פסק דין זוהי תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין, שנערך, לטענת התובעים, בינם ובין הנתבעים. התובע 1 הוא איש עסקים בתחום עסקי הנדל"ן, ועורך דין בהכשרתו. התובעת 2 היא אשתו. הנתבעים הם בעלי הזכויות בנחלה הידועה כמשק מס' 19 במושב בית זית, הכולל מגרש ומספר מבנים. הנתבעים מתגוררים במשק יחד עם בנותיהן הנשואות ומשפחותיהן. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בענייננו היא האם נכרת בין הצדדים הסכם מחייב להעברת הזכויות במשק הנ"ל. רקע עובדתי בעקבות חובות של עשרות אלפי שקלים, אליהם נקלעו הנתבעים, שקלו אלה למכור את זכויותיהם במשק. הנתבע פנה למתווך מר עובד שליבו, שהינו גם חבר במושב בית זית, וביקש כי הלה יציע לו קונים למשק במחיר של 600,000$. במקביל פנה אליו התובע בבקשה כי יסייע לו ברכישת משק במושב בית זית. במהלך מאי 1993 תיווך שליבו במו"מ שהתנהל בין הנתבעים ובין התובע בנוגע למכירת המשק הנ"ל. שליבו, שהיה מודע לחובותיהם הכספיים של הנתבעים סבר כי לתובע סיכוי גבוה יותר לקנות את המשק לאור זאת, וכך גם ציין בפניו (ר' סעיף 23 לתצהירו מיום 19.3.98). במסגרת אותו מו"מ הגיעו הצדדים להבנה עקרונית (אליבא דנתבעים) או להסכם מחייב (אליבא דתובע) כי הזכויות במשק ימכרו לתובעים תמורת סכום של 525,000$. סכום זה אמור היה להיות מחולק לשניים. על עצם החלוקה אין מחלוקת, המחלוקת נוגעת למהות החלוקה. בעוד התובע טוען כי הסכום חולק כך ש370,000-$ אמורים היו להשתלם נטו לנתבעים וסכום של 155,000$ נועד לתשלום מסים, טוענים הנתבעים כי התובע והמתווך שכנעו אותם לרשום מחיר חוזי נמוך יותר בסך של 370,000$, כאשר סכום של 155,000$ אמור היה להשתלם במעמד החתימה על ההסכם בעתיד "מתחת לשולחן", וזאת במטרה להגדיל את הרווח מן העסקה, ולהונות את שלטונות המס. אין מחלוקת כי לא נחתם בין הצדדים הסכם בכתב. באותה עת חששו הנתבעים כי חתימה על מסמך בכתב עלולה לחבל בסיכויי בתם לקבל זכויות הרחבה במושב, זכויות אלו היו מותנות בכך כי לא יועברו זכויות ההורים הנתבעים לצד שלישי. הסכם בכתב אמור היה להיחתם בין הצדדים לאחר אישור זכויות ההרחבה של הבת. ההנחה שעמדה לנגד עיני הצדדים היתה כי הליך אישור הזכויות ההרחבה יארך חודשים אחדים בלבד (ר' עדות התובע בעמ' 22). אין מחלוקת כי זכויות ההרחבה אושרו רק כשנתיים לאחר מועד הסיכום, דהינו ביוני 1995. לטענת התובע, הצדדים סיכמו ביניהם את כל פרטי החוזה, לרבות תאריך מסירת החזקה, שיועד לטענתו לסוף דצמבר 1993. הנתבעים מכחישים זאת, וטוענים כי למעט שאלת המחיר, לא סוכם דבר, וזאת לאור העובדה כי, כאמור, טרם אושרו זכויות ההרחבה לבת. במהלך המו"מ, ולאור סירובם של הנתבעים לשאת בדמי התיווך, הסכים התובע לשאת בדמי התיווך של שליבו בסך של 15,000$. יצויין כי