החלטה מונח בפני ערעורו של בנק הפועלים (להלן: "הבנק"), על החלטת הנאמן להסדר הנושים של מר אבי פורטוגז (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה), אשר דחה ביום 13.8.02 את תביעת החוב שהגיש הבנק כנגד החייב וחברת פורטוגז בע"מ (להלן: "החברה"); לטענת הבנק, הוטעה בידי החייבים ולא ידע על הליכי ההסדר שניהלו הללו בשנת 99 לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל. מוסיף הבנק וטוען, כי מאחר וההליכים לא פורסמו ברשומות, לא חלה עליו 'ידיעה קונסטרוקטיבית' המשתיקה אותו מלהעלות טענותיו באיחור. לשיטת הבנק, אם לא ניתן עוד להתחשבן עם יתרת הנושים (באשר ההסדר הושלם), הרי מן הדין להפעיל שיקול דעת ולהניח לו להמשיך ולנהל הליך אזרחי כנגד החייבים, תוך התעלמות מן ההסדר. הנאמן, החייבים וכונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר") מתנגדים לערעור ומבקשים כי ידחה. לאחר שהונחו בפני טענות הצדדים, מצאתי כי ראוי ונכון, בנסיבות העניין, להפעיל את סמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי וליתן החלטה שלא במעמד הצדדים. זאת, באשר המחלוקת הדורשת הכרעה הינה מחלוקת משפטית גרידא. עובדות המקרה; 1. ביום 28.3.95, הגישו החייב, רעייתו והחברה תביעה כנגד הבנק; התביעה עמדה על סך 191,000 ₪, והתבססה על מגוון טענות, ביניהן התניית שירות בשירות, שידול לרכישת ניירות ערך, גביית ריבית-יתר, ועוד. שלב ההוכחות החל בשלהי 99, וביום 5.8.01, ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, אשר דחה את טענות התובעים. על פסק הדין לא הוגש ערעור, והוא הפך חלוט. 2. בפברואר 2002, הגיש הבנק תביעה בסדר-דין מקוצר כנגד החייב, רעייתו והחברה. התביעה הועמדה על סך 793,000 ₪, וכוונה כנגד החברה, וכנגד החייב ורעייתו בתור ערבים לחוב. במרץ 2002, הגישו החייבים בקשת רשות להתגונן ובקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענת הבנק, רק אז התברר לו כי במהלך שנת 1999 ננקטו הליכי פשיטת רגל כנגד החייב ורעייתו, והליכי פירוק כנגד החברה - הליכים אשר הסתיימו בהסדר נושים, כדלקמן: א. ההליך החל ביום 19.4.99, כאשר פנתה חברת תעשיות אבן וסיד בע"מ, שיוצגה בידי הנאמן, אל בית המשפט והגישה בקשה לפירוק חברה בשם פורטוגז קבלנות כללית בע"מ (אשר אינה בגדר חייב של הבנק). ב. ביום 24.5.99, פנו החייב ושתי החברות לבית המשפט בבקשה להסדר נושים לפי סעיף 19 לפקודת פשיטת הרגל ולהקפאת הליכים, בהתאמה. בתצהיר שצירף החייב לבקשה, ציין כי לחברה חוב שנוי במחלוקת לבנק הפועלים. ג. ביום 26.5.99 הוציא כב' סגן הנשיא לויט צו הקפאת הליכים זמני כנגד החברות, וצו עיכוב הליכים זמני כנגד החייב, ובמסגרת זאת מינה את הנאמן לתפקידו. באותה החלטה נקבע, כי הנאמנים יפנוי לחייבים של החברות, וכן יפרסמו בעיתון הזמנה לנושים להגיש תביעות חוב, בתוך 45 יום מיום הפרסום. ד. ביום 9.12.99, הגישו החייב והחברות בקשה לאישור הסדר נושים, בה צויין כי ביום 19.11.99 פורסמו הודעות בעיתונים "גלובס" ו"הצופה"; במסגרת בקשה זו התבקש מינויו של הנאמן לתפקידו, כנאמן לביצוע ההסדר. לטענת הבנק, באותה בקשה לא נאמר דבר אודות קיומו של החוב לבנק הפועלים. זאת, חרף העובדה כי הערה כזו נכללה בבקשה הראשונית לעיכוב הליכים. ה. ביום 12.12.99 אישר כב' סגן הנשיא את ההסדר. 3. במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, צירף החייב מכתב מעם הנאמן, המאשר כי הסדר הנושים בוצע על-ידי החייבים במלואו. לטענת הבנק, לא ידוע לו על כל בקשת הפטר אשר הוגשה על-ידי החייבים. בעקבות זאת, הגיש הבנק תביעת חוב לנאמן. הנאמן הגיב במכתב, ובו ביקש הבהרה, מדוע המתין הבנק 6 שנים טרם הגיש תביעה, באשר המאורעות נשוא התביעה ארעו כבר בשנת 96. כמו כן, תהה הנאמן מדוע הוגשה הוכחת החוב באיחור, לאחר שבוצעו פרסומים כדין, והחייבים עמדו במלוא התחייבותם במסגרת הסדר הנושים. הבנק ענה במכתב, לפיו בכתב ההגנה שהגיש נאמר במפורש כי קיים חוב כספי של החייבים לבנק, ולבנק עומדת זכות תביעה בשל כך. הבנק בחר לממש את זכותו, לאחר שניתן פסק-דין הדוחה את תביעת