פסק דין 1. המסגרת המשפטית של תביעה זו היא חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א-1981 (להלן גם: "החוק"). העתירה עפ"י התביעה היא למתן הצהרה כי התובע מחזיק במקרקעין המתוארים בנספח א' לכתב התביעה כ"חוות עדן" והמצויים בסמוך או בתחומי מושב בית זית "מעבר לתקופה המזכה את הממונה על פי החוק להוציא נגד התובע "צו פינוי" עפ"י החוק". 2. המהלך אשר הביא להגשת התביעה: הוצאת צו עפ"י החוק חתום ע"י "ממונה" כמשמעו בחוק [מנהל המחוז של מינהל מקרקעי ישראל יחד עם היועץ המשפטי של אותו מחוז] נושא תאריך 05/05/97, על-פיו נדרש התופע לסלק בתוך 14 ימים ידיו ממקרקעין המסומנים ומתוחמים בתרשים המצורף לצו - ואלו המקרקעין נשוא המחלוקת בתביעה זו (להלן גם: "המקרקעין"). יצויין כבר כאן כי השטח המתוחם עפ"י הצרופה לצו איננו זהה לשטח "חוות עדן" כמתוארת בתרשים הנספח כצרופה א' לכתב התביעה אלא רק חלק מן השטח המתואר באותו נספח והנמצא מדרום ליתר המקרקעין. אין חולקים, כפי שהתברר במהלך הדיון, כי ביחס למותר השטח מתנהל הליך משפטי אחר (בפני עמיתי כב' השופט י. צור) תביעת סילוק יד אותה הגיש מושב בית זית נגד התובע. אותו שטח שבו מצוי, ככל שהבנתי, בית בו מתגוררים התובע ורעייתו וחלק מממתקני "החווה" אין עניינו בתביעה שבפני. בין השטח נושא הדיון בהליך המתקיים בפני כב' השופט י. צור לבין המקרקעין נשוא המחלוקת בפני מפרידה דרך - שחלק מן העדים הזכירוה בעדותם והיא בעלת חשיבות לצורך הכרעה. 3. עפ"י הנטען בכתב התביעה קיבל התובע ב-14/09/97 כתב אזהרה מלשכת הוצל"פ בת"א אליה לא צורף כל פס"ד, בלא שניתן לו ללמוד מתוך אותו כתב במה המדובר. רק לאחר ברורים וחיפושים, פניה ללשכת ההוצל"פ ופניה לב"כ הנתבע קיבל התובע לידיו את הצו (אין הוא מציין באיזה תאריך). לעיצומו של עניין טוען התובע כי הוא "מחזיק בשטח המסומן בנספח א' מעבדו ומתגורר בו מספר רב של שנים"; אין התובע מציין ממתי בדיוק הוא מחזיק בשטח ואף אין הוא עורך הבחנה בין השטח שבו מצוי, כאמור, ביתו וחלק ניכר מן החווה - והוא איננו נשוא דיוננו - לבין "המקרקעין" כמוגדרים לעיל. אין מחלוקת כי המקרקעין הם בבעלות הנתבע - על כן "מקרקעי ציבור" כמשמעו בחוק. התביעה הוגשה ב-29/09/97; 4. תמצית טענות הנתבע בהגנתו: התובע החמיץ את המועד הקבוע בחוק להגשת תביעתו; המקרקעין הם "מקרקעי ציבור" כמשמעו בחוק; התובע פלש למקרקעין רק בחודש אפריל 1997 ולא קודם לכן. במועד זה גידר את השטח, נטע עצים, בנה סככות והציב במקום קרוון ושני קונטיינרים - כל זאת שלא כדין ובלא כל הסכמה. 5. הוגשו תצהירי עדות ונשמעה עדות המצהירים; לאחר זאת סיכמו הצדדים טענותיהם [בשלב מסויים - קודם להגשת סיכום טענותיו - פיטר התובע את בא-כוחו ואת סיכומיו הגיש בעצמו]. [כאן המקום להתנצל בפני הצדדים על האיחור במתן פס"ד זה בשל עומס התיקים ומחלתי]. 