דמי התיווך טרם שולמו לשליבו וכי אין בכוונתו לגבותם אלא אם תאושר העסקה בין הצדדים (ר' עדות שליבו בעמ' 2-3). נראה שיש בעובדה זו כדי להשליך גם על עדותו של שליבו בכל הקשור לעסקה זו, שכן יש לו אינטרס ישיר בביצוע העסקה. לאחר אותו סיכום בין הצדדים העביר התובע ביום 13.5.93 המחאה בסך 50,000₪ לנתבעים. הנתבעים טענו כי תשלום זה היה נמוך מזה שהובטח להם ע"י התובע - בסך 80,000₪. כאמור, אין מחלוקת כי בין הצדדים אין ולא היה הסכם בכתב. התובע הציג טיוטת חוזה שנוסחה ע"י בא כוחו, המשקפת לטענתו את הסכמת הצדדים בע"פ, טיוטה זו הועברה באמצעות המתווך שליבו לנתבעים, אלא שהתובע לא יכול היה לומר מתי הועברה טיוטה זו בדיוק, האם בסמוך למועד הסיכום (יוני 1993), או שמא מאוחר הרבה יותר (בינואר - פברואר 1994), (ראה עדות התובע בעמ' 24). לטענת הנתבעים, משחלפה חצי שנה, מבלי שאושרו זכויות ההרחבה לבת, ולאור הפרת ההסכם ע"י התובע (אי תשלום סכום של 80,000₪) ביקשו לחזור בהם מן הסיכום. לטענתם, ביקשו להשיב לתובע את סכום הכסף שקיבלו אך זה סרב לקבלו (ר' עדות הנתבע בעמ' 46). יחד עם זאת, טענתם זו של הנתבעים אינה מתיישבת עם העובדה כי ביום 23.1.94 קיבלו הנתבעים המחאה נוספת בסך של 60,000₪ מאת התובע. לטענת התובעים, סכום זה הועבר בתגובה לדרישת הנתבעים לקבל סכום כסף נוסף. טענת הנתבעים כי סכום זה הועבר במסגרת מו"מ חדש שהתנהל בין הנתבעים והתובע למכירת מחצית הזכויות במשק, ראויה להידחות, כיוון שמו"מ כזה התנהל אמנם, אך רק כמה חודשים מאוחר יותר (ר' מכתב שנשלח ע"י הנתבעים למושב בענין זה מיום 14.7.94). המסקנה היא כי הסכום שהועבר לנתבעים בסך 110,000₪, הועבר במסגרת אותו סיכום ראשון ממאי 1993. במהלך שנת 1994 החלו, כנראה, לעלות מחירי הקרקעות בבית זית, זאת לאור תוכניות הפשרת הקרקעות שקיבלו תנופה באותה עת. לאור אותה עליית מחירים, ביקשו הנתבעים לחזור בהם מן הסיכום הראשון. בעקבות כך, התנהל בין הצדדים מו"מ נוסף ובמסגרתו הגיעו הצדדים לפשרה לפיה הנתבעים התחייבו למכור לתובעים מחצית מהמגרש בלבד, תמורת סכום של 150,000$. ההצעה לקנות מחצית המגרש הועלתה ע"י התובע (ר' תשובה 43א לשאלון, נספח ב' לתצהיר הנתבע). בעקבות הסיכום השני פנו הנתבעים ביום 14.7.94 לועד המושב בבקשה לפיצול המשק. התובעים טוענים כי הוסכם בין הצדדים שאם לא תאושר בקשת הפיצול, ישוב לתוקפו הסיכום הקודם. הנתבעים מכחישים טענה זו. יצויין כי אף הסיכום השני בין הצדדים לא נערך בכתב. התובעים הציגו טיוטת חוזה שנערכה, בקשר לסיכום זה, ע"י בא כוחם ונמסרה לנתבעים כנראה במהלך חודש אוגוסט 1994, עם זאת כאמור, טיוטה זו אינה מהווה הסכם סופי בין הצדדים. ביום 2.10.94 החליטה אסיפת המושב שלא להתיר פיצולי מגרשים. לטענת התובע, היה בהחלטה זו כדי להחזיר את הסיכום