פסק דין השופט י' טירקל: רקע 1. המערערת, בית אלעזרי - מושב להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן - "האגודה"), היא אגודה שיתופית חקלאית. המשיב היה חבר באגודה ובין השנים 1979 - 1991 שימש כגזבר האגודה וכמזכירה. האגודה יזמה תכנית הרחבה, לפי החלטה 737 של מינהל מקרקעי ישראל, שבמסגרתה הוקצו מגרשים למועמדים מטעם חברים באגודה שהם בעלי זכויות במשקים. האסיפה הכללית של האגודה החליטה כי לכל חבר באגודה זכות להפנות מועמד מטעמו, ובלבד שאין לו חוב לאגודה; ואם יש לו חוב כזה, עליו לשלמו בטרם יממש את זכותו להפנות מועמד (להלן - "החלטת האסיפה הכללית"). 2. בשנת 1992 החלה האגודה לחקור חשדות שהתעוררו לגבי המשיב, לפיהם עשה במהלך כהונתו כמזכיר האגודה רישומים בכרטיסי החשבונות שלו העולים כדי מרמה, הפרת אמון, הונאה וגניבה ממעביד. בעקבות חשדות אלה מונה חוקר מטעם רשם האגודות השיתופיות שבחן את הטענות כלפי המשיב וקבע בדו"ח מיום 9.6.87 שהגיש לאגודה כי למעט זיכוי נוסף מסוים, לא מצא "חריגות העלולות להצביע על שגיאות מהותיות" בחשבונו של המשיב באגודה (להלן - "דו"ח החוקר"). אחרי שנים מספר הגישה האגודה שתי תביעות נגד המשיב: האחת, הוגשה בחודש מרץ 1995 לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, לחייבו לשלם לה סכום של 1.4 מיליון ש"ח; השניה, הוגשה בחודש אוקטובר 1995 לבית משפט השלום ברמלה, לחייבו לשלם לה סכום של 400,000 ש"ח. בתביעותיה טענה כי המשיב חייב לה כספים עקב מעשי תרמית שעשה בין השנים 1987-1978, במסגרת תפקידו כמזכיר האגודה, בין שמקורם במשיכת כספים ביתר בצורת משכורות ותנאים נלווים ובין שמקורם בזיכויים בחשבונו האישי באגודה ובמשיכת שיקים. יצוין כי התביעה האחרונה נמחקה והוגשה בשנית לבית משפט השלום ברחובות, כתביעה שכנגד לתביעה שהגישו המשיב, אשתו ובתו למתן סעד הצהרתי, שלפיו בתו של המשיב זכאית להמלצה להקצאת מגרש מסוים במסגרת תכנית ההרחבה. בין היתר טען שם המשיב כי טענות האגודה כלפיו הן "טענות כזב והשמצות" שנועדו להכפיש את שמו "ממניעי נקם וחיסול חשבונות אישיים". 3. ביום 10.2.93 מונו משקמים לפי סעיף 3 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן - "חוק ההסדרים"), לרבות לאגודה. הסוכנות היהודית, כנושה של האגודה, הגישה למשקם דרישות חוב כלפי האגודה לפי סעיף 9 לחוק ההסדרים. המשקם (עו"ד א' בן-ישראל) דן בחובות האגודה ובחובותיהם של חבריה לאגודה או לסוכנות היהודית. בפסק משקם מיום 23.1.96 קבע כי מאחר ולא הוגשו נגד המשיב דרישות חוב, הרי שלמעט חובו לסוכנות היהודית, "לחבר [למשיב - י' ט'] אין כל חוב לאגודה ליום 31.12.91" (להלן - "פסק המשקם"). אחרי שחלפו כשלוש וחצי שנים מיום מתן פסק המשקם, ביקשה האגודה מן המשקם לבטלו או לתקנו, מן הטעם ש"פסק המשקם ניתן בהעדר טענות האגודה ובהעדר ראיותיה". בהחלטתו מיום 5.9.99 דחה המשקם את בקשתה וקבע שאינו מוסמך לעשות כן (להלן - "החלטת המשקם"). האגודה ביקשה מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לבטל את פסק המשקם. 4. במקביל להליך לפני המשקם נמשכו ההליכים לפני בית הדין האזורי לעבודה ובית משפט השלום. בתביעה בבית הדין האזורי לעבודה ניתן ביום 6.9.99 פסק דין חלקי שבו נאמר כי לצורך הוכחת טענת התרמית ניתן לאגודה לפרוש לפני בית הדין את כל המסמכים שברשותה המבססים טענה זאת. ואולם, כך נאמר בפסק הדין החלקי, "הוצגה בפנינו תמונה מקוטעת ובלתי ברורה, שלא ניתן להסיק ממנה דבר לגבי טענות המשיב [האגודה - י' ט']". בתביעה לפני בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופטת א' שטמר) ניתן ביום 15.2.00 פסק דין