פסק דין 1. עניין לנו בתביעה לפינוייה של הנתבעת 1, וסילוק ידו של נתבע 2, מבית עסק הידוע בשם "קפה כסית" הנמצא בחזית קומת הקרקע של הבניין ברחוב דיזנגוף 117 תל - אביב [להלן: "כסית" או "המושכר"], הידוע גם כגוש 7113 חלקה 65, ולהשבתו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעם הנתבעים. 2. המסכת העובדתית: א. התובעת הינה הבעלים הרשום של כסית [נסח רשום מקרקעין צורף, נספח א' לת3/]. ב. ביום 01.09.44, נחתם חוזה שכירות בין בעלה המנוח של נתבעת 1, מר יחזקאל וינשטיין לבין מר שמושקוביץ ז"ל, מי שהיה בין מקימיה של החברה התובעת, וכן נחתמו 2 חוזי שכירות נוספים בתאריך 01.11.45 ו- 23.01.49, בעניין כסית [נספחים ד', ה', לת3/]. ג. נתבעת 1 הינה דיירת מוגנת על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב 1972- [להלן: "החוק"], לאחר שזכויות בעלה המנוח של נתבעת 1, הוסבו אליה. נתבע 2 הינו בעלה של ביתה המנוחה של נתבעת 1. 3. המחלוקת המשפטית: טיעוני התובעת: א. נתבעת 1, מזה זמן ממושך, אינה משלמת את דמי השכירות עבור כסית. ב. נתבעת 1 מנהלת בכסית מסעדה מזרחית בניגוד למטרת השכירות לבית קפה בלבד. נתבעת 1 לא קיבלה את הסכמת התובעת לשינוי מטרת השכירות. ג. נתבעת 1 העבירה במועד כלשהו את זכויותיה בכסית ואת השימוש בו לשותפות כלשהי, ולאחרונה אף העבירה את זכויותיה בכסית ואת זכות השימוש בו לנתבע 2. ד. נתבע 2 הינו מסיג גבול בכסית. טיעוני הנתבעים: א. כסית הינו בית קפה ומסעדה הידועים בשם "קפה כסית", ונוהל בידיעתה והסכמה של התובעת ככזה, כפי שנהג גם בעלה המנוח של נתבעת 1. ב. נתבעת 1 משלמת את דמי השכירות, כסדרם בהעברה בנקאית, כפי שנקבעו בינה לבין התובעת. התובעת טוענת לסכום דמי שכירות גבוה יותר ללא כל הצדקה שהיא. ג. נתבעת 1 לא העבירה את זכויותיה בכסית. 4. המסכת הדיונית: כבוד השופט קרניאלי החל בשמיעת תיק זה. בתאריך 08.02.98 החלפתי אותו כשופט בתיק זה. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובעת: העיד מר פירר דב , עת1/, אשר נחקר בחקירה ראשית וחקירה נגדית. הוגשו 10 מסמכים ת1/. העידה עת2/ , גברת ליאורה גורשטיין, אשר נחקרה על תצהירה ת2/. העידה עת3/, גברת רות גורנשטיין, אשר נחקרה על תצהירה ת3/. הוגשה תעודה לאיגודה ורשומה של חברה פרטית , ת4/, ואישור רואה חשבון ת5/. הוגשו קטעי עיתונות ת6/. העיד עת4/ מר שלום זידלר, אשר נחקר על תצהירו ת7/. הוגש שאלון ותצהיר תשובה לשאלון ת8/. מטעם הנתבעים: העיד עה1/ מר שלמה ימיני, אשר נחקר על תצהירו נ9/. העיד עה2/, מר זאב ליטמן, נתבע 2, אשר נחקר על תצהירו נ10/. הוגשו מכתבים נ1/, נ2/, ומסמכים שונים נ 4/,נ5/ ו - נ6/. כמו כן הוגשו מכתב והמחאה נ11/, ותצהירה של גברת רות גורנשטיין בגילוי מסמכים נ3/. בתום הבאת הראיות, הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות , בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה לפינוי להתקבל, אך ניתן סעד מן הצדק. להלן הנימוקים שהביאוני למסקנתי זו. 6. עילות פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות. א. סעיף 131(1) לחוק קובע כהאי לישנא: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". ב. כללי: דייר מוגן איננו מצוי בסכנת פינוי, אלא אם המנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה לידי ניתוק של המשכיות התשלומים, עילת הפינוי תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע. אין די לעניין זה בכך שיחול איחור קל ופעוט בתשלום דמי השכירות. [ד. בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר הוצאת פרלשטיין- גינוסר עמ' 9 להלן: "בר אופיר"; וכן ראה גם ע"א 582/81 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד ט"ז, 1320]. ג. מן הכלל אל הפרט: עת1/ מר דב פירר, מנהל חברת פירר, אשר גבה דמי שכירות העיד כי: "עבור שנת 1991 ועבור 1992, לא שולמו דמי שכירות מלבד 171.55 ש"ח. בשנים 1993, 1994 ו - 1995 - שולמו סכומים סמליים עבור דמי שכירות". [פרוטוקול עמ' 4]. בהמשך עדותו הוברר כי: "בשנת 1991 ו - 1992 התנהל משפט פינוי כנגד הנתבעים ובאותה העת לא דרשנו דמי שכירות. כאשר התביעה נמחקה, דרשנו מהנתבעים לשלם את דמי השכירות עבור התקופה שהם לא שילמו". [פרוטוקול עמ' 5]. וכן כי: "בשנת 93 יש הפקדות. בשנת 94 יש הפקדות. בשנת 95 יש הפקדות. בשנת 96 אין הפקדות". [פרוטוקול עמ' 12]. מנגד, גרסתה של עת3/ בסעיף 10 לתצהירה סותרת את עדותו של עת1/שכן עפ"י עדותה: "החל מיום 1.4.85 הופסק תשלום דמי השכירות עבור המושכר" אך ממסמך נ11/, מכתב ב"כ התובעת לב"כ הנתבעים עולה כי מאז 01.01.96, התובעת סירבה בשנית לגבות דמי שכירות וב"כ התובעת אף צירף המחאה בסך של 900 ש"ח, החזר בגין הפקדת דמי שכירות לחשבון הבנק של התובעת. גרסת הנתבעים היא כי: "הנתבעת מספר 1 וגם או מי מטעמה שילמו דמי שכירות עד אמצע 96. אני אומר זאת על סמך ידיעה אישית ועל סמך פקודות של בנק שיש לי ואני הצגתי לכם זאת בתשובה לשאלון שלכם. הבאתי את כל דפי בנק... אני העברתי את כל התשלומים ואז לראשונה נודע לכם, שאני אומנם משלם ואחרי זה נתתם הוראה להפסיק לשלם דמי שכירות כל חודש החזירו את דמי השכירות שאני המשכתי לשלם". [עדותו של נתבע 2, פרוטוקול עמ' 63]. וכן העיד הוא כי: "את דמי השכירות הייתי משלם כל חודש בחודשו בתאריך קבוע... הפקדתי את הסכום הזה בחשבון בנק של התובעים והחשבון מופיע במסמכים". [פרוטוקול עמ' 64]. מן המפורסמות הוא כי: "בעל בית אשר תובע פינוי לפי עילה זו חייב להוכיח את העובדות שעליהן היא מושתתת... ובלשון אחרת: מוטל עליו נטל ההוכחה לקיומן של העבודות הללו... מכאן שנטל