החלטה מונחת בפני מחלוקת אשר נפלה בין הנאמן להסדר הנושים של רובננקו שמואל אחזקות בע"מ והנושים המובטים (להלן: "הנאמן", "החברה" ו"הבנקים", בהתאמה), לבין קבוצת רוכשי הדירות בפרוייקט "רובננקו פארק" (להלן: "הרוכשים" ו"הפרוייקט"); המחלוקת התעוררה, בשל טענת הרוכשים כי הם זכאים לקזז את התשלום האחרון אותו הם חבים עבור דירותיהם כנגד פיצוי מוסכם לו הם זכאים בגין איחור במסירת הדירות על-ידי החברה. אין בפני כל מחלוקת עובדתית בשאלת קיומו ואורכו של האיחור במסירת הדירות; כמו כן, אין כל מחלוקת בדבר קיומם ותוקפם העקרוני של תניות הפיצוי המוסכם. כמו כן, מעובדות המקרה עולה בבירור, כי הארוע אשר גיבש את החיוב נשוא הקיזוז (האיחור במסירת הדירות), חל במובהק לאחר הקפאת ההליכים. המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת משפטית גרידא, ועיקרה הינו האם "המועד הקובע" ממנו ואילך יותר קיזוז אך לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל הינו מועד מתן צו הקפאת ההליכים, אם לאו. טוענים הרוכשים, כי המועד חל אך ורק מיום מתן צו הפירוק, או לכל היותר ממועד מתן צו פירוק זמני, אם מועד זה מהווה את מועד קריסתה של החברה, כאמור בפש"ר 1398/02 בש"א 22169/02 אמדאוס נ' הבנק למסחר. מוסיפים הרוכשים וטוענים, כי הלכה פסוקה היא, כי צו הקפאת הליכים אינו יכול להחשב "למועד הקובע" ככל שאמורים דברים בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. 1. טרם אדון במחלוקת לגופה, מן הראוי להדרש לטענת הרוכשים, כי עמדתם נתמכת במפורש על-ידי פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 3849/99, האלונים יצור בלוקים בע"מ נ' טש"ת. אם אכן כך הוא, ופסק-דין של בית המשפט העליון קובע במפורש כי צו הקפאת הליכים אינו יכול להחשב בתור "המועד הקובע", אזי די בכך בכדי לקבל את עמדת הרוכשים. באותו מקרה, דובר בחברה אשר בהיותה בקשיים, חתמה על חוזה בו מכרה דירה לצד ג', כאשר בתמורה קוזז סכום אשר היתה החברה חייבת לו. בהחלטתה, דחתה כב' השופטת דורנר טענה כי אותו הסכם הינו בגדר העדפת נושים פסולה, כדלקמן: "השאלה העומדת לדיון היא, איפוא, האם מן הדין להכריז על עסקת קיזוז בין חברה לבין נושה שלה כבטלה, מן הטעם שהחברה מצויה הייתה בשעת הכריתה בקשיים כלכליים, ובביצוע החוזה יש כדי לגרוע ממאסת נכסיה... ככלל, זכותם של הצדדים לקבוע כי חיוביהם יקוימו בדרך של קיזוז, עומדת בעינה גם כאשר עלולה עסקה זו להוביל לידי גריעה ממאסת הנכסים של חברה חדלת פירעון". כב' השופטת דורנר מאזכרת, בעניין זה, את ע"א 4548/91 משקי עמק הירדן, אשר קובע כי קיזוז בין חברה בקשיים לנושה הינו מותר, עד המועד הקובע האמור בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. אי לכך, מסיקה השופטת כי עד המועד הקובע, רשאים הצדדים להתקשר בהסכמי קיזוז, ובסופו של דבר מכריעה כדלקמן: "במקרה שלפניי לא ניתן צו פירוק כלל, ובשעת כריתת ההסכם אף לא ניתן עוד הצו להקפאת הליכים. משכך, לא נשללה זכות הקיזוז, ולא התגבשה כל עילה להכרזה על ההסכם כבטל" 2. עיננו הרואות: פסק דינה של כב' השופטת דורנר קבע, למעשה, כי לא ניתן לעקוף את הלכת "המועד הקובע" ולהשתמש בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל כ"חסימה אוטומטית" של עסקאות קיזוז הנערכות לפני אותו מועד קובע - מועד אשר, חל, באורח "קלאסי", עם מתן צו הפירוק, להבדיל ממועד הגשת הבקשה לפירוק. אלא, שקביעה כי צו הקפאת הליכים לא יחשב בשום פנים ואופן כמועד הקובע - אין. יתר על כן: כב' השופטת דורנר מדגישה, כי החלטתה ניתנת בנסיבות בהן כריתת הסכם הקיזוז חלה במובהק בטרם מתן הצו להקפאת הליכים. דומה כי מן ה"לאו" (לעניין תחולת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל) ניתן לשמוע אף את ה"הן". יגעתי ולא מצאתי, הכיצד ניסה בא-כוחם המלומד של הרוכשים להסיק מהלכה זו את אשר לא נקבע בה. ההלכה הפסוקה החדשה נוטה להחיל את "המועדים הקובעים" לסיום הפרק ה"אזרחי-מסחרי-אינדיבידואלי" במועד בו נכנסת החברה, במובהק, אל תוך "השלב הקולקטיבי" של הליך חדלות פרעון, על כל המשתמע מכך. זאת, בין אם אותו שלב צופן בסיומו את חיסולה (פירוק), ובין אם הוא צופה בסיומו את הבראתה ופתיחת "דף חדש בחייה" (הקפאת הליכים). בשני המקרים, נאכף עקרון השיוויון בין הנושים, שהינו עקרון יסוד בדיני חדלות פרעון, אשר הגבלת הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל הינו חלק בלתי-נפרד ממנו. בית המשפט העליון עצמו קיבל במפורש הלכה זו וקיבעה במעמד של תקדים מחייב בהחלטו בפש"ר 3911/01 כספי נ' דיור לעולה, כדלקמן: "התקנות מכילות הסדר מפורט לעניין הטיפול בהליכי הקפאה, פשרה או הסדר. ככל שההסדר בסעיף 350 ובתקנות החדשות אינו מלא, ניתן להשלים את החסרים שבו מתוך ובהשראת דיני הפירוק שבפקודת החברות. ראו, למשל, רע"א 292/99 שיכון עובדים בע"מ נ' טש"ת (בניהול מיוחד), פ"ד נה(2) 56, 61-2, שם העיר השופט אנגלרד כי "ההסדר התחיקתי של שיקום חברות ... לוקה בחסר ולכן נוצר בפרקטיקה השיפוטית מעין שילוב בין דיני הסדר נושים למטרת שיקום לבין דיני הפירוק. בתחומים רבים דיני הפירוק משמשים מקור להשלמת החסרים בדיני הסדר נושים...". הטעם להשלמה זו הוא, שבין השיקום והפירוק קיים דמיון ניכר" (ההדגשות שלי - ו.א). אי לכך, מצאה כב' השופטת לנכון להחיל על דיני הקפאת הליכים את אחד הסעדים ה"פוגעניים" ביותר הקיימים בדיני פירוק - והוא ביטול של העדפת נושים אשר נעשתה שלושה חודשים טרם "המועד הקובע" של צו הקפאת ההליכים - מועד, אשר באותו עניין נקבע כי דינו כדין "המועד הקובע" של צו הפירוק. 3. הרציונל של דמיון זה בין הקפאת הליכים לפירוק הוסבר על-ידי בפירוט בהחלטתי בפש"ר 1802/02, בש"א 16127/02 שמואל חיון נ' הכח ר"ג, כדלקמן: "שני ההליכים באים לעולם, כאשר החברה מגיעה לחדלות פרעון או עומדת על סיפה, והיא נתונה בסכנה להליך התפוררות, או מצויה כבר בעיצומו. הקפאת הליכים, אף כי סיומה אינו צופה חיסול של החברה אלא מכירתה למשקיע, מהווה במידה רבה "סיומו של פרק" בחיי החברה (ובדרך-כלל, אף הפקעה סופית של החברה מידי בעלי השליטה הקודמים, באשר החברה מועברת לבעלות חדשה לאחר הסדר הנושים). החברה נמכרת בדרך-כלל כשהיא נקיה מחובות ומתביעות עבר, בעוד כל מסת התביעות של הנושים מועברת אל התקבול פרי המכירה. זאת ועוד; כפי שעסקינן בהליך קולקטיבי, המפקיד את כל ישותה של החברה ביד נאמן, מרכז את כל ההליכים תחת קורת גג אחת ומונע פעולות עצמאיות של הנושים, כך מתועלים הנושים לדרך פרעון אחת, והיא הגשת הוכחות חוב לנאמן בפרק זמן קצוב, כאשר נושה המאחר אותו נחסם כליל, בדרך-כלל, מנקיטת הליך כלשהו לפרעון חובו. יוצא, כי פירוק והקפאת הליכים דומים זה לזה לא רק מבחינת בעלי השליטה, אשר שליטתם מופקעת והישות המשפטית מועברת מידיהם כליל לידי הנאמן, אלא אף מבחינת הנושים, אשר נכפפים להליך הקולקטיבי ולמסגרת הזמן הנוקשה שהוא מציב להם, ובסופו של דבר, "מאבדים את אחיזתם" בחברה, אשר מועברת לידי הרוכש במסגרת ההסדר כשהיא נקייה מתביעות וחובות עבר" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). אם כן, אמור מעתה: דין צו הקפאת הליכים דינו כדין צו פירוק לכל דבר ועניין; הקפאת הליכים, כמוה כפירוק, מהווה "שינוי פאזה" בחיי החברה - זאת, בין אם מסתיימת ההקפאה בהצלחה, ופותחת "דף חדש ונקי" בחיי החברה (באורח דומה למצבו של חייב פושט רגל שהופטר לאחר הסדר בינו לבין נושיו), ובין אם מסתיימת ההקפאה בכשלון, ומעבר לשלב ה"טרמינלי" של פירוק. על בסיס רציונל זה, אשר אושר וזכה למעמד מחייב מפי בית המשפט העליון, באה אף החלטתי בעניין אוקיאנוס שירותי נופש, אשר אוזכרה ונותחה בהרחבה בכתבי הטענות של הצדדים. יוצא, כי החלטתי בעניין אוקיאנוס לא היתה בגדר "גישה מרחיבה" וקיצונית, כטענות המבקשים, אלא ישום מפורש וברור של ההלכה הפסוקה. החריג אשר הוזכר בהחלטה זו לא היה אלא מצב נדיר, בו הקפאת הליכים שנכשלת מביאה את החברה לא להליכי חיסול, אלא "מחזירה אותה לאחור", למצבה כפי שהיה בטרם הצו, בעוד הנושים נמנעים, מטעמים השמורים עמם, מלעתור לפירוק החברה. זאת, כמובן, בלא מטריית המגן של הסדר נושים הפותח דף חדש בחיי החברה. נקל לראות, כי לא זה המצב בענייננו אנו - באשר לחברת רובננקו אושר זה מכבר הסדר נושים. אי לכך, לא היתה לרוכשים כל אפשרות להסתמך על חריג זה. לא נותר לרוכשים אלא פסק דינו של כב' השופט ממן בפש"ר 202/01, אשר הולך לכאורה לפי גישתם הם. אלא, שעם כל הכבוד הראוי, פסק-דין זה לא זו בלבד שאינו בגדר הלכה מחייבת, אלא שהוא נוגד את פסיקתו המפורשת של בית המשפט העליון בעניין כספי נ' דיור לעולה, ואת עצם הרציונל הבסיסי העומד מאחורי מוסד הקפאת ההליכים. אי לכך, אין אני יכולה לפסוק לפי האמור בו. 4. מכאן, לא נותר אלא לישם את ההלכה הפסוקה על נסיבות המקרה, ולקבוע את המובן מאליו: צו הקפאת הליכים, אשר דינו לפי הפסיקה כצו פירוק, הינו אף "המועד הקובע" לצורך הפעלת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. זאת ועוד; בעוד בפסק הדין בעניין אלונים, התגבשו החובות ההדדיים לכל המאוחר עם כריתת הסכם הקיזוז (קרי, לפני המועד הקובע), הרי שבנסיבות המקרה דנן, התגבשו טענות הרוכשים כנגד החברה במובהק לאחר מתן צו הקפאת ההליכים - דבר אשר אין עליו חולק, באשר תאריך השלמת הדירות, אשר ממנו ואילך מחושבים ימי האיחור, חל חודשים לאחר מתן הצו. אי לכך, אין הרוכשים עומדים בתנאי סעיף 74, ואין הם זכאים לערוך קיזוז בינו לבין חובם כלפי החברה שבהסדר. מכל הסיבות דנן, דין בקשת הרוכשים להדחות. זאת, אף בלא לדון בטענות שעלו בעניין מעמדם אל מול הבנקים - טענות אשר, בלא להכריע בדבר, יכולות היו אף הן להקים מכשול רציני בדרכם אל הסעד בו חפצו. 5. בנסיבות המקרה, ישאו הרוכשים, ביחד ולחוד, בהוצאות הנאמן ושכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. איחור במסירת דירהמסירת דירה / איחור במסירת דירהקיזוזמקרקעין