פסק דין תביעה לצו הריסה ופיצויים. הצדדים 1. התובעים הינם בעלי הזכויות בבית ברחוב שמעון מועלם ניסים מספר 5, חלקה 7 בגוש 30194, בשכונת בית וגן בירושלים (להלן: "בית התובעים"). הנתבעת הינה בעלת הזכויות בבית מספר 14 באותו רחוב, חלקה 102 בגוש 30192 (להלן: "בית הנתבעת"). בית הנתבעת ובית התובעים נמצאים זה מול זה, משני צדי הרחוב. טענות התובעים 2. התובעים טוענים, כי הנתבעת בנתה ללא היתר גרם מדרגות חיצוני בצד ביתה, הגביהה את הגג ובקיר קבעה חלונות המשקיפים לביתם ולגינתם. לטענתם, התצפית מהחלונות פוגעת בפרטיותם וגרם המדרגות פוגע בנוף הנשקף מביתם. התובעים עותרים לצו אשר יורה לנתבעת להרוס את תוספת הבניה על הגג, לאטום את החלונות שנפרצו וכן להרוס את גרם המדרגות. בנוסף, עותרים התובעים לפיצוי כספי בסך 75,000 ש"ח ופיצוי נוסף אשר יחושב מיום הגשת התביעה ועד יום הריסת הבניה הבלתי חוקית בפועל. טענות הנתבעת 3. הנתבעת מודה כי בנתה, ללא היתר בניה, את גרם המדרגות בקיץ 1998. עוד היא מודה, כי בקיץ 1999 הכשירה חלל בגג ביתה למגורים על ידי שינוי שיפוע הרעפים, מבלי לשנות את גובה ביתה, גם זאת ללא היתר. הנתבעת טוענת כי לא פרצה, ולו חלון אחד, בחזית ביתה וכי המדובר בשני חלונות המצויים בחלל הגג. לטענת הנתבעת, הסכימו הנתבעים לתוספות ושינויי בניה אלו ולא פנו בתלונה לרשות המוסמכת. עוד טוענת היא, כי לתובעים לא נגרמה כל פגיעה כתוצאה מהתוספות ושינויי הבניה שבוצעו על-ידה. הנתבעת טוענת כי החלונות שבקומת גג ביתה אינם משקיפים לבית התובעים ולגינתם. מוסיפה הנתבעת, כי אין בתוספת ובשינויי הבניה שביצעה כדי לפגוע בנוף הנשקף מבית התובעים. העובדות הצריכות לעניין 4. העובדות במקרה דנן, רובן ככולן, אינן שנויות במחלוקת והן כדלקמן: התובעים רכשו את דירתם בשנת 1992. הנתבעת החלה להתגורר בביתה בשנת 1995. בתי הצדדים מצויים ברחוב מעגלי בתוואי שטח הררי. טופוגרפית, בית התובעים גבוה במעט מבית הנתבעת. המרחק בין הבתים הינו 24 מ' ורחוב מועלם מפריד ביניהם. חזית בית התובעים פונה לכוון דרום מזרח והיא נמצאת מול ביתה של הנתבעת. משתי הדירות נשקף נוף שכונת גילה, אצטדיון טדי ושכונת הקטמונים (ראה דו"ח ביקור במקום מיום 28.3.01). בחודש אוגוסט 1998 בנתה הנתבעת גרם מדרגות חיצוני בצדו השמאלי של ביתה. רוחב גרם המדרגות כולל המעקה הוא 125 ס"מ וגובהו 3 מ'. כעבור כשנה, בקיץ 1999 ביצעה שינוי בחלל הגג, על ידי שינוי שיפועו והוספת 4 שורות אבנים בגובה כולל של 75 ס"מ (ראה התשריט ת8/). התוספת לא עברה מעל קו הגובה המרבי של בית הנתבעת ואין בה הסתרת נוף נוספת. בתוספת הנ"ל, בקומת הגג בבית הנתבעת, הפונה לבית התובעים, נקבעו שני חלונות (להלן: "החלונות"; ראה תצלומים ת7/, ת3/), מהם רואים חלק מהבריכה שבחצר ביתם של התובעים וחלק קטן מהגן. אין מחלוקת כי