החלטה מונחת בפני בקשתו של מפרק חברת ענק ביוגנטיקה בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברה", בהתאמה), העותר כי ייקבע שעל מנהל החברה לשעבר, מר ישראל הראל (להלן: "המשיב") להשיב לחברה את סכומן של המחאות שנטל לכאורה, בעצמו או באמצעות חברת א.א.אי - אדוונס אגריקלצ'ר בע"מ שבבעלותו (להלן: "א.א.אי"). זאת, מן הטעם כי מדובר בפעולות בטלות אשר נעשו בסמוך להגשת בקשה להקפאת הליכים, וכ-9 חודשים ערב צו הפירוק (אשר ניתן עקב כשלון צעד זה). לטענת המפרק, עולים סכומים אלו לכדי 958,650 ₪. המשיב מתנגד לבקשה, ואילו כונס הנכסים הרשמי מצטרף לעמדת המפרק. לאחר שהונחו בפני תגובות הצדדים ותגובות לתגובות, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים - וכך אני עושה. עובדות המקרה לגרסת המפרק וטענותיו; 1. החברה, שעסקה בהשבחה גנטית של עופות, קרסה; הקפאת הליכים ונסיונות הסדר שנעשו לא צלחו, והיא נקלעה להליכי כינוס נכסים ופירוק. 2. נערכה ביקורת חקירתית, אשר עסקה בין היתר בנסיבות קריסתה של החברה; עקרי דו"ח החוקר הרלוונטיים לנשוא הבקשה דנן, כפי שהוגשו לבית המשפט, היו כדלקמן: א. מר הראל היה הפעיל המרכזי בחברה מראשית דרכה, ושימש אחד ממנהליה (לצד מר בן-מאיר). ב. מר הראל החזיק 19% ממניות החברה, באמצעות חברת א.א.אי שבבעלותו. כמו כן, הוא מנהל את חברת "צ'יק ענק", לצד מר בן-מאיר. ג. 24% ממניות "צ'יק ענק" הועברו לחברה בבעלות שווה של מר בן-מאיר ובנותיו של מר הראל. ד. הראל הינו בעל 50% ממניות חברת "השאלה הנצחית", בחלקן באמצעות א.א.אי. 3. מר הראל ומר בן-מאיר היו ערבים אישית לחובות של אדם אחר בשם מר זינגר. בהתאם לרישומי הנהלת החשבונות של החברה, הועברו לא.א.אי המחאות של לקוחות 'ענק' בסך כולל של 785,000 ₪. לטענת המפרק, הראל הודה כי המחאות אלו הועברו לידיו. משיכות אלו בוצעו חודש וחצי לפני שהגישה החברה בקשה להקפאת הליכים, וכ-9 חודשים לפני מתן צו הפירוק. 4. יוצא, כי לכאורה בוצעה פעולה לא חוקית על-ידי מנהלי החברה, והמשיכה בוצעה שלא כחוק, ערב הגשת הבקשה להקפאת הליכים; פעולות אלו מהוות לכאורה העדפת נושים בטלה, ועל הראל להשיב את הכספים. טענות המשיב; 5. משיכות הכספים בוצעו כדין, תוך מימוש זכותו הלגיטימית של המשיב; המשיב, בין היתר, הזרים כספים לחברה, מתוך רצון כן לסייע לה ולנושיה. 6. אין עסקינן במשיכת כספים "אמיתית", אלא במשיכת שיקים על-שם לקוחות החברה, אשר ברובם לא נפרעו עד עצם היום הזה, ומוחזקים אצל המשיב כאבן שאין לה הופכין. 7. השתלשלות המאורעות לגרסת המשיב הינה כדלקמן: א. משלהי 99 ועד שנת 2000 הזרים המשיב לחברה, באמצעות א.א.אי כ-900,000 ₪ במזומן, כמימון לטווח קצר, בכדי לפתור מצוקה תזרימית זמנית אשר פקדה את החברה. כנגד כספים אלו נטל המשיב שיקים המשוכים על שמה של החברה, כבטחון עד לקבלת שיקים של לקוחות בניכיון. זאת, מתוך אמונה כנה, כי החברה תצא מהקשיים. דבר זה התבסס גם ובעיקר על כוונותיהם הרציניות של שני משקיעים זרים. ב. ביום 15.5.00, עם קבלת השיקים של הלקוחות בסכום 785,000 ₪, החזיר המשיב לענק את השיקים המשוכים על שמה. בפועל, נפרע סך של כ-300,000 ₪ בלבד מהשיקים שהועברו למשיב. אלא, שאף אם היו השיקים נפרעים במלואם, לא היה בכך בכדי להחזיר אף את קרן ההלוואה שנטלה החברה מן המשיב, קל וחומר הפרשי הריבית