6. האם הוגשה התביעה במועד? (א) שני עובדי מינהל מקרקעי ישראל ה"ה עמוס כץ ומרדכי כהן, העידו כי בתאריך 05/05/97 באו אצל התובע ומסרו לידיו את צו הסילוק ונספחיו והוא סרב לחתום על אישור הקבלה. עדותם לא הופרכה ולא נסתרה חרף חקירה נגדית נמרצת. מנגד - לא חזר התובע בתצהיר עדותו על הנטען בכתב התביעה, כי לראשונה נודע לו אודות ההליך רק בספטמבר 1997 עת קיבל אזהרה מן ההוצל"פ ותלאותיו עד אשר קיבל עותק הצו ונודע לו במה המדובר. (ב) גם אם אפנה - אף שלא התבקשתי ע"י התובע לעשות כן - אל הנטען בהמרצה 8571/97 (בקשת התובע לעכב הליכי הוצל"פ) - בתצהיר התומך בבקשתי זו אמנם טען התובע כי טרם קיבל עותק הצו, אך כאשר נחקר על תצהירו לא היתה עדותו איתנה; הוא מעיד שם כי: "בשלהי השנים האחרונות מתנהלת נגדי תביעה משפטית עם בית זית ומופיעים אצלי המון אנשים עם כל מיני פתקים. יש לי עורך דין ואני מפנה אותם אליו... יכול להיות שקיבלתי פתק כזה...". מכאן - אף הוא מודה באפשרות שהומצאו לו המסמכים אך סרב לקבלם. בין כך ובין אחרת - אין בדברים הללו כדי לעמוד כנגד עדותם הברורה של עדי ההגנה המעידים על מסירת הצו לידי התובע ב- 05/05/97. (ג) התביעה הוגשה כאמור ב-29/09/97 קרוב ל-5 חדשים לאחר שנמסר לידיו הצו. סעיף 5(ג) של החוק מורה כי "מי שהוצא כנגדו צו לפי סעיף 4 רשאי לפנות לבית המשפט תוך המועד שנקבע לסילוק היד כדי להוכיח שיש לו זכות להחזיק במקרקעין..."; המועד לסילוק היד אשר נקבע בצו היה בתוך 14 ימים מיום מסירת הצו - אל נכון עפ"י הוראות סעיף 4 של החוק המורה כי המועד שינתן לפולש, לסילוק ידו, לא יפחת מ-14 ימים. (ד) הנה כי כן - היה על התובע להגיש תביעתו זו לא יאוחר מ-19/05/01 - ומשאחר בחדשים ארוכים ואף לא עתר למתן ארכה, החמיץ את המועד להגשת תביעתו ודי בכך כדי להביא לדחייתה! 7. האם בימ"ש זה הוא הערכה הנכונה לדיון בתביעה? לכאורה התביעה היא עפ"י סעיף 5 של החוק כפי שצוטט לעיל. סעיף זה מתיר פניה לבית המשפט "כדי להוכיח שיש לו זכות להחזיק במקרקעין", אלא שהתובע כלל איננו טוען שיש לו זכות במקרקעין שבמחלוקת ואף מאשר שאין לו כזו (עמ' 11) כל טענתו שהוא מחזיק במקרקעין מעל שנה - התקופה המירבית המתירה לממונה עפ"י החוק להוציא צו סילוק. טעון זה מקומו לכאורה, בעתירה מנהלית או בג"צ ולא לבימ"ש זה. עם זאת, נוכח המסקנה אליה הגעתי לעיצומו של ענין אין לי צורך להכריע בשאלה זו. 8. האם "מחזיק" התובע במקרקעין שנה ומעלה לפני 05/05/97? (א) סעיף 4 של החוק מתיר לממונה להוציא צו המחייב תופס מקרקעי ציבור לסלק ידיו מאותם מקרקעין "לא יאוחר משנים עשר חדשים מיום התפיסה". משהוצא הצו ב-05/05/97 הרי אם יוכח שהתובע תפס את המקרקעין קודם ל-04/05/96 כי אז אין תוקף לצו הסילוק. (ב) קודם שאבוא בעובי קורת הראיות יש לבחון על מי מוטלת חובת הוכחת גירסתו - ובענין זה מקובלת עלי עמדת ב"כ המלומד של הנתבעת המעוגנת באסמכתאות אליהן הפנה ועל פיה הנטל מונח על כתפי התובע. (ג) לאחר ששמעתי כל פרשת הראיות באתי לכלל מסקנה שהתובע לא עמד בנטל שכנוע ביהמ"ש כי החזיק במקרקעין למעלה משנה קודם ניתן צו הסילוק. יותר מכך - שוכנעתי כי לא כך היה. (ד) מבין שורת העדים שהעידו בפני ראוי לבחון תחילה ו"בעדיפות" אותם עדים שאין להם כל נגיעה אישית למחלוקת. בין אלו מומחי התצ"א (תצלומי אויר); כל אחד מבעלי הדין העיד מומחה תצ"א מטעמו. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של מר מרדכי אהרוני שאף העיד ונחקר; מר אהרוני הציג תצלום אויר של השטח שנעשה ב-07/06/96 ולדבריו שטח המקרקעין "נקי ממבנים ומפוזרים בו ליד השביל מספר גרוטאות כנראה של כלי רכב". העד לא סטה מדעתו, כהוא זה, בחקירה הנגדית. מטעם התובע העיד כמומחה לתצ"א מר יואב אלקלעי; הוא לא הגיש חוות דעת כדין אלא מכתב + צרופות ובו נקבע - בלא ליתן הסברים כיצד ועל סמך מה הגיע למסקנתו - כי שטח המקרקעין הוא חלק מ"חוות עדן". בראשית חקירתו הנגדית ביטא מר אלקלעי הערכתו הרבה למומחה הנתבע מר אהרוני וציין כי האחרון עוסק בתצלומי אויר מאז הוא - מר אלקלעי - נולד וכי בשעתו חפץ מאד לעבוד אצל מר אהרוני אך לא התקבל; בהמשך חקירתו הנגדית אישר כי איננו רואה בתצ"א באזור "המקרקעין" את כל הנטען ע"י התובע כאילו קיים שם משנים - דיר כבשים, לול, אורווה אף לא גינת ירק וכי "כל השטח כפי שהוא נראה בתצ"א הוא שטח בור", הוא אף העמיד בסימן שאלה קיומה של גדר התוחמת את השטח, כטענת התובע. הנה אפוא - העד המומחה מטעם התובע אישר למעשה כל טענות הנתבע. להשלמת היבט זה בלא ליטול לעצמי כתר מומחיות בפענוח תצ"א אציין שאף בעיני (כמי שכל הכשרתו בנושא היא של קצין בצה"ל) נראה השטח עפ"י התצ"א, בעיקרו בור לחלוטין ובשוליו מעט עצים וכמה עצמים בודדים הנראים כגלי אבנים ולא כמבנים - להבדיל מהשטח שמצפון למקרקעין שבו ניתן לזהות בית ומבנים נוספים. (ה) עדה נוספת חסרת נגיעה למחלוקת היא הרופאה הוטרינרית גב' לינדה זלצר, שהעידה מטעם התובע. עדותה לא תרמה כל מאום להכרעה בנושא שבמחלוקת. היא סיפרה כי ב-27/05/96 הוזעקה ע"י התובע בשל בעיות נשימה ושיעול בעדר הכבשים - העדה לא יכלה לציין היכן נמצא עדר הכבשים שבו טיפלה בבואה למקום. היא אמנם ציינה ע"ג התצ"א שטח הנמצא במרכז המקרקעין אך הדגישה שאינה יכולה לקבוע דבר בבטחון. יצויין כי העדה לא נשאלה ולא העידה דבר ביחס להמצאות מתקנים - דיר כבשים, אורווה או כיוצ"ב כנטען ע"י התובע. ואחרי ככלות הכל, גם אם טיפלה בכבשים שנמצאו במקום אשר צויין ע"י העדה ע"ג התצ"א - רעיית כבשים בשדה פתוח עדיין איננה מעידה על "תפיסת" אותו שדה ע"י בעל העדר. (ו) עדי הגנה שאין להם נגיעה אישית ישירה למחלוקת הם גם עובדי המינהל; כך מר עמוס כץ, העובד כמפקח מטעם הנתבע העיד כי ביקר בשטח, לאחר קבלת הודעה ב-16/04/97 ומצא כי אכן בוצעה "פלישה טריה" של התובע. בחקירתו הנגדית לא נשאל התובע אף לא שאלה אחת אודות קביעתו זו! עובדה המעידה, לכאורה על הסכמה לנאמר בתצהיר. (ז) עד נוסף המקורב יותר למחלוקת בתוקף תפקידו (אף שלא באופן אישי) הוא מר יעקב הולצברג מזכיר מושב בית זית. הוא העיד כי רק בסוף חודש אפריל 1997 החל התובע פלישתו לשטח "המקרקעין" ע"י גידורו בעמודי ברזל, גדר ושער, הציב במקום קרוון ושני קונטיינרים. החל לבנות סככה כאורווה לסוסים, נטע עצי ברוש ובנה מסלעה. העד הדגיש שהדרך המסומנת בתרשים המצורף לתביעה במספר 11 (והיא מפרידה בעצם בין "המקרקעין" לבין השטח נושא הדיון בתביעה המתנהלת בפני כב' השופט י. צור) היא דרך המובילה מבית העלמין של המושב לגבעת עצי זית סמוכה ודרך זו נחסמה, לדבריו, ע"י התובע שהתקין במקום שער בחודש אפריל 1997. השטח המסומן במספר 11 הוא שטח חקלאי אשר עובד בכל שנה ע"י אנשי המושב עד לשנת 1997 שאז לא איפשר התובע ביצוע החריש במקום. מר הולצברג לא חזר בו מדבריו כהוא זה חרף חקירה נגדית יסודית ונמרצת. התרשמתי מעדותו כמי שמכיר היטב את