התוספות ושינויי הבניה נעשו ללא היתר כנדרש. התובע פנה ביום 12.7.99 בתלונה לאגף הפיקוח על הבניה בעיריית ירושלים, בשל בניית גרם המדרגות (ת2/), וביום 6.9.99 הגיש תביעה בבית דין רבני לממונות בה עתר לפיצויים והריסת תוספות ושינויי הבניה שבוצעו על ידי הנתבעת (נ5/). אני דוחה את טענת הנתבעת כי התובעים הסכימו לבניה הבלתי חוקית. בתצהירה (סעיף 6) אמרה הנתבעת כי התובעים "לא התנגדו". מכאן ועד הסכמה - רב המרחק. מהראיות שבפני עולה כי התובעים כן התנגדו, אמרו זאת לנתבעת בעל-פה, כתבו מכתב (ת1/), הגישו תלונות ופתחו בהליכים משפטיים. רק ביום 23.11.99 הגישה הנתבעת בקשה לאישור "תכנית להכשרת שימוש בחלל גג וסטייה מקו בנין", בקשה שנמצאת בהליכי אישור בועדה המקומית לתכנון ובניה (נ3/, נ6/). זוהי בקשה לשינוי תוכנית בינוי עיר (להלן: "תב"ע"). מעדותו של פקח הבניה העירוני, מר סמי אלדר, עולה כי ביום 22.5.01 הוגש כתב אישום נגד הנתבעת בשל שינויי ותוספות בניה אלו (עמ' 2 לפרוטוקול). עיקר ההפרעה לתובעים הינו בגרם המדרגות, אשר נבנה על ידי הנתבעת ומסתיר חלק מהנוף הנשקף מחלון מטבחם של התובעים המצוי בקומה הראשונה בביתם. ההפרעה נגרמה בשל העובדה, כי גרם המדרגות נבנה ברווח שבין בית הנתבעת ובין מגרש 101 הסמוך (נ1/), וכעת חוסם הוא חלק מקטע הנוף שנשקף קודם לכן מביתם של התובעים. בשלב זה מדובר רק בחסימת חלק מהנוף, כיוון שטרם נבנו בתים במגרש הסמוך (ראה תשריט האזור ת8/). גדר המחלוקת 5. הצדדים הגיעו בשלב הסיכומים להבנה בעניין החלונות, לפיה הנתבעת תתקין במקום החלונות קיר לבני זכוכית, שיאפשרו חדירתן של קרני השמש, אך לא ניתן יהיה להתבונן דרכן על הנעשה בבית התובעים וכן לא ניתן יהיה לפתוח אותם (עמ' 14 לפרוטוקול). נדגיש כי הבנה כזו כפופה להיתר בניה כדין ואין בעצם ההבנה כדי להכשיר החלונות. לפיכך השאלה שנותרה להכרעה, הינה האם זכאים התובעים לסעד בגין הסתרת הנוף הנשקף מחלון ביתם.באם כן, מהו אותו סעד? הפרת חובה חקוקה 6. הלכה היא כי: "... מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד. די לו שיראה שנגרמה לו "אי נוחות". (ראה: ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן ואח' פ"ד לח (1) 281, 283 - ה). יסודות עילת התביעה נקבעו בע"א 140/53 אדמה בע"מ נ' לוי פ"ד ט 1666, 1672 (על יסוד בג"צ 16/50 איגרא רמא בע"מ נ' ועדת בנין ערים ת"א ואח' פ"ד ה 229) והם: א. הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי. ב. המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו. ג. הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע. בע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימן פ"ד יג' 916 נפסק כי העילה הנזכרת היא זו של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע בסעיף קטן (א) בו: "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו." ישנם הגורסים כי "הלכת אדמה" הביאה למצב בו תב"ע עשויה להשפיע על אופיין והיקפן של זכויות הקניין הנתונות לבעלי זכויות במקרקעין, באופן בו יזכו לסעד באם יוכיחו פגיעה שנגרמה כתוצאה מבניה בניגוד לתב"ע. מתן סעד, משמעו הכרה בזכות קניין שהורתה ולידתה באותה פגיעה כאמור (ראה ד"ר מ' חשין "דין נזיקין ודין אבות נזיקין במשפט ישראל" משפטים א' (תשכ"ח-תשכ"ט) 346, 369-368). 7. נבחן עתה האם יסודות העילה, כפי שהוגדרו לעיל, מתקיימות בענייננו: א. הנתבעת פעלה ללא היתר בניה כנדרש בסעיף 145 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התו"ב") הקובע: "לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר ... (2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה; בפיסקה זו -"שינוי פנימי" - שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין...". בפסיקה נקבע כי הוראת סעיף 145(א) לחוק התכנון והבנייה: "הינה חיקוק אשר נועד, בין השאר, לטובתם ולהגנתם של בעלי המבנים, המצויים בשכנות למקום בו עומדת עבודת הבנייה האמורה להתבצע ושל המתגוררים באותם מבנים" (ראה: ע"א 273/80, 292 מדינה נ' כהן, פ"ד לז(2)29, 41 ד-ה). "שכנות" אינה חייבת להיות גובלת או צמודה. די בקרבה גיאוגרפית, היוצרת מטבעה השפעה בין חלקות ובתים. ב. האם מעשי הנתבעת פגעו בנוחיותם של התובעים או בהנאתם מרכושם? התשובה על כך הינה חיובית. ההתרשמות העולה מהביקור במקום וכן מהתצלומים אשר הוגשו כמוצגים (ת3/, ת7/), היא כי בגרם המדרגות יש כדי לפגוע בחלק מהנוף הנשקף מחלון מטבחם של התובעים. לצורך הדיון, המונח "נוף" יוגדר לפי משמעותו המילונית והיא: "סביבה, פנורמה, מראה טבע המשתרע לעין המשקיפה ממקום גבוה או ממרחק..." (א' אבן-שושן 'המילון החדש' כרך רביעי עמ' 1640). יתר על כן, נוף זה ייחסם כמעט כליל עם ניצול זכויות הבניה על המגרש הצמוד לביתה של הנתבעת (מגרש 101). בכל אלו יש כדי לפגום בהנאת התובעים מהשימוש בביתם. אמנם הפסיקה לא נטתה להכיר בזכות מחזיק במקרקעין לתבוע בגין פגיעה במראה הנוף מביתו (ראה: ע"א 17/62 לטוביצקי נ' לפלר פ"ד יז 87, 90; ה"פ 622/95 (י-ם) סלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה י-ם, דינים מחוזי, כרך לב(1), 811), אולם פסיקה זו התייחסה לזכות תביעה לפי עוולת מטרד ליחיד הקבועה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], עליה נעמוד להלן. כאמור, בכוחה של "הלכת אדמה" להביא להרחבת היקף הזכויות הנתונות לבעל זכויות במקרקעין, בה בעת שמתבצעת בניה ללא היתר, וכזהו המקרה שבפנינו: הנתבעת בנתה את גרם המדרגות ללא היתר ופגעה בזכות התובעים לנוף הנשקף מחלון מטבחם. נציין שגישה זו עולה בקנה אחד עם המדיניות השיפוטית הרצויה בדבר אכיפת חוקי התכנון