וההצמדה. המשיב מוכן, בלא להודות בדבר, להחזיר את השיקים שנותרו לידי המפרק. ג. לא היה צפי, בעת המשיכה, לחדלות פרעון; אמנם, החברה היתה במצוקה תזרימית, אלא שהמשיב העריך אותה כמצוקה זמנית בלבד, דבר אשר התבדה בדיעבד. באותה תקופה, היו בידי המשיב התחייבויות של שני משקיעים להשקיע בחברה, דבר אשר היה מעשיר את הקופה ב-6.5 מיליון דולר. רק ביום 28.5.00, לאחר שנמשכו השיקים, הסתבר למשיב כי ההנפקה הפרטית לא תצא אל הפועל, מסיבות אלו ואחרות. ד. ימים ספורים לפני משיכת השיקים, הסכימו המשיב ובן-מאיר להגדיל את ערבותם האישית לחובות החברה ולהופכה לבלתי מוגבלת בסכום, דבר המעיד על אמונתם הסובייקטיבית כי החברה תחלץ מקשייה הזמניים. העובדה כי דבר זה לא ארע, אין בכך כדי להפחית מכך. 8. המפרק לא הוכיח תשתית משפטית התומכת בסעד המבוקש על-ידו; בין המשיכה לפירוק חלף זמן רב, ולא מתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 355 לפקודת החברות, לביטול "העדפת מרמה" - וזאת בעיקר לעניין תקופת שלושת החודשים ערב הגשת הבקשה; בקשת הפירוק הוגשה למעלה משישה חודשים קודם לכן. 9. המשיב לא זו בלבד שלא "גזל" כספים מהחברה, אלא הזרים לה כספים ונמנע מלקיחת כספים המגיעים לו על-פי דין: א. בתקופת הקפאת ההליכים, הזרים המשיב לחברה 61,000 ₪. ב. משלהי שנת 1999 ועד אמצע 2000 הזרים המשיב כמעט מיליון ₪, מהם כמעט מחצית בתקופה של מרץ עד מאי 2000, ערב המשיכה נשוא הבקשה. ג. המשיב הגדיל את ערבותו האישית לחובות החברה. ד. החל מאוקטובר 2000, ויתר המשיב על שני שליש ממשכורתו. 10. לסיכום: משיכות הכספים שביצע המשיב תקפות לכל דבר ועניין, ונעשו במהלך העסקים הרגיל של החברה; אי לכך, אין כל עילה לבטלן. אין כל הגיון ב"העדפה עצמית" על נושים, אשר אותו משיב ערב לחובותיהן, או "לגזול ביד אחת ולהעניק בשניה". תגובת המפרק לעמדת המשיב; 11. עסקינן בפעולה שעשה מנהל חברה לטובתו, 30 יום לפני הקפאת הליכים שהוא עצמו יזם. במצב זה, קמה חזקה כי הפעולות נעשו ביודעו את מצבה הרעוע של החברה, דבר אשר כמנהל, היה המשיב חייב לדעת בטווח זמנים קצר זה. 12. המשיב אינו חולק על העובדה, כי ביום 15.5.00, נטל המחאות של החברה לכיסו; חודש לאחר מכן, הגיש הוא עצמו בקשה להקפאת הליכים. הנימוק בו נוקב המשיב, כי ההמחאות נלקחו על-ידו כבטחון להחזר הלוואה שהזרים לחברה, אך מחזק את העובדה כי המשיב ניצל את יתרונו על יתר הנושים, וביצע העדפה אסורה. לא יתכן, כי הלוואות בעלים יהיו הראשונות שיפרעו, לפני תשלום לספקים ונותני שירות. נקיטת פעולה זו בידי המשיב עלתה לכדי הפרת חובת אמון כלפי החברה. 13. המשיב ידע את מצבה הכספי האמיתי של החברה כבר בשלהי 99; חדלות הפרעון היתה צפויה, זאת בעיקר בשל הזרמת כספים דרך "השאלה הנצחית", אשר האטה את קצב ההזרמה לחברה: א. בספטמבר 99, מצבה התזרימי של החברה היה גרוע, ובשל כך הקימו המשיב ובן-מאיר את "השאלה הנצחית". זאת בשל דרישת משקיע, מר זינגר, שלא להעביר את הכספים ישירות לחברה; כך ניתן לחברה, לזמן-קצר "אוויר לנשימה". דבר זה עולה במפורש מתגובת המשיב עצמו לבש"א 9788/03, בעניין "השאלה הנצחית"; בין היתר, מודה המשיב כי כבר בספטמבר הבינה החברה כי אין היא מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה לעסקי הגידול, וכי הקמת "השאלה הנצחית" פתרה לחברה בעיה