החלטה כללי 1. התובעים (המשיבים) הגישו נגד המבקשות תביעה בסדר דין מקוצר (ת"א 2634/00) להחזר סכומי כסף שונים שהתובעים שילמו למבקשות, או למי מהן, שלא כדין (לטענת התובעים). התובעים נמנים על רוכשי דירות מהמבקשות 1 ו- 2 (שיכונו להלן - "שרבט"), או ממי מהן, בפרוייקט בניה בעיר בית"ר עילית. המבקשת מס' 3 (שתכונה להלן - "עופר") מנהלת משרד תיווך אשר, על פי הטענה, עסק בשיווק הדירות שנבנו ע"י שרבט ונמכרו לתובעים. 2. כתב התביעה מתייחס לשני עניינים נפרדים: (א) השבת סכום בשקלים השווה ל- 1,000.- דולר (לכל תובע) ששילם כל רוכש דירה בעת שחתם על "בקשה לרכישת דירה" (נספח א' לתביעה). על פי הטענה, מדובר במקדמה ע"ח תמורת הדירה, אך בעת שנערך החשבון הסופי לא הובא תשלום זה בחשבון התמורה שהרוכש שילם עבור הדירה. התביעה בענין זה תכונה להלן - "נושא המקדמה"; (ב) תביעה להחזר סכומים ששולמו כהפרשי הצמדה וריבית פיגורים, אשר נגבו, על פי הטענה, שלא כדין. התביעה בענין זה תכונה להלן - "נושא ההפרשים". התביעה הוגשה ע"י 144 בתי אב. למעשה מספר התובעים המדויק אינו ברור (חלק מרוכשי הדירות הם בני זוג וחלקם יחידים). מספר הדירות שנבנו בפרוייקט הנדון עומד, לפי מסמכי שרבט, על 292 (כשהן מתחלקות בין שני פרוייקטים, האחד בן 178 דירות והשני כלל 114 דירות). 3. בבש"א 5576/01 מבקשת עופר לסלק את התביעה על הסף וזאת על יסוד מספר טענות: (א) כתב התביעה אינו מפרט, בכותרת, את שמו של כל תובע ותובע ולא הוגשו יפויי כח מכל התובעים לבא-כוחם עו"ד ברמץ. טענה זו יש לדחות. לתביעה צורפה, כנספח ו' שלה, רשימת כל התובעים. אכן, על כל תובע לפרט גם את כתובתו ומספר זהותו (תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, להלן - "התקנות"). ודבר זה לא נעשה. מדובר בפגם טכני שאינו מצדיק סילוק התביעה על הסף. על ב"כ התובעים להמציא, בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו רשימה של כל התובעים הכוללת את הפרטים הנ"ל. גם לענין יפוי הכח - יש להמציא לבית המשפט את כל יפויי הכח (תקנה 472 לתקנות), וגם זאת בתוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה. ב"כ התובעים הצהיר בתגובה לבש"א 5576/01, כי יש בידו יפויי כח מכל התובעים ורק כדי לא "להעמיס על תיק בית המשפט כ- 150 דפים נוספים" נמנע מלהגישם. הנתבעים זכאים לעיין ביפויי הכח ולפיכך חובה להגישם לבית המשפט. ואולם, גם ענין זה אינו אלא פגם טכני ודין הוא שאין מסלקים תובענה על הסף בגין עניינים אלה שניתנים לתיקון פשוט ואינם מהותיים כלל; (ב) עופר מוסיפה וטוענת, כי יש לדחות את תביעתם של התובעים, או חלק מהם, בשל קיומו של מעשה בית דין (תקנה 101(1) לתקנות). טענה זו מעוגנת בעובדה, שבת"א 492/98 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב התנהל הליך של תובענה ייצוגית, אותו יזמו שניים מבין רוכשי הדירות בפרוייקט הנדון, הליך אשר הסתיים בפשרה וניתן בו פסק-דין, הכל כפי שיפורט להלן. טענה זו נטענה גם ע"י שרבט ונתייחס אליה בהרחבה בהמשך. 4. בבש"א 5577/01 הוגשה ע"י עופר בקשה למחיקת כותרת ובבש"א 5578/01 הוגשה ע"י עופר בקשת רשות להתגונן, שהיא בקשה חלופית, רק למקרה בו תידחנה בקשותיה האחרות של עופר. 5. בבש"א 6196/01 הגישו שרבט בקשה הכוללת מספר עניינים: (א) בקשה לדחיית התביעה כנגד שרבט על הסף מחמת מעשה בית-דין, ככל שהתביעה מתייחסת לנושא המקדמה. בקשה זו נסמכת אף היא על ההליך בת"א 492/98 (להלן - "התביעה הייצוגית"), ונשוב לדון בה בהמשך; (ב) בקשה למחיקת התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 מחוסר עילה. גם לבקשה זו נשוב בהמשך הדברים; (ג) בקשה למחיקת כותרת; (ד) בקשה חלופית, למתן רשות להתגונן; מחיקת כותרת 6. לכתב התביעה צירפו התובעים עותק אחד של "בקשה לרכישת דירה", בקשה המצויה על מסמך שנושא את שמה של עופר, עליה חתום התובע מס' 1, ועותק אחד של חוזה לרכישת דירה, שעליו חתומים התובע מס' 1 והנתבעת מס' 1 (נספחים א' ו-ב' לתביעה). בכתב התביעה נטען, כי המסמכים עליהם חתמו יתר התובעים זהים בנוסחם למסמכים שצורפו לכתב התביעה. 7. שרבט ועופר טענו טענות שונות בנושא מחיקת הכותרת, דהיינו - בשאלה האם התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. אינני רואה לקבל את מרבית הטענות שנטענו בענין ע"י שרבט ועופר, פרט לענין אחד. כידוע, על תביעה המוגשת בסדר דין מקוצר להיות נתמכת בראיה בכתב (תקנה 202(1)(א) לתקנות). התובעים טרחו וצרפו לתביעתם רק את ההסכם שבין התובע מס' 1 לבין הנתבעת מס' 1, ואת הבקשה לרכישת דירה, שהיא מסמך שמקורו בעופר, עליה חתום התובע מס' 1. גם אם ניתן היה "להכשיר" את תביעותיהם של יתר התובעים כנגד הנתבעת מס' 1 וכנגד עופר, לגביהן לא צורפה כל ראיה בכתב, על יסוד הטענה שמדובר בהסכמים זהים לחלוטין, הדבר אינו אפשרי ביחס לתביעה כנגד הנתבעת מס' 2. לתביעה לא צורף כל מסמך הקושר את הנתבעת מס' 2 לתובענה, דהיינו - התובעים לא צרפו לתביעה "ראיה בכתב" שיש בכוחה לקיים את התנאי האמור - בדבר חובת תמיכת התביעה בראיה בכתב - כלפי הנתבעת מס' 2. לתגובת התובעים לבש"א 6196/01 צורף עותק של הסכם בין אחד התובעים לבין הנתבעת מס' 2 (צירוף י' לתגובה), אך אין בכך כדי להכשיר את הפגם המהותי שנפל בכתב התביעה. התובעים לא פנו בבקשה לתיקון כתב התביעה באופן שתצורף אליו "ראיה בכתב" המתייחסת לנתבעת מס' 2. אין להסתפק, בענין זה, בצירוף מסמך לתגובה לבקשה שהגישו שרבט, שהרי בכך אין המסמך האמור הופך לחלק מכתב התביעה. הבחינה הנעשית ע"י בית המשפט, בכל הנוגע לכושרה של התביעה להתברר בסדר דין מקוצר, נעשית על פי כתב התביעה עצמו (אלא אם כן השלים הנתבע בתצהירו את שהחסיר התובע). כתב התביעה, כפי שהוא, אינו כולל כל ראיה בכתב באשר לנתבעת מס' 2, ועל כן, לפחות ככל שמדובר בתביעה כנגד נתבעת זו, אין הוא ראוי לכותרת "סדר דין מקוצר". על פי ההלכה הפסוקה, אם בכתב תביעה נכללות מספר עילות, מהן ראויות להידון בסדר דין מקוצר ומהן שאינן ראויות, כי אז כל כתב התביעה נחשב כלא ראוי להיות מוגש בסדר דין מקוצר ודין כותרתו להימחק (ראו, למשל, המ' 609/65 רוזובסקי נ' זבידה, פ"ד כ(1) 236, בעמ' 242). מאחר ולכתב התביעה צורפה ראיה בכתב, במקרה דנן, רק בקשר לעילת התביעה נגד הנתבעות 1 ו- 3 ואין ראיה בכתב בענין התביעה נגד הנתבעת 2, אני מורה על מחיקת הכותרת והנתבעות רשאיות להגיש כתב הגנה בתוך 30 יום מיום שהתובעים יגישו פרטים נוספים, כאמור בסעיף 9 להלן. מחיקת התביעה נגד נתבעת מס' 2 מחוסר עילה 8. הנתבעת מס' 2 טענה, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה נגדה. יש לדחות טענה זו. בסעיף 3 לכתב התביעה נטען, כי הן הנתבעת 1 והן הנתבעת 2 בנו את דירות המגורים שנרכשו ע"י התובעים וכי חלק מההסכמים נחתמו עם הנתבעת מס' 1 וחלק עם הנתבעת מס' 2. מכאן, שאם יוכיחו התובעים טענה זו (כמו גם יתר טענותיהם) הם יהיו, לכאורה, זכאים לסעד כנגד כל אחת מהנתבעות. 9. עם זאת לוקה כתב התביעה בפגם אחר, שגם עליו הצביעו שרבט. אין זה ברור האם שרבט חייבות ביחד ולחוד, במובן זה שהנתבעת מס' 1 חייבת גם בסכומים שנגבו ביתר (על פי הטענה) ע"י הנתבעת מס' 2, ולהפך; או שמא כל נתבעת מבין הנתבעות הנ"ל חייבת רק בסכומים שהיא גבתה ממי שרכש ממנה את הדירה. בנוסף, אם כל נתבעת, מבין הנתבעות הנ"ל, חבה רק בסכומים ששולמו לה ע"י רוכשי הדירות ממנה, ולא מהחברה הקבלנית השניה, כתב התביעה אינו מפרט באילו סכומים חבה כל אחת מהנתבעות. לפיכך, ובגדר סמכותי לפי תקנה 65 לתקנות, אני מורה לתובעים ליתן פרטים נוספים ומפורטים יותר בעניינים הנ"ל, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה. מובהר, כי גם אם התובעים טוענים לחבות הנתבעות 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לגבי כל סכום התביעה, עליהם לפרט אילו מבין התובעים רכשו דירות מהנתבעת מס' 1 ואילו מהנתבעת מס' 2 ומה הסכום המגיע לכל תובע. קיומו של מעשה בית-דין מכוח התביעה הייצוגית 10. כאמור, הן עופר והן שרבט טענו לקיומו של מעשה בית-דין לנוכח פסק הדין שניתן בתביעה הייצוגית. אין ספק כי כוחו של פסק הדין האמור, כיוצר מעשה בית-דין, עומד לו, אם בכלל, רק כנגד התביעה בנושא המקדמה ולא כנגד התביעה בנושא ההפרשים. שרבט לא חלקה על ענין זה, והוא נובע מכך, שבהסכם הפשרה שחתימתו הושלמה ביום 8.4.99, ושהושג בגדר התביעה הייצוגית (נספח א' לבקשת שרבט), נאמר במפורש, כי ההסדר אינו מתייחס לטענות "באשר לגביית הפרשי הצמדה למדד עודפים ו/או ריביות מיותרות" (סעיף 2.3 להסכם הנ"ל). נמצא, שהטענה בדבר דחית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין יכולה להתייחס רק לתביעה בנושא המקדמה (סעיפים 38-9 לתביעה). כפי שנראה בהמשך, ענין זה אף אינו נוגע לכל התובעים, אלא רק לחלקם. נפנה עתה לדון בהרחבה בטענה האמורה. 11. התביעה הייצוגית הוגשה ע"י שני רוכשי דירות משרבט. הנתבעות בה היו הנתבעת מס' 1 ועופר. התביעה הייצוגית הסתמכה על הוראות הסעיפים 35א35-י לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א1981-. סעיף 35א(ג) לחוק הנ"ל קובע, כי: "פסק דין בתובענה ייצוגית יהווה מעשה בית דין לגבי כל הנמנים עם הקבוצה ...". עוד בטרם נדונה ע"י בית המשפט הבקשה להכיר בתובענה הנ"ל כבתביעה ייצוגית, הושגה פשרה בין בעלי הדין להליך האמור. הסכם הפשרה הנזכר לעיל הובא בפני כב' סגן הנשיא השופט טלגם, וביום 8.4.99, לאחר שבית המשפט עיין בהסכם האמור, הוא אישר להגיש את התובענה "כייצוגית בעילה של הטעייה שבגינה נגבה תשלום יתר של 1,000- דולר לכל משתכן". בית המשפט הורה לפרסם הודעה בענין בעיתונים "המודיע" ו"יתד נאמן" כדי שמי שמעונין להסתלק מההסדר יוכל לעשות כן. אכן, סעיף 35ג(ב) לחוק הנ"ל קובע, כי: "יראו כל מי שנמנה עם הקבוצה שהגדיר בית המשפט כמי שהסכים להגשת התובענה כתובענה ייצוגית, אלא אם כן הודיע לבית המשפט על רצונו שלא להכלל בקבוצה ...". דהיינו - החוק עצמו קובע הסדר של "OPT OUT", לפיו מי שאינו נוקט צעד אקטיבי של משלוח הודעה על אי-רצונו להכלל בקבוצה, ייחשב כמי שהסכים להגשת התובענה כייצוגית. כב' השופט טלגם הגדיר את הקבוצה כדלהלן: "כל רוכשי דירות ויחידות דיור ביישוב בית"ר שרכשו אותן מהנתבעים האחים שרבט חברה לבנין בע"מ ישירות או מחברה אחרת הקשורה לחברה זו, או באמצעות שבת עופר ייזום והשקעות בע"מ". אכן, על פי הגדרת הקבוצה הנ"ל, נראה, כי פועלו של פסק הדין בתביעה הייצוגית משתרