פסק דין התובענה 1. התובעים - שרכשו בשנת 1992 זכויות חכירה במגרש בפרוייקט הרחבת היישוב הקהילתי שריגים-ליאון - עותרים בתובענה הנדונה לחיוב הנתבעים בפיצוי כספי, בגין נזקים שהוסבו להם כתוצאה מעיכוב מועד תחילת עבודות הבנייה להקמת ביתם במקרקעין האמורים; וזאת, לטענתם, מחמת רשלנותם של הנתבעים. 2. המגרש נכלל בפרוייקט של בנייה עצמית מבוקרת של שכונה חדשה בשטח של כ-160 דונם. הנתבע מס' 1 (להלן - הנתבע) - מינהל מקרקעי ישראל - הנו מי שמנהל את המקרקעין, שהם אדמת מדינה, והנתבעת מס' 2 - המועצה האיזורית מטה יהודה - היא הרשות שבתחומה הוקמה השכונה ומיוזמות הפרוייקט. הנתבעת מס' 3 - החברה לפיתוח מרכזים כפריים ותעשייתיים מטה יהודה בע"מ - היא חברה שבבעלות הנתבעת מס' 2, אשר קיבלה על עצמה, על-פי הסכם הרשאה עם הנתבע, את ביצוע התכנון והפיתוח של השטח האמור וחלוקתו למגרשים. הנתבעת מס' 4 - העמותה להתיישבות שריגים-ליאון (להלן - העמותה) - טיפלה בהקמת השכונה ובארגון השתכנות חבריה בתחומה. הנתבעות מס' 3 ו-4 נעזרו בשירותיה של חברת ניהול - ליאם - ניהול ארגון וייעוץ בע"מ (להלן - חברת ליאם). 3. המתיישבים בפרוייקט - ובכללם התובעים - נדרשו לחתום בשלב ראשון על חוזים עם הנתבעת מס' 3 ועם העמותה, ובשלב שני - על הסכם פיתוח והסכם חכירה עם הנתבע. התובעים טוענים, כי הסכמת הנתבע, לחתום עמם על הסכמי פיתוח וחכירה, הושגה באיחור, כתוצאה מרשלנותם של כל הנתבעים; וכי כפועל יוצא מכך, נתעכבה התחלת הבנייה של ביתם במספר חודשים למעלה מן הנדרש ומן הצפוי. את הנזקים שהוסבו להם, מחמת שיהוי זה - לרבות נזק לא ממוני - הם העריכו בכ-170,000 ש"ח נכון למועד הגשת התובענה. התביעה כנגד הנתבעת מס' 4 נמחקה בהסכמה ביום 11.4.96 עוד בשלב קדם המשפט; ואולם, מחמת טעות שמקורה ככל הנראה בהיסח הדעת של ב"כ התובעים התייחסו סיכומיו בכתב גם לחבותה של נתבעת זו. 4. מטעם התובעים העידו הם עצמם, וכן נציגי הנתבעים; ובנסיבות אלו לא נשמעו עדויות נוספות מצד מי מהנתבעים. נציגי הנתבעים, שהעידו במסגרת מסכת ראיות התביעה, היו: אברהם פינצי - מנהל מחלקת מיפוי ומדידות ואחראי על הסקטור החקלאי במחוז ירושלים של הנתבע, אמנון ליפה - מנהל חברת ליאם, ומאיר ויזל - ששימש במועדים הרלבנטיים הן כסגן ראש המועצה האיזורית הנתבעת מס' 2 ובהמשך כראש המועצה, והן כמנכ"ל הנתבעת מס' 3. 5. ההליכים בתיק נתארכו למעלה מן הנדרש, בין השאר מחמת מחדלי התובעים. הם תיקנו את כתב התביעה שנה וחצי לאחר הגשתו, ובשלוש ישיבות הוכחות לא דאגו לוודא הזמנת כל העדים מטעמם. משנמנעו התובעים מלהגיש את סיכומיהם במשך מספר חודשים, נמחקה התביעה על-פי עתירת הנתבעים. ההחלטה האחרונה בוטלה לבקשת התובעים לפני כשנה בבש"א 3778/00, ולאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים. הרקע העובדתי 6. הוועדה לפטור ממכרז שליד מועצת מקרקעי ישראל אישרה ביום 28.1.91 הקצאת 100 מגרשים להקמת יחידות דיור "בנה ביתך" למומלצי הנתבעת מס' 4, ו-100 מגרשים נוספים בהרשמה והגרלה הפתוחות לציבור. בחודש פברואר 1992 חתמו התובעים עם הנתבעים מס' 3 ו-4 על הסכמים לרכישת זכויות החכירה במגרש 124 ששטחו 750 מ"ר לצורך הקמת ביתם, וזאת במסגרת המגרשים שהוקצו לנתבעת מס' 4 ללא מכרז (ת/2 ות/3). משנתחוור לתובעים לאחר הרכישה, כי בניגוד למפה שהוצגה להם (ת/1) אמורים להבנות בעתיד לפני מגרש 124 בתים נוספים אשר יסתירו ממנו חלק מהנוף, ביקשו לבטל את העסקה. מנהלי הנתבעות מס' 3 ו-4 היו מעוניינים שהתובעים - שניהלו באותה עת בית אבות סיעודי ב"צומת האלה" - יקימו את ביתם במסגרת הפרוייקט, ועל-כן הציעו להם לבנות את ביתם על שני מגרשים צמודים ששטחם הכולל 840 מ"ר - מגרשים 156 ו-157. התובעים קיבלו את ההצעה, ורכשו את הזכויות בשני המגרשים האמורים, במקום מגרש 124, וזאת ללא תוספת מחיר. בפגישה שנתקיימה ביום 27.3.92 - בין התובעת והאדריכל מטעמה אבי קרן לבין אמנון ליפה - סוכם, בין השאר, כי התובעים יבקשו את איחוד שתי החלקות, אשר "ייעשה במידת האפשר על בסיס הת.