הקודם ממאי 1993 על כנו. לטענת הנתבעים ניהלו הצדדים מו"מ נוסף ובמסגרתו ביקשו הנתבעים סכום של מליון$ עבור הזכויות במשק, לטענתם, התובע הסכים לתשלום של 750,000$, אך חזר בו מהסכמתו בסופו של דבר. ביום 12.2.95 שלח התובע לנתבעים מכתב התראה ובו ביקש להשלים את הליכי המכירה לאור הסיכום הראשון. הנתבעים סרבו, אך לא השיבו את סכומי הכסף שניתנו להם. בחודש יוני 1995 אושרה סוף סוף זכות ההרחבה של הבת במושב. בעקבות זאת ביקש התובע לממש את הסיכום הראשון, אך הנתבעים סרבו לעשות כן במחיר שהוסכם. בעקבות זאת פנה התובע לבית המשפט בבקשה לצו מניעה כנגד הנתבעים, מאוחר יותר הוגשה התביעה שלפנינו. לאחר הגשת כתב התביעה וכתב ההגנה הפקידו הנתבעים בקופת בית המשפט את הסכום שקיבלו מהתובע בסך של 110,000₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. סכום זה הוחזר לתובעים. טענות הצדדים התובע טוען כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב למכר הזכויות במשק, ויש לאוכפו. על גמירת הדעת לכריתתו של הסכם מחייב מבקש התובע ללמוד מן העובדה כי הנתבעים קיבלו סכום כסף (50,000₪) ואף ביקשו מן התובע וקיבלו סכום כסף נוסף (60,000₪) במסגרת אותו הסכם. התובע טוען כי התנערותם של הנתבעים מקיום ההסכם, נובעת מעליית מחירי הקרקעות באזור, ומהווה למעשה טענת טעות בכדאיות העסקה שאיננה עילה לביטול הסכם. לחילופין, טוען התובע כי הנתבעים ניהלו עימו מו"מ שלא בתום לב, כיוון שלא היתה להם כוונה אמיתית להתקשר עימו בהסכם. לפיכך, הוא מבקש לפסוק לו פיצויים לפי סעיף 12 לחוק החוזים, התשל"ג1973-. הנתבעים טוענים כי אין מדובר בעסקה במקרקעין כיוון שלא נערך הסכם בכתב. עוד טוענים הנתבעים כי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, כיוון שלא היתה גמירת דעת ולא סוכמו כל הפרטים החיוניים לצורך קיומו של חוזה בין הצדדים. בין השאר לא סוכמו מועדי התשלומים ומועד מסירת החזקה. לחילופין טוענים הנתבעים, גם אם נכרת הסכם, מדובר בהסכם בלתי חוקי, כיוון שכוונת הצדדים היתה להעלים מרשויות המס את שוויה האמיתי של העסקה, ועל כן ההסכם בטל. בנוסף, טוענים הנתבעים כי התובע ניהל עמם מו"מ שלא בתום לב. על פי הטענה, בעת ניהול המו"מ ידע התובע כי ערך הקרקעות יעלה בהרבה על ערכו באותה עת, בהיותו חתנו של הקבלן מרדכי יונה, שניהל עם המושב מו"מ על הפשרת הקרקעות באותה תקופה. מידע זה לא גילה התובע לנתבעים, ואי גילוי זה עולה, על פי הטענה, כדי חוסר תום לב. דרישת הכתב אין ספק כי במקרה שלפנינו לא התקיימה דרישת הכתב, הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-. טענת התובע לפיה אין מדובר בזכות במקרקעין כיוון שזכויות הנתבעים הינן זכויות הרשאה למשך שלוש שנים בלבד, שהעברתן אינה טענה מסמך בכתב, הועלתה לראשונה