אשר יכולה היתה להביא לקריסתה כבר אז. ב. באוקטובר 99, התקבלה השקעתו של מר זינגר בסך 1.55 מיליון דולר, כאשר משיכת היתר דאז עמדה על מיליון ₪ לערך. חמישה חודשים לאחר מכן, עמדה ענק פעם נוספת במשיכת-יתר זהה, קרי: פעולתה בתקופת אותם חמישה חודשים היתה גרעונית בסך של כ-1.2 מיליון ₪ לחודש. ג. בסוף פברואר 2000, עלתה משיכת היתר לסך 2 מיליון ₪, ובאמצע מאי, ערב משיכת הכספים, היה הגרעון כ-4 מיליון ₪. יוצא, כי גם בתקופה זו גדל הגרעון בקצב של כ-1 מיליון ₪ לחודש. המשיב מודה באותה תגובה, כי בשלהי פברואר 2000, נקלעה החברה פעם נוספת לקשיי נזילות. יוצא, כי פעולת המשיכה של המשיב הינה סילוק כספים מכוון מחברה קורסת. 14. הבקשה להקפאת הליכים הוגשה חודש בדיוק לאחר המשיכה; זאת, כאשר מרגע החלטת החברה לבקש את ההקפאה ועד הגשת הבקשה בפועל עובר פרק זמן לא מבוטל, הנדרש לצורך הכנת הבקשה; יתכן מאד, ולא מן הנמנע, כי המשיב ידע על הכוונה לבקש הקפאה בעת המשיכה. לאור כל האמור לעיל, ולאור פסיקה קודמת בעניין זה, מבקש המפרק להתייחס אל מועד מתן הצו כאל המועד טרם מתן צו פירוק. 15. במכתביה של החברה האמריקאית שצירף המשיב מאוזכר במפורש כי ההשקעה אותה מבקשת החברה, תתבצע בתוך 30 עד 45 יום ממועד כתיבת המכתב; לאור העובדה כי זה יצא ב 28 במרס 2000, חלפו 45 ימים ביום 13.5.00 - ואילו משיכת ההשקעות בידי המשיב התבצעה יומיים מאוחר יותר (!). יוצא, כי דווקא מסמכים אלו שמצרף המשיב מוכיחים את העדר תום-ליבו. 16. לדעת המפרק, עבר המשיב על סעיף 254(א), המחייב בעל תפקיד בחובות אמונים ופעולה לטובת החברה, ומן הראוי להפעיל לעניינו את סעיף 374 לפקודת החברות. זאת ועוד; בפסיקת בית המשפט של פירוק, וכן בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי סעיף 355 לפקודה העוסק בביטול העדפה חל אף ערב הקפאת הליכים. 17. לאור הראיות, כולל ובעיקר דברי המשיב עצמו, מוכח כי מדובר בסילוק של נכסי החברה, 30 יום בלבד ערב הגשת בקשת הקפאת הליכים, כאשר קיימות הוכחות ברורות כי החברה היתה מצויה בחדלות פרעון, ואי לכך, מן הראוי להעתר לבקשה. תגובת כונס הנכסים הרשמי; 18. מדברי המפרק, ברור הוא כי בקשתו מבוססת על סעיף 355 לפקודת החברות, ולחילופין על סעיף 374. אין מחלוקת אמיתית כי בתקופת המשיכה לא היתה החברה מסוגלת לפרוע את חובותיה; כל שטוען הראל לעניין זה, הוא כי ציפה כי המצב ישתפר עקב התחייבות משקיעים להשקיע כספים בחברה. ציפיה זו אינה משנה את העובדה כי במועד המשיכה היתה החברה במצב ביש. 19. בפסיקה נקבע, כי לצורך ביטול העדפה, יש להוכיח כי המטרה הדומיננטית בביצוע הפעולה היתה העדפת נושה; אלא שאת הכוונה, כך נקבע, ניתן לקבוע באמצעות ראיות נסיבתיות, כולל סמיכות הזמנים בין מועד הפירוק או הקפאת ההליכים לביצוע הפעולה. אין חולק כי פעולת המשיב שיפרה את מצבו ואפשרה לו להפרע מחובות החברה כלפיו, ולמעשה גרמה אובייקטיבית להעדפתו. תגובת המשיב אך חיזקה את הראיות הנסיבתיות, כיוון שהגדלת חשיפת המשיב מול הבנק ערערה את תום-ליבו, באשר הינה תמריץ לביצוע העברה לטובתו, תוך הקטנת נזקו האישי. 