ההוכחה מוטל דווקא על התובע [בעל הבית] ולא על הנתבע [הדייר]". [בר אופיר, לעיל עמ' 10 א/ ב]. כלומר על התובעת לעמוד בנטל ההוכחה. ולמאי נפקא מינה? למקרה בו יש סתירה בין העדויות, כמו במקרה דנן, או אז: "שאלת זהותו של בעל הדין אשר נושא בנטל ההוכחה מתעוררת במיוחד כאשר, בסופו של הדיון, מסתמן ספק באשר למהימנות הגרסאות שהובאו בפני בית המשפט. במצב דברים כזה פוסקים נגד בעל הדין, שעליו מוטל נטל ההוכחה, והוא אשר ישא בתוצאות קיומו של הספק". [בר אופיר לעיל, הדגשות של א.ג.] דיון ומסקנות: מאחר ועפ"י עדותו של עו"ד פירר הופקדו כספים בגין דמי שכירות ליום הגשת התביעה, והוכח לי כי התובעת 1 סירבה לקבל דמי שכירות, אי לכך קובע אני כי עילת הפינוי בגין אי תשלום דמי שכירות לא השתכללה, שכן לא הוכח לי כי נתבעת 1 ניתקה את המשכיות תשלומי דמי השכירות. 7. עילת פינוי בגין הפרת חוזה השכירות: א. סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר קובע כהאי לישנא: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (1) ... (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפני תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". ב. עפ"י ב"כ התובעת, התגבשה כנגד נתבעת 1 עילת פינוי בגין הפרת חוזה השכירות עקב שינוי במטרת השכירות והעברת המושכר לאחר. 8. ניתוח הסעיף: על בעל הבית הטוען להשתכללות עילת פינוי עפ"י סעיף זה להוכיח 3 תנאים מצטברים: א. תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר את ביצוע פעולות אלה (להלן: "התנאי הראשון"). ב. התנאי הנ"ל הופר על ידי הדייר (להלן: "התנאי השני"). ג. הפרת התנאי הנ"ל מקנה לבעל הבית את הזכות, עפ"י תנאי השכירות, לתבוע את פינוי הדייר מהמושכר (להלן: "התנאי השלישי"). נפנה כעת ונבדוק האם התגבשה עילת פינוי זו בגין כל אחד מהטעמים שהזכיר ב"כ התובעת. 9. שינוי מטרת השכירות: א. האם התקיים התנאי הראשון: מטרת חוזה השכירות לכסית על פי חוזה השכירות מיום 01.09.94 הינה; "להנהלת בית קפה" וכן גם עפ"י חוזה שכירות מיום 01.11.45 "למטרת בית קפה". מאחר וישנו תנאי מפורש בחוזה השכירות המגדיר את מטרת השכירות של כסית, הרי שהתנאי הראשון התקיים ב. האם התקיים התנאי השני: טוען ב"כ התובעת כי בשנת 1993, הפך העסק המתנהל בכסית למסעדה מזרחית , תחת השם "כסית", מסעדה מזרח תיכונית, מיטב המטבח של אבו סעיד", ובין השאר הותקן בה דוכן שוארמה. להוכחת טענתו זו, צורף נספח י' לת3/, בו מופיעה הפירסומת: "כסית. מציגה מטבח ערבי אותנטי ממטעמי אבו סעיד" , וכן נספח ג' לת2/ בו מתואר העסק המתנהל בכסית כ"מסעדה מזרח תיכונית, מיטב המטבח של אבו סעיד". לחיזוק טענתו הביא ב"כ התובעת בסיכומיו את הגדרת המושג בית קפה, במילון אבן שושן: "מסעדה לשתיית קפה, תה ושאר משקאות, לאכילת ארוחות קלות