פסק דין 1. עניין לנו בתביעה כספית שהגיש התובע כנגד הנתבעים, בסדר דין מקוצר בו ביקש הוא לחייב את הנתבעים לשלם סך של 6,250.- דולר ארה"ב ובצירוף ריבית והצמדה ליום הגשת התביעה ומהווים הם סך של 24,253.- ש"ח. 2. המסכת העובדתית: א. ביום 03.10.91 נחתם חוזה שכירות בין התובע לנתבעת 1. על פי החוזה , השכיר התובע לנתבעת 1 בית בן שבעה חדרים ברחוב המייסדים 45 , אבן יהודה [להלן: "המושכר"]. ב. תקופת השכירות, בהתאם לחוזה היתה לתקופה של שנה, החל מיום 01.11.91 ועד ליום 01.11.92 [חוזה השכירות צורף כנספח א' לת1/]. לנתבעת 1 ניתנה אופצייה להארכת תקופת השכירות לשנתיים נוספות, וזאת על פי סעיף 13 לחוזה השכירות. ג. נתבעים 2 ו - 3 הינם ערבים, ביחד ולחוד, לכל התחייבויות נתבעת 1 לפי חוזה השכירות. 3. הפלוגתאות בין בעלי הדין: טיעוני התובע: א. נתבעת 1 הפעילה את האופצייה והאריכה את חוזה השכירות לשנתיים נוספות אך בפועל החזיקה במושכר עד ליום 15.07.94. ב. דמי השכירות החודשיים בסך של 500 דולר ארה"ב, ואשר היו אמורים להיות משולמים כל פעם עבור שלושה חודשים, אלו לא שולמו מאז חודש יולי 1993. ג. נתבעים 2 , 3 אשר ערבו לכל התחייבויות נתבעת 1 לפי חוזה השכירות, חבים מכוח ערובתם לשלם את דמי השכירות, אשר לא שולמו על ידי נתבעת 1, ולמרות דרישת התובע, סירבו לעשות כן. טיעוני הנתבעים: א. בתחילת חודש מאי 1994 , פנה התובע אל נתבעת 1, ודרש כי תפנה את המושכר עד ליום 30.06.94, הואיל והוא מכר את המושכר. על אף זכאות נתבעת 1 להמשיך ולהחזיק במושכר עד ליום 01.12.94, פינתה הנתבעת את המושכר , בהתאם לבקשת התובע ביום 30.06.94, ולפיכך אינו זכאי לדמי שכירות מיום 01/07/94. ב. לתובע מגיע תשלום דמי שכירות עבור 10 חודשי שכירות, מיום 01.09.93 בסך כולל של 5,000 דולר ארה"ב, וסכום זה קוזז בהסכמת התובע מחוב התובע לחברה שבניהולו של בעלה של נתבעת 1. 4. המסכת הדיונית: א. ביום 31.12.95 ניתן פסק דין בתיק זה על ידי כבוד השופטת טלגם, לאחר שדחתה את בקשת רשות להתגונן בה"מ 127636/95, על פסק דין זה הוגש ערעור, ובהסכמת הצדדים ניתן לנתבעים רשות להתגונן. ביום 30.01.98 הועבר התיק אלי להמשך הדיון. ב. בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: העיד עת1/, התובע מר אבינועם באום, אשר נחקר על תצהירו ת1/. העיד עת2/, מר אהרון כץ, אשר נחקר על תצהירו ת2/. מטעם הנתבעים: הוגש זכרון דברים נ1/. העידה נתבעת 1, עה1/, גברת מרים חלילי אשר נחקרה על תצהירה נ2/. הוגש שטר חוב נ3/. העיד עה2/, מר ניסן חלילי, אשר נחקר על תצהירו נ4/. בתום הבאת הראיות, הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקי להכרעתי זו: 6. חובה של נתבעת 1: נתבעת 1 לאורך כל שלבי הדיון הודתה כי לא שילמה דמי שכירות למשך תקופה של 10 חודשים. כך נכתב בסעיף 4 