ב.ע הקיימת מי/310ב' "; כי "כל ההליכים הקשורים לאיחוד וחלוקה יהיו באחריותה של החברה לפיתוח מרכזים כפריים ותעשייתיים מטה יהודה בע"מ" (הנתבעת); וכי האדריכל מטעם התובעים יגיש, תוך חודש וחצי ולא יאוחר מסוף חודש מאי 1993, סקיצה ראשונית של התכנית ומיקומה על גבי המגרש (פרוטוקול סיכום המפגש - ת/4). אין חולק, כי סיכום זה היה על-דעת מנהלי הנתבעות מס' 3 ו-4, והוא גובש על-רקע רצונם להשתמש בהקמת ביתם של התובעים - שהיו אמורים להיות מראשוני המשתכנים - כמקדם שיווקי של הפרוייקט. בחודש אפריל 1992, כחודש לאחר הסיכום האמור, פירסמו הנתבעות מס' 3 ו-4 לציבור הרחב את האפשרות לרכוש מגרש מאוחד בשטח של 840 מ"ר (ת/9). 7. במועדים 26.7.92 ו-6.9.92 החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מרחב מטה יהודה (להלן - הוועדה המקומית), להמליץ לפני הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, לאחד את מגרשים 156 ו-157 תוך שמירת זכויות הבנייה המותרות בבניין אחד, וזאת במסגרת הליך של הקלה בת.ב.ע האמורה. (פרוטוקול ישיבה מס' 457 - ת/5, ומסמכים מהישיבה מס' 458 - ת/6 ו-נ/1). ביום 27.10.92 נדונה הבקשה לאיחוד שני המגרשים על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה של מחוז ירושלים (להלן - הוועדה המחוזית), וזו החליטה "להפקיד את התכנית בהתאם להחלטת הוועדה המקומית" (ת/7 ו-ת/8). על-פי הפרוטוקולים של שתי הוועדות, נכחו בדיונים נציגי הנתבע - העד פינצי בוועדה המקומית ומר המרמן בוועדה המחוזית. לאחר מתן ההחלטה על-ידי הוועדה המחוזית, ניפקה רשות הרישוי המקומית ביום 1.11.92 היתר בנייה לתובעים להקמת בניין אחד במגרש המאוחד, על-פי תכניות שהוגשו על-ידי האדריכל מטעמם. 8. ביום 8.11.92 הפנתה הנתבעת מס' 3 את התובעים לנתבע עם טופס הפנייה (ת/10), שבו ציינה כי התובעים חתמו עמה על "חוזה תשתית" והמליצה לנתבע לחתום עמם על "הסכם פיתוח". משהגיעה התובעת למחלקת עיסקאות חקלאיות של הנתבע בירושלים, על-מנת לחתום עם הנתבע על הסכם פיתוח, הודיע לה מר פינצי, כי הוא מתנגד בשם הנתבע לאיחוד המגרשים. הוא הבהיר לה, כי הנתבע - על-פי מדיניותו - מעולם לא אישר איחוד שני מגרשים בשם של משתכן אחד לתכלית של הקמת מבנה יחיד עליהם, וכי בכוונתו להמשיך לנקוט מדיניות זו. משנתחוורה לתובעים ולנתבעות מס' 3 ו-4 עמדתו האמורה של הנתבע, הציגו נציגי הנתבעות הנ"ל לתובעים, כאחת ממספר אופציות, הצעה לרכוש את המגרשים בשני שמות ולבנות ב"קו אפס" שני בתים מחוברים שיהיו למעשה מבנה אחד. אופציה מוצעת זו נדחתה על-ידי התובעים, מחמת הספק שבחוקיותה. 9. במהלך כחודש ימים - בין מחצית נובמבר לאמצע דצמבר 1992 - היתה התכתבות עניפה בין הצדדים הנוגעים בדבר; ובין השאר - בין מאיר ויזל (ראש המועצה האיזורית הנתבעת מס' 2 ומנכ"ל הנתבעת מס' 3), מנהל מחוז ירושלים של הנתבע מר משה אדרי, וב"כ התובעים עו"ד מנדלמן. (ת/11 - ת/19). במכתבו של ויזל מיום 15.11.92 (ת/15) לעוזר שר השיכון - שהעתקיו נשלחו לתובעים ולמר משה אדרי - נתבקש הנמען לפעול לקבלת הסכמת הנתבע לאיחוד המגרשים. במכתב נסקרו - הן הסיכום שהושג בין התובעים לבין הנתבעות מס' 3 ו-4 בעניין