וכו'". מהגדרה זו, אין אני למד כי המצאות תפריט של מאכלים הופך בית קפה למסעדה. תפריט הארוחות בכסית: מעדותו של עה1/, מר שלמה ימיני, הוכח לי כי במשך שנים רבות הוגשו בכסית מאכלים וארוחות מבושלות: "בקפה כסית הגישו גם ארוחות. אני אכלתי שם כל הזמן מיום שכסית פתח בערבים הייתי הולך לאכול ארוחות ערב לעיתים וגם בשבתות. הייתי אוכל מרק דגים מה שהתחשק לי. הייתי אוכל כל מיני מאכלים". [פרטוקול עמ' 60]. בעלי התובעת הודו כי בכסית מוגשים מאכלים מסויימים כך כתבה עת3/ בסעיף 21 לתצהירה: "בחוזה השכירות המפורטים בסעיפים 6 ו - 7 לעיל, הוגדרה מטרת השכירות ל"בית קפה" בלבד, וכך היה הדבר במשך שנים רבות. המושכר התנהל כבית קפה בו הוגשו ארוחות קלות בלבד, ומאכלים מסויימים מיוחדים למקום כמו חמין" ב"כ הנתבעים אינו מכחיש את העובדה כי בכסית מוגשים מאכלים מזרחיים, כך כתב נתבע 2 בסעיף 60 לתצהירו נ10/: "... לא ברורה לי טענתה של התובעת, לפי הניתן להגיש במושכר ארוחות קלות ומאכלים מסויימים, ואילו מאכלים אחרים דוגמת שווארמה ושאר מאכלים המאפיינים מסעדה מזרחית נאסר למכור ולהגיש במקום. יצויין, כי כל השנים הוצאו רשיונות עסק מטעם עיריית תל אביב -יפו לנהל במושכר עסק של בית קפה ומסעדה ולא לניהול עסק של בית קפה בלבד". [הדגשות במקור א.ג.]. דיון ומסקנות: גם לו הייתי מקבל את גרסת התובעת כי הגשת מאכלים בכסית, שוללת את היותו של כסית בית קפה, הרי הוכח לי כי מטרת השכירות שונתה עוד בראשית הקשר החוזי בידיעה והשלמה מצד התובעת, ובכסית הוגשו ארוחות ולכן אין נפקות לשאלה האם תפריט מזרחי בצד תפריט הונגרי או מזרחי בלבד, מהווה שינוי מטרת השכירות. משמע, התנאי השני לא התקיים, ועל כן דוחה אני את עילת הפינוי בגין שינוי מטרת השכירות. 10. העברת המושכר לאחר: א. האם התקיים התנאי הראשון? כך נקבע בסעיף 1 ד' לחוזה השכירות מיום 01.09.44: "השוכר מתחייב לא להעביר את החוזה הזה או איזו זכות הנובעת ממנו לאחר, וכמו כן לא להשכיר לאחר את המושכר הנ"ל או חלק ממנו ולא למסור את השימוש במושכר או חלק ממנו לאחר בצורה כל שהיא, מבלי הסכמה קודמת בכתב מאת המשכיר". משמע, התנאי הראשון התקיים. ב. האם התקיים התנאי השני? טוען ב"כ התובעת כי בשני אלה הופר סעיף 1 ד' לחוזה השכירות: 1. נתבעת 1 העבירה את זכויותיה בכסית לידי שותפות ששמה "כסית דיזנגוף 117", [להלן: "ההפרה הראשונה"]. 2. נתבעת 1 העבירה את זכויותיה לנתבע 2 [להלן : "ההפרה השנייה"]. להוכחת ההפרה הראשונה התבסס ב"כ התובעת על קבלות וחשבוניות שצורפו כנספחים לת2/ ועדותה של עת3/. כך העידה עת3/: "ש. את כותבת שהיא ניהלה את זה באמצעות השותפות. ת. משהלכה בתי בדקנו את מספר עוסק מורשה שמופיע בקבלה והסתבר שזה מספר מורשה של שותפות, מאחר וזה היה בספטמבר 93, הסתבר לנו שכנראה קיימת שותפות כלשהי, שאנחנו לא