בסיכומי התובעים, מבלי שהובאו על ידם כל ראיות לכך. לפיכך, טענה זו אינה יכולה להתקבל. לא זו אף זו, בטיוטת ההסכם שנוסחה ע"י ב"כ התובע תוארו הנתבעים כ"חוכרים והמחזיקים ובעלי הזכויות הבלעדיות של המשק..." (ר' נספח 2 לתיק המוצגים), לפיכך, מושתק כיום התובע מלטעון כי ההסכם שערך עם הנתבעים לא היה הסכם להעברת זכות במקרקעין. דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין הינה דרישה מהותית. דרישה זו באה למנוע מאדם להתחייב בחיפזון ובקלות דעת בעסקה בעלת חשיבות כמו עסקת מקרקעין. מן העובדה כי מדובר בדרישה מהותית נובע כי אם לא נעשה מסמך בכתב לא עשו הצדדים ולא כלום. אכן, בשנים האחרונות התרככה דרישת הכתב. במסגרת מגמה זו עשויה דרישת הכתב, במקרים חריגים, לסגת מפני עיקרון תום הלב. עם זאת המדובר, כאמור, במקרים חריגים ביותר המתאפיינים בהסתמכות עד כדי ביצוע חלקי או שינוי מצב לרעה של צד להסכם, או במקרים בהם מידת האשמה של הצד המתנער מביצוע החוזה גבוהה (ר' ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185). המקרה שלפנינו אינו נופל לגדר חריג המצדיק ויתור על דרישת הכתב. התובעים לא הביאו ראיה לשינוי מצבם לרעה. לכל היותר, נגרם לתובעים נזק בדמות אובדן רווח, אך בכך אין די. אמנם התובעים העבירו לנתבעים מקדמה בסך כולל של 110,00₪, אך מכאן ועד המסקנה כי יש בכך קיום חלקי המצדיק ויתור על דרישת הכתב, הדרך ארוכה. אם תאמר כן, יצא שכל מקדמה שישלם קונה למוכר, במסגרת עסקת מקרקעין, תתגבר על דרישת הכתב, לכך בוודאי לא התכוון המחוקק, בהוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין. יוצא כי בהעדר קיומה של דרישת הכתב, אין הסכם מחייב בין הצדדים. מו"מ או חוזה מחייב עלי לציין כי אף אם היתה מתקבלת טענת התובעים, לפיה אין צורך במסמך בכתב לצורך כריתתו של ההסכם לפנינו, ספק בעיני אם עברו הצדדים, במקרה שלפנינו, משלב המו"מ לשלב החוזה המחייב. בין הצדדים היה סיכום בלבד (כפי שניתן ללמוד גם ממכתב ב"כ התובעים מיום 28.7.94, בו צויין כי הצדדים "הגיעו לכדי סיכום"). הסיכום הוא למעשה "הסכם מקדמי", הסכם בו הצדדים מסכימים בשלב ראשוני על פרטים מהותיים של העסקה, כגון שאלת המחיר במקרה שלפנינו, תוך הבנה שיגיעו להסכם כולל ומפורט בעתיד. "הסכם מקדמי" יכול שיהא חלק ממו"מ, ויכול שיהא הסכם מחייב. ההכרעה בשאלה האם "ההסכם המקדמי" הוא הסכם מחייב תלויה בהתקיימותם של שניים: כוונת הצדדים להסכם מחייב (דרישת גמירת הדעת) והכללתם של פרטים מהותיים החיוניים לצורך ההתקשרות (דרישת המסוימות). במקרה שלפנינו, לא שוכנעתי כי התקיימו שני התנאים (גמירת דעת ומסוימות), ולטעמי הסיכום בין הצדדים היה אך שלב במו"מ ביניהם. מסקנה זו נובעת מן העובדה כי מעל אותו סיכום ראשוני ריחפה כל העת שאלת אישור זכויות