20. לאור ע"א 3911/01 כספי נ' נס, נקבע כי נאמן בהקפאת הליכים רשאי לבטל פעולה מחמת העדפת נושים; לאור זאת ולאור סעיף 350(ז) לפקודה הקובע כי ימי הקפאת הליכים לא יחשבו במניין התקופות הקבועות בפקודה, הרי תקופת ההקפאה הפסיקה מניה וביה את מירוץ שלושת החודשים. כך או כך, עולה טעם מהותי להחלת סעיף 355. זאת ועוד; גם לכונס הנכסים של החברה סמכות לבטל העדפות, מכח הוראות איגרת החוב. בע"א 3942/98, קבע כב' השופט אנגלרד, כי בעניין זה, של ביטול עסקאות שלא במהלך עסקים רגיל, לעיתים מצוי הכונס במצב עדיף על זה של המפרק. עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; המסגרת הנורמטיבית; 21. עניין לנו בבקשה, לביטול סעיף 355 לפקודת החברות, קרי, ביטול העדפת מרמה; אמנם, במסגרת הבקשה עלו סעיפים וטענות נוספות, כגון הפרת חובת האמון של נושא משרה כלפי החברה, וכן עילות סעיף 374 לפקודת החברות, אלא שאלו אינם נדרשים לצורך הסעד המבוקש, ולצורך ההכרעה בפלוגתא שהתעוררה בין הצדדים. זאת ואף זאת; אם לא יעלה בידי המפרק להוכיח מקצת היסודות הנדרשים לצורך העדפה אסורה (מלבד, אולי, יסוד המרחק בין הפעולה האסורה לפירוק), הרי יקשה עליו עד מאד להוכיח את עילות הפרת האמון וסעיף 374, אשר הינן מורכבות יותר להוכחה. אי לכך, יתמקד הדיון בהעדפת נושים אסורה, ואך ורק בה. הרציונל של סעיף זה, ושל סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, הינו שמירה על עקרון השיוויון בין הנושים, ומניעה מחברה העומדת על סף חדלות פרעון מלבחור, לפי האינטרסים שלה ושל בעלי השליטה בה, איזה נושה יפרע את מלוא חובו (או חלק גבוה יחסית מחובו), בעוד יתרת הנושים יוצאים כשידיהם על ראשם. לעניין זה, מעירה פרופ' צ' כהן בספרה "פירוק חברות", כי ההוראה מיועדת, בנוסף, למנוע מהנושים "לעוט" על חברה בקשיים, מתוך ידיעה כי מעשי גביה כזו (המסכנים את קיום החברה, במידה ויש לה עדיין תקומה) יהיו חסרי תוקף. דומה, כי הרציונל המרכזי של בטלות העדפות חל, מכח קל וחומר, על בעלי שליטה או נושאי משרה בחברה בכובעם הנוסף כנושי החברה (בין אם מכח הלוואת בעלים ובין אם מכוחה של כל סיבה אחרת); בלא להתייחס כלל ועיקר לשאלה האם התקיימו בבעל השליטה התנאים להדחיית חובו אם לאו, הרי לבעלי השליטה ונושאי המשרה ישנם הן הידע הטוב ביותר אודות מצב החברה וקרבתה לחדלות פרעון, והן אחריות (ברמה מסויימת לפחות) למצבה, ואין זה נאות, כי דווקא אנשים אלו ינצלו את המידע שבידם ו"ינטשו את הספינה הטובעת" כאשר מלוא כספם בידם, וזאת על חשבון שיעור הדיבידנד המגיע ליתרת הנושים הבלתי מובטחים. רציונל זה, העומד מאחורי בטלות העדפות, מאוזן עם אינטרס אחר, והוא האינטרס למנוע שיתוקן מראש של חברות בקשיים, על-ידי כך כי צדדי ג' לא יהיו מוכנים אף לעסקאות פשוטות ורגילות עימן, מחשש כי תשלומים שישולמו להם בתמורה יבוטלו בדיעבד כהעדפות נושים; אי לכך, איזון האינטרסים והמדיניות השיפוטית הראויה מכתיבים, כי בעוד שעסקאות ותשלומים הנעשים במהלך עסקים רגיל יהיו מוגנים מבטלות, הרי שתשלומים החורגים מכך, בעיקר תשלומי חובות עבר שאופן תשלומם מעורר חשד כי הוא "צופה פני חדלות פרעון", הם אשר יבוטלו; על רקע ובהשארת עקרון זה יש לקרוא את תנאיו המצטברים של סעיף 355. 