חלקי שבו נקבע כי החלטת האסיפה הכללית היתה חוקית. כמו כן נדחתה טענת המשיב כי דו"ח החוקר מקים מעשה בית דין לגבי טענות האגודה כלפיו. בהחלטה נוספת מיום 27.4.00, קבע בית משפט השלום כי המשיב רשאי לטעון למעשה בית דין בשל פסק המשקם ולפיכך עיכב את הדיון בענין חובו של המשיב לאגודה, עד למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבקשת האגודה לבטל את פסק המשקם (להלן - "החלטתו של בית משפט השלום"). האגודה ביקשה מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו להרשות לה לערער על החלטתו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' סטרשנוב) איחד את הדיון בבקשותיה של האגודה לבטל את פסק המשקם ולהרשות לה לערער על החלטתו של בית משפט השלום; ובפסק דין מיום 22.3.01, דחה אותן. לפי בקשתה של האגודה ניתנה לה רשות לערער על פסק הדין והיא הגישה ערעור על פי הרשות שניתנה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי קבע שאין עילה לבטל את פסק המשקם והוא תקף. בית המשפט קבע כי המשקם לא חרג מסמכותו כשהכריע בענין חובו של המשיב לאגודה, כטענת האגודה, הואיל והאגודה היא "אגודה חקלאית" והמשיב הוא "גורם חקלאי" החבר בה. לענין זה הוסיף כי משלא טענה האגודה לפני המשקם שאין לו סמכות לדון בענין חובו של המשיב כלפיה ואף המציאה לו את מאזניה, מנועה היא מלטעון שאין לו סמכות. עוד קבע כי לאגודה ניתנה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה לפני שניתן פסק המשקם, אך היא לא עשתה כן. האגודה לא הגישה למשקם דרישת חוב ואף לא השגה על יתרות חובו של המשיב; וזאת למרות שהיא "ידעה גם ידעה" על ההליכים המתנהלים לפני המשקם. מנהל החשבונות שלה היה נוכח באחד מן הדיונים שהתקיימו לפני המשקם והעביר לאגודה את החומר לגבי חובותיו של המשיב, אך היא בחרה שלא להגיש את החומר כראיה בפני המשקם. כמו כן קבע בית המשפט כי הליך הסדרת חובו של המשיב החל עם פנייתה של הסוכנות היהודית אל המשקם בענין חוב האגודה, שנעשתה לכל המאוחר בחודש אפריל 1994, ולכן מנועה האגודה מלטעון שלא ידעה על ההליכים האמורים. עוד קבע כי המשקם הכריע בכל השאלות שהיה עליו להכריע בהן וכי הוא לא ידע, ולא היה עליו לדעת, שברשות האגודה נמצא חומר רלוונטי נוסף שלא הגישה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי צדק בית משפט השלום בהחלטתו לעכב את הדיון שלפניו, שנומקה בכך שיש באותו ענין הליך תלוי ועומד לפני בית המשפט המחוזי, וכי פסק המשקם מקים מעשה בית דין לגבי חוב המשיב לאגודה עד ליום 31.12.91. לדעת בית המשפט המונח "חוב כולל" - שבכך הוסמך המשקם לדון לפי חוק ההסדרים - "אינו מוגבל אך לחוב הנובע מיחסים חוזיים דווקא". לפיכך דחה בית המשפט את טענת האגודה כי החוב שחב לה המשיב, בשל המעשים שעשה במסגרת תפקידו כמזכיר האגודה, אינו בא בגדר "חוב כולל" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק ההסדרים. טענות בעלי הדין טענות האגודה 6. האגודה חוזרת וטוענת כי יש לבטל את פסק המשקם - שעליו נודע לה רק כשלוש וחצי שנים אחרי שניתן - משום שהוא מבוסס על מאזנים שגויים, כתוצאה ממעשי התרמית של המשיב. לטענתה, חרג המשקם מסמכותו בכך שפסק בענין חובו של המשיב, מן הטעם שהחוב אינו נובע מעיסוקו כחקלאי, אלא ממעשי התרמית שעשה בכרטיסי החשבונות שלו; ולפיכך אינו בא בגדר "חוב כולל" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק ההסדרים. עוד טוענת היא כי המשקם חרג מסמכותו בכך שהחליט לדחות את בקשתה לבטל או לתקן את פסקו בקבעו שאין לו סמכות לעשות כן. כמו כן טוענת האגודה כי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה או להביא ראיותיה לפני המשקם לענין חובו של המשיב. לדבריה, הגישה למשקם את מאזניה, שהתייחסו לכל חברי האגודה במרוכז, לפני שגילתה את הממצאים נגד המשיב; המשקם לא הודיע לה את יתרתו של המשיב, כמצוות סעיף 12(ג) לחוק ההסדרים, ולכן - לכל הפחות - תרם לכך שנמנעה ממנה האפשרות להשיג על קביעותיו. האגודה טוענת עוד כי הליך הסדרת חוב חברי האגודה התחיל עם פניית הסוכנות היהודית למשקם בענין חוב האגודה, אך רק ביניהם לבין הסוכנות היהודית ולא ביניהם לבין האגודה. כמו כן טוענת היא כי בתגובתו לבקשתה למשקם לבטל או לתקן את פסקו, הצהיר המשיב כי "אין בפסק המשקם כדי להשפיע ו/או להכריע בהליכים האזרחיים המתנהלים בין הצדדים הואיל והליכים אלו יוכרעו, עפ"י נסיבותיהם בכל הליך---". יש לראות בכך הודאת בעל דין. אשר להחלטתו של בית משפט השלום לעכב את הדיון טוענת האגודה כי פסק המשקם אינו מקים מעשה בית דין לענין תביעותיה נגד המשיב בבית משפט השלום ובבית הדין האזורי לעבודה, מן הטעם שהחובות שבגינם הוגשו תביעות אלה אינם באים, כאמור, בגדר "חוב כולל". לטענתה, הרחיב בית המשפט המחוזי את תחולתו של חוק ההסדרים בכך שקבע כי המונח "חוב כולל" כולל כל חיוב כספי, יהיה מקורו אשר יהיה. עוד מציינת האגודה כי בכך שהמשיב עתר לבית משפט השלום ברחובות - למתן סעד הצהרתי, לפיו אין לו חובות כלפי האגודה - הסכים מכללא שפסק המשקם אינו מקים מעשה בית דין. גם בהצהרתו של המשיב, שצוטטה לעיל, יש משום הסכמה לכך. מסקנה זאת גם משתמעת מן האמור בסופה של החלטת המשקם: "פסק המשקם התייחס לתשתית עובדתית מסויימת (מאזני האגודה ל- 87 ו- 91). אם יתברר בהליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים כי הרישומים בספרי האגודה הנוגעים למשיב אינם נכונים עקב מרמה, הפרת אמון, הונאה וכו', אזי יש להניח כי תמצא הדרך, ע"י פניה לבית משפט מוסמך, לביטול פסק המשקם". טענות המשיב 7. המשיב סומך את טיעוניו על נימוקי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומוסיף כי האגודה מעלה טענות חדשות שלא טענה לפני בית המשפט המחוזי - כמו הטענה כי המשקם חרג מסמכותו כשפסק בענין חובו של המשיב שאינו "חוב כולל" - ודי בכך כדי לדחותן. המשיב מוסיף וטוען כי המשקם פעל כדין כשקבע שאינו מוסמך לבטל את פסקו, שכן סמכות זאת מסורה לבית המשפט המחוזי. גם את טענתה של האגודה כי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה יש לדחות, שכן המשקם הודיע לאגודה ולחבריה על היתרות בטרם נתן את פסקו והאגודה אף הגישה השגות לגבי חברים מספר זולתו. מחדליה של האגודה הם שגרמו שלא הגישה דרישת חוב למשקם לגבי המשיב; ופסק המשקם ניתן על יסוד מאזניה המבוקרים שהגישה וכרטסת הנהלת החשבונות של חברי האגודה. המשיב מדגיש כי טענותיה העיקריות של האגודה נגדו בענין חובותיו נבדקו בדו"ח החוקר ומסקנותיו אושרו ואומצו על ידי ועד האגודה. כמו כן טוען הוא שלא הסכים שפסק המשקם לא יקים מעשה בית דין, ומכל מקום נובעת סמכותו של המשקם מן הדין ולא מהסכם. דיון פסק המשקם 8. חוק ההסדרים העביר סכסוכים מסוימים שהוגדרו בחוק להכרעתו של משקם ולפי סעיף 13(א) לחוק: "על דיון בפני משקם יחולו הוראות פרק ד' לחוק הבוררות והתוספת לו, בשינויים המחוייבים, ולמשקם תהיינה הסמכויות הנתונות לבורר לפי החוק האמור" (להרחבה ראו: ש' לוין, פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט (תשס"ג), בעמ' 215). לפי סעיף 28 לחוק ההסדרים: "(א) בית המשפט המחוזי רשאי, על פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה: (1) המשקם חרג מסמכותו; (2) עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו (10) לחוק הבוררות; (3) טעות גלויה על פני הפסק. (ב) הפניה לבית המשפט תהיה על פי המועדים הקבועים בחוק הבוררות". עילות הביטול של פסק משקם נמנו בסעיף 24(4), (5), (9) ו-(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1986 (להלן - "חוק הבוררות"): "--- (4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; (5) הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו; --- (9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור; (10) קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". ההשוואה בין רשימת עילות הביטול של פסק משקם לבין רשימת עילות הביטול של פסק בורר מראה כי רשימת עילות הביטול של פסק משקם מצומצמת ביותר (ראו, למשל: רע"א 253/97 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גן חיים, תקדין עליון 97(3) 144). מכאן ניתן ללמוד על הכוונה לחזק את מעמדו של המשקם ואת סופיות הפסק שלו על ידי צמצום הביקורת השיפוטית על הפסק (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1991, הצעת חוק 2092, התשנ"ב, עמ' 93; ע"א 6330/99 משה יערי נ' כפר ביאליק, תקדין עליון 2001(2) 291; והשוו: רע"א 6726/96 אבו אברהם נ' בית נקופה, פ"ד נה(5) 166). זאת ועוד. ספיח של הפרשה שלא נתברר בפני המשקם, או שנשאר ספק אם נתברר, לא יתברר עוד לפניו אלא אם כן הורה על כך בית המשפט בגדר סמכותו הנזכרת לפי סעיף 28 לחוק ההסדרים. על כגון דא אמרתי במקום אחר, לענין בוררות, כי: "בפרפרזה על שם יצירתו של ג' ג' מארקס 'אין לקולונל מי שיכתוב אליו' ניתן לומר שאחרי שתמה הבוררות [ההליכים בפני המשקם, לעניננו - י' ט'] אין לבעל הדין 'קולונל' שאליו יפנה" (רע"א 7545/97 וטו חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' דניאל דוקוב, פ"ד נב(1) 476, 479). עם זאת, רשאי המשקם לתקן או להשלים את פסקו במקרים ספורים המפורטים בסעיף 22 לחוק הבוררות, החל על פסק משקם מכח הוראת סעיף 27 לחוק ההסדרים (ראו: ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת, תשנ"א), 400-390). כפי שראינו לעיל ממקדת האגודה את טענותיה בעילה של חריגה מסמכות ובעילה של אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות או להביא ראיות והן עיקרו של הדיון דלהלן. חריגה מסמכות (סעיף 28(1) לחוק ההסדרים) 9. כדי להשיב על השאלה אם למשקם סמכות לדון בחובו של פלוני ואם חרג מסמכותו יש לבדוק תחילה אם חובו של פלוני שבו דן המשקם בא בגדר "חוב כולל". לפי סעיף 7 לחוק ההסדרים למשקם סמכות להסדיר את חובותיהם של גורמים חקלאיים לנושים, ובלבד שמדובר ב"חוב כולל או ערבות לחוב כאמור". "גורם חקלאי" מוגדר בסעיף 1 לחוק ההסדרים כ"אגודה חקלאית, ארגון חקלאי, חקלאי, חבר באגודה חקלאית ובן זוגו". "חוב" מוגדר כ"חיוב כספי בין אם הגיע מועד פרעונו ובין אם לאו, לרבות קרן, הפרשי הצמדה, ריבית, ריבית דריבית, עמלה והוצאות ולמעט חוב מס". "חוב כולל" מוגדר: "החוב של גורם חקלאי ליום כ"ד בטבת התשנ"ב (31 בדצמבר 1991) ולגבי חקלאי וחבר באגודה חקלאית - כל חוב כאמור ובלבד שהוא נובע מעיסוקו כחקלאי, ואולם לגבי חוב של חבר באגודה חקלאית לאגודה החקלאית שבה הוא חבר - כל חוב כאמור אלא אם כן תוכיח האגודה החקלאית כי חוב מסוים אינו נובע מעיסוקו כחקלאי". הגדרה זאת הוסברה כך: "תכליתו של החוק, היינו, ניסיון לפתור את המשבר הקשה שפקד את המיגזר החקלאי בדרך של יצירת מסגרת חדשה אשר תאפשר שיקומו של המיגזר החקלאי, ולשונו הברורה של החוק (ראה הגדרת חוב וחוב כולל בסעיף 1 לחוק העיקרי), הם הנותנים כי בעוד שחובות של חקלאי וחבר באגודה חקלאית, הנכללים בגדר חוב