ההרחבה לבת, שאלה זו השליכה על אפשרות של הצדדים להגיע להסכם מחייב הכולל את הפרטים המהותיים הנדרשים בהסכם מסוג זה. כמו כן התנהגות הצדדים, לרבות העובדה כי הללו ניהלו ביניהם מו"מ נוסף כשנה לאחר אותו סיכום ראשוני, תומכת אף היא במסקנה זו. אכן, תשלום דמי קדימה בסך של 110,000₪ עשוי, במקרים מסוימים, להעיד על כוונה להתקשר בהסכם מחייב, ועם זאת מסקנה זו אינה מחויבת המציאות בכל מקרה. דמי קדימה עשויה להשתלם גם בשלב של מו"מ, מתוך הבנה שטרם נכרת חוזה, אם כי בציפייה לכריתתו. גם נסיבות אחרות מצביעות על כך שלא היה בין הצדדים הסכם מחייב. כאמור, בנסיבות המקרה היה מרכיב חיצוני (אישור זכויות ההרחבה לבת) למו"מ שבין הצדדים. אמנם חוזה יכול שיהא מותנה בתנאי באופן כזה שיכנס לתוקפו רק עם התקיימות התנאי, אך עדיין מרכיבי גמירת הדעת והמסוימות צריכים להתקיים גם בחוזה על תנאי. במקרה שלפנינו המרכיב החיצוני מנע התקשרות מידית, ומנע סיכום פרטים מהותיים כגון מועדי תשלום ומועד מסירת החזקה במשק. דוגמא להעדר סיכום מפורש בעניינים מהותיים, כגון מועדי התשלום, ניתן לראות בעדותו של המתווך שליבו: "היתה הסכמה שהסכום יהיה סכום מוחלט של 525,000$ שמתוכם הסכום הראשון ישולם למחרת או תוך יומיים שיק ראשון, ואח"כ הכל פתוח בזמנים שמתאים לשני הצדדים לשלם, והתשלום האחרון לא יאוחר מיום קבלת החזקה" (עמ' 12). תניה בענין מועדי תשלום היא תניה מהותית, אי הסכמה מראש בין הצדדים על פרט מהותי כגון זה עשויה להעיד על העדר כוונה מצידם להתקשר בהסכם מחייב (ור' ע"א 173/74 אברהם נ' חבזה פ"ד כט(1) 737, וכן ע"א 573/83 זוננשטין נ' גבסו פ"ד מב(2) 278). גם תאריך מסירת החזקה לא נקבע בין הצדדים, וטענת התובעים כי תאריך המסירה נקבע לסוף דצמבר 1993 אינה יכולה להתקבל. התובעים היו מודעים למניעה בקשר לאישור זכויות ההרחבה. הצדדים סברו אמנם כי הזכויות יאושרו תוך מספר חודשים, ויתכן שנקבו בתאריך של דצמבר 1993, מתוך אותה ציפייה. עם זאת, ברור היה כי הצדדים לא ציפו להתקשר בחוזה מחייב לפני שיאושרו זכויות ההרחבה, ולכן לא יכולים היו לקבוע ביניהם הוראה בענין תאריך המסירה קודם לכן. יש להביא בחשבון בהקשר זה את העובדה כי הליך אישור הזכויות שאמור היה להימשך, כאמור, חודשים אחדים, התארך הרבה מעבר למצופה, דבר שהגביר את חוסר הודאות בכל הקשור לתנאים מהותיים של העסקה. העובדה כי לא היה מדובר בהסכם מחייב נלמדת גם מן המו"מ הנוסף שנערך בין הצדדים במהלך 1994 למכירת מחצית המגרש. מו"מ זה נערך לאחר שהנתבעים ביקשו לחזור בהם מהסיכום הראשוני, בעקבות עליית מחירי הקרקעות במושב. מו"מ נוסף וחדש בחלוף שנה מן הסיכום הראשוני, כאשר יש בו כדי לשנות פרטים מהותיים בסיכום הראשוני (זיהוי המקרקעין והמחיר) עשוי בהחלט ללמד על כך כי ההסכם המקדמי בין הצדדים