החייבים כנגד הבנק. אך בדיעבד הסתבר כי החייבים, בעודם מנהלים תביעה כנגד הבנק, החלו במקביל בהליכי הסדר נושים. עוד טען הבנק בתגובתו כי: א. מאחר ובמהלך שנות העימות המשפטי בין הצדדים לא איזכרו החייבים ולו ברמז כי הם מצויים בקשיים כלכליים, בעודם מוסיפים לנהל את התביעה כנגד הבנק, לא העלה הבנק על דעתו כי החלו להתנהל הליכי הסדר נושים. ב. הבנק העדיף שלא להגיש את תביעתו מייד, ו"למצות" תחילה את הדיון בתביעת פורטוגז, וזאת במחשבה כי טענות ההגנה של פורטוגז כנגד תביעת הבנק יהיו אותן טענות שנדונו בתביעת פורטוגז. בדרך זו, ביקש הבנק לחסוך בעלויות; דרך זו היתה מצדיקה עצמה, אלמלא אותו מהלך של הסדר נושים. 4. ביום 13.8.02, דחה הנאמן את תביעת החוב בטענה כי הסדר הנושים כבר בוצע, וכי הבנק התעכב ונמנע מהגשת תביעת חוב במועד שנקבע בפרסום פומבי. מכאן הערעור המונח בפני. טענות הבנק; 5. טענתו העיקרית של הנאמן הינה, כי משנעשה "פרסום פומבי" בדבר הגשת תביעות חוב, נוצרה "חזקת ידיעה" אצל כולי עלמא, באשר החייבים זכאים להסתמך על כך כי בתום המועד לא תוגשנה עוד תביעות. טענה זו יתכן והיתה נכונה, לו היה נעשה פרסום פומבי כנדרש, אלא שנסיבות העניין נפל פגם מהותי בכל הנוגע לפרסום, המונע ממנו כל נפקות משפטית, קל וחומר חזקת ידיעה; אי לכך, לא ניתן לטעון כנגד הבנק כי עליו לדעת אודות הליכי הגשת תביעות החוב. פגם מהותי זה הינו כי הנאמנים הסתפקו בפרסומי עיתונות (זאת אף בעיתונים שאינם נפוצים במיוחד), ולא דאגו לפרסום ברשומות, אשר הוא המקים את חזקת הידיעה הקונסטרוקטיבית. עסקינן בפגם היורד לשורשו של הליך ומונע את יצירת חזקת הידיעה. הבנק עוקב באופן שוטף אחרי פרסומים ברשומות; בהעדר פרסום, לא ידע הבנק ולא אמור היה לדעת אודות ההליכים דנן. 6. הוראות פקודת פשיטת הרגל מלמדות כי חזקת הידיעה קמה בשל פרסום ברשומות. סעיף 24 לפקודה, למשל, קובע כי פרסום צו כינוס יעשה ברשומות ובעיתון בדרך שנקבעה. כך גם לעניין אספת נושים (כך גם בסעיפים אחרים, העוסקים בהחלטת פשיטת רגל וביטולה). אין כל טעם בכך, כי דרישה הקיימת לאספת נושים לפי סעיף 26 לפקודה, לא תתקיים גם לעניין סעיף 19א לפקודה, הדן בפשרה לפני צו כינוס. 7. מאחר והבנק לא ידע דבר אודות ההליכים, ואף לא קמה נגדו חזקת ידיעה קונסטרוקטיבית (ולחלופין, לא קיבל פניה אישית מעם החייבים או הנאמן), אינו מושתק מלתבוע את חובו. מן הדין להחיל את דין סעיף 34(א) לפקודה, הדן בהסדרי נושים לאחר צו כינוס, המחייב את הכונס הרשמי לשלוח הודעה והעתק של הצעת החייב לכל נושה; קל וחומר נושה הנזכר בפירוש בהצעת ההסדר של החייבים. 8. לאור זאת, אין כל מקום להסתמך על ההחלטה בעניין עזבון זלוטי, כפי שעשה הנאמן בהחלטתו, שם דובר בפרסום שנעשה גם ברשומות. 9. בעניין "השתהות" הבנק 6 שנים בהגשת תביעה: בנושא זה, חרג הנאמן מסמכותו, באשר אין הוא אמור לבחון ולהעיר בנושא תביעה כספית שהגיש הבנק בבית משפט "רגיל", דבר אשר אינו בגדר העניינים שעל הנאמן לעסוק בהם. 10. חרף העובדה כי החייבים ציינו בבקשתם הראשונה "חוב שנוי במחלוקת" לבנק הפועלים, לא טרח איש מהצדדים לברר בנוגע לחוב הקיים, ובשל מה הוא שנוי במחלוקת. מכאן ניתן להסיק הן חוסר תום-לב של החייבים, שנמנעו מלפנות לבנק הפועלים, ולא גילו דבר אודות ההליך המקביל המתנהל בבית משפט השלום, דבר אשר יתכן ונועד למנוע מהנושים האחרים סיכוי לקבלת כספים, אם היו החייבים זוכים בתביעתם. התנהגות החייבים נועדה להצניע עובדות. לכך מצטרפת הלקוניות באיזכור "חוב שנוי במחלוקת" בבקשת ההסדר, שלא הופיע בכתב הסדר הנושים שהוגש. כמו כן, עולה מכך אי עמידה של הנאמן בחובתו הזהירות המוגברת כלפי הנושים. מכאן עולה פגם משמעותי בהליך, אשר מצדיק קבלת תביעת חוב מצד הבנק. 11. העובדה כי יתרת הנושים קיבלו את מלוא כספי ההסדר אין בה בכדי לפגום בתביעת החוב של הבנק; הבנק זכאי לכך שתביעתו תתברר ותתקבל, ולו תוך קביעה כי אין בכך להשפיע על הכספים שחולקו ליתרת הנושים, באשר לדעת הבנק במקרה זה יהיה זכאי לעתור במישרין מול החייבים; כך למשל, ניתן להורות לבית משפט השלום הדן בתביעת הבנק, להוסיף ולדון בה לגופה, בלא להיות מושפע מהליכי הסדר הנושים. תגובת הנאמן; 12. הנאמן ביצע פרסומים על פי החלטת בית המשפט מיום 26.5.99, שהורה לנאמנים לפרסם בעיתון הזמנה להגשת תביעות חוב. הדבר פורסם בשני עיתונים, אשר אחד מהם הוא "גלובס", עיתון הנפוץ בקרב אנשי עסקים. בית המשפט לא הורה לנאמן לפרסם ברשומות. בעניין זה: סעיפים 233 לפקודת החברות, וסעיף 19 לפקודת פשיטת הרגל אינם קובעים חובה כלשהי לבצע פרסום ברשומות. אף הדין המאוחר יותר, סעיף 350 לחוק החברות, קובע כי כינוס אספות הנושים תהיה בדרך שיורה בית המשפט. 