והבניה. על הנתבעת היה לנקוט בהליך הקבוע בחוק ולבקש היתר בניה כדין, בטרם קבעה עובדות בשטח. הליך כזה היה מאפשר לתובעים להעלות את התנגדויותיהם, בין השאר בשל הפגיעה בנוף הנשקף מביתם. הפסיקה יצרה איזון בין האינטרסים השונים: כאשר הבניה נעשית עפ"י היתר כדין, יש צורך בפגיעה ממשית מאוד בבעל המקרקעין על מנת לזכות בסעד של הריסה. כאשר הבניה נעשית שלא כדין, די בפגיעה קלה בנוחיות או בהנאת בעל המקרקעין כדי לזכות בסעד של הריסה. לא ניתן להשלים עם מצב בו איש הישר בעיניו יעשה. אחת ממטרות תכנית מתאר מקומית הינה: "הבטחת תנאים נאותים מבחינת הבריאות, התברואה, הנקיון, הבטיחות, הבטחון, התחבורה והנוחות ומניעת מפגעים על ידי תכנון הקרקע ושימוש בה, ובכלל זה ייחוד אזורים למגורים, לתעשיה ולמסחר" (סעיף 61(2) לחוק התו"ב). בהעלמת עין מבניה ללא היתר יש כדי לפגוע במטרה חשובה זו. הנתבעת טוענת כי לא נגרמה כל פגיעה לתובעים, שכן אותה תוצאה של פגיעה בנוף הנשקף מביתם היתה מתקבלת גם אם היתה נוטעת עצים רמי צמרת, דבר שלא ניתן למנוע בעדה. אין לקבל טענה זו. די לתובעים כי יראו פגיעה בפועל (ראה: פסק הדין בעניין "אדמה" בעמ' 1674 ד-ה, שם נדחתה הטענה כי יש לדחות את התביעה בשל העובדה שהפגיעה היתה נגרמת גם אם הבניה היתה חוקית). ג. הפגיעה בנוף הנשקף מחלון מטבח התובעים נגרמה כתוצאה מבניית גרם המדרגות ללא היתר על ידי הנתבעת. אלמלא בנתה הנתבעת גרם מדרגות זה, היה נשקף מבית התובעים "מרווח" הנוף שבין ביתה של הנתבעת ובין המגרש הסמוך. 8. חיזוק ל"הלכת אדמה" נוכל למצוא בסעיף 14 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 הקובע: "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי-נוחות לאחר." מסעיף זה נלמד כי אמצעי הפגיעה, היינו בניה ללא היתר, מרחיב את היקף האינטרסים המוגנים, כך שאלו עשויים לכלול גם פגיעה בנוף (ראה: א' רוזן-צבי 'שימוש לרעה בזכות מקרקעין' עיוני משפט ד' (תשל"ד)651, 664-665). די באמור לעיל כדי לקבוע כי נתמלאו התנאים להורות לנתבעת להחזיר את המצב לקדמותו ולהרוס את גרם המדרגות שנבנה ללא היתר. התוצאה היתה שונה אם הבניה היתה כחוק, כי אז עילת התביעה העיקרית היתה עוולת מטרד ליחיד. עוולת מטרד ליחיד 9. סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק" (ההדגשות אינן במקור). בפסיקה נקבע שהרציונל בבסיס עוולת המטרד ליחיד הוא עקרון ההדדיות בשימוש במקרקעין, להבדיל מבלעדיות: "לכל אחד הזכות לעשות שימוש לגיטימי ברכושו ולהפיק ממנו הנאה מתקבלת על הדעת תוך הקרבה הדדית והתאמה הדדית כך שאדם ושכנו יוכלו לעבוד ולחיות יחד זה ליד זה..." (ראה: ע"א 436/60 עזרי נ' קליין פ"ד טו 1177, 1188 - א). שלושה הם מרכיביה של העוולה (ראה: ד' קרצ'מר, דיני הנזיקין העוולות השונות - מטרדים (גד טדסקי עורך, תש"ם) 