מודעים לה ושמספרה מופיע על הקבלות" [פרוטוקול עמ' 42, 43]. "ש. משנת 86 עד שנת 96 לא הגשתם שוב תביעת פינוי? ת. לא.". [פרוטוקול עמ' 44]. מנגד כך נכתב בסעיף 30 לת3/: "עוד בשנת 1986 התברר לתובעת כי את העסק במושכר מנהלת לא נתבעת מס' 1 אלא חברה בשם כסית בע"מ... אשר נרשמה ברשם החברות ביום 07.07.60..." סתירה זו בין הכתוב בתצהירה של עת3/ לבין עדותה באולם, מלמדת על כך שהכתוב בתצהיר אינו משקף את ידיעת עת3/ את המצב לאשורו. לא רק זאת, אלא התובעת לא הביאה בפני כל עדות או ראייה המוכיחה את טענתה בדבר העברת המושכר לאישיות משפטית אחרת, כגון מי משלם את חשבונות החשמל, מים וארנונה, ומשכורות לעובדים, על שם מי רשום קו הטלפון וכדומה, ושאלות אלו לא נשאלו בחקירתו הנגדית של נתבע 2. יש בליקוי הוכחתי זה של התובעת כדי אי עמידה בנטל הראייה של בעל דין במשפט אזרחי. תצלומי קבלות נספחים א' ב' ו- ד' לתצהיר ת2/ אינם בגדר הראייה הטובה ביותר, ואין די בהם כדי להוכיח העברת המושכר לאישיות משפטית אחרת. גם לו הייתי מקבל את האמור בתצהירה, מה לתובעת כי תלין על נתבעת 1 לעניין זה, בעוד שהתובעת ישבה באפס מעשה במשך 7 שנים. התובעת לא הגישה תביעת פינוי, ללא כל מניעה אובייקטיבית שהפריעה לה לעמוד על זכויותיה. כמו כן, טוענת עת3/ בסעיף 35 לתצהיר כי מחשבונו האישי של נתבע 2 הועברו דמי השכירות לחשבון התובעת, ולא מחשבון שותפות זו או אחרת, ומצאתי בכך חיזוק לגרסת נתבעת 1, כי לא העבירה את זכויותיה בכסית לשותפות כלשהי. על כן קובע אני כי לא הוכחה עילת פינוי כנגד נתבעת 1 בגין העברת זכויותיה בכסית לאישיות משפטית שהיא שותפות או חברה בע"מ ששמה "כסית דיזנגוף 117". להוכחת ההפרה השניה, העברת זכויות נתבעת 1 בכסית לנתבע 2, התבסס ב"כ התובע על עדותו של נתבע 2: "השקעתי עוד כסף בשיפוץ העסק - נתתי הלוואה ללאה איש כסית על מנת להשקיע בעסק אבל אני נתתי את הכסף. זו פרנסתי היחידה שיש לי. לאה איש כסית מקבלת מה שהיא זקוקה כמו שכ"ד שלה וכל הוצאותיה וכן כספים שהיא זקוקה להם. לעסק אין הכנסות. אני לא יכול להגיד שאני לא מזרים לה כספים. אני נותן לה מה שהיא צריכה... אף פעם לא הייתי רשום כעובד בעסק....". [פרוטוקול עמ' 68]. ללמדך מעדותו של נתבע 2 כי ההכנסות מכסית מגיעות לידי נתבע 2, אשר מפריש סכומים מסויימים לדיירת המוגנת, נתבעת 1. לעניין זה ניתן לגזור מסעיף 3 לפסק הדין ע"א 1462/92 יהודית דסאו נגד מזל חרמון [לא פורסם]: "לא נראה כי המשיבה נטשה את החנות, שכן מפאת זקנתה ומחלתה לא היתה מסוגלת לנהל את החנות בעצמה. הבת הגב' אידה לוי היא אשר ניהלה את החנות, וניתן לומר שהיא היתה הבעלים של החנות מבחינת העסק שהתנהל שם. ברור גם כי רוב רובם של הרווחים הועברו לכיסה. ולאם הופרשו סכומים מעטים מאד, מצב דבר זה איננו מתיישב עם הטענה כי העסק היה