13. הנאמנים פעלו לפי הוראת בית המשפט, ולכן אין בסיס לטענת הבנק כי הנאמנים היו חייבים לפרסם ברשומות. הסעיפים שאיזכר הבנק, המחייבים פרסום ברשומות, אינם חלים על הסדר הפשרה נשוא התיק דנן, לעניינו חלה ההוראה כי "יעשה בדרך שיורה בית המשפט", דבר אשר נעשה. אי לכך, השתהות הבנק כ-3 שנים אינה סבירה לפי כל קנה מידה. הנאמן היה חוטא לחובתו כלפי הנושים לו היה מסכים להארכת מועד כזו. 14. הלכה פסוקה היא, כי פרסום פומבי על הזמנה להגיש תביעות חוב לפי החלטת בית המשפט מהווה חזקה בגין ידיעה על קיום הליך הקפאת הליכים. דבר זה נכון במיוחד עבור גופים מוסדיים כדוגמת בנקים. בפש"ר 389/99 בש"א 7503/01 עיריית חיפה נ' עזבון מאיר זלוטי, נקבע כי המועד האחרון להגשת תביעות אינו פריט טכני, אלא זכות מהותית הדומה לזכות הקמה מדיני ההתיישנות. אמנם, באותו מקרה בוצע פרסום ברשומות, אך זאת מכח הוראת חוק מפורשת שחלה על אותו עניין, אשר אינה חלה בנסיבות המקרה דנן. מכאן, כי חזקת ידיעה קמה אף בנסיבות המקרה הנוכחי. 15. אין חולק, כי תביעת החוב דנן הוגשה לאחר שתם ההסדר והנושים קיבלו את כספם. אין כל הצדקה לתביעה מאוחרת אשר תכשיל את ההסדר, קל וחומר במקרה בו "ישן" הבנק על זכויותיו, ומטעמים טקטיים נמנע מהגשת תביעה כספית כנגד החייבים עד לשנת 2002, חרף העובדה כי המערערים תבעו בשנת 95, ועמדה לבנק הזכות להגיש תביעה נגדית. תגובת הבנק לתגובת הנאמן; 16. הנאמן מתעלם מכך כי שיטת הפרסום בפקודת פשיטת הרגל כוללת, מלבד סעיף 19א לפקודה, גם פרסום ברשומות. אין כל הצדקה עניינית לשוני בין כלל הפקודה לבין סעיף 19א, ומשלא נעשה פרסום ברשומות, אין ליחס לבנק ידיעה קונסטרוקטיבית. בפש"ר 239/97 לבידי זהב נ' שדה, נקבע בידי בית המשפט המחוזי כי חזקת הידיעה קמה משנעשה פרסום בדין, הן בעיתונים והן ברשומות. 17. הנאמן מתעלם אף מטענת הבנק לפיה יש להקיש מסעיף 34(א) לפקודה, כי הנאמן מחוייב לשלוח לכל נושה העתק של הצעת החייב; זאת קל וחומר לנושה כבנק, אשר נזכר במפורש בהצעת ההסדר של החייבים. 18. הנאמן מתעלם מטענת הבנק בדבר חוסר תום-ליבם של החייבים, אשר די בו בכדי לאפשר את המשך ההליכים נגדם, באשר הללו נמנעו במכוון מלדווח אודות ההליכים המשפטיים שניהלו כנגד הבנק, ומשלא הודיעו במהלך תביעתם כנגד הבנק על הליכי פשיטת הרגל בבית המשפט המחוזי. כמו כן, הנאמן אינו מגיב לטענה כי הוא עצמו נמנע מלדווח לבנק, חרף העובדה כי ידע על קיום החוב לטובתו. 19. לסיום, שב הבנק על הנמקתו בעניין זכותו להגיש את התביעה כנגד החייבים במועד שהוגשה, בלא לגרוע מטענתו בעניין חריגת הנאמן מסמכותו. אי לכך, ובכדי שלא יצא חוטא נשכר, יש לקבל את הערעור. תגובת החייבים; 20. במסגרת חקירתו הנגדית של החייב בבית משפט השלום הודיע החייב לפרוטוקול כי הוא וגם החברה מצויים בהקפאת הליכים, כהאי לישנא: "היום אני נמצא בהקפאה, החברה נמצאת כיום בהקפאה. היום אני לא מעסיק כלום". באי כוחו של הבנק באותו הליך הינם אותם פרקליטים אשר הגישו את הערעור הנוכחי (ההדגשות שלי - ו.א.). אספות הנושים התקיימו ביום 1.12.99, לאחר שבוצע פרסום נוסף בנובמבר, וזאת לאחר שנודע למשיב על-ידי החייב כי הוא מצוי בהקפאה; זאת, במסגרת החקירה כפי שהובהר קודם לכן. 21. בעת הגשת בקשת ההסדר, לא היתה תלויה ועומדת תביעה של הבנק, אלא תביעה של החייבים כנגד הבנק; חרף זאת, וחרף העובדה כי לשיטת החייבים לא חבו לבנק דברים, ציינו את דבר החוב השנוי במחלוקת בבקשה. החייבים לא הגישו רשימת נושים, אלא ציינו את היקף חובותיהם, וציינו כי ההיקף המדוייק ודרגות הקדימות יקבעו על-ידי הנאמן. 