השטח והעובדות שבמחלוקת. [יצויין כי חלק נכבד מחקירתו הנגדית הוקדש לפעולות הריסה שנעשתה ע"י אנשי המושב - לטענתם מכוח סמכותם עפ"י חוק המקרקעין לסלק פולש בתוך 30 יום ממועד הפלישה - נושא שאיננו שייך כלל לדיון בפני]. (ח) מטעם התובע העידה עוד רעייתו גב' סיגל עדן; תצהיר עדותה מעלה, על פניו, תמיהה: אף שמתגוררת עם בעלה בחווה ומעידה כי מכירה את המקום מאז שנת 1988. מדברת היא בתצהירה על שטח החווה כולה בלא כל הפרדה בין השטח הנדון בתביעה האחרת לבין "המקרקעין" נשוא הדיון שבפני ואין בתצהירה מילה אודות אורווה, דיר כבשים וכיוצ"ב מבנים, מתי נבנו וכיוצ"ב. גם בתצהיר וגם בעדות הדגישה קיומם ומועד רכישתם והצבתם של הקראוונים והמכולות, אך אלו (עפ"י הנספח המצורף לתביעה) מוצבים בשטח שאיננו נשוא הדיון בתביעה זו! (ט) עוד העידו מטעם התובע מר חיים זמיר ומר שמואל רחמני; הראשון שותפו של התובע (או שותפו בעבר) בחווה. הוא, לטענתו, מי שבנה את החווה ומספר בתצהירו "תולדותיה" (שאינם שייכים למחלוקת). הוא מאשר שהאורווה נבנתה רק בשנת 1997 אף שלפני כן גידל שם התובע סוסים (בלא אורווה). אשר לדיר הכבשים - זה נמצא במקום, לדבריו "מקדמא דנא". מר רחמני, גנן, אשר טוען כי הוא מכיר את המקום מאז שנת 1998, שנטע את העצים בשטח המקרקעין עצי רימון והדר ואף התקין את מערכת ההשקיה בעוד עצי הזית היו במקום מאז הכירו. אין הוא מציין בתצהירו מועדי הנטיעה (בחקירתו הנגדית טען שהיה זה בשנת 1984 ובחקירה חוזרת תיקן ל-1994). גם הוא מאשר גידול כבשים וסוסים במקום כמו גם קיומו של הדיר בין העצים הנראים בתצ"א. בחקירתו הנגדית אישר גם שעוד קודם בואו היו במקום עצי זית והוא רק הוסיף עליהם. (י) עדות התובע: זו כמובן המרכזית בראיות התביעה. גם תצהירו מוקדש בעיקרו לתולדות החווה בלא להבחין בין חלקיה השונים - אך הוא מאשר קיום המתקנים השונים המתוארים בנספח א' לתביעה ומצויים לדבריו בשטח המקרקעין והיו שם מאז שנת 1994. אין הוא מדבר על גידור השטח ואינו מדבר על נטיעת עצים או התקנת מערכת השקיה. קשה ליישב בין תצהיר זה לתצהיר התובע אשר הוגש בתמיכה לבקשתו לעכב ביצוע הליכי ההוצל"פ. שם טוען הוא שבענין השטח אותו הוא מחזיק הוגשה כנגדו תביעה ע"י מושב בית זית והרי, כמפורט לעיל, לא אלו המקרקעין נשוא "צו הסילוק" בהם עוסקת התביעה שבפני. עוד הוא מציין באותו תצהיר כי הוא עוסק במקרקעין בגידול עצים וירקות אך אינו אומר דבר אודות כבשים וסוסים. בחקירתו הנגדית בפני עמד על דעתו שדיר הכבשים, העיבוד החקלאי וכל יתר המתקנים נמצאו ע"ג המקרקעין מאז שנת 1994 לערך; את האורווה בנה בשנת 1997 אך קודם לכך נמצאה במקום חצר שבה שהו הסוסים. (יא) כפי שכבר ציינתי לעיל, מעדיף אני את גירסת עדי ההגנה על פני עדי התביעה וקובע כי התובע לא החזיק במקרקעין נשוא הדיון שבפני יותר משנה קודם שהוצא צו הסילוק עפ"י החוק. (יב) [מסקנה זו פוטרת אותי מדיון בשאלה מהי "תפיסה" כמשמעו בחוק. כלום עדר הרועה בשטח כלשהו או שתילת כמה עצים בנוסף על עצים הקיימים מהווים "תפיסה"?]. 9. התוצאה מכל האמור: התביעה נדחית; התובע ישלם לנתבע הוצאותיו בסך -.10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. קרקעותצו פינוימקרקעיןצוויםפינויפלישה למקרקעין