כולל, הם רק אלה הנובעים מעיסוקם של חייבים אלה כחקלאים, אין הגבלה כזו לגבי גורם חקלאי, שאינו חקלאי וחבר באגודה חקלאית. כל חוב של גורם חקלאי, שאינו חקלאי וחבר באגודה חקלאית, הוא חוב כולל, ללא הבדל מאיזה מקור הוא נובע וכיצד הוא נוצר, ובלבד שהיה קיים ביום 31.12.91" (דברי הנשיא לשעבר מ' שמגר בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"נ ואח' נ' מגדל כפר שיתופי ואח', פ"ד מט(4) 221, בעמ' 351; עוד ראו: רע"א 4247/01 המועצה המקומית רמת השרון נ' ברוש עמינדב, תקדין עליון 2002(3) 452). עוד נאמר על משמעות המונח "חוב" בחוק ההסדרים ועל ההיסטוריה החקיקתית שלו: "הנה כי כן, בתהליך החקיקה חל שינוי מהותי בהיקפו של ה'חוב' עליו חל החוק. למעשה, כל הסייגים שנכללו בהצעת החוק הושמטו. נתקבל נוסח רחב ביותר, אשר אינו כולל כל מגבלה על מקורו של החוב - לא מן ההיבט של זהות הנושה, ולא מן ההיבט של סוגי עיסקאות מסויימים אשר בגידרם נוצר החוב, ולא מן ההיבט של השימושים אשר בקשר אליהם נוצר החוב" (דברי השופט (כתוארו אז) ת' אור בע"א 5827/90, ע"א 4629/91, רע"א 1072/94 נהריה, כפר שיתופי להתישבות חקלאית נ' יורשי קלופשטוק, פ"ד נ(4) 282). מכאן, שאם בא חובו של פלוני בגדר "חוב כולל" מוסמך המשקם להסדיר אותו; והתוצאה היא שאין להמשיך או לפתוח נגד פלוני בכל הליך אחר לגביית החוב (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1991, לעיל). 10. האם חרג המשקם מסמכותו בפוסקו בפסק המשקם כי למשיב "אין כל חוב לאגודה ליום 31.12.91"? כזכור, טוענת האגודה שהמשקם חרג מסמכותו בכך שפסק לגבי חובו של המשיב לאגודה, אף על פי שהחוב לא בא בגדר "חוב כולל", מאחר והחוב אינו נובע מעיסוקו כחקלאי אלא ממעשי התרמית שעשה במסגרת תפקידו כמזכיר האגודה. ואולם, האגודה לא העלתה את טענת התרמית לפני המשקם לפני שנתן את פסקו ולפיכך לא דן בה. הטענה הועלתה לפניו לראשונה בדונו בבקשת האגודה לבטל או לתקן את פסק המשקם, שהוגשה לו שלוש וחצי שנים אחרי שנתן את פסקו. מהחלטת המשקם שניתנה בבקשה זאת עולה בבירור כי בפסק המשקם לא נדונה טענת התרמית, משום שלא נטענה. נאמר שם (הדברים צוטטו גם בסיפא לסעיף 6 דלעיל): "פסק המשקם התייחס לתשתית עובדתית מסויימת (מאזני האגודה ל- 87 ו- 91). אם יתברר בהליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים כי הרישומים בספרי האגודה הנוגעים למשיב אינם נכונים עקב מרמה, הפרת אמון, הונאה וכו', אזי יש להניח כי תמצא הדרך, ע"י פניה לבית משפט מוסמך, לביטול פסק המשקם". ראינו כי מהגדרתו של "חוב כולל" ברישא של סעיף 1 לחוק ההסדרים עולה שחוב של חקלאי שהוא גם חבר באגודה חקלאית לגורם כלשהו בא בגדר "חוב כולל" בתנאי שהוא נובע מעיסוקו כחקלאי. לעומת זאת, חוב של חבר באגודה החקלאית לאגודה חקלאית שבה הוא חבר - בין שהוא נובע מעיסוקו כחקלאי ובין שאינו נובע ממנו - נכלל בגדר "חוב כולל", אלא אם כן תוכיח האגודה החקלאית כי החוב אינו נובע מעיסוקו כחקלאי. כאשר הסדיר המשקם את החוב הכולל - או ליתר דיוק, העדר החוב - של המשיב לא חרג מסמכותו מאחר ולא דן בחובותיו של המשיב לאגודה שמקורם, לטענתה, במעשי תרמית. יתר על כן ספק בעיני אם תביעת חוב הנובעת מטענת תרמית המיוחסת לנתבע יכולה לבוא בגדר "חוב כולל" לפי חוק ההסדרים, שתכליתו לסייע לגורמים חקלאיים שנקלעו לקשיים להשתקם, ולא לסייע למי שמיוחסים לו מעשי תרמית. גם החלטתו של המשקם לדחות את הבקשה לבטל או לתקן את הפסק אינה לוקה בחוסר סמכות; מן הטעם שבית המשפט המחוזי הוא המוסמך לבטל פסק משקם, כאמור לעיל, ואילו סמכותו של המשקם לתקן את הפסק מוגבלת רק למקרים המפורטים בסעיף 22 