22. טרם אכנס לניתוח תנאיו של סעיף 355, מן הראוי לציין שתי נקודות עקרוניות אחרות, אשר התעוררו בכתבי בי-דין של הצדדים; ראשית: בא-כוחו המלומד של המשיב השקיע (ובכשרון רב) זמן ומאמץ מרובים בתאור פועלו של מרשו בחברה, והוכחה כי דרכיו שונות בתכלית מדרכו של זה המכונה בפיו "גזלן"; כך, לטענתו, הזרים המשיב משאבים רבים לחברה, התאמץ לחפש עבורה משקיעים, הגדיל את חשיפתו האישית מול הבנקים בכדי להגדיל את האשראי שלה, ויתר על חלק משכרו וכך הלאה. אלא שבכל הדברים הללו, נפל בא-כוחו המלומד של המשיב לטעות יסודית; בכדי להפעיל את סעיף 355, אין צורך כלל ועיקר לקבוע כי המעדיף או המועדף הינם בגדר "גזלנים"; לא במובנו ה"יומיומי" של המונח (קרי, אנשים אשר גנבו מנכסי החברה לכיסם האישי), ואף לא במובנים אחרים, כגון מצב בו עסקינן בחוב פיקטיבי או שטרם הגיע מועד פרעונו; לא בכדי הערתי בראשית החלטתי זו, כי כדי להוכיח העדפה אסורה אין כל צורך בהוכחת הפרת חובת האמון של בעל המניות כלפי החברה (אף כי לא פעם כרוכים דברים אלו האחד בשני). יוער, כי סעיף ביטול העדפת הנושים לא נועד כלל ועיקר לגביית חובות פיקטיביים, אשר לא הגיעו ל"נושה" במועד התשלום; תשלום כזה הינו בטל מכח הדין הכללי, בלא כל קשר לכוונת העדפה או למרווח הזמן ערב הפירוק, ואין כל צורך בסעיף מיוחד לעניינו. קל וחומר, שעבור בטלות העדפה אין צורך בהוכחת ניהול רשלני של החברה, ריקון נכסים מכוון או כל עילה אחרת הכרוכה בסעיפים 373 או 374 לפקודת החברות (אשר פגיעתם בנתבע הנמצא חייב בסעיפים אלו אינה מוגבלת לחוב שגבה בעיין מן החברה). להוכחת העדפה אסורה וביטולה, אין צורך אלא בקיום ארבעת התנאים אשר קבע החוק: א. החברה נקלעה לפירוק. ב. החברה היתה חדלת פרעון למעשה במועד עריכת העסקה נשוא הבקשה. ג. הפעולה נעשתה (סובייקטיבית) בכדי לתת עדיפות לנושה מסויים, או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין. ד. הפעולה נעשתה בתוך תקופת שלושת החודשים שקדמו להגשת בקשת הפירוק. 23. העניין השני, אשר היה במחלוקת בין הצדדים, הינו היחס בין מועד הפעולה נשוא הבקשה הנוכחית להגשת הבקשה להקפאת הליכים, חודש לאחר מכן; טוען המשיב, כי אין לדבר כל רלוונטיות, וזאת תוך התפסות לנוסחו המילולי של סעיף 355, הדן ב"פירוק". אלא שבכך, נתפס בא-כוחו המלומד של המשיב לכלל טעות נוספת. זאת, באשר בית המשפט העליון קבע, בתקדים המחייב של ע"א 3911/01 כספי נ' נס, כי לאור העובדה שמעמד נאמן בהקפאת הליכים דומה לזה של מפרק, הרי כאשר בהקפאת הליכים עסקינן, מועד שלושת החודשים לענין סעיף 355 יחושב, לפי מועד הבקשה להקפאת הליכים. דברים אלו נאמרים על ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן באופן מפורש שאינו משתמע לשתי פנים, ואי לכך, הכיצד בחר המשיב להתעלם מכך ולטעון כי אין לסמיכות המועדים כל רלוונטיות. על הרציונל העומד מאחורי החלת דין העדפת הנושים גם ובמיוחד על הקפאת הליכים עמדתי בפירוט במסגרת החלטתי בפש"ר 1802/02, בש"א 16127/02 הכח ר"ג נ' חיון, כדלקמן: "שני ההליכים (פירוק והקפאת הליכים - ו.א) באים לעולם, כאשר החברה מגיעה לחדלות פרעון או עומדת על סיפה, והיא נתונה בסכנה להליך התפוררות, או מצויה כבר בעיצומו. הקפאת הליכים, אף כי סיומה אינו צופה חיסול של החברה אלא מכירתה למשקיע, מהווה במידה רבה "סיומו של פרק" בחיי החברה (ובדרך-כלל, אף הפקעה סופית של החברה מידי בעלי השליטה הקודמים, באשר החברה מועברת לבעלות חדשה לאחר הסדר הנושים). החברה נמכרת בדרך-כלל כשהיא נקיה מחובות ומתביעות עבר, בעוד כל מסת התביעות של הנושים מועברת אל התקבול פרי המכירה". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). ובהמשך: "לא זאת, אלא אף זאת; הבדל מרכזי אשר קיים בין פירוק להקפאת הליכים, משפיע דווקא לכיוון של החלת דיני בטלות העדפות, וזאת מכוחו של קל וחומר. במה אמורים דברים? הרציונל העומד מאחורי הדין המבטל העדפות נושים בשלושת החודשים האחרונים לפני הגשת בקשת פירוק, מתייחס למעשה לסכנה לפיה בעלי השליטה בחברה, המצויה על סף התמוטטות, המודעים למצב זה, יעשו דין לעצמם וישלמו את מלוא חובם של נושים שהם "חפצים ביקרם" מסיבות אלו ואחרות, בעוד נושים אחרים יוצאים כשידיהם על ראשם, וזאת בניגוד לעקרון השיוויון החל על נכסיה של חברה חדלת פרעון. חשש זה מתחזק במיוחד כאשר קיימים אינטרסים של בעלי השליטה, הזרים לטובת החברה עצמה, הגורמים להם להעדיף נושה זה או אחר. זאת, כגון קיומה של ערבות אישית שלהם לטובת אותו הנושה. לא זאת בלבד, שבעיה זו בדיוק קיימת אף בתקופה שערב הקפאת ההליכים, הרי שתוקפה מתעצם בשל העובדה הבאה: בעוד שבקשת פירוק בידי נושה מוגשת בידי גורם זר לחברה, ואין לבעלי השליטה, בדרך-כלל, שליטה ממשית על עיתויה (אשר הוא שיכונן את "התאריך הקובע"), הרי שבקשה להקפאת הליכים מוגשת בדרך-כלל דווקא על-ידי בעלי השליטה, אותם בעלי שליטה אשר ביצעו את ההעדפה קודם לכן. אי לכך, קיים החשש כי בקשה להקפאת הליכים תשמש, בנסיבות מסויימות, אף כדרך "לשריין" העדפות נושים שמן הדין לבטלן. זאת, בשל כך כי היא מונעת הגשת בקשות פירוק לפרק זמן אשר לעיתים קרובות איננו מן המבוטלים". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). הדברים יפים גם לעניננו; יוצא, כי החשש מפני פעולות העדפה פסולות ערב הקפאת הליכים הינו גדול אף יותר מאשר ערב פירוק, באשר "היד המעדיפה" היא היד מבקשת ההקפאה, והיא המתאמת את מרווח הזמנים ביניהם, אגב חסימה של בקשות פירוק שעשויות היו להיות מוגשות, בין היתר, בשל אותה העדפה עצמה. לכן, מן הדין לדחות את טענת המשיב בשתי ידיים, באשר היא מנוגדת הן להלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון והן לעצם הרציונל המהותי העומד מאחורי סעיפי בטלות ההעדפה עצמם. דין אחר, היה מאפשר לבעלי שליטה בחברה להעדיף עצמם על יתר הנושים, תוך שימוש בהקפאת הליכים כ"מגן" בכדי לשריין את ההעדפה מבטלות, בין אם תצליח זאת, ובין אם תכשל. זאת ועוד; אף אם היה הדין שונה, הרי שבנסיבות המקרה דנן, פער הזמנים בין ביצוע הפעולה נשוא הבקשה לבין הגשת בקשת הפירוק (תוך קיזוז תקופת הקפאת ההליכים, לגביה מעיר הכנ"ר בצדק, כי אין היא נחשבת במניין הזמנים להגשת תביעות, כולל בקשות פירוק), הינו פחות משלושה חודשים - ואף מטעם זה דין טענות המשיב להדחות. 24. כעת, משהוכח כי פער הזמנים בין הפעולה שבמחלוקת לבין "המועד הקובע" (יהיה זה מועד הגשת בקשת הפירוק או הקפאת ההליכים) עומד בתנאי סעיף 355, מן הדין לבדוק את יתרת תנאי הסעיף. מהעובדות שהובאו בפני, עולה מסקנה חד-משמעית כי במועד ההעדפה, היתה החברה חדלת-פרעון; זאת, הן לפי הדוחות הכספיים שהובאו בפני (ותוכנם לא הוכחש, קל וחומר שלא הכחשה מפורטת המציעה גרסה נגדית, כמצוות תקנות סדר הדין האזרחי), והן מן האמור בתגובת המשיב עצמו; מן הנסיבות שבפני עולה תמונה ברורה, כי הפעלתה של החברה היתה גרעונית במובהק: א. היא הוסיפה כמיליון ₪ בממוצע (לפחות), לחובותיה מדי חודש. ב. כספי ההשקעה אשר זכתה להם החברה ממר זינגר כלו למעשה, והמשיב עצמו העיד, במפורש, כי אלמלא כספי ההשקעה (אשר אזלו, והותירו את החברה סמוך למועד הפעולה בגרעון גדול יותר מאשר היתה בספטמבר), היתה החברה קורסת כבר בספטמבר 1999. ג. אף הגדלת החשיפה האישית של המנהלים בפני הבנקים מעידים על העובדה, כי הבנקים סירבו למעשה לתת אשראי נוסף לחברה, בלא ערובה ממקור כספי זר לחברה. 