לא היה הסכם מחייב, אלא אך שלב במו"מ, שכפוף לשינויים לאור התפתחויות עתידיות. מכל האמור עולה המסקנה כי בין הצדדים לא נחתם חוזה מחייב אלא "הסכם מקדמי" שהיווה למעשה שלב במו"מ. צד הנכנס למו"מ חושף את עצמו לסיכון כי העסקה לא תצא לפועל. אין בקיומו של מו"מ ערובה לעריכת החוזה ולצדדים יש זכות עקרונית לפרוש ממו"מ, כמובן בכפוף לעקרון תום הלב. לפיכך, גם במקרה שלפנינו, היתה לנתבעים זכות לפרוש מן המו"מ. יפים לענייננו דברי השופטת בן פורת בקשר למו"מ לקראת עסקה במקרקעין בע"א 573/83 הנ"ל: "לא אחת קורה שהצדדים מגיעים לעמק השווה בדיבור פה, לוחצים ידיים ומשיקים כוסות משקה כדי לציין את דבר ההסכמה, ואף על פי כן מתחרט אחד הצדדים לאחר מכן, לפני שנקרא לחתום על חוזה המגבש את מה שהוסכם. לפיכך, אילו קרה כך בעניננו - היינו הצדדים היו מסכימים בכל הענינים לרבות מועדי התשלום, במהלכו של המשא ומתן בע"פ - עדיין מותר היה למוכר לחזור בו מהסכמתו, כגון ע"י דרישה שכל המחיר ישולם לו לאלתר, או במועדים שונים מאלה שהסכים להם קודם לכן" (עמ' 287). תום לב במו"מ ואי חוקיות כאמור, זכות הפרישה ממו"מ כפופה לעקרון תום הלב. התובעים טוענים כי הנתבעים פעלו בניגוד לעקרון זה, כיוון שניהלו מו"מ מבלי שהיתה להם כוונה אמיתית להתקשר בחוזה. על פי הטענה, כל מטרתם של הנתבעים בניהול המו"מ היה השגת מימון מהתובעים להחזר חובותיהם למושב, אשר ייתר את הצורך שלהם להשיג הלוואה בתנאי שוק. אכן, הנתבעים קיבלו מן התובעים סכומים בסך של 110,000₪, ועשו בסכומים אלו שימוש לצורך תשלום חובותיהם (ר' עדות הנתבע בעמ' 48). הנתבעים לא מצאו לנכון להחזיר את הסכומים, אלא רק לאחר שהוגש כתב התביעה נגדם, וזאת בצירוף ריבית והצמדה. עם זאת, לטעמי לא הוכח כי התנהגות הנתבעים עלתה כדי חוסר תום לב. להבנתי, יתכן בהחלט שבעת שניהלו הנתבעים מו"מ על מכירת הזכויות במשק, לא היתה להם גמירת דעת סופית להתקשר בחוזה למכירת זכויותיהם. עם זאת, בכך אין כדי להעיד על חוסר תום לב, שהרי זו בדיוק משמעותו של שלב המו"מ. שלב מו"מ, בהבדל מהתקשרות בחוזה מחייב, אינו מותנה בגמירת דעת של הצדדים להתקשר בחוזה. גם העובדה כי הסכימו לקבל דמי קדימה מן התובעים, אין משמעה כי היתה כאן גמירת דעת להתקשר בחוזה מחייב. דמי קדימה, עשויים להשתלם במהלך מו"מ, ולא כחלק מהסכם מחייב. אכן, משנכשל המו"מ קמה זכות להשבת דמי הקדימה, אך אין לראות בתשלומם בלבד סיבה מספקת לאכיפת סיכום שנערך בין הצדדים, במהלך מו"מ, ולא הגיע לכדי הסכם מחייב. התובעים, בהעברת דמי הקדימה לנתבעים, נטלו סיכון שיש בצידו סיכוי. הסיכוי הוא להתקשרות בהסכם לרכישת הזכויות במקרקעין במחיר שעשוי היה להשיא לתובעים רווח ניכר (כאמור, סמוך לאותה תקופה התנהל מו"מ בין המושב ובין חתנו של התובע, הקבלן מרדכי יונה, בדבר הפשרת קרקעות המושב. הפשרה כזו שעשויה היתה להעלות את ערך הקרקעות בצורה משמעותית). בגין אותו סיכוי בחרו התובעים לשלם בדמי הקדימה. ראוי להדגיש כי התובע הוא, כאמור, איש עסקים העוסק בעסקי הנדל"ן ועל כן חזקה עליו כי ידע את הסיכויים והסיכונים שהוא נוטל בניהול מו"מ מסוג זה, עם מתן דמי הקדימה, מבלי שיש בין הצדדים הסכם בכתב הכולל בחובו את כל הפרטים המהותיים בעסקה. אכן, טוב היו עושים הנתבעים אם בעת שהחליטו כי בדעתם לפרוש מן המו"מ היו משיבים את הכספים שקיבלו מן התובעים. ואולם, חשוב גם לציין כי התובעים כלל לא הציגו דרישה לקבל חזרה את דמי הקדימה. הם היו מוכנים לשאת במחיר של השארת דמי הקדימה בידי הנתבעים זמן נוסף, גם לאחר שכבר היתה אפשרות יותר מסבירה שהמו"מ לא יתגבש לכדי חוזה מחייב בין הצדדים, ולו כדי להותיר בידם את אותו סיכוי לסיים, בכל זאת, את המו"מ עם הנתבעים, בהסכם מחייב. שיקול נוסף שיש להביאו בחשבון במסגרת הבדיקה האם פרישה ממו"מ היתה כדין הוא העובדה כי בין הצדדים התנהל מו"מ שמטרתו הערמה על שלטונות המס. אמנם, משקבעתי כי לא נכרת בין הצדדים חוזה, מתייתר הדיון בשאלה האם מדובר בחוזה בלתי חוקי. עם זאת, עדיין יש להתנהגות הצדדים בעניין זה נפקות בכל הנוגע לשאלת אפשרות הפרישה ממו"מ שהתנהל בין הצדדים. בהקשר זה בחרתי להעדיף את גרסתו של הנתבע בכל הקשור לאופן חלוקת הסכום על פני גרסת התובע. כפי שציינתי לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי שווי העסקה שנקבע בין הצדדים עמד על 525,000$. לטענת הנתבע נקבע בין הצדדים במסגרת אותו סיכום כי סך של 155,000$, מתוך הסכום האמור, ישולם לנתבעים במעמד החתימה על החוזה ואילו בחוזה עצמו יקבע סכום נמוך יותר של 370,000$, במטרה להגדיל את הרווח מן העסקה, ולהונות את רשויות המס. לעומת זאת טען התובע כי בין הצדדים נקבע כי ישולם לנתבעים סכום נטו של 370,000$, בתוספת תשלום של 155,000$ לצורך מסים והיטלים. בענין זה יש להעדיף את עדותו של הנתבע על פני עדותם של התובע ושל המתווך שבילו בעניין. ראשית, הטענה בדבר תשלום לצורכי מסים הוזכרה לראשונה בכתב התביעה שהוגש בתיק. במכתבים שונים ששלח ב"כ התובע לנתבעים בעניין צויין סכום של 370,000$ בלבד, ולא הוזכר דבר בעניין תשלום נוסף לצורך מיסים (ר' נספח 5 ונספח 7 לתיק המוצגים). כמו כן, בתצהיר מיום 7.8.95, שהוגש במסגרת הבקשה לצו מניעה הצהיר התובע כי הגיע לסיכום עם הנתבעים לפיו יועברו הזכויות במשק תמורת 370,000$ בלבד, וגם כאן לא צויין דבר בעניין הסכום הנוסף לצורך מיסים. העובדה כי הסכום לצורך תשלום מיסים לא הוזכר כלל עד הגשת כתב התביעה מלמדת על כך כי סכום זה נועד להישמר בחשאיות, חשאיות כזו מתיישבת עם מטרה שלא לדווח לרשויות המס על סכום העסקה האמיתי. גם העובדה כי הן התובע והן