האיחוד, הן ההליכים שהיו בשתי ועדות התכנון והבניה (אגב ציון העובדה שבישיבות הוועדות נכח נציג של הנתבע), והן הטעמים שעמדו ביסוד הסיכום האמור (רצונם של התובעים להקים ביתם על מגרש ששטחו כפול משטח מגרש סטנדרטי, והאינטרס של הנתבעות מס' 3 ו-4 לאפשר לתובעים להקים את ביתם בהקדם כמנוף שיווקי). ב"כ התובעים שלח באותו חודש למשה אדרי שני מכתבים (ת/13 ו-ת/15), שבהם ביקש כי הנתבע יחזור בו מעמדתו האמורה ויחתום עם התובעים על חוזה פיתוח לגבי החלקה המאוחדת לצורך בניית בניין אחד למגוריהם. הוא ציין במכתביו, בין השאר, כי נציגי הנתבע נכחו בעת קבלת ההחלטות בוועדה המקומית ובוועדה המחוזית, והתריע כי אם יעמוד הנתבע בסירובו לחתום על הסכם פיתוח יאלצו התובעים לפנות לערכאות, ובכלל זה לעתור לבג"צ. משה אדרי הודיע במכתבו מיום 17.11.92 לעוזר שר השיכון (ת/12) שהעתקו נשלח למאיר ויזל, כי הנתבע עומד על עמדתו שלא ניתן להקצות שני מגרשים לחבר אחד בעמותה. הוא הבהיר במכתב, כי החלטת הוועדה לפטור ממכרז שליד מינהל מקרקעי ישראל משנת 1991, להקצות את המגרשים ללא מכרז למומלצי עמותת שריגים לבנייה עצמית, נסמכה בין השאר על הנוהלים הקבועים של הנתבע, ובין היתר, הקצאת מגרש אחד בלבד לחבר עמותה. אדרי הוסיף וציין במכתב, כי שינוי התכנית המאושרת - באופן ששני מגרשים יאוחדו ויוקצו לחבר אחד בעמותה - נעשה ללא תיאום עם הנתבע וללא ידיעתו. באשר להחלטת הוועדה המחוזית בדבר "הפקדת התכנית", ציין אדרי במכתבו הנ"ל, כי מבחינה סטטוטורית לא ניתן לאחד בדרך זו שני מגרשים, וכי החלטת הוועדה היתה אפוא שגויה. בשולי המכתב העיר אדרי, כי לדידו אין מניעה להקצות לאלתר שני מגרשים - לתובעת ולבתה. על עמדתו זו חזר אדרי גם במכתביו לב"כ התובעים מיום 23.11.92 (נ/2) ומיום 6.12.92 (ת/16). הוא ציין, בין השאר, כי נציגי הנתבע שנכחו בדיוני הוועדות לא היו מודעים לשינוי התכנוני שנרקם בין התובעים לבין הנתבעים מס' 3 ו-4, כי נוכחות נציג הנתבע בוועדה אינה מצביעה על הסכמה למהלך תכנוני זה או אחר, וכי בוועדה המקומית אין לנציג הנתבע מעמד חוקי כלשהו. בסיום מכתבו האחרון לב"כ התובעים (ת/16) ציין אדרי, כי בכוונתו לערוך בירורים עם ראש המועצה האיזורית "על-מנת לסכם את הנושא". 10. במסגרת ההתכתבויות מנה פינצי במכתבו לויזל מיום 16.11.92 (ת/26) את שורת הליקויים שגילה בדיעבד בהחלטות הוועדות, שבעטיים אין לדעתו כל נפקות חוקית להחלטות שנתקבלו בעניין איחוד המגרשים. לטענתו, הליך איחוד המגרשים, כפי שהתבצע, היה שגוי מיסודו ובלתי חוקי, והתאפיין בין היתר במחדלים הבאים: הפרסום על-פי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן -החוק), נעשה על-ידי מי שלא היו לו כל זכויות וזיקה למגרשים הנ"ל באותו מועד; הודעה על פרסום, לפי סעיף 144 לחוק, לא נשלחה אל בעל הקרקע, כפי שמתחייב מסעיף 149(2)(א) לחוק; תכנית הבנייה הוגשה ללא חתימה או אישור של בעל הקרקע וללא התנייה בקבלת אישור שכזה; והחלטת הוועדה המחוזית "להפקיד התכנית בהתאם להחלטת הוועדה המקומית" ניתנה שלא במקומה, הואיל ולא היה מדובר בת.ב.ע שדורשת הפקדה ומתן תוקף אלא בפרסום הקלה בלבד. פינצי הבהיר בעדותו, כי לא היה מודע לבקשה ולהחלטה בוועדה המקומית, שבה שימש אך כמשקיף. הוא לא זכר את הדיון הקונקרטי, והעלה סברה, כי תשומת לבו לא הופנתה לדיון הנדון, הואיל וההחלטה לאשר את הבקשה לאיחוד החלקות נעשתה במסגרת אישור תכניות בנייה במליאת הוועדה מס' 458 מיום 6.9.92 (כפי שנחזה מרשימת הדיונים נ/1), ולא במסגרת של דיון בתכניות בניין עיר או סעיף "שונות". הוא גם העלה סברה נוספת, לפיה ביקש במהלך הדיון שהנתבע יבדוק את משמעות הבקשה וחוקיותה, ושמטעם זה נרשם בפרוטוקול שאחד התנאים לאישור הבקשה או להמלצה לפני הוועדה המחוזית היא חתימת הנתבע. 11. ביום 21.12.92 נערכה ישיבה שבה השתתפו נציגי הנתבע - אדרי ופינצי, ונציגי הנתבעות - ויזל וליפה. התובעים לא זומנו לישיבה וממילא לא השתתפו בה. בפרוטוקול סיכום הישיבה נרשם, כי "המועצה תכתוב למ.מ.י שנוצרה מחויבות ומבקשים להקצות שני מגרשים לסוזן (התובעת - י' נ')" ו"ראש המועצה מתחייב שלא יאוחדו מגרשים ללא אישור מוקדם של מ.מ.י", כי הנתבע "לא יתנגד לאיחוד שני המגרשים במקרה יוצא דופן זה", וכי ב"כ התובעים "מבטל את תביעתו כלפי המ.מ.י" (ת/20). התנאי האחרון לא היה מוסכם על התובעים ובא-כוחם, אשר כאמור לא נכחו בדיון. בהתאם לסיכום הנ"ל, שלח מאיר ויזל ביום 23.12.92 מכתב לנתבע, שבו ביקש כי יתאפשר לתובעים לרכוש את שני המגרשים "כמקרה חד-פעמי ולפנים משורת הדין", אגב התחייבות כי בעתיד לא יאוחדו מגרשים ללא תיאום עם הנתבע והסכמתו (ת/21). שני המסמכים האמורים הומצאו לתובעים, אך הללו הבהירו כי לא יוותרו על זכותם לעתור לערכאות כנגד מי מהנתבעים. בהמשך לסיכום מיום 21.12.92, אישרו ביום 28.12.92 הגורמים המוסמכים של הנתבע במחוז ירושלים את עסקת הקצאת שני המגרשים לתובעים, וזאת על-רקע הצהרתו האמורה של ויזל. בטופס סיכום עסקת ההקצאה צויין, כי העסקה מאושרת כמקרה חריג לאור בקשת ראש המועצה, וכי שני המגרשים יוקצו לתובעים "מתוך כוונה לאחדם בהליך סטטוטורי" (ת/28 סעיף 3.7). 12. ביום 11.1.93, כשלושה שבועות לאחר שהודע לתובעים על הסיכום מיום 21.12.92, הודיע בא-כוחם בכתב לנתבעות, כי הואיל ועד למועד זה טרם נחתם בינם לבין הנתבע הסכם פיתוח, הם מודיעים על ביטול ההתקשרות החוזית עם הנתבעות מס' 3 ו-4 ודורשים לפצותם ולהשיב להם את הכספים ששולמו על-ידם (ת/22). בשולי המכתב העיר ב"כ התובעים, כי הוא סבור שניתן להסדיר את העניין מחוץ לכותלי בית המשפט. באותו מועד, 11.1.93, שלחה התובעת מכתב לויזל, שבו התלוננה על כך שטרם זומנה על-ידי הנתבע לחתום על חוזה פיתוח, וביקשה לזרז ההליכים שיאפשרו לה להתחיל בבנייה. הלכה למעשה חזרו בהם התובעים מהודעת הביטול, אם כי אין על כך תיעוד בכתב. 13. ביום 17.1.93 אישרה ההנהלה המורחבת של הנתבע את עסקת הקצאת שני המגרשים לתובעים (נ/3), וזאת בהמשך לסיכום העסקה מיום 28.12.92 (ת/28). לאחר חלוף כשבועיים, ביום 4.2.93, נחתם הסכם הפיתוח בין התובעים לנתבע (ת/25), ובסמוך לאחר מכן החלו הנתבעים לבנות את ביתם. אישור הנתבע לעסקה נתקבל, אפוא, כחודש וחצי לאחר פנייתה הראשונה של התובעת למר פינצי, ובפרק זמן של כשלושה שבועות נוספים אושרה כאמור ההקצאה על-ידי ההנהלה המורחבת של הנתבע. מעדותו של פינצי נמצאנו למדים, כי בדרך כלל נמשך שלב החתימה על הסכם הפיתוח על-פני חודשיים-שלושה (עמ' 28); ומכאן - שבענייננו לא עלה פרק זמן זה על המקובל. מהעדויות עולה, כי התובעים הנם היחידים בפרוייקט שהוקצו להם שני מגרשים על שם של אותו משתכן להקמת בית מגורים אחד אגב איחוד החלקות, וכל זאת במחיר של מגרש אחד; וכי הנתבע הסכים בעניינם בלבד - לפנים משורת הדין לאור בקשת הנתבעות - לסטות ממדיניותו שלא לאשר הקצאה כאמור. לא נתחוור, מהראיות או מטיעוני הצדדים, אם היתה החלטה מתקנת של הוועדה המחוזית, בעקבות טיעוני נציגי הנתבע בדבר הפגמים שנפלו בהחלטות ועדות התכנון בכל הנוגע לאיחוד החלקות. לאחר השלמת הבנייה עתרו התובעים בתובענה זו לפיצויים, בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מעיכוב מועד תחילת הבנייה. עילת התביעה