22. הפרסומים נעשו על-ידי הנאמנים, לפי החלטת בית המשפט. חרף זאת, לא טרח הבנק להגיש תביעת חוב. זאת, אף לאחר החקירה ביום 20.10.99, בה ציין החייב במפורש כי אין הוא מעסיק עובדים משום שהחברה והוא נמצאים ב"הקפאה". כך, תאר החייב (אשר איננו משפטן), את מצבו המשפטי ואת מצב החברה באותה עת. זאת ועוד; החייב גילה את המידע מיוזמתו, בלא שנשאל שאלה ישירה אודות מצבו המשפטי. זאת ועוד: בא-כח החייב לא טרח לשאול את החייב שאלת הבהרה בדבר כוונתו. פרשנות הבנק דהיום הינה "חוכמה לאחר מעשה". 23. הבנק שוגה במונחים בהם הוא נוקט, באשר כנגד החברה החייבת לא התנהלו מעולם הליכי פירוק, וכנגד החייב לא נוהלו מעולם הליכי פשיטת רגל; אין עסקינן אלא בהקפאת הליכים והסדר נושים אישי לפני מתן צו כינוס. 24. אין לשעות לתגובת הבנק כי החייבים "ידעו" כי הם חבים סכום גבוה לטובתו: א. לשיטת החייבים אין הם חבים דבר לבנק, בוודאי שלא היה "ברור וידוע" להם כי הם חבים לו. ב. הבנק לא הגיש כל תביעה שכנגד מול תביעת החייבים, שהיתה תלויה ועומדת כארבע שנים באותה התקופה. ג. בעת שנחקר החייב ביום 20.10.99, לא ידע אילו תביעות חוב הוגשו לנאמן. זאת, באשר אספות הנושים טרם כונסו. 25. תביעת החייבים נדחתה זמן רב לאחר אישור הסדר הנושים, בין היתר בשל התיישנות חלק מעילות התביעה. 26. לאחר תום התביעה, ביקש החייב במפורש מב"כ הבנק לשלם את ההוצאות שנפסקו ב-6 תשלומים, היות והוא מצוי במצב דחוק עקב הסדר הנושים. אלא שהבנק לא טרח אף במועד זה להגיש תביעת חוב, אלא הגיש תביעה בסדר-דין מקוצר בלא לאזכר את ההסדר עליו ידע. 27. עולה כי הבנק עצמו, מטעמים טקטיים, בחר שלא לתבוע עד ראשית שנת 2002; זאת, ככל הנראה מחשש כי אם יגיש תביעה שכנגד לא יוכל לטעון להתיישנות. תגובת הבנק לתגובת החייבים; 28. הבנק שב ומצהיר, כי לא ידע דבר אודות הליכי פשיטת הרגל והסדר הנושים, והציטוט שהביאו החייבים אינו משנה זאת; הבנק איזכר עניין זה בכתב הערעור, והסביר כי היה ברור לו, באותו שלב, כי מדובר ב"הקפאה עסקית", ככל הנראה זמנית, ולא במציאות משפטית דרסטית של פשיטת רגל, הליכי פירוק והסדר נושים. זאת אף לאור הקשר התשובה, שם דובר על מציאות עסקית. דווקא תשובה זו היא המלמדת על נסיון החייב להסתיר את העובדות, באשר לא היה פשוט יותר מלהודות כי הוא מצוי בהליכי פשיטת רגל. 29. לחייבים היה ברור וידוע, כי יש להם חוב גבוה ביותר כלפי הבנק, ומכאן האינטרס שלהם בהסתרת ההליך המקביל. החייבים ידעו היטב, כי הבנק לא הגיש תביעת חוב, ובכל-זאת העלימו את המידע, תוך ניהול הליך מקביל. החייבים הודו למעשה בחובם לבנק קודם להגשת תביעתם כנגד הבנק; משנדחו טענות החייבים עם דחיית תביעתם, מושתקים החייבים מלשוב ולהעלות את אותן טענות. בחקירתו של החייב,התחמק הלה והודה בלשון רפה בחובו כלפי הבנק. ברור היה לחייבים, אם כן, כי הם חבים סכום גדול לבנק. 30. אף אם נכונה טענת החייב לפיה לא ידע האם הגיש הבנק תביעת חוב, אין בכך בכדי לפגום בטענת הבנק, לפיה בחר להעלים את הליכי ההקפאה והסדר הנושים המתנהלים במקביל לניהול תביעתו - ככל הנראה בכדי להבריח נכסים אם יזכה בתביעה. לו סבר החייב כי אין לו חוב לבנק, היה אמור לכלול במסגרת פירוט הסכומים העומדים לחלוקה בהסדר הנושים את הכספים שיקבל מהבנק אם יזכה בתביעתו. אלא שהחייב התעלם מכך. עסקינן בגישה פסולה של 'הפרד ומשול'. 31. הבנק שב וטוען כי לא ידע דבר על ההליכים המקבילים, ואם היה חושד בכך היה ממהר ומגיש תביעת חוב; האיחור בהגשת התביעה כנגד החייב נבעה משיקולים משפטים לגיטימיים. 