25. למעשה, אין בפי המשיב אלא טענה אחת בעניין זה, והוא כי באותה תקופה ניהל משא ומתן רציני עם שני משקיעים, והללו התחייבו להשקיע בחברה (התחייבות אותה הפרו בדיעבד). אלא, שבעניין זה צודק בא-כוחו של כונס הנכסים הרשמי, בטענה כי חדלות הפרעון נבדקת לפי מצב החברה as is ביום ביצוע ההעדפה. מן הראוי להוסיף ולפרט נקודה זו. התחייבות של צד זר, אשר אינו שייך לחברה, להשקיע כספים בחברה, איננה אלא התחייבות אובליגטורית, אשר היא לכשעצמה אינה מוסיפה מאליה את סכום ההלוואה לנכסי החברה. לכל היותר, נוספת למצבת הנכסים זכות תביעה כנגד אותו משקיע - זכות אשר (בעיקר כאשר במשקיע זר עסקינן), ערכה בפועל אינו ברור כלל ועיקר, קל וחומר שלא ניתן לכמתו ולטעון כי סכום ההלוואה נוסף למצבת נכסי החברה, כאילו הועברו הכספים. סוף דבר; אל מול חדלות פרעונה המובהקת של החברה, המתבטאת הן באובילגו גבוה והן בהפעלה גרעונית בעליל, לא מונחת אלא הבטחה או זכות תביעה אובליגטורית של משקיעים זרים, אשר ערכם לא ברור כלל ועיקר. מעבר לדרוש יוער, כי העובדה שהמשיב נמנע (באורח תמוה) מלחשוף כל פרט בדבר הסיבה אשר הניעה את המשקיעים הזרים להפר את הבטחתם, דבר אשר יתכן והיה שופך אור על שאלת ערכה (באותה עת) של ההתחייבות; הנקודה המכריעה היתה ונותרה העובדה כי במועד ביצוע הפעולה לא היו הכספים חלק ממצבת הנכסים של החברה. זאת ועוד; בעניין זה, נשמטת הקרקע תחת טענות המשיב אף בשל העובדה עליה הצביע המפרק, כי מועד פעולת ההעדפה הלכאורית חל לאחר תום מועד העברת הכספים על-פי התחייבות המשקיע. במצב זה קמה ועולה כנגד המשיב חזקה, כי משתם המועד והכסף לא הועבר, ידע כי קיים חשש גדול (אם לא למעלה מכך) כי המשקיע הפר את התחייבותו. 26. עניין זה האחרון מצביע לא רק על היותה של החברה חדלת פרעון ועל מהות הפעולה (אובייקטיבית) כהעדפת נושים, אלא גם על מהותה של הפעולה מבחינתו הסובייקטיבית של המשיב; לעניין זה יוער, כי בפסקי דין רבים נקבע, כי בית המשפט אינו צריך "לבחון כליות ולב", ולערוך "ניתוח פסיכולוגי" של בעלי השליטה בחברה ומקבל ההעדפה, ועל כוונת העדפה למדים מן הראיות הנסיבתיות, לרבות סמיכות הפעולה לפירוק (או להקפאת ההליכים), למאורעות חשובים אחרים המהווים "סימני דרך" בתהליך הקריסה, ולמידע שעמד בפני מבצעי ההעדפה עובר לאותו מועד. אוסיף ואעיר: בכדי שכוונת העדפה תוכח, אין כל צורך כי מנהל החברה יהיה בטוח, במאת האחוזים, כי החברה עומדת לקרוס; אי לכך, העובדה כי מנהל החברה הגיש בקשת הקפאת הליכים בדיעבד, ואף פעל בתום-לב ובמרץ לשם הצלת החברה לאחר מועד ההעדפה אינה שוללת את קיום כוונת ההעדפה, באשר זו עשויה להתגלם אף בנסיון להבטיח את מעמדו האישי של בעל השליטה, מתוך חשש מהותי וגדול כי עתיד החברה עומד "על כרעי תרנגולת". מה מלמדות אותנו, אם כן, נסיבות המקרה דנן? א. החברה היתה, באופן אובייקטיבי, חדלת פרעון, ומצבה היה ידוע למשיב היטב, מזה חודשים. ב. תם