של האם, בעוד שהבת הועסקה בו כשכירה מטעם אימה". מפס"ד הנ"ל ניתן ללמוד כי אין מניעה שנתבע 2 ינהל את בית העסק בכסית, אך על נתבע 2 היה להראות כי אין בניהולו של כסית כעושה בו כשלו: "כל מה שדורשים מן הדייר כתנאי להגנת החוק, הוא שיתפוס את המקום לצרכי עסקו, ולהבדיל מעסקם של בני אדם אחרים, ולהבדיל מהעדר עסק כלשהו, ואם נמצא שהדייר אכן מחזיק במקום, אין לדקדק איתו בבר מידת השימוש שהוא עושה בו. הכלל הוא כי גם שימוש מוגבל בבית עסק משמש הגנה... ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר. ניהול עסק אין פירושו שהדייר [בעל העסק] ימצא, במקום בקביעות, והוא רשאי לנהלו באמצעות פקידו או שותפו". [בר אופיר לעיל, עמ' 124 /ה' , הדגשות שלי א.ג., ראה גם ע"א [ת"א] 77/54 פס"מ י[ת] 172, וכן ע"א 76/58 פ"ד י"א , 316]. דיון ומסקנות: מהחומר הראיות בתיק זה כמפורט להלן עדויות ומסמכים עולה כי נתבע 2, אינו רק מנהלו של כסית אלא הפך לבעל העסק והדייר בכסית: 1. נתבע 2 בעמ' 63 לפרוטוקול העיד כי הוא משלם את דמי השכירות. 2. נתבע 2 בעמ' 68 לפרוטוקול העיד כי הוא שיפץ את כסית בכספו שלו. 3. נתבע 2 מעסיק עובדים בכסית: "יש עובדים לעסק - עד לפני שלושה חודשים היה עובד אחד ועוד עובד חלקי עכשיו הגדלנו את העסק ויש לנו 4 עובדים. נכון לשנת 1995 היה בין 2 לבין 4 עובדים זה לא כולל מלצריות". (פרוטוקול 68). 4. הוכח לי כי נתבע 2 תפס את מקומה של נתבעת 1 והוא נמצא בכסית בכל שעות היום. נתבע 2 אינו עובד המקום, אינו שכיר, אלא למעשה קבל מנתבעת 1 את כל זכויותיה במושכר ועושה בו כבתוך שלו: "אף פעם לא הייתי רשום כעובד בעסק" (פרוטוקול עמ' 68). כל אלה מצביעים על כך כי התנאי השני לגיבוש עילת פינוי בגין העברת זכויות בכסית בניגוד לחוזה מתקיים שכן נתבעת 1 העבירה את זכויותיה במושכר לנתבע 2. כסית לא הושכר לנתבע 2 ואין לו כל זכויות לדיירות מוגנת במושכר. ג. האם התקיים התנאי השלישי: כך נכתב בסעיף 4 ג' לחוזה השכירות מיום 01.09.44: "במקרה שהשוכר לא יפרע את אחד התשלומים בזמן הקבוע לעיל או לא ישמור על הוראות החוזה הזה או לא ימלא איזה שהוא תנאי מתנאי החוזה הזה, הרי בכל מקרה שכזה השכירות תבוטל ועל השוכר יהיה לפנות מיד וללא כל טענות ומענות, את המושכר ...". משמע כי גם התנאי השלישי מתקיים. על כן קובע אני כי התגבשה עילת פינוי בגין העברת המושכר לאחר כנגד נתבעת 1, ולכן התגבש גם הסעד לסילוק ידו של נתבע 2 מכסית. 