32. הבנק מכחיש עובדתית את הטענה כי בא-כוחו יודע בסוף התביעה בעניין הסדר הנושים, וטוען כי החייב ידע אותו אך ורק אודות מצבו הכלכלי הקשה. עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 33. הבקשה המונחת בפני הינה ערעור על החלטת נאמן לדחות תביעת חוב, אשר הוגשה לאחר השלמת ביצוע הסדר הנושים, שאושר על-ידי אספות נושים ועל-ידי בית המשפט לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל. אלא, שמאחר ואף הבנק מודה, כי אין ביכולתו לדרוש החזר כספים מן הנושים אשר קיבלו דיבידנד לפי ההסדר, הרי שמהות התביעה אינה אלא הכרזה כי אין להסדר נפקות כלפי הבנק, אין הוא מחייב אותו, והחייבים לא הופטרו למעשה מחובם כלפיו. זאת, הן בשל העדר ידיעה קונסטרוקטיבית, והן בשל טענות בדבר מעשיהם ומחדליהם של החייבים ואף של הנאמן להסדר הנושים. סעיף 19א, הינו הדין הרלוונטי לענייננו, והוא מאפשר לחייב שחובו עולה על 20,000 ₪, להגיש לבית המשפט בקשה להסדר בינו לבין נושיו, וזאת אף אם אין תלויים ועומדים כנגדו הליכי פשיטת רגל. משמע, הסעיף דן, במובהק, בחייב סולבנטי, על כל המשתמע מכך. דבר זה מודגם היטב בנסיבות המקרה, בהם פנה החייב להליך זה (בד בבד עם בקשת הקפאת הליכים לחברה שבבעלותו), טרם נפתחו הליכי חדלות פרעון נגדם. פקודת פשיטת הרגל מחייבת את המבקש הסדר מסוג זה לצרף דו"ח חובות ונכסים לפי האמור בסעיף 17(א)(2) לפקודה, ואת הצעת הפשרה או ההסדר, בצירוף תצהיר לפיו אין הוא יכול לשלם את מלוא חובו. כמו כן, מחיל הסעיף על הסדר זה את מרבית הדינים הנוגעים להסדר פשרה לאחר צו כינוס. בין היתר, מוחלים על סעיף 19א ההסדרים נשוא סעיפים 34(ד), 35(ו), 35(י) ו-41, אשר מקריאתם המשותפת עולה מסקנה ברורה, כי בתום ביצוע ההסדר, מופטר החייב מחובותיו כלפי נושיו, זולת חובות ועילות אשר המשותף להן הינו כי אף הפטרו של פושט רגל אינו חל עליהם. 34. המסכת העובדתית הדרושה להכרעה אינה שנויה במחלוקת אמיתית בין הצדדים; המחלוקות דנן התגלעו אך ורק בנוגע לשאלה העובדתית של העדרו או העדר קיומו של חוב לחייב כלפי הבנק, ובשאלה האם הודיע החייב לבא-כח הבנק עם סיום התביעה כי הוא מצוי בהליכי הסדר. אלא ששתי שאלות אלו אינן דורשות הכרעה בנסיבות המקרה דנן. לעניין קיומו המהותי של חוב, הרי שזה עניין לערכאה האזרחית לעסוק בו, אם יקבע כי החייב אינו מופטר מחובו כלפי הבנק. השאלה אשר עומדת בפני הינה שונה לחלוטין ועיקרה הינו, האם מחייב הסדר הנושים את הבנק, ומפטיר את החייב כלפיו. אך ברור הוא, כי השתק והפטר אלה מהותיים ובעלי חשיבות דווקא במקרה בו החייב חב כספים לנושה. עניין זה הובהר על-ידי הבהר-היטב בפש"ר 237/97 בש"א 18484/01 לבידי זהב נ' שדה: "משמעותו של סעיף זה (המונע הגשת תביעת חוב מנושה מאחר - ו.א) היא קביעת 'רף קשיח' להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו אבדה זכותו של הנושה לתבוע את חובו מהחייב, אף אם זה מודה בו בפה מלא. יודגש, כי סעיף זה מכוון קודם כל, ובעיקר, אל חובות 'שאינם שנויים במחלוקת' מהבחינה המהותית, ואשר לא היתה מניעה לאשרם לו הוגשו במועד". (ההדגשות במקור - ו.א). דברים אלו ברורים מאליהם, באשר לו בחוב מוכחש או פיקטיבי עסקינן, לא היה קם כל צורך בסעיף מיוחד בכדי לדחותו. יוצא, כי אף אם אניח, לטובת הבנק, כי החייב חב במלוא הסכום הנטען על-ידו, הרי אין בכך, לכשעצמו, בכדי להצדיק את הגשת תביעת החוב באיחור, קל וחומר שלא לאחר שתם ביצועו של הסדר הנושים, והחייב הופטר מחובותיו. 35. יובהר; אין המבקש עותר לביטול הסדר הנושים על-ידי הכרזה כי הוא בטל מעיקרו. הסעד לו עותר המבקש אינו אלא "גלגול" של היתר להגשת תביעת חוב באיחור, מן הסוג אשר ניתן להתקל בו כאשר הנושה "אחר את הרכבת" כליל, והכספים חולקו. בהחלטתי בפש"ר 2440/99 בש"א 13353/02 בש"א 20824/02 קינג השכרת רכב נ' בן-עמי בבר, התייחסתי לסעד זה, כדלקמן: "יתכן מאד, ויהיה מקום לקבוע בעתיד כי במקרים כאלו (התנהגות חמורה במיוחד של החייב, מן הסוג אשר נידון באותו עניין - ו.א), מתקיים טעם מיוחד ליתן הארכת מועד לנושה תם-לב, אשר מציג ראיות לכך כי קיומו היה ידוע היטב לחייב. זאת, אלא אם כן חולק בתיק דיבידנד, או נוצר אינטרס הסתמכות ממשי של שאר הנושים על תמונה סופית שהוצגה להם... נושא זה צריך להשקל בכובד ראש, כאשר העקרון המנחה הינו כי אין ליתן לחוטא לצאת נשכר; במסגרת זו, יהיה מקום לשקול אף פתרון חלופי, לפיו לא תנתן הארכת מועד, אולם חוב הנושה אשר הושמט בזדון ממצבת העסקים יחשב (באנלוגיה מסויימת לדין האמריקאי) כדומה ל"חוב שנוצר במרמה", ואי לכך הפטרו של החייב אינו מוחק אותו". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). יוצא, כי במסגרת הבקשה הנוכחית, מן הראוי לדון בשתי שאלות מרכזיות: האם קם לבנק טעם מיוחד לאחורו, הנעוץ בהתנהגות פסולה של החייב - זאת באופן דומה לדרך שנידון עניין זה בעניין קינג וכן בעניין בש"א 6444/03 ציון חברה לביטוח נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייבים פרימר שרה ומנחם (להלן: "עניין פרימר"), ולפי העקרונות הרגילים החלים בתיק פשיטת רגל. לאחר מכן, יהיה מקום לדון בשאלה, האם, במסגרת הנושא המיוחד של סעיף 19א, קמה כנגד הבנק חזקת ידיעה קונסטרוקטיבית כלל ועיקר, זאת בשל העדר הפרסום ברשומות. 36. הערה מקדמית נוספת, אשר יש להעירה טרם אעבור להכריע בסוגיות העקרוניות העומדות על הפרק; הלכה פסוקה היא, כי חייב אשר זכה בהפטר זכאי להסתמך עליו כנגד כולי עלמא, למעט בעלי חובות אשר אינם ניתנים להפטר; בכדי לפגוע בחייב אשר כזה, ולבטל או להגביל את הפטרו, הרי שהנושה חייב להוכיח התנהגות פסולה או בחוסר תום-לב מצד החייב או אי-מי מטעמו, ולעניין זה אין הוא יכול להסתייע ברשלנות מצד גורם אחר, כגון הנאמן לביצוע ההסדר או כונס הנכסים הרשמי. לעניין זה הערתי בעניין פרימר כדלקמן: "ככל הנראה נשתכחה מבאי-כוחה המלומדים של המערערת העובדה, כי הכונס הרשמי והחייבים הינם ישויות משפטיות נפרדות; אף אם לקתה התנהגות הכונס הרשמי ברשלנות, באשר לא עמד בכללי הזהירות שקבע לעצמו בנסיבות מקרה מיוחד זה, הרי בוודאי שאין בכך עילה לפגוע בחייבים ולבטל מפרעית את ההפטר לו זכו, לאחר שבית המשפט התרשם כי הינם ראויים לו". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). יוצא, כי אף אם צודק הבנק בטענותיו כנגד התנהלות הנאמן (ואיני קובעת דבר בעניין זה), הרי שאין בכך אלא בכדי לאפשר לו להתדיין מול הנאמן בהליך אחר, אשר אינו מונח בפני היום, ואין בכך עילה לביטול או הגבלת הפטרם של החייבים. יוצא, כי אין לבנק תרופה אלא באחת משתי אלו: מציאת טעם מיוחד הנעוץ בהתנהגות החייבים, או טענתו כי אין להחיל עליו ידיעה קונסטרוקטיבית. אדון בסוגיות אלו כסדרן. 37. מן המסכת העובדתית אשר אינה שנויה במחלוקת, עולות המושכלות המרכזיות הבאות: א. בין הבנק לחייב נפל סכסוך חריף אשר התרחש לפני 1995, אז הגיש החייב תביעה כנגד הבנק. הבנק, מטעמיו שלו, לא הגיש תביעה נגדית. לעניין זה יוער, כי אין חולק כי זכותו של הבנק לפעול כרצונו, ואין בית המשפט נזקק לרדת לעומק שיקוליו הטקטיים - האם אכן נהג כפי שנהג בכדי לחסוך זמן ועלות, בכדי להמנע מהכשלת טענת ההתיישנות שבפיו, או מכל סיבה אחרת. פועל יוצא מכך, הוא כי אין באופן הפעלת זכותו של הבנק, לכשעצמה, בכדי להסיק כי פעל בחוסר תום-לב או בכדי לשלול ממנו זכות מוקנית אחרת שהדין מעניק לו. אלא, שלא ניתן להכחיש כי התנהגותו של הבנק השפיעה על המסכת העובדתית, כפי שהיתה בשנת 99, כאשר הגישו החייבים את הצעת ההסדר, ואת התנהגותם יש לשקול לפי אותה מסכת עובדתית. במה דברים אמורים? בעת שהגישו החייבים את הצעת ההסדר, לא ניהל הבנק כל הליך כנגד החייבים, אף לא בדרך של תביעה נגדית. לשון אחר: כאשר החייבים הכחישו את החוב כלפי הבנק וטענו כי הוא חב להם כספים ולא להיפך, וכאשר אף אם יסתיים ההליך היחיד שניטש בפועל בין הצדדים לרעתם, הרי שאין בכך אלא בכדי לשלול את נשייתם כלפי הבנק, ולא להופכם לחייבים שלו יוצא, כי באותה עת, רשאים היו החייבים להצהיר, לפי מיטב ידיעתם ואמונתם, כי הבנק אינו נמנה על נושיהם. העובדה כי נתבע פלוני, אשר לא נקט שום הליך ואף לא הגיש תביעה שכנגד "מאמין" כי התובע חב לו כספים, אינה הופכת אותו לנושה במובן פקודת פשיטת הרגל, אף לא לנושה מותנה או עתידי. סוף דבר: באותה עת, זכאים היו החייבים שלא להכיר בבנק כאחד מנושיהם, וזאת להביל מן המצב בו היה הבנק תובע אותם, והתביעה היתה תלויה ועומדת בערכאות. אלא, שהחייבים לא נמנעו מלהזכיר את הבנק, ואין חולק כי בבקשתם הראשונה איזכרו אותו כמי שטוען לנשיה, אשר שנויה במחלוקת; כבר בכך, שונה המצב לחלוטין מן המצב שנידון בפרשת קינג, שם נמנע החייב במזיד