פסק דין 1. עניין לנו בתביעה לפינוי הנתבע מבית עסק הנמצא בקומת הקרקע של בניין [להלן: "הבניין"] ברחוב בובר 20 פינת רחוב שטינשניידר תל אביב, הידוע כגוש 6133 חלקה 597 [להלן: "החנות"], ולהחזרתה לתובע כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ מטעם הנתבע. כמו כן ביקש התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 3,429.- ש"ח בגין אי תשלום דמי שכירות מיום 01.07.94 ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. הנתבע מחזיק בחנות כדייר מוגן משנת 1990 עפ"י חוזה שנחתם בינו ובין הבעלים הקודמים של החנות [צורף כנספח ג' לכתב התביעה], ועפ"י פסק דין הצהרתי בת.א. 69260/94 שניתן ביום 06.08.95 על ידי כבוד השופטת גרסטל [עותק פסק הדין צורף כנספח ב' לנ5/]. ב. ביום 02.02.1992 מינה בית המשפט המחוזי בה.פ 1433/91 את התובע ככונס נכסים על כל זכויות הבעלים הקודמים של החנות, מר יוסף יום - טוב וגברת מרים יום-טוב [עותק פסיקתא צורף נספח א'1 לת1/]. כמו כן מונה התובע על פי צו מינוי של ראש ההוצל"פ ככונס נכסים למכירת החנות. 3. המחלוקת המשפטית: טיעוני התובע: א. הנתבע לא שילם לתובע ככונס הנכסים על זכות הבעלים בנכס, דמי שכירות בגין החנות במשך 4 שנים, מיום 01.07.94 ועד 31.05.98 ובתוספת ריבית והצמדה סך של 3,429.- ש"ח. ב. ביום 10.05.98 שילם הנתבע לתובע סך של 1,560.- ש"ח עבור התקופה החל מיום 01.07.98 ועד ליום 01.07.2000. התובע קיבל הסכום הנ"ל מידי הנתבע, תוך מחאה ומבלי לפגוע בזכויותיו, אלא על מנת להקטין את נזקו ככונס נכסים על זכויות הבעלים בנכס. ג. הנתבע הורשע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בשני פסקי דין בשל ביצוע עבירות על פי חוק התכנון והבנייה בגין שימושים חורגים ובנייה בלתי חוקית בחנות, ללא היתרים כדין. בגזרי הדין הנ"ל [נספחים ו3/, ו4/ לת1/], הוצאו נגד הנתבע צו הריסה וצו אישור שימוש חורג, אך למרות כניסתם לתוקף, לא בוצעו על ידי הנתבע עד עצם היום הזה. ד. הבנייה הבלתי חוקית והשימוש החורג הבלתי חוקי המתמשך, מהווים פגיעה מתמשכת בזכויות הבעלים בחנות. כתוצאה מכך נגרם נזק לרוכשי הבניין, שהתבטא באי הגשת היתרים כדין לבניין, לרבות תעודת גמר, על מנת למסור החזקה בחנות נוספת בבניין. ה. השימוש הבלתי חוקי בחנות, גורם לתובע נזק בכך שאיננו יכול להשתחרר מתפקידו ככונס נכסים על ידי צו המינוי של בית המשפט המחוזי המחייב להוציא תעודת גמר לבניין, וכן לאור העובדה שלרוכשי הזכויות מהתובע יש טענות כלפיו בתוקף תפקידו ככונס נכסים, בשל חריגת הבנייה בחנות ותוצאותיה. ו. השימוש הבלתי חוקי המתמשך על ידי הנתבע בחנות מהווה שימוש במושכר למטרה בלתי חוקית. עילת פינוי לפי סעיף 131[4] לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב1972-, [להלן: "החוק"]. טיעוני הנתבע: א. הנתבע לא הודה כי לא שילם לבעלי הבית הקודמים את דמי השכירות, וכי לא נותר חייב מאומה על חשבון דמי השכירות. ב. לחילופין, הנתבע איננו חייב לשלם דמי שכירות לתובע, ומעולם לא נדרש לעשות כן. למרות זאת וכדי למנוע טענות בעתיד, הנתבע שילם לתובע את הסך של 1,560.- ש"ח. ג. בית המשפט לעניינים מקומיים נתן לנתבע ארכה להגשת היתר. ד. לחילופין יש ליתן לנתבע סעד מן הצדק שימנע את פינויו מהחנות. 4. המסכת הדיונית: כבוד השופט קרניאלי החל בשמיעת תיק זה. ביום 24.06.98 החלפתי את כבוד השופט קרניאלי כשופט בתיק זה. בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: העיד התובע עת1/, עו"ד שלמה ובר, אשר נחקר על תצהירו ת1/. הוגשו מסמכים שונים ת2/, החלטות ועדה מקומית ת3/, ת4/, בקשה ליו"ר הוצל"פ ת5/, והעתק פרוטוקול של בית המשפט לעניינים מקומיים ת6/. מטעם הנתבע: הוגשו מכתב התובע נ1/, פרוטוקול הועדה המקומית נ2/, מכתב נ3/, תצהיר התובע נ4/. העיד הנתבע עה1/, מר ציון ירושלמי, אשר נחקר על תצהירו נ5/, וכן הוגש כתב הגנה של הנתבע בת.א. 1832/00, נ6/. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות , וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות. להלן נימוקי למסקנתי זו: 6. עילת פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות: א. סעיף 131[1] לחוק קובע כהאי לישנא: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: [1] הדייר לא המשיך בתשלום דמי שכירות המגיעים ממנו." ב. לעניין זה הלכה היא כי: "עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע. מצב דברים זה, של ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, הוא תנאי בל יעבור להעמדתה של עילה לפי סעיף 131[1]... כדי שתגובש עילת פינוי לפי סעיף 131[1] לחוק צריך להיווצר מצב עובדתי שבו מתקיים ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים...". [ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, הוצאת פרלשטיין - גינוסר, עמ' 9 [להלן: "בר-אופיר"]. 7. דיון ומסקנות: טוען התובע כי הנתבע לא שילם לו דמי שכירות במהלך התקופה שבין 01.07.94 ועד ליום הגשת כתב התביעה המתוקן 26.11.98. ברם, מעיון בנספח ח' לתצהיר הנתבע נ5/, הוכח לי כי הנתבע שילם דמי שכירות בסך של 3,000.- ש"ח ביום 05.03.95, בגין התקופה שבין 05.07.94 לבין 30.06.98. מצאתי את עדותו של הנתבע אמינה עלי בנקודה זו, כך העיד הנתבע בחקירתו הנגדית: "יש קבלה ששילמתי במרץ 95. ש. בפברואר אתה העדת בבית המשפט כי לא שילמת מיולי 94? ת. לא זוכר תאריך מדוייק משנת 94, אני מעיין בפרוטוקול של השופטת גרסטל שאתה מציג בפני, לא שילמתי כי הוא היה חייב לי כסף. יום טוב היה חייב לי כסף. היה מגיע לי כסף פרטי. ש. למה אתה מציג חודש לאחר מכן קבלה כי יום טוב חתם לך כי הוא קיבל כסף? ת. ב- 05.03 שילמתי לו אחורנית. ש. כמה אחורה? ת. יש שנה אחת שהוא היה חייב לי כסף. אני לא שילמתי לו על שנת 91, אני שילמתי לו על שנת 95. ש. זו הקבלה? ת. כן". [פרוטוקול עמ' 40]. מלבד זאת אף אין חולק כי התובע גבה מהנתבע דמי שכירות מבלי לפגוע בזכויות, בגין התקופה שבין 01.07.98 לבין 01.07.2000. בהמשך עדותו של הנתבע, מודה הוא כי החל מיולי 2000 אינו משלם דמי שכירות, אך אין לכך כל נפקות לעניין, שכן הסעדים התגבשו ביום הגשת כתב התביעה המתוקן, קרי 26.11.98. מנגד, התובע לא הביא בפני כל ראייה כי פנה בדרישה לנתבע בשנים 1994 - 1997, כי ישלם לו את דמי השכירות, ויש בכך כדי "הצבת מכשול לעיוור". לא מצאתי דופי בכך שהנתבע, בהתאם לנסיבות של מינוי התובע ככונס נכסים של בעלי החנות, שילם לזוג יום טוב את דמי השכירות, כאשר לא הוכח לי כאמור כי התובע פנה אליו בדרישה כלשהי. מן המקובץ עולה כי לא הוכח בפני ניתוק בהמשכיות תשלומי דמי השכירות, ודין עילת פינוי זו להדחות. 8. עילת פינוי בגין שימוש במושכר לצורך מטרה בלתי חוקית: כך קובע סע' 131[4], לחוק: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם מבלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: ... [4] הדייר , או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית; אולם שימוש במושכר ללא רשיון הדרוש לכך על פי דין אין בו, כשלעצמו, משום שימוש למטרה בלתי חוקית". טוען התובע כי הנתבע הורשע בת.פ. 2/95, 3/95 (העתקי גזרי הדין צורפו כנספחים ו' 3 ו- 4 לת1/). מעיון בגזרי הדין הנ"ל, שוכנעתי כי הנתבע הורשע בעבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר, ושימוש חורג. בגזרי הדין נקבע כי הנתבע הסיר סורגים, סגר פתח במסגרות אלומיניום וויטרינות זכוכית, והקים גלריה בתוך החנות ללא היתר. לדידו של ב"כ התובע יש בהרשעת הנתבע בעבירות על חוק התכנון והבנייה כדי להוות עילת פינוי בגין שימוש במושכר לצורך מטרה בלתי חוקית. נשאלת השאלה האם לענייננו זה מהווה עילת פינוי לפי חוק הגנת הדייר? הלכה מכבר היא כי: "סעיף 131 [4] לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] קובע כי שימוש במושכר מוגן ללא רשיון הדרוש לכך על פי דין אין בו, כשלעצמו, משום שימוש למטרה בלתי חוקית. הוראה זו באה לצמצם את עילות הפינוי העומדות לבעל הבית, אך אין בה היתר להפרה של ניהול עסק המהווה שימוש חורג בדירה ללא היתר כדין. כלומר: קיומה של ההוראה האמורה בחוק הגנת הדייר איננה מגוננת על הדייר בפני עבירה שהוא עובר על דיני התכנון והבנייה או על כל דין אחר... הסעיף האמור פועל ביחסים המשפטיים שבין בעל הבית לבין הדייר בלבד ואין לו תוקף ביחסים שבין הדייר לבין הרשות המוסמכת הממונה על רישוי עסקים על פי דין. שינוי בתוכנית בניין עיר אינו מהווה עילת פינוי לפי החוק. לכל היותר יש בכך משום שימוש במושכר בלא רשיון הדרוש לכך על פי הדין: אולם אין בכך כדי להוות שימוש למטרה בלתי חוקית כמשמעות הדבר בסעיף 131[4] לחוק...". [הדגשות שלי א.ג., בר-אופיר לעיל ע"מ 81, 82]. מסקנה: על אף הרשעת הנתבע בעבירות על פי חוק התכנון והבנייה בגין שימוש חורג וביצוע עבודות בניה ללא היתר, אין בהרשעתו של הנתבע כדי להשפיע במישור היחסים שבין בעל הבית לדייר, ובעל הבית לא יוכל להבנות מכך. לפיכך דין עילת פינוי בגין שימוש במושכר לצורך מטרה בלתי חוקית להדחות. יתרה מזאת, שינויים או תוספות במושכר אינן כשלעצמן עילת פינוי על פי חוק הגנת הדייר , ולעניין ביצוע שינויים במושכר אין עילה בכתב התביעה המבוססת על חוזה השכירות של הנתבע. 9. התביעה הכספית: כאמור תבע התובע בכתב תביעתו המתוקן סך של 3,429.- ש"ח בגין אי תשלום דמי שכירות מיום 01.07.94 ועד ליום הגשת כתב התביעה המתוקן. ברם, משהוכח לי כי הנתבע שילם את דמי השכירות לזוג יום- טוב, משלא הוכח לי כי התובע פנה בדרישה לנתבע כי דמי השכירות ישולמו במישרין לידי התובע, הרי שאין לתובע להלין אלא על עצמו, או לחילופין על בני הזוג יום-טוב, אשר התובע מונה ככונס נכסים על זכויותיהם. משכך קבעתי, הרי שדין התביעה הכספית להדחות. 10. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה. ב. אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק בסך כולל של 10,000.- ש"ח. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כתב תביעהמסמכיםפינוי