נגד הנתבעות מס' 2 ו-3 14. בכתב התביעה השתיתו התובעים את עילת התביעה נגד הנתבעים מס' 2 ו-3 על עוולות הרשלנות והתרמית, לפי סעיפים 35 ו-56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואת פרטי הרשלנות הנטענים הם מנו בסעיף 34 לכתב התביעה המתוקן בסעיפי משנה א', ב' ו-ג'. בסעיפים אלו טענו התובעים לרשלנות הנתבעות מס' 2 ו-3 בהציגן מצג מטעה לתובעים, לפיו לא תהיה מניעה לאחד את המגרשים, מבלי שבדקו מראש את עמדת הנתבע בעניין זה. הם הוסיפו וטענו, כי "מצג השווא... גרם לתובעים להאמין כי רשיונות הבנייה יתקבלו כולם ללא כל בעיות מיוחדות" (סעיף 34 ג'). 15. בסיכומיהם בכתב זנחו התובעים את הטיעון בעניין התרמית, ואת עילת התביעה נגד הנתבעות מס' 2 ו-3 ביססו על עוולת הרשלנות בלבד. טענת הרשלנות שהועלתה בסיכומים היתה שונה מזו שצוינה בסעיף 34 לכתב התביעה המתוקן, והתיחסה אך למצג מטעה שלפיו הבנייה תחל עוד במחצית שנת 1992. כאמור, טיעון זה לא בא זכרו בכתב התביעה. לאחר שסקרו בקצרה את העדויות בעניין המועד המיועד לתחילת הבנייה (פיסקאות 15-21), התייחסו התובעים בסיכומיהם בלקוניות יתירה לעילת התביעה, מבלי לאזכר את יסודות עןןלת הרשלנות ויישומן על המקרה הנדון (קרי - חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, הפרת החובה, והקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי שבין הפרת החובה לבין הנזק), וממילא מבלי להתייחס לשאלת חובת הזהירות של הנתבעת מס' 2 אשר לא היתה צד להתקשרות החוזית. כל שנאמר בסיכומים בעניין עילת התביעה נגד הנתבעות מס' 2 ו-3 הסתכם במשפט אחד, שבו נטען כי הנתבעות יצרו לפני התובעים מתוך חוסר זהירות מצג "בלתי נכון" (כלשונם) שלפיו הבנייה תחל לפני חודש יוני 1992, וכי כתוצאה ממצג מוטעה זה שינו התובעים מצבם לרעה (ראו: פיסקה 22 לסיכומים; וכן משפט הסיכום בעניין החבות בסיפא לפיסקה 49 ). 16. הטיעון העובדתי העומד בבסיס הרשלנות המיוחסת לנתבעות - הבטחת מי מהן כי הבנייה תחל עד לחודש יוני 1992 - לא הוכח על-ידי התובעים. יתירה מכך: ממכלול הראיות עולה, כי לא נאמר לתובעים על-ידי הנתבעות מס' 2 ו-3 שניתן יהיה להתחיל בבנייה בחודש יוני 1992 או בסמוך לכך. בחוזה שחתמו התובעים עם הנתבעת מס' 3 ביום 13.2.92 בעניין המגרש המקורי מס' 124 (ת/3) לא אוזכר מועד לתחילת הבנייה, ורק צויין בו כי "בתוך 9 חודשים ... תהא למתיישבים גישה למגרש לצורך התחלת ביצוע עבודות הבנייה". גם התובעת לא העידה, כי בתקופה זו או במהלך חודש מרס 1992 - עת סוכמה בינה לבין הנתבעות מס' 3 ו-4 עסקת המרת מגרש 124 במגרשים 156 ו-157 שיאוחדו לשם הקמת בניין אחד - נאמר לה על-ידי מי מנציגי הנתבעות שניתן יהיה להתחיל בבנייה כבר בחודש יוני 1992. זאת ועוד: במפגש שקיימו התובעת והאדריכל מטעמה ביום 27.3.92 עם מר ליפה (שצויין בסעיף 6 לעיל), היה ברור לכול שהשינוי בעסקה - לעומת העסקה המקורית - מצריך הליכים תכנוניים מיוחדים בוועדות התכנון, כשבאותו השלב לא נשללה האפשרות שיהיה גם צורך בתיקון הת.ב.ע (ת/4 סעיף 4 ). תיקון ת.ב.ע - שאמנם לא נזקקו לו בסופו של דבר בענייננו - הוא הליך שעל-פי העדויות נמשך בין חצי שנה לשנה (עמ' 50). בלתי סביר על כן שמאן דהוא התחייב באותו מעמד או בסמוך לכך על קבלת היתר בנייה תוך פחות מחודשיים. מכל מקום, התובעת שכרה שירותיו של אדריכל שאף התלווה אליה לדיון האמור, ואין לה אלא להלין על עצמה משנמנעה לברר עמו את משך ההליכים המתוכננים ("לא הסביר לי, ולא שאלתי" - עדותה בעמ' 19 ש' 10). לא זו אף זו: הסיכום בת/4 שלפיו יכין האדריכל מטעם התובעים לא יאוחר מסוף חודש מאי "סקיצה ראשונית של התכנית ומיקומה על-גבי המגרש", לא מתיישבת אף היא עם התחייבות כי ניתן יהיה להתחיל לבנות את הבית בחודש יוני; שכן בין הגשת הסקיצה הראשונית לבין ביצוע העבודות היה צורך בהכנת תוכניות מפורטות, בפרסום תכנית האיחוד, בדיונים בוועדה המקומית והמחוזית ובמתן היתר בנייה. 