מלאזכר נושה אשר ניהל נגדו הליכי הוצאה לפועל, ואשר חובו לא היה שנוי במחלוקת. ב. בין לבין, בטרם נערכו אספות הנושים, החל מועד שמיעת ההוכחות בתביעת החייבים כנגד הבנק; כאשר נשאל החייב האם הוא מעסיק כיום עובדים, ענה כהאי לישנא: " היום אני נמצא בהקפאה, החברה נמצאת כיום בהקפאה. היום אני לא מעסיק כלום". על משפט זה ניסו באי-כוחו של הבנק לערום תילי-תילים של פרשנות, המעידה לדעתם על נסיון של החייב להטעות הבנק בכוונת זדון; אלא שלא ירדתי לסוף דעתם בעניין זה. אין עסקינן במצב בו "נלחץ" החייב בחקירה נגדית הנסובה על מצבו המשפטי, והוא מנסה להתחמק מלתת תשובה מלאה, נהפוך הוא; צודק בא-כוחו של החייב כי השאלה שנשאל נסבה על עניין אחר, ולכאורה (לו רצה להסתיר את מצבו המשפטי), לא היה עליו אלא לענות בשלילה לקונית, קרי: לא, אין הוא מעסיק עובדים כרגע. החייב, הוא שהוסיף ביוזמתו כי הוא והחברה "נמצאים בהקפאה". אין ספק, כי ניתן לפרש משפט זה כמתכוון ל"הקפאה עסקית-כלכלית", כפי שטוען הבנק, אלא שבאותה מידה עצמה, ואף באופן מסתבר יותר, ניתן לפרשו אף במובנו המילולי-משפטי: הקפאת הליכים. זאת, במיוחד לאור העובדה כי אין עסקינן במשפטן מלומד, אלא באדם מן הישוב, אשר דקויותיהם של מושגים שבדין אינן נהירות לו. סוף דבר: אף כי פרשנותו של הבנק למשפט אינה בלתי סבירה, היה מן הראוי כי יברר את העניין בשאלה נוספת, אשר היתה חושפת את האמת על-נקלה (או לחליפין, מניעה את החייב לשקר, לו היה נחוש בדעתו להסתיר את מצבו); אף אם טעה הבנק בתום-לב בפרשנותו, הרי שאין בכך בכדי לבסס או להוכיח הטעיה מצד החייב, נהפוך הוא; פרשנות פשוטה של הדברים מביאה למסקנה, כי החייב לא ניסה להסתיר את מצבו. 38. מכל האמור לעיל עולה, כי הטעיה מכוונת מצד החייבים - איין. אמנם, יתכן וניתן היה להעלות על הדעת התנהגות אופטימלית יותר, אולם מכאן ועד למסקנה כי בהתנהגות חמורה ומטעה עסקינן, רב הדרך. זאת ועוד; טוען הבנק, כי התנהגות החייבים, אשר לא טרחו לדווח על העובדה כי הם מנהלים תביעה כנגד הבנק, הינה רמיה כלפי הנושים ורצון להברחת נכסים מן ההסדר. אלא שבכך, נפלו באי-כוחו המלומדים של הבנק לכדי טעות כפולה: א. אין עסקינן בתביעה שניהל הבנק כנגד החייבים (דבר שהיתה חובה לגלותו במפורש), אלא בתביעה של החייבים כנגד בנק, אשר היתה תלויה ועומדת מזה ארבע שנים לערך. טענה של אי-גילוי או הברחת נכסים, אם בכלל, היתה יכולה להשמע אך ורק מצד נושה אשר טוען כי הוטעה והצביע בעד ההסדר as is, משום שסבר כי לחייבים אין נכסים נוספים. לא כן, כאשר עסקינן בנושה שכלל לא הגיש תביעת חוב. בעניין זה, אין לי אלא לחזור על אשר קבעתי במפורש בעניין פרימר, כי נושה המבקש טעם מיוחד לאיחור בהגשת תביעת חוב, אינו יכול להטיח בחייבים "טענות אווירה" על התנהגותם בכל הליך פשיטת הרגל, אלא חובה עליו להביא אך ורק טענות אשר השפיעו עליו במישרין; העובדה כי החייבים ניסו (אם אכן כך הוא) להעלים ממשתתפי ההסדר נכס פלוני בדמות זכות תביעה כנגדו עצמו, לא השפיעה כלל ועיקר על עניינו הוא כנושה של החייבים, ולא גרמה להטעייתו. ב. לעניין ההטעייה ו"הברחת הנכסים" הנטענת בשל המשך ניהול הליך מקביל; מעבר לדרוש יוער, כי הליכי הסדר לפי סעיף 19א נעשים על-ידי פרט סולבנטי; זאת, להבדיל ממקרים אחרים אשר נידונו בפסיקה (ודומה, כי נתבלבלו היוצרות אצל הבנק, באשר איזכר פעם אחר פעם "הליכי פשיטת רגל" שננקטו נגד החייב, אשר היה סולבנטי לאורך כל התקופה): אלו עסקו במעשיהם של חייבים אשר ניתן נגדם צו כינוס, ואשר חרף כך הוסיפו לנהל הליכים עצמאיים כנגד הנושה, ובכך הטעו אותו לחשוב כאילו עודם סולבנטיים. לא כך במקרה בו עסקינן הן בחייב סולבנטי, אשר כושרו לנהל את ענייניו טרם הוגבל, והן בהליך בו החייב הינו תובע (להבדיל מנתבע). כאשר מתקיימים שני אלו, אין למהר ולהסיק קיום של פסול בניהול הליך מקביל. זאת ועוד; כאשר בהסדר של חייב סולבנטי עסקינן, הרי אין כל חובה כי במסגרת ההסדר ילקחו ממנו כל נכסיו; אם מספיקה הצעת ההסדר בכדי לעמוד בדרישות החוק ולרצות את נושיו, הרי אין בעובדה כי הוא שומר אי-אלו נכסים לעצמו ואינו