לסיכומי הנתבעים: ”בבקשת הרשות שהוגשה מטעמה, ואשר משמשת ככתב הגנה, טענה הנתבעת כי התובע לא זכאי לתשלום דמי שכירות כפי שתבע, שכן עד סוף חודש אוגוסט 1993, שילמו לתובע דמי שכירות ועל כן זכאי היה התובע לתשלום דמי שכירות בסך 500$ לחודש עבור 10 חודשים בלבד, ואולם בהסכמת התובע קוזז סכום זה מעבודות חשמל שביצעה חברה שבניהולו של בעלה עבור התובע והעולות על הסכום הנ”ל". התובע מנגד טוען כי לא שולמו דמי שכירות במשך 12.5 חודשים. ברם התובע לא עמד בנטל השכנוע לגבי ההפרש של 2.5 חודשים של אי תשלום דמי שכירות. גלוי וידוע הוא כי: "הכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו", אשר על כן: התובע - נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו" [ההדגשה במקור]. [י. קדמי על הראיות, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת תשנ"ט1999-, עמ' 1273 ואילך]. לא שוכנעתי כי התובע השכיל להראות לפחות במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי נתבעת 1 לא שילמה דמי שכירות במשך 12.5 חודש, הרי שמשך הזמן של אי תשלום דמי שכירות שהוכח לי הוא כפי שהודתה נתבעת 1, כאמור משך זמן של - 10 חודשים. נתתי אמוני בגרסתה של נתבעת 1 כי משך הזמן שלא שילמה דמי שכירות הינו 10 חודשים. וכן מנספח ב' לנ2/ שוכנעתי כי מועד פינוי המושכר שדרש התובע הוא 30.6.94. ברם לגרסת התובע פינתה נתבעת 1 את המושכר בתאריך 15.7.94, אך התובע לא הביא כל ראייה כי פינוי המושכר אכן התבצע בתאריך 15.7.94, כדוגמת מכתב ששלח לנתבעת 1 בו התריע הוא כי בניגוד למוסכם לא פינתה הנתבעת 1 את המושכר, ומשכך קובע אני כי מועד פינוי המושכר היה בתאריך 30.6.94. כמו כן נתתי אמוני בגרסת נתבעת 1 כי דמי השכירות לחודשים יולי-אוגוסט 93 שולמו כדין, וכן מנספח ו' לנ4/, ספח פנקס צ'קים ברי לי כי בתאריך 7.7.93 שולמו דמי השכירות לחודשים הנ"ל, ומשכך קובע אני כי סך משך הזמן בו לא שילמה נתבעת 1 את דמי השכירות עפ"י חוזה השכירות הינו 10 חודשים. התובע בכתב תביעתו, תבע סך של 6,250.- דולר ארה"ב בעבור 12.5 חודשים, אך הוכיח אי תשלום דמי שכירות בעבור 10 חודשים, על כן מתוך הסך של 24,253.- ש"ח. קובע אני כי הוכח לי הסכום של 19,400.- ש"ח, מתוך הסכום שנתבע. בהגנתה טוענת נתבעת 1 כי יש לקזז את אי התשלום מסכום כסף המגיע לחברה שבניהולו של בעלה של נתבעת 1. 7. האם קיזוז דמי השכירות על ידי נתבעת 1 נעשה כדין? נתבעת 1 טוענת כי התובע הסכים לקיזוז של 5,000 דולר ארה"ב בעבור דמי שכירות ל - 10 חודשים, מהסכום שעליו היה לשלם לחברת "אחים חלילי בע"מ קבלנים לעבודות חשמל", [להלן: "החברה"], בעבור עבודות חשמל שביצעה אותה החברה בשתי דירות בשכונת הדר יוסף. בסעיף 6 לתצהירו של עה2/ פירט בעלה של נתבעת 1 את העבודות שביצע, וכן בסעיף 8 את עלות חומרים שסופקו לתובע על ידי החברה. מנספח ב' לנ4/, חשבון ביניים, הוכח לי כי חלק בסך של 2,894.