לחוק הבוררות, שהפרשה הנדונה אינה נמנית עליהם. המשקם לא חרג, אפוא, מסמכותו בפסק המשקם ובהחלטתו. אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות או להביא ראיות (סעיף 24(4) לחוק הבוררות) 11. התשובה לשאלה אם ניתנה לבעל דין בהליכים לפני המשקם הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו, מצריכה בדיקה אם נתקיימו ההליכים לפי הוראות חוק ההסדרים. סעיף 9 לחוק ההסדרים מפרט את דרכי פתיחת ההליכים לפני המשקם: "(א) הליך הסדרת חובו של גורם חקלאי על ידי המשקם ייפתח באחת מאלה: (1) לפי פנייתו של נושה או של חייב; היתה הפניה לגבי אגודה חקלאית או ארגון חקלאי, יראו אותה כפניה לגבי כל חבר בהם; (2) ---. (ב) נושה רשאי להגיש למשקם דרישה להסדרת חובו של גורם חקלאי בתחום פעולתו של המשקם (להלן - דרישת חוב), בטפסים שתקבע המינהלה; דרישת חוב תוגש תוך ששים ימים מפרסום ההודעה על מינוי המשקם---". סעיף 12 לחוק ההסדרים מפרט את אופן קביעת החוב של גורם חקלאי: "(א) המשקם יקבע לגבי כל גורם חקלאי את חובו הבסיסי ואת חובו הכולל לפי כל המידע שיימצא בפניו. (ב) המאזנים המאושרים של גורם חקלאי, ובהיעדרם - המאזנים המבוקרים שלו, ישמשו ראיה לכאורה לקביעת החובות והזכויות של אותו גורם כלפי גורמים חקלאיים אחרים. (ג) המשקם יודיע לנושים ולחייבים את יתרתם, כפי שהיא מופיעה במאזנים, ואלה רשאים להשיג עליה, בפניו, תוך שלושים ימים מהודעתו; המשקם רשאי מטעמים מיוחדים - להאריך את המועד. (ד) --- (ה) ---". המאזנים המאושרים, או המבוקרים, הם, אפוא, ראיה לכאורה - לפי סעיף 12(ב) לחוק ההסדרים - ומכאן שראיה זו תהיה מכרעת, אם לא תובא ראיה הסותרת אותה (ראו: ח' נועם וע' נועם, הסדרים במגזר החקלאי, תשנ"ב-1992, בעמ' 61). כך נאמר גם בתקנה 8ב' לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), תשל"ה-1975: "מאזן האגודה שבוקר כדין ואושר באסיפה הכללית של האגודה ישמש ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו; הטוען שהרשום אינו נכון, לרבות חבר האגודה - עליו הראיה". ראוי לציין כי למרות שמאזני האגודה אינם כוללים בדרך כלל את יתרותיהם של חברי האגודה, הרי ברור שהם מבוססים גם על נתונים אלה, "וכנראה שכוונת המחוקק הינה לראות גם באותן רשימות כחלק מהמאזן של האגודה המהווה ראיה לכאורה לחוב (או לזכות) החבר באגודה" (נועם, לעיל, בעמ' 62). 12. כאמור, ביום 10.2.93 מונו משקמים על פי חוק ההסדרים. הודעה בדבר מינוים פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 18.2.93. לפיכך, לפי סעיף 9(ב) לחוק ההסדרים חלף המועד הקבוע בחוק להגשת דרישות חוב ביום 18.4.93. האגודה לא הגישה למשקם דרישת חוב כלפי המשיב עד מועד זה ולא הגישה דרישה כזאת כלל. יתר על כן, לפי סעיף 9(א) לחוק ההסדרים, נפתח הליך הסדרת חובו של המשיב, שהוא "גורם חקלאי", עם פנייתה של הסוכנות היהודית - נושה של האגודה - אל המשקם, שנעשתה לכל המאוחר בחודש אפריל 1994. האגודה ידעה, אפוא, שהמשקם פועל להסדרת חובו של המשיב, בתוך יתר חברי האגודה; אך לא פנתה למשקם בענין חובו של המשיב כלפיה ואף לא הודיעה לו על התביעות שהגישה נגד המשיב לבית הדין האזורי לעבודה ולבית משפט השלום. פסק המשקם ניתן על יסוד המידע שהונח לפניו: מאזניה המבוקרים של האגודה, שכללו מאזן לפיו חובו של המשיב לאגודה נכון ליום 31.12.91 עמד על "0 ש"ח". מאזנים אלה היו בגדר ראיה לכאורה, שהגישה האגודה בעצמה, אולם היא לא הביאה כל ראיה לסתור. הטענה שלא עשתה כן מאחר והמשקם לא הודיע לה לפני שנתן את פסקו, אין לה על מה שתסמוך, משום שידעה על ההליכים המתנהלים לפניו. זאת ועוד. מתצהירו של מנהל