11. סעד מן הצדק - שיקולים והכרעה: א. כללי : סעיף 132 (א) לחוק קובע כהאי לישנא: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי באם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתתו". סעד מן הצדק הינו סעד המסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש, באשר הינו צו אקוויטבילי הנגזר מדיני היושר. סעד זה יושת על השוכר באם יהיה סבור ביהמ"ש כי פינוי הדייר מביתו או בית עסקו בנסיבות העובדתיות של המקרה שלפניו, מהווה סנקציה חמורה מידי ובלתי צודקת לעומת ההפרה, וכי תוצאות ההפרה עולות בצורה ממשית על חומרת מידת הפרה (לעניין זה עיין בע"א 5/79 הוכמן נ. רוזבלום פ"ד ל"ד (2) 208 וראה גם בר אופיר בעמ' 142). הסעד הנ"ל אינו מוענק ע"י ביהמ"ש מתוך רחמים, אלא מהווה הוא איזון נכון בין הפרותיו של השוכר מחד ותוצאות הפינוי מאידך - כשבתווך מצויות זכויותיו של בעל הבית. ברי הוא כי זכויות הקניין (של בעלת הבית במקרה זה) עלו לרמה של זכות יסוד לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אשר על כן על ביהמ"ש להקפיד ביתר שאת על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר משום שדיני הגנת הדייר גורעים מזכויות הבעלות של בעלי הנכסים (ולפיכך יש לפרשם בצמצום). ב. מן הכלל אל הפרט : 1. טיב המושכר: מדובר בבית עסק, ההלכה היא כי מחמירים יותר עם דייר בבית עסק מאשר דייר של דירת מגורים [ע"א 88/81 אלסחורי ואח' נגד מזרחי פ"ד ל"ז [3] , 309]. יחד עם זאת מצאתי לנכון לא לכרות את מטה לחמה של נתבעת 1, ולפנותה מבלי ליתן לה סעד מן הצדק, כדי שתשוב לתפעל את המושכר. 2. מהות ההפרה: מדובר בהעברת זכותה של נתבעת 1 בכסית לנתבע 2. 3. הנזק ניתן לתיקון: שוכנעתי כי ניתן "לכמת את הנזק שנגרם לבעלת הבית, בפיצוי כספי הולם נתבעת 1 , ובכך שנתבע 2 יסלק ידו מכסית. 4. התנהגותה של בעלת הבית: התרשמתי כי התובעת השתהתה בהגשת התביעה, אף על פי שבעלי מניותיה היו מודעים עוד בשנת 1993 להפרת חוזה השכירות, בחרו להמתין עד שנת 1996 להגשת התביעה. עובדה זו פועלת לחובתה של בעלת הבית, לגבי יחסה להפרת חוזה השכירות. 5. לסיכום: לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים בעד ונגד מתן סעד מן הצדק ונתתי משקל הולם להלכה הקובעת , כי לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שעיגן את זכות הקניין כזכות חוקתית על חוקית - על סעד זה להינתן במשורה בצמצום, שוכנתי כי יש ליתן לנתבעת 1 סעד מן הצדק שימנע את פינוייה מכסית. 12. לאור האמור לעיל , התצאה היא כדלקמן: א. אני מורה לנתבעת 1 לפנות ולסלק ידה מהמושכר הידוע בשם קפה כסית הנמצא בחזית קומת הקרקע של הבניין ברחוב דיזנגוף 117 תל אביב, ולהחזיר את החזקה בו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעמה. ב. צו הפינוי לא יכנס לתוקפו באם תשלם נתבעת 1 לתובעת פיצוי כספי בסך של 30,000.- ש"ח, לא יאוחר מיום 15.09.2001. ג. אני מורה לנתבע 2 לסלק ידו מהמושכר הנמצא בבניין ברחוב דיזנגוף 117 , תל אביב (כסית). ד. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 18,000.- ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בית קפהשכירותדמי שכירות