- דולר ארה"ב. היה אמור להיות משולם על ידי עת2/, מר אריק כץ, ולא על ידי בעלה של נתבעת 1. כלומר לשיטתו של עה2/, ובהורדת הסכום שעל עת2/ לשלם לחברה, הסכום שחב התובע לחברה עומד על כ - 3,825 דולר ארה"ב. הוסיף עה2/ וטען כי החברה שעיסוקה, כאמור, עבודות חשמל, ביצעה עבודות בנייה במושכר, בסך של 2,942 דולר ארה"ב. דוחה אני טענה זו שכן תמוה בעיני הכותרת של חשבונית שצורפה כנספח ה' לנ4/: ""רשימת עבודות שבוצעו ושולמו לאחרים על ידי משפחת חליל לפי בקשה". מכותרת זו למדתי כי אחרים ביצעו עבודה, אך החשבונית הועברה לתובע על ידי החברה. אין אני מקבל טענה זו, שכן החשבונית הוצאה בחודש נובמבר 94, מספר חודשים לאחר שפינתה נתבעת 1 את המושכר. ולא הוכחה לי כי בתמונות, חוות דעת או כל דרך אחרת, כי אכן בוצעו עבודות במושכר על ידי נתבעת 1 או מי מטעמה. מנגד הוכחה טענתו של התובע כי עבודות החשמל שביצעה החברה בשתי דירות בשכונת הדר יוסף, קוזזו מסכום שאמור היה להיות משולם בגין מכירתו של מגרש בבעלותו של התובע לבנה של נתבעת 1. כך נרשם בנ1/, זכרון דברים מיום 27.04.97: "מחיר 100,000$ תנאי תשלום 30 מזומן, 30 בחתימה, 35 העברה, 5 זיכוי". מנספח ב' לת1/, מיום 08.06.92, למדתי כי עה2/ התחייב לבצע עבודות חשמל בסך של 5,000 דולר ארה"ב. מסמיכות התאריכים של החתימה על זכרון דברים למכירת המגרש [אפריל 92] והתחייבות עה2/ [יוני 92], למד אני כי הקיזוז של ביצוע עבודות חשמל נעשה בעבור זיכוי של אותו סכום בגין מכירת מגרש, ועל כן עדיפה עלי גרסת התובע מגרסת נתבעת 1, כי קיזוז דמי שכירות בשנים 93, 94, בוצע כנגד ביצוע עבודות שבעלה של נתבעת 1 התחייב לבצע עוד בשנת 92. ומשנתתי אמוני בגרסת התובע, קובע אני כי נטל ההוכחה הורם, וטענת ההגנה של נתבעת 1 בשל קיזוז, להדחות. 8. ערבותם של נתבעים 2, 3 לקיום תנאי חוזה השכירות: מנספח נ3/ שטר חוב, שעליו נכתב בעט כחול "מבוטל", למדתי כי התובע החזיר את שטר החוב לנתבעת 1. לדידי אין בהחזרת שטר החוב כדי לשלול את כתב הערבות החוזית שצורף לת1/ בו התחייבו נתבעים 2, 3 לערוב "הדדית ערבות מלאה לכל התחייבויות וללא יוצאים מן הכלל, הנובעות מחוזה זה". משהוכח לי כי נתבעת 1 לא שילמה את דמי השכירות, כפי שהתחייבה בחוזה השכירות, מחייב אני את נתבעים 2, 3 לשלם לתובע את דמי השכירות כאמור בסעיף 6 לפסק דין זה מכוח ערבותם החוזית. 9. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים במאוחד ובנפרד לשלם לתובע סך של 19,400.- ש"ח סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת בתביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 12,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. קיזוזשכירותחשמלדמי שכירות