החשבונות של האגודה, מר יאיר פולק, ומעדותו בבית משפט השלום ברחובות, עולה שהיה נוכח באחד הדיונים שהתקיימו לפני המשקם וכן העביר לאגודה את החומר לגבי חובותיו של המשיב לאגודה, אך זאת החליטה, מטעמיה שלה, שלא להגיש למשקם את טענותיה - לגבי המשיב; אף על פי שהגישה השגות לגבי מספר חברים אחרים. למרבה הפליאה גם לא הגישה למשקם עותקים מן התביעות שהגישה נגד המשיב לבית הדין האזורי לעבודה ולבית משפט השלום ברחובות, או את ממצאיה שלה בנוגע למעשי התרמית שלטענתה עשה המשיב בכרטיסי החשבונות שלו. היתה, אפוא, לאגודה הזדמנות לטעון את טענותיה ולהביא את ראיותיה. לא היתה כאן הזדמנות שלא ניתנה, אלא הזדמנות שהוחמצה. 13. לא למותר להוסיף כאן, לענין ביטולו של פסק בורר מכח העילה של אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות או להביא ראיות, דברים שנאמרו לענין אחר היפים גם לעניננו: "אין זה מחובתו של הבורר לדרוש הבאת ראיות. זה ענינם של בעלי-הדין, ומשנמנעו מכך, אין להם להלין על הבורר " (ע"א 584/72 ציפלוביץ נ' קפלן, פ"ד כז(2) 705). נאמר גם כי: "ביטולו של פסק בורר הוא סנקציה חמורה, שההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד-משמעי. זאת ועוד, הפגם האמור צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות, ולא די בכך, שהתקלה שנגרמה היא תוצאה של טעות של המשיבה, ובבואו לנקוט את הצעד המפליג של ביטול הפסק, על בית המשפט לבדוק, באיזו מידה יש לראות דווקא בבורר את האחראי למחדל" (דברי כבוד השופט מ' שמגר בע"א 785/82 א' גרסטל נ' מבני כפה חפץ בע"מ, פ"ד לז(3) 292, בעמ' 298). נמצאנו למדים כי לא יישמע בעל דין שהיתה לו הזדמנות להביא את ראיותיו, אך מסיבות השמורות עמו ביכר שלא לנצל הזדמנות זאת (ראו: אוטולנגי, לעיל, בעמ' 440). העדרה של "הזדמנות נאותה" בפרשתנו נגרם בעטיה של האגודה ולא בעטיו של המשקם. אין לבטל את פסק המשקם מכח עילה זאת. משנדחו טענותיה של האגודה נגד פסק המשקם, עומד הוא על כנו. החלטתו של בית משפט השלום מעשה בית דין 14. לפי סעיף 27 לחוק ההסדרים: "עם הסדרת החוב של גורם חקלאי, יתן המשקם לגביו פסק מנומק; על פסק המשקם יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, בשינויים המחוייבים, למעט סעיפים 24 ו-29א". לפיכך חל על פסק המשקם סעיף 21 לחוק הבוררות שבו נאמר: "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין" (ההדגשה איננה במקור - י' ט'). על הכלל של מעשה בית דין נאמר כי: "כלל מעשה-בית-דין (res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק-דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי 'קרבה משפטית' (privity) עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק-הדין. משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין (נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א), עמ' 3 -4 והאסמכתאות שם (ההדגשות שלי - י' ט')). ככלל, רשאים בעלי דין - שהם צדדים לבוררות - להסכים שפסק הבורר לא יבוא בגדר מעשה בית דין לגבי התדיינות עתידית ביניהם. אם לא הוסכם כך, מחייב הפסק כמעשה בית דין, כאילו היה פסק דין של בית משפט. משמעות הדבר היא כי אם תוגש תביעה חדשה לבית משפט או לבורר, אחרי מתן הפסק, תידחה עקב מעשה בית דין. ודוק: לא רק תביעה חדשה תבוטל, אלא גם תביעה שהיתה תלויה ועומדת באותו נושא בין אותם בעלי הדין (ראו: אוטולנגי, לעיל, בעמ' 385-383). עם זאת, ספק אם יש לגזור גזירה שווה מדברים אלה לענין פסק משקם; מן הטעם שהליכי בוררות מתנהלים בדרך כלל מכח הסכם בוררות בין בעלי הדין ופסק הבוררות "יונק את חיותו" מן ההסכם. לפיכך