מעמידם לחלוקה בכדי לפסול א-פריורית את ההסכם - קל וחומר שלא בדיעבד, לאחר שהושלם בהצלחה (ראה, בין היתר פש"ר 1307/01, בש"א 9718/01 ליבאי נ' הכנ"ר); זאת מכח קל וחומר, כאשר "הנכס המוסתר" אינו אלא תביעה המתנהלת במשך שנים מול בנק, אשר סיכוייה להעשיר את מצבת הנכסים באופן משמעותי אינם מן המשופרים - להבדיל מהסתרת נכס קיים רב-ערך, אשר הוספתו היתה משנה באורח ניכר את תמונת מצבו של החייב ואת שיקולי הנושים באישור או דחיית ההסדר כפי שהוא מוצע. 39. מכל האמור לעיל עולה, כי דין טענותיו של הבנק בדבר חוסר תום-ליבם של החייבים להדחות, במובן זה שאין בהן ממש, קל וחומר שאין די בהן כדי לבטל הפטר שניתן בעקבות הסדר שבוצע במלואו. לא הוכחה "הטעיה אקטיבית" או "הפרת חובה עקרונית" מצד החייבים ברמה שתעמוד בעקרונות שנקבעו בעניין קינג כמקימים טעם מיוחד. כעת, מן הראוי לדון בסוגיה השניה שמעלה הבנק, והיא העדר פרסום ברשומות. לעניין זה: אין חולק, כי סעיף 19א (כמו גם סעיף 350 לחוק החברות והתקנות שהותקנו מכוחו, המהווים מעין מקבילה של סעיף 19א בתחום דיני החברות) אינם דורשים פרסום ברשומות כתנאי לכניסת ההסדר או הצו לתוקף. זאת, כאשר הם מותירים בידי בית המשפט את קביעת הדרך הנכונה לפרסום ההליכים, לפי נסיבות המקרה. זאת ועוד; הדינים החלים על הסדר לפי סעיף 19א, והמחילים במפורש הפטר של החייב כלפי כל נושיו בתום ההסדר אינם מתנים את ההפטר, ולו ברמז, בפרסום ההזמנה להגיש תביעות חוב ברשומות. טענתו של הבנק, בעניין זה, היא כי יש להקיש מן האמור בסעיפים אחרים של פקודת פשיטת הרגל, כגון הסעיף הדן במתן צו כינוס (כולל אספות המכונסות לאחריו) ובביטול צו כינוס. לעניין זה יוער, כי סעיף 34 לפקודה, הדן בהצעת הסדר של חייב לאחר צו כינוס, אינו מכיל הוראה הדורשת פרסום נפרד ומיוחד של הצעת ההסדר ברשומות. אמנם, יתכן ונפלה מעין "לקונה" בחוק, ומן הראוי כי המחוקק ישקול להכניס דרישה זו אף לסעיף 19א, וזאת בכדי להגן בדרך זו על זכויותיהם הקניניות של הנושים. אלא, שכל עוד לא הוכנסה דרישה כזו לחוק החרות, והעניין נותר לשיקול דעתו של בית המשפט, הרי שאין זה נסבל כי שופט אחר או ערכאה אחרת (אשר אינם בגדר ערכאת ערעור על ההחלטה הראשונה) יבואו בדיעבד, לעיתים לאחר שנים ארוכות, וישללו מן החייבים את ההפטר נשוא ההסדר, וזאת חרף העובדה כי דבר עריכת האספות פורסם כאמור בהחלטה שיפוטית! דומה, כי אימוץ פתרון כזה, היה שולל כל בטחון ממאות הסדרים אשר נערכו לפי סעיף 19א, ובהם נעשה הפרסום לפי הוראת בית משפט אשר לא כללה פרסום ברשומות. חייב זכאי להסתמך על הדין הכתוב ועל הוראות הפרסום של בית המשפט, ולדעת כי אם ימולאו כדין, יזכה בהפטר ויוכל להניח מאחוריו את תביעות נושיו. כל שניתן לעשות הינו כי בית המשפט הדן בהסדר, הוא ולא אחר, יורה, במקרים מתאימים, ללוות את הפרסום בעיתונות אף בפרסום ברשומות. 40. מכל האמור לעיל עולה, כי בין אם ננקוב במונח 'ידיעה קונסטרוקטיבית', ובין אם במונח של 'הסדר שהושלם כדין ונגמר בהפטר', הרי שהתוצאה היא אחת; לא נמצא בהתנהגות החייבים כל ליקוי המצדיק את ביטול ההפטר, ולא נמצא כל הצדק לקרוא לתוך פקודת פשיטת הרגל דברים שלא נאמרו בה, באופן שישלול את הסתמכות החייבים וישלול מידם זכות שהוקנתה להם בהחלטת בית משפט. אי לכך, אין בפני אלא נושה שלא ידע על ההסדר ועל חובתו להגיש תביעת חוב, וזאת בלא שיהיה בידו טעם מיוחד כלשהו, כדרישת הדין, אשר יצדיק מתן הארכת מועד - זאת במיוחד לאור העובדה שתביעת החוב הוגשה לאחר השלמת ביצוע ההסדר. אי לכך, ולאור ההלכה הכללית הגורסת כי אי-ידיעה גרידא על הליכי חדלות הפרעון או ההסדר אינם מהווים עילה להארכת מועד, אף אם הנושה הינו תם-לב ונגרם לו נזק חמור מכך (פש"ר 29/95 בש"א 59706/99 שושלת הנגרים נ' מימון, וכן עניין עזבון זלוטי שאוזכר בטענות הצדדים). לאור כל זאת, דין הערעור להדחות. בנסיבות המקרה, ולאור הדרך בה האשים הבנק את החייבים בהטעיה בלא כל הצדקה, ישא הבנק בהוצאות ושכ"ט עו"ד החייבים בסך 15,000 ₪ בצרוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הסדר נושיםנושהנאמנותערעור