החלטה 1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (בל 5817/06; השופטת חנה טרכנטינגוט), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 19.6.06, אשר קבעה כי נכותו של המבקש כתוצאה מפגיעה בעבודה ביום 7.3.88 היא 60%. הוועדה קבעה כי נכותו הכוללת של המבקש היא בשיעור 100% ומנכות זו הפחיתה בגין "מצב קודם" 40%. 2. העובדות העולות מהחומר שבתיק הן כמפורט להלן: א. אוטם שריר הלב אשר אירע למבקש ביום 7.3.88 הוכר כפגיעה בעבודה. ב. בהחלטת וועדה רפואית מיום 6.6.89 נקבע כי דרגת הנכות של המבקש היא 50% (סעיף 9(1)ג IV), וממנה יש לנכות 25% (סעיף 9(2)(א)) בגין מצב קודם, כך שדרגת נכותו הקבועה הועמדה על 25%. ג. בעקבות אישור החמרת מצב שהגיש המבקש נדונה נכותו של המבקש שנית בשנת 2004. בהחלטת וועדה רפואית מדרג ראשון מיום 4.1.04 נקבע כי נכותו של המבקש היא 75% (סעיף 9(1)(ג) V, וממנה יש לנכות 40% (סעיף 9(1)(ג)(3)) בגין מצב קודם, כך שדרגת נכותו של המבקש הועמדה על 35%. המבקש לא ערער על החלטה זו. ד. בעקבות אישור החמרת מצב שהגיש המבקש נדונה נכותו של המבקש שנית בשנת 2006. בהחלטת ועדה רפואית לעררים מיום 19.6.2006, היא ההחלטה מושא הליך זה, נקבע כי דרגת נכותו של המבקש היא 100%, (סעיף 9(1)(ג) VI), וממנה יש לנכות 40% (סעיף 9(1)(ג)(3)) בגין מצב קודם, כך שדרגת נכותו הועמדה על 60%. 3. טענתו העיקרית של המבקש בפני בית הדין האזורי הייתה כי הוועדה משנת 2004 חרגה מסמכותה וניכתה שלא דין בגין מצב קודם 40%, לנוכח קביעת הוועדה משנת 1989 כי בגין מצב קודם יש לנכות 25% בלבד. כן טען כי יש להפעיל בעניינו את תקנה 16 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן - התקנות). 4. בית הדין האזורי קבע כי אכן הלכה פסוקה היא כי אין מהרהרים אחר קשר סיבתי בין נכות לבין פגיעה בעבודה שנקבע באופן סופי על ידי ועדה רפואית קודמת, ואין להרהר גם אחרי מידת הקשר הסיבתי כפי שנקבע על ידי ועדה קודמת. אולם, בעוד שהקשר הסיבתי בין הפגימה לתאונה הוא עניין סטטי, הרי שאחוז הנכות הוא עניין דינמי. לכן, כפי שיתכן כי קיימת החמרה במצב הרפואי הנובע מהפגיעה בעבודה, כך תתכן גם החמרה במצב הרפואי מכל סיבה אחרת, אשר אינו תוצאה של הפגיעה בעבודה. לאור זאת, תיתכן החמרה במצב הרפואי של המבקש שאינה נובעת מהפגיעה בעבודה, ואין לייחס כל החמרה במצב הרפואי לפגיעה בעבודה בלבד. מכאן, כי החלטת הוועדה מיום 4.1.2004 לא ניתנה בחריגה מסמכות. החלטה זו היא החלטה חלוטה, עליה בחר המבקש שלא להגיש ערעור, ולכן הוועדה מושא הליך זה אשר הסתמכה עליה פעלה כדין. לנוכח העובדה כי דרגת הנכות בגין הפגיעה היא בשיעור 60%, אין מקום לדון גם בהפעלת תקנה 16 לתקנות. 5. בבקשת רשות הערעור טען המבקש כי בשל העדר ייעוץ משפטי לא ערער על החלטה הוועדה מיום 4.1.2004 (להלן - הוועדה הקודמת), אולם אין מקום שייענש על כך בעתיד, וחזר על טענתו כי הועדה הקודמת חרגה מסמכותה. כן טען כי על הוועדה מושא הליך זה היה להפעיל את שיקול דעתה ולבדוק את החלטת הוועדה הקודמת, ואילו עשתה כן, הייתה נוכחת לדעת כי החלטת הוועדה הקודמת אינה מנומקת ושגויה, ופירט את טענותיו כנגד החלטת הוועדה הקודמת. בנוסף טען כי יש מקום להפעיל את תקנה 16. 6. לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות. זאת, אף מבלי להידרש לתשובת המשיב, בהתאם לתקנה 85(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי הוועדה הקודמת לא חרגה מסמכותה עת קבעה כי יש לנכות למבקש בגין מצב קודם 40%, ודינו של פסק דינו המנומק והמפורט להתאשר מטעמיו. החלטת הוועדה הקודמת, אשר כאמור הייתה ועדה מדרג ראשון, היא החלטה חלוטה, והמבקש אינו יכול לערער עליה בפני בית הדין כיום, משלא ערער עליה לוועדה רפואית לעררים במועד. לאור האמור, הוועדה מושא הליך זה פעלה כראוי עת הסתמכה על החלטת הוועדה הקודמת. 7. סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. רפואהמצב קודםועדה רפואית