נראה שרשאים בעלי הדין להסכים שהפסק לא יחייב אותם בהליכים אחרים. שונה הוא פסק המשקם שאינו "יונק את חיותו" מהסכם בין בעלי הדין אלא מחוק ההסדרים, שתכליתו בוארה לעיל. 15. נמצאנו למדים כי פסק בורר וכמוהו פסק משקם יכול שיקימו מעשה בית דין. השאלה הצריכה להכרעה בעניננו היא האם פסק המשקם, שקבע שלמשיב אין חוב לאגודה ליום 31.12.91, הקים מעשה בית דין החוסם את דרכה של האגודה להמשיך בבירור התביעה שכנגד שהגישה נגדו בבית משפט השלום? על כך יש להשיב בשלילה. כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי "פסק המשקם מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לגבי חובות שחב המשיב לאגודה עד ליום 31.12.91". קביעה זאת אינה יכולה לעמוד כמות שהיא מן הטעם שהמשקם עצמו השאיר פתוחה את השאלה האם חל פסק המשקם גם על החובות שמייחסת האגודה למשיב מכח מעשי תרמית ותלה את ההכרעה בה בבירור משפטי נוסף. כפי שקבע המשקם בהחלטתו: "לו היתה מיידעת [האגודה - י' ט'] את המשקם בעוד מועד, אזי יש להניח כי לא היה ניתן פסק המשקם" וכן "אם יתברר בהליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים כי הרישומים בספרי האגודה הנוגעים למשיב אינם נכונים עקב מרמה, הפרת אמון, הונאה וכו', אזי יש להניח כי תמצא הדרך, ע"י פניה לבית משפט מוסמך, לביטול פסק המשקם" (ההדגשות שלי - י' ט'). מכאן שלדעת המשקם פסקו איננו בגדר "סוף פסוק" אלא הוא כפוף לשינויים, אם יתברר בהליכים אחרים בין בעלי הדין שיש ממש בטענת התרמית שהעלתה האגודה כלפי המשיב. כאמור קבע המשקם בפירוש שלא דן בטענות התרמית ואף תלה את תוקף פסקו בהכרעה שיפוטית לגבי טענות אלה. בכך שלל בעצמו מן הפסק את כוחו כמעשה בית דין לגבי חובות אלה. יוער כי אין בכך כדי להכריע בשאלה - שאינה צריכה לעניננו - אם בסמכותו של המשקם לדון ב"דרישות חוב" שעילתן תרמית. חיזוק לכך שפסק המשקם לא דן בטענות התרמית מצוי בתגובתו של המשיב לבקשת האגודה מהמשקם כי יבטל או יתקן את פסקו: "אין כל סתירה ואין כל חפיפה בין החובות המיוחסים ע"י המבקשת [האגודה - י' ט'] למשיב ואשר התביעות בגינם הוגשו במהלך שנת 1995 ---" וכי "המשיב מבהיר בזאת--- כי החובות המיוחסים למשיב ובגינם הוגשו התביעות נגדו לביה"ד לעבודה ולביהמ"ש ברמלה, נובעים מיחסי עובד-מעביד בתקופה בה הועסק המשיב כמזכיר שכיר של המבקשת [האגודה - י' ט'] ואין להם כל נגיעה לעניינים בהם עוסק פסק המשקם, דהיינו, קביעת והסדרת חובו של המשיב כגורם חקלאי בגין היותו חבר באגודה (המבקשת)" וכי "אין בפסק המשקם כדי להשפיע ו/או להכריע בהליכים אזרחיים המתנהלים בין הצדדים הואיל והליכים אלו יוכרעו, עפ"י נסיבותיהם בכל הליך---". על מנת שפסק יקים מעשה בית דין, צריך הוא להיות סופי ולהכריע באותה סוגיה שלגביה עולה טענת מעשה בית דין. פסק המשקם אינו כזה. חובותיו של המשיב הנובעים, לטענת האגודה, ממעשי תרמית, לא נדונו לפני המשקם ופסק המשקם לא הכריע לגביהם, אלא הניח אותם להכרעת ערכאות שיפוטיות. לפיכך לא הקים פסק המשקם מעשה בית דין לגבי חובות אלה. אין, אפוא, מניעה שבית משפט השלום יברר חובות אלה ויפסוק לגביהם. סוף דבר 16. התוצאה היא שהערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה, להוציא קביעתו של בית המשפט המחוזי ש"פסק המשקם מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לגבי חובות שחב המשיב לאגודה עד ליום 31.12.91" המבוטלת בזה. בית משפט השלום ידון בתביעה התלויה ועומדת לפניו לגופה ויפסוק לגביה, והכל כאמור לעיל. בנסיבות הענין לא ייפסקו הוצאות. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד השופט י' טירקל. משקם