המועד להעברת כספי המשקיע, וזה לא עמד בהתחייבותו. ניתן לומר, במידה רבה של ודאות (קל וחומר, לפי מאזן ההסתברות), כי בתום המועד תם כמעט כליל הסיכוי להוציא את החברה מן המשבר בלא הליכי פירוק או הקפאת הליכים, הדורשים התערבות בית המשפט והנושים בניהול החברה. ג. חשיפתו האישית של המשיב לבנקים גדלה, ועמה האיום על מצבו הכלכלי האישי; לעניין זה יאמר, כי אין בהגדלת החשיפה כדי לאיין את תוצאות ההעדפה, בבחינת "יד ימין מוציאה ויד שמאל מכניסה", באשר החשיפה האישית יפה לעניין הנושים המובטחים בלבד, בעוד ההעדפה מוציאה את נכסי החברה גם ובעיקר מהישג ידם של יתרת הנושים, הבלתי-מובטחים ואלו שבדין קדימה (ולצורך זה - אף נושה מובטח שהחשיפה האישית אינה לטובתו, אם היו כאלו בנסיבות המקרה). יוצא, כי חרף הגדלת החשיפה האישית, מטיבה ההעדפה באופן ניכר את מצבו של בעל השליטה המעדיף עצמו. ד. חודש אחד בלבד לאחר הפעולה, הוגשה בקשה להקפאת הליכים; בעניין זה צודק המפרק, כי עצם ההחלטה להגיש בקשה התגבשה אצל מנהלי החברה, והמשיב בכללם, אף קודם לכן. יוצא, כי המועד והקובע וההעדפה סמוכים עד מאד זה לזה. ה. פעולת ההעדפה לא נדרשה לצורך ניהול עסקיה השוטפים של החברה, אף לא לצורך "ריצוי" ספק חיוני אשר בלעדי תשלום חובו היה מסרב לספק לחברה סחורה. עסקינן בתשלום חוב עבר במובהק, על-ידי העברת נכסים בעלי פונטציאל כספי מן החברה למצבת נכסיו האישיים של המשיב. לעניין זה, אין נפקא מינא אם החברה אכן חבה למשיב סכומים גדולים מאלו, וכי השקיע בה קודם לכן מנכסיו האישיים (הסכום אשר הושקע בחברה לאחר מכן, במסגרת הקפאת ההליכים, נופל בהרבה מסכום השיקים), שהרי סעיף 355 נועד גם ובעיקר עבור תשלום לנושים שחובם הינו חוב אמיתי, ולא פיקטיבי. העובדה כי המשיב השקיע בחברה כספים רבים בעבר אך מבהירה את תסכולו (הלגיטימי) נוכח התוצאות המרות שהניבה השקעה זו בפועל, ומחזקת את התמריץ בפניו עמד לנצל את מעמדו כבעל שליטה ולהציל ולו מקצת מהשקעה זו - אך אם וכאשר קורסת החברה, הדרך החוקית היחידה לעשות זאת הינה הגשת תביעת חוב למפרק, ולא פעולה אשר נופלת לגדר העדפת נושים. 27. מכל האמור לעיל, יוצא כי הוכחו הן חדלות פרעונה של החברה בעת הפעולה נשוא הבקשה, והן כוונת העדפה סובייקטיבית של המשיב - זאת אף לפי גרסת המשיב עצמו, ובמידה העומדת לכל הפחות ברמת מאזן ההסתברות הדרוש במשפט אזרחי. אי לכך, מאחר ואין חולק כי החברה קרסה, ונקלעה להקפאת הליכים ולאחר מכן לפירוק, וכי הובהר קודם לכן כי ההעדפה נעשתה בתחום שלושת החודשים מן המועד הקבוע, יוצא כי התמלאו כל תנאי סעיף 355 לפקודת החברות; אשר על כן אין אלא לקבל את הבקשה, ועל המשיב יהיה להשיב את ערכם של השיקים, לפי הנקוב בבקשת המפרק. מסכום זה יופחת ערכם של שיקים שטרם נגבו, אשר יושבו לידי המפרק. לא נותר אלא לדון בהוצאות המשפט; אף כי העדפת נושים אסורה הינה צעד המחייב, בדרך-כלל, הטלת הוצאות גבוהות, הרי שבנסיבות המקרה, ונוכח נכונות המשיב להשיב מרצונו חלק מהשיקים נשוא המחלוקת, בחרתי שלא למצות עמו את הדין. אי לכך, ישא המשיב בהוצאות המפרק ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪ בצרוף מע"מ, ובהוצאות כונס הנכסים הרשמי ושכר-טרחת עורך-דין בסך 2,500 ₪ בצרוף מע"מ. כל הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. שיקיםהקפאת הליכים