עוד בדלת אמותיה של זכות הטיעון, כפי שהיא סוברת שאנו סוברים, אלא מדברים אנו לדעתה בהתנהגותם הפגומה של הממונים על המערער, אשר באה לידי ביטוי בהפרה בוטה של החובה לקיומו של חוזה עבודה בתום לב ובהפרת חובת ההגינות כלפי המערער. 89. למען לא תישאר דעתנו בגדר סברה בעלמא, היא תאמר במפורש ולפיה - אין כלל מקום להנגיד את זכות הטיעון שנפגעה אל מול ההתנהגות הפגומה של הממונים על המערער, באשר עדין מצויים אנו בדלת האמות של אופן הפגיעה בזכות הטיעון, להבדיל מפגם, שלא נמצא במקרה שלפנינו, בעצם החלטת העברה. 91. תמכנו את דעתנו זו, במסכת העובדתית כפי שהיא מוצאת ביטויה בפסק דינו המפורט של בית הדין האזורי, אולם כיוון שגם חברתי, תומכת דעתה באותה מסכת, שבים אנו ומפנים למסקנתו של בית הדין, כי: 93. "המסקנה מהשתלשלות העניינים כפי שפרטנו מאז היא, כי הנתבעת קיבלה החלטותיה בעניינו של התובע שלא כדין, בכך, שלא איפשרה לו לשמוע ולהשמיע עמדתו בעניין העברתו ממשרתו ובעניין שיבוצו במשרה אחרת ובכך קיימה את חוזה העבודה עם התובע בחוסר תום לב. ובכך נמצאה הנתבעת מפרה את חוזה עבודתו." 99. נשוב ונציין לעניין זה גם את דעתנו לגבי מסקנתו על בית הדין האזורי, כי תפיסתו לפיה, "אי שמירת כללי המשפט המנהלי כמוה כהפרת חוזה עבודה, הינה התפיסה הנכונה". 101. 102. ג. זכות הטיעון והפיצוי בגין עוגמת נפש 103. בניגוד לחברתי, המונית, שלושה חטאים שחטאה המדינה כלפי המערער המזכים אותו בפיצוי, דהיינו: אי קיום החוזה בתום לב, הפרת חובת ההגינות, ו"למעלה מאלה - הפגיעה שפגעו בכבודו של המערער כאדם וכעובד"; סבורים אנו, כי אין לכרוך יחדו את הסיבה ותוצאתה, וכי הפיצוי בגין עוגמת נפש, יכול וינתן למערער, אך ורק ככל שנפגע כבודו כ"אדם וכעובד". פגיעה שכזאת משמעה לענייננו - עוגמת הנפש שנגרמה לו; וזו, צריכה להיקבע בנסיבות המקרה, על פי מידת חוסר תום לב הרשות בהתנהגותה כלפיו, בהעדר כל ראיה לתגובה נפשית אצלו לאור אופיו המיוחד, לאותה ההתנהגות. 105. 106. ד. "הפיון" והפיצוי בגין עוגמת נפש 107. ראוי להניח, שכתוצאה מהתנהגותה של הרשות בהחלטתה על העברת המערער מתפקידו, נגרמה לו אכן תחושה של "פיון על לוח שחמט" כמאמר חברתי. אולם בכך, על פי המסכת העובדתית כפי שנקבעה על ידי בית הדין האזורי בפסק דינו - אין די כדי לזכותו בפיצוי בגין עוגמת נפש. קבלת דעתה משמעה, היפוך ההלכה לפיה - רק במקרים קשים וחריגים יפסק אותו הפיצוי; לטובת ההלכה לפיה - כמעט בכל מקרה של פיטורים או העברה מתפקיד בניגוד לכללי המשפט המנהלי, יפסק אותו הפיצוי. 109. לדעתנו, אין לחדש חידוש הלכה שכזה, בשל השיבוש שהוא עלול להמיט על מערכת יחסי העבודה ברשות. שהרי בעיקרו של דבר, אין כמעט החלטת העברה אשר ניתנה ללא מיצוי זכות השימוע - שבעטיה לא יחוש המועבר, כי נהגו בו כאילו היה פיון על לוח שחמט; ומטבע הדברים החלטה שכזאת "נופלת כרעם ביום בהיר", "מבלי לדעת טעמה", ו"מבלי שניתנה הזדמנות ראויה לעמוד בפרץ ולבטל את המהלכים שנחתו במפתיע". 111. על פי הילכת מצגר ששררה עד היום רק במקרים הקשים והחריגים ראוי שיפסק פיצוי בגין עוגמת נפש, "באשר מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר, למגינת ליבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותיסכול". המקרה שלפנינו אינו נופל לגדרם של אותם מקרים קשים, באשר חרף החומרה בה הוא נבחן בעיני חברותי, עדין ניתן למצוא בו צדדים לקולה, בהשוואה למקרים שכיחים הנידונים בבית הדין מדי יום. נמנה אחדים מהם: 113. במקרה שלפנינו לא הוכח כל פגם בעצם קבלת החלטת העברה להבדיל מאופן ביצועה. אין ספק, כי מקרה של העברה, אך לא מתפקיד, אלא העברה ממקום העבודה ללא שימוע , דהינו פיטורים - חמור יותר בעיקרו של דבר מהמקרה שלפנינו של העברה לתפקיד אחר. 116. אין ספק, כי החלטה בדבר העברת העובד מתפקידו מבלי להקדים שימוע להחלטה - חמורה יותר מן המקרה שלפנינו, בו סוכם עם המערער מראש על העברתו לתפקיד אחר, אלא שמימושה של אותה החלטה עקרונית נעשה מבלי שנשמעה קודם לכן עמדתו לגבי שיבוצו לתפקיד החדש. 118. אין גם ספק, כי לגורם הזמן חשיבות בבחינת חומרת מימוש החלטת העברה לתפקיד אחר, ואין דומה מי שהשתבץ לתפקיד אחר למשך תקופה ארוכה עד שהוחזר לתפקידו הקודם, למי שלגביו החלטת השיבוץ לתפקיד חדש עמדה על מכונה כחודש ימים בלבד. משאלה הם הדברים, ומתוך השוואת חומרת נסיבות המקרה שלפנינו לחומרת נסיבות פסק דין מצגר - לא מצאנו את אותו טעם מיוחד המצדיק התערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שלא לפסוק פיצוי עוגמת נפש למערער. 122. 123. 11. סיכומו של דבר - לדעתנו דין הערעור להידחות. על המערער לשלם למשיבה תוך 30 יום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ. 124. 125. השופטת נילי ארד 127. 128. 1. במחלוקת שנפלה בין חברי סגנית הנשיא אלישבע ברק והשופט יגאל פליטמן, דעתי היא כדעתה של סגנית הנשיא, על האמור בחוות דעתה אוסיף הערות מספר בלבד והן אלה המפורטות להלן. 129. 130. 2. ככלל, ובמיוחד עת מדברים אנו בתביעות שמקורן ביחסי עבודה, פסיקת פיצוי על נזק שאינו ממוני, שהינה פרי מדיניות משפטית, תיעשה במשורה ובריסון. עמדה על כך בהרחבה השופטת פורת בפסק הדין בעניין מצגר (דב"ע נג/114, 99-3 משרד החינוך, מדינת ישראל - דוד מצגר פד"ע כ"ו 563). 131. 132. 3. עובדות המקרה תוארו לפרטיהן בחוות דעתה של חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק. העולה בבירור הוא, כי הממונים על המערער נהגו בו כאילו היה "פיון על לוח השח-מט". ההודעה למערער, שהיה עובד בכיר בעל ותק של עשרות שנים במשרד, על העברתו מתפקידו, נפלה עליו כרעם ביום בהיר, מבלי שיידע טעמיה ומבלי שניתנה לו הזדמנות נכונה וראויה לעמוד בפרץ ולבלום את המהלכים שניחתו עליו במפתיע. המערער נאלץ להתרוצץ בין הממונים עליו כדי להעביר את רוע הגזרה וסופו שהגיע לפתחו של בית הדין האזורי. רק שם, בצל ההליך המשפטי, נאותה המשיבה להחזיר את מצב הדברים לקדמותו ואת המערער למשרה ממנה הודח. 133. 134. 4. משהוצגה בפנינו מסכת עגומה זו, כפי שהיא מוצאת ביטויה בפסק דינו המפורט של בית הדין האזורי, אין אנו מצויים עוד בדלת אמותיה של זכות הטיעון שנפגעה - כסברתו של חברי השופט פליטמן. מדברים אנו בהתנהגותם הפגומה של הממונים על המערער, אשר באה לידי ביטוי בהפרה בוטה של החובה לקיומו של חוזה עבודה בתום לב, בהפרת חובת ההגינות כלפי המערער, ולמעלה מאלה - בפגיעה שפגעו בכבודו של המערער כאדם וכעובד. התנהגות פגומה זו נושאת בעיני חומרה יתירה, עת מדברים אנו בחובתה המוגברת של המדינה כמעסיק כלפי עובדיה, ועל הנורמות החלות עליה במסגרת זו, בהיותה רשות שלטונית המופקדת על משרתי הציבור ונאמניו. 136. 137. 5. על רקע זה, ומתוך שאני מצטרפת לניתוחה רחב היריעה של חברתי סגנית הנשיא ברק בכל הנוגע לעצם זכותו של המערער לפיצוי, נראית בעיני סבירה, מידתית וראויה היענות לתביעתו של המערער לפיצוי בסכום של 30,000 ₪. 138. 139. נציג עובדים אורי ינאי 141. אני מצטרף לדעתן של סגנית הנשיא אלישבע ברק והשופטת נילי ארד. 143. נציגת מעבידים אמירה גלין אני מצטרפת לדעתן של סגנית הנשיא אלישבע ברק והשופטת נילי ארד. סוף דבר - הערעור התקבל ברוב דעות כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא, כנגד דעתו החולקת של השופט יגאל פליטמן. העברת תפקיד בעבודהשינוי תפקיד בעבודה