41): א. טיב התנהגותו או פעילותו של הנתבע. ב. מהות האינטרס של התובע - שימוש או הנאה סבירים מן המקרקעין, כאשר הסבירות נקבעת על ידי איזון האינטרסים בין שני הצדדים. ג. מהות הפגיעה באינטרס המוגן - הפרעה של ממש. עיקרה של העוולה הינו מהות ההפרעה הנגרמת לזולת כתוצאה מפעילות או התנהגות ולא טיבה של הפעילות או ההתנהגות (שם, עמ' 39), קרי הדגש הינו על הנזק (ההפרעה) ולא על הגורם לנזק (פעילות לא חוקית). הפסיקה, כאמור, נטתה שלא להכיר בזכותו של מחזיק במקרקעין לתבוע בגין פגיעה במראה הנוף הנשקף מביתו (ראה: ע"א 17/62, ה"פ 622/95 (י-ם) הנ"ל וכן קרצ'מר בספרו הנ"ל בעמ' 56). עם זאת המלומד קרצ'מר בדעה כי אין מקום למיון אפריורי, ותיתכנה נסיבות בהן יהיה ניתן לקבוע כי פגיעה בנוף כמוה כ"הפרעה של ממש לשמוש סביר במקרקעין". 10. במקרה דנן לא מתקיים היסוד של הפרעה ממשית לשימוש או הנאה סבירים: על אף האופי המתמשך של הסתרת הנוף, הרי שמדובר בהסתרת חלקו בלבד (הגם שעם השלמת הבניה על המגרש הסמוך לביתה של הנתבעת, הנוף יוסתר כמעט כליל), ומדובר רק בהסתרת הנוף הנשקף מחלון מטבחם של התובעים. הפרעה ממשית היתה מתקיימת מקום בו בניית הנתבעת היתה מסתירה את כל הנוף הנשקף מכל החלונות בחזית ביתם של התובעים הפונה אל עבר ביתה - זהו אינו המצב שבפנינו. בבדיקת השפעת ההפרעה יש לנקוט במבחן אובייקטיבי, ללא התחשבות ברגישות מיוחדת ויוצאת דופן של התובע (ראה: ה"פ 622/95 (י-ם) הנ"ל וכן קרצ'מר בספרו בעמ' 65). פועל יוצא מן האמור הוא כי לא מתקיימת בענייננו עוולת המטרד ליחיד. 11. פיצויים התובעים עותרים בסעיף 13 לכתב התביעה לפיצויים בגין המטרד, פגיעה בפרטיותם, פגיעה בנוף ועגמת נפש. סעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מגדיר "נזק" בין השאר כאבדן נוחות או חיסור ממנו וכן כל אבדן או חיסור כיוצאים באלה. הפגיעה בנוף הנשקף מחלון מטבחם של התובעים נופלת להגדרה זו. אין ספק כי נגרם נזק לתובעים, אך כפי שטען בא כוחם של התובעים בסיכומיו, ישנו קושי ממשי בתרגומו למונחים כספיים. המדובר בנזק לא ממוני אשר הערכתו תיעשה על פי אמדן ושקול דעת בית המשפט. במקרה זה, הנזק שנגרם לתובעים הינו אי נוחות בהסתרת חלק מהנוף הנשקף מחלון מטבחם. הנזק נמשך קרוב לשלוש שנים. אני מעמיד את סכום הפיצויים בגין נזק זה על סך של 5000 ש"ח. סיכום לאור האמור, אני מחייב את הנתבעת: א. להרוס את גרם המדרגות אשר נבנה ללא היתר בצד ביתה. ב. להתקין קירות זכוכית אטומים בחלונות חדרי קומת הגג הפונים לעבר בית התובעים. אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מלקבל היתר בניה לתוספת זו. ג. לשלם לתובעים סך 5000 ש"ח כפיצויים בגין הנזק ועגמת הנפש. ד. הנתבעת תישא בהוצאות משפט ועוד שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ. בניהמדרגותהיתר בניה