העד שליבו לא טרחו להציג בפני בית המשפט כל ראיה לחישוב שערכו כביכול בעניין שיעור המיסים שיוטלו במסגרת עסקה זו תומכת במסקנה זו. כאמור, קבעתי לעיל כי לא נערך בין הצדדים הסכם מחייב, אלא "הסכם מקדמי" במסגרת מו"מ בין הצדדים. המו"מ אמנם לא הניב הסכם מחייב אך הוא התנהל במגמה מוסכמת על ידי שני הצדדים להערים על שלטונות המס. במקרה כזה ספק אם יוכל צד (במקרה זה התובע) לקבול על פרישתו של משנהו (הנתבעים) מן המו"מ, אפילו היתה הפרישה בשלב מאוחר, שלא היה מצדיקה פרישה אם היה מדובר במו"מ כשר. כאמור, בענייננו המו"מ נועד, כאמור, להערים על שלטונות המס ויש בכך כדי להוות שיקול נוסף במסגרת שיקול זכות הפרישה ממו"מ (ר' פרידמן וכהן חוזים, תשנ"א כרך א', עמ' 612). לאור כל האמור אין לומר כי הנתבעים ניהלו עם התובעים מו"מ שלא בתום לב, ועל כן לא קמה לתובעים זכות לפיצויים לפי סעיף 12 לחוק החוזים. עשיית עושר עילה נוספת עליה מבקשים התובעים להסתמך היא עילת עשיית עושר ולא במשפט. במסגרת עילה זו טוענים התובעים כי התובעים עשו שימוש בדמי הקדימה שקיבלו לצורך כיסוי חובותיהם למושב. בעקבות כיסוי החובות יכולים היו הנתבעים ובתם להשתתף בהליך אישור זכויות ההרחבה, הליך שהיה פתוח רק לחברי מושב ללא חובות מעל סכום מסוים למושב. על פי הטענה, בעקבות אישור ההרחבה קיבלה בתם של הנתבעים זכויות אשר נאמדו ע"י השמאי מטעם התובעים, מר יואל גנני, ב400,000-$. לפיכך, טוענים התובעים על הנתבעים לשלם לתובעים את שווי טובת ההנאה שהפיקו כתוצאה מהשימוש בכספי התובעים. גם טענה זו ראויה להידחות. אף אם נצא מנקודת הנחה כי אכן קיים "קשר סיבתי" בין דמי הקדימה שהועברו לנתבעים, לכיסוי חובותיהם של הנתבעים וקבלת האישור על זכויות ההרחבה, הרי שראשית, במקרה שלפנינו טובת ההנאה ניתנה לבתם של הנתבעים ולא לנתבעים עצמם. מעבר לכך אין לומר כי הנתבעים קיבלו מן התובעים סכומים כלשהם "שלא על פי זכות שבדין". התובעים העבירו לנתבעים דמי קדימה כחלק מן המו"מ ביניהם. בהקשר זה יצויין כי לתובעים היה אף אינטרס כי בדמי הקדימה יעשה שימוש בצורה של כיסוי חובות למושב, כיוון שהיה בכך כדי לזרז את הליך אישור זכויות ההרחבה, אישור כאמור היה עשוי גם לזרז את כריתת החוזה בין הצדדים. כאמור, הנתבעים קיבלו את דמי הקדימה כדין - במסגרת המו"מ שהתנהל בין הצדדים על העברת הזכויות במשק. אכן לתובעים קמה זכות להשבת דמי הקדימה ששילמו עקב פרישתם של הנתבעים מן המו"מ, כזאת נעשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, אף אם רק במסגרת הליכי התביעה דנן. מעבר לכך לא קמה לתובעים כל עילה מכוח עשיית עושר. לאור כל האמור, דין התביעה להידחות. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות המשפט וכן סך 7,500₪ שכ"ט עורך דין בצירוף מע"מ. אישור זכויות