17. התובעת מסרה בעדותה גירסאות שונות וכלליות על המועד שבו נאמר לה על-ידי נציגי הנתבעות, כי תוכל להתחיל לבנות את הבית בחודש יוני; ומכל מקום, היא לא טענה כי הדבר נאמר בעת ההתקשרות החוזית או בסמוך לכך. בחקירתה הראשית העידה התובעת, כי לאחר שהאדריכל מטעמה הגיש בחודש מאי 1992 את התכניות שנתבקש להכין, הוגשה בקשה לאיחוד החלקות לוועדה המקומית, ולאחר פרק זמן הודיעו לה ויזל או ליפה או שניהם כי הבקשה אושרה בוועדה המקומית, ואמרו "שאישרו... את זה עם כל הלחץ ...(ו)שהכול ייגמר תוך חודש חודשיים" (עמ' 3). בהתבטאות נטענת זו על-ידי ויזל או ליפה - "הכל ייגמר תוך חודשיים" - אין משום התחייבות של מי מהנתבעות לתובעים כי יוכלו להתחיל לבנות את ביתם בחודש יוני 1992, ובפרט כשהדברים המיוחסים לשניים נאמרו על-פי גירסת התובעת לאחר החלטת הוועדה המקומית, דהיינו - לאחר חודש יולי או ספטמבר 1992. בחקירתה הראשית (ולא בחקירה הנגדית כפי שציין בטעות ב"כ התובעים בסיכומיו בפיסקאות 16 ו-17) נשאלה התובעת על-ידי בא-כוחה "אמרו לך מתי העניין יסתיים ומתי תוכלי לקבל היתר בנייה?", והשיבה: "היה מדובר שאני מתחילה לבנות. אמנון ליפא ומאיר ויזל דיברו על זה שאני מתחילה לבנות באמצע 92. היה גם עניינם. זה לא היה בשבילי, הם לא דאגו לי, זה היה חשוב להם". (עמ' 5). היא לא ציינה מתי התנהלה שיחה זו. בהמשך חקירתה הראשית נשאלה התובעת על-ידי בא-כוחה פעם נוספת את השאלה המרכזית לעניין עילת התביעה - "מה הבטיחו לך ומי הבטיח לך לגבי מתי תוכלי לבנות?", אגב שימוש במונח "הבטחה", והשיבה: "ת: במשרד של מאיר ויזל שהיה מנהל של החברה לפיתוח, ישבתי עם אמנון ליפה וכמה נציגים, שפעם אחת אפילו אברהם פינצי היה שם ממנהל מקרקעי ישראל, וכל מי שישב בחדר הזה אמר שלא תהיה שום מניעה שאני אתחיל לבנות בתוך חודש חודשיים. ש: חודש חודשיים ממתי? ת: מאותה ישיבה, אני חושבת שזה היה באפריל". (עמ' 6). כאשר נשאלה התובעת בחקירה הנגדית, על פרטי המטלות שהוטלו על הצדדים בסיכום ת/4 מיום 27.3.92 ומשמעותן לעניין מועד הבנייה הנטען, הגיבה: "אל תשאל אותי, אני לא יודעת. זה מה שהם הבטיחו לי. הם הבטיחו לי לעשות את כל התהליכים של איחוד חלקות, ועד חודש מאי יוני אני כבר בונה. ש: מי זה הם? ת: מאיר ויזל ואמנון ליפה". (עמ' 16). 18. חרף העובדה שעילת התביעה הנזיקית מבוססת על הבטחות שניתנו לתובעת, על-פי טענתה, על-ידי ליפה וויזל, ולמרות שהשניים הוזמנו לעדות מטעמה, הם לא נשאלו כלל בחקירתם הראשית על-ידי ב"כ התובעים בדבר ההבטחות והמצגים הנטענים באשר למועד תחילת עבודות הבנייה. ליפה טען בחקירתו הנגדית, כי אמנם קיווה שהליכי איחוד המגרשים ימשכו זמן קצר, אך לא התחייב לפני התובעים כי ההליכים יסתיימו בפרק זמן מסוים (עמ' 40). גם ויזל הכחיש בחקירתו הנגדית, כי הבטיח לתובעים שהליכי האיחוד והרישוי יארכו כחודשיים ושבתום פרק זמן זה יוכלו להתחיל לבנות את ביתם (עמ' 50). 19. התרשמותי מהעדויות הינה, כי הנציגים מטעם הנתבעות - ויזל וליפה - לא התחייבו לפני התובעים כי יתאפשר להם להתחיל לבנות את ביתם בחודש יוני 1992. מסקנה זו נתמכת כאמור גם במסמכים שצויינו לעיל, ובפרק הזמן המקובל שבו נמשכים הליכי תכנון ורישוי כמו הנדונים, לרבות הליך של איחוד חלקות, והפרוצדורה לקבלת הסכמת מינהל מקרקעי ישראל, שנמשכת - על-פי העדויות (עמ' 28, 51) - כחודשיים שלושה. מהראיות עולה, כי כל המעורבים קיוו שההליכים יימשכו זמן מועט ככל שניתן, אולם לא ניתנה לתובעים כל הבטחה בקשר לכך. עוד עולה מהראיות, כי גם התובעת היתה מודעת לכך שההליכים ברשויות עלולים להמשך זמן לא קצר, ועל כן גם לא באה בטרוניות בדבר שיהוי בהליכים מאז הישיבה מיום 27.3.92 ועד למועד אישור הוועדה המחוזית את איחוד החלקות בסוף חודש אוקטובר 1992. את תלונתה הראשונה בעניין עיכוב בהליכים העלתה התובעת ביום 11.11.92, לאחר ששמעה מפי פינצי כי הנתבע מתנגד לאיחוד המגרשים. למעלה מן הצורך יאמר, כי לא הוכח קשר סיבתי בין מצג השווא שנטען בכתב התביעה (ושנזנח בסיכומים) - לפיו נאמר לתובעים שלא תהיה מניעה לאחד את המגרשים מבלי שנתבקשה מבעוד מועד הסכמת הנתבע לכך - לבין הנזק הנטען. כאמור, הליך של קבלת אישור הנתבע לחתימת הסכם פיתוח נמשך על-פי המקובל כחודשיים-שלושה, ובענייננו נחתם בסופו של דבר הסכם הפיתוח כשלושה חודשים לאחר שהתובעת התייצבה לראשונה במשרדי הנתבע. אמנם, התנגדותו הראשונית של הנתבע לאישור העסקה עיכבה את הליכי האישור במשך כחודש; ואולם, בעקבות מעורבות פעילה של ויזל, נחתם בסופו של דבר חוזה הפיתוח בפרק הזמן הרגיל שבו היה אמור להחתם, גם לולי ההתנגדות הראשונית של הנתבע. 20. סיכומם של דברים: הנתבעות מס' 2 ו-3 לא הציגו לפני התובעים מצג מטעה בעניין מועד תחילת הבנייה, ועל כן נשמט הבסיס העובדתי שעמד ביסוד עילת הנזיקין, כפי שהוצגה בסיכומי התובעים. התובעים לא ציינו בסיכומיהם על מה מושתתת עילת התביעה הנזיקית כנגד הנתבעת מס' 2 - שלא היתה צד לחוזים עמם, וממילא לא ציינו מה מקור חובת הזהירות של נתבעת זו כלפיהם. גם מטעם זה יש לדחות התביעה נגד הנתבעת מס' 2. אשר על כן, לא הוכחה עילת התביעה כנגד הנתבעות מס' 2 ו-3. עילת התביעה נגד הנתבע 21. עילת התביעה כנגד הנתבע הנה אף היא - כמו בעניינן של יתר הנתבעות - עוולת הרשלנות בנזיקין. התובעים גורסים, כי משנכחו נציגי הנתבע בעת קבלת ההחלטות בוועדה המקומית ובוועדה המחוזית, היה מנוע הנתבע להתנגד לאיחוד החלקות, שכן יצר מצג לפיו יאשר את האיחוד, והיה עליו לאשר אפוא את העסקה ללא דיחוי. הם טוענים, כי סירובו של הנתבע בשלב הראשון לאשר את העסקה נעשה שלא בתום לב, והסב להם הוצאות משפטיות, שכן נאלצו לשכור שירותיו של עורך-דין, שפנה בכתב לנתבע והכין טיוטת עתירה לבג"צ. 22. הנתבע טוען בסיכומיו, כי התובעים והנתבעות מס' 2-4 לא הביאו לידיעתו את תכניתם לאיחוד החלקות, וכי התנגדותו לעסקה נבעה ממדיניותו האורבנית מזה שנים לשיווק מגרשים קטנים ביישובים, על-מנת להגדיל את מספר התושבים במקום. באשר לנוכחותו של פינצי בוועדה המקומית, הפנה הנתבע בסיכומיו להסבריו של פינצי בעדותו שהובאו ברקע העובדתי לעיל (סעיף 10 סיפא), והוסיף וטען כי מעמדו של פינצי בוועדה היה של משקיף בלבד. גם נוכחותו של נציג הנתבע, מר המרמן, בעת הדיון בוועדה המחוזית אינו מצביע, לטענת הנתבע, על הסכמה למהלך התכנוני של איחוד החלקות. הנתבע מוסיף וגורס, כי הליך איחוד המגרשים בוועדות נעשה באופן שגוי ובלתי חוקי, מהטעמים שהובאו במכתבו של פינצי אשר בוארו בסעיף 10 לעיל. עוד טוען הנתבע בסיכומיו, כי בסופו של דבר נאות, לפנים משורת הדין וכמקרה יוצא דופן וחד-פעמי, לאשר את הליך איחוד החלקות, וזאת בעקבות פניות הנתבעים מס' 2 ו-3. הוא גם גורס, כי לא נגרם עיכוב בחתימת הסכם הפיתוח עמו, שכן פרק הזמן שחלף מאז פנתה אליו התובעת לראשונה ועד לחתימת הסכם הפיתוח הנו פרק הזמן הסביר והמקובל לטיפול הפרוצדורלי ולקבלת ההחלטות הנדרשות אצל הגורמים המוסמכים של הנתבע. לגירסת הנתבע, אם נגרמו לתובעים נזקים, הרי שהדבר נובע מהתרשלותם, בכך שלא פנו אליו מבעוד לקבלת הסכמתו לאיחוד החלקות. יצוין, כי הן התובעים והן הנתבע לא התייחסו בסיכומיהם ליסודות עוולת הרשלנות ולישומן על המקרה הנדון, ובין השאר לשאלת חובת הזהירות והפרתה. 23. בנסיבותיו של המקרה הנדון, לא הוכח כי קמה חובת זהירות לנתבע כלפי התובעים בעניין עמדתו באשר להליך איחוד החלקות, הואיל והתובעים והנתבעות מס' 2-4 לא טרחו להביא לפניו את הבקשה לאיחוד, והיות שנוכחותו של נציג הנתבע בוועדה היתה במעמד של משקיף בלבד. מכל מקום, אף אם היתה חובת זהירות ,היא לא הופרה, שכן מהיימנה עליי גירסתו של פינצי, כי לא נתן הסכמתו לבקשה. הגירסה מתיישבת עם מדיניות הנתבע, ואף עם תוכן ההחלטה - שבה צויין בין השאר כי נדרשת "חתימת המינהל". סבורני, כי התנגדותם של פינצי ואדרי בשם הנתבע לאשר את הליך איחוד החלקות היתה עניינית וראויה, לאור מדיניות הנתבע והפגמים שנפלו בהחלטות הוועדות - כמבואר לעיל. הנתבע לא התרשל כלל ועיקר כלפי התובעים, ויתירה מכך - כחודש לאחר הפנייה אליו הוא נקט בעניינם יחס מועדף בהסכימו להקנות להם, ולהם בלבד, שני מגרשים להקמת בניין אחד. מכל מקום, כפי שכבר צויין בעניינן של הנתבעות מס' 2 ו-3, בסופו של דבר חתימת הנתבע על הסכם הפיתוח נעשתה בפרק הזמן המקובל והנהוג. לפיכך, לא הוכחה עילת התביעה בעניינו של הנתבע. הנזקים - שלא הוכחו 24. לאור מסקנתי, בדבר אי הוכחת עילת התביעה, מתייתר הצורך לדון בשאלת שיעור הנזק; אך למעלה מן הצורך אציין, כי מרביתם המכריע של ראשי הנזק הנתבעים לא הוכחו. הנזק הנתבע בסך של 35,000 ₪ (כערכו בשנת 1992) בשל החלפת הקבלן - לא הוכח כלל ועיקר. עדותו של התובע - על השוואת הצעת מחיר שנתן הקבלן הראשון לבין המחיר ששולם בפועל לקבלן השני - אינה מהווה ראיה לנזק שמקורו בעיכוב הבנייה. שוני בהצעות מחיר אינו מעיד על נזק בקבלת ההצעה היקרה יותר, ובפרט כשהתובעים נמנעו מלהגיש כראיות את ההסכמים עם הקבלנים , ומנעו אפוא את האפשרות לבחון מה התחייב כל קבלן לבצע לפי כל הסכם, מהם המועדים שבהם נחתמו ההסכמים ומהי תקופת הבנייה. גם הנזק הנטען בסכום של 60,000 ₪ (כערכו בעת הגשת התובענה) בגין עליית שער הדולר ומחירי הבנייה - לא הוכח, שכן התובעים לא פרטו את התשלומים ונמנעו מלהמציא ראיות או נתונים על שער הדולר. ראש הנזק של דמי שכירות בסך 3,500 ₪ - למגורים בבית האבות שאותו ניהלו התובעים בתקופת העיכוב הנטענת - לא הוכח אף הוא, שכן התובעים לא טרחו להביא לבית המשפט בשתי הישיבות שבהן העידו את חוזה השכירות והקבלות, למרות שטענו כי המסמכים מצויים בביתם. ההוצאה הנתבעת בסך 5,000 ₪ עבור תוספת שכר לאדריכל - לא הוכחה בהקשר הנטען של העיכוב בבנייה, שכן התובעים נמנעו מלזמן את האדריכל למתן עדות, ואף לא טרחו להמציא אישור בכתב או קבלה. בעניין כל ראשי הנזק האמורים, יצויין כי הימנעות התובעים מהבאת הראיות הנזכרות פועלת לחובתם, ומקימה חזקה שלו היו מובאות - לא היו תומכות בגירסתם. נוכח מסקנתי, כי לא הוכחה חבות הנתבעים, לא אתייחס לשני ראשי הנזק הנוספים - עגמת נפש ותשלום שכר-טרחת עו"ד בגין הפניות לנתבעים. סוף דבר 25'. על יסוד האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים מס' 1, 2, ו-3. בהתחשב במכלול הנסיבות ישלמו התובעים שכ"ט עו"ד כדלקמן: לנתבע מס' 1 - 8000 ₪ בתוספת מע"מ, ולנתבעים מס' 2 ו-3 - סך כולל של 8000 ₪ בצירוף מע"מ. בסכומים אלו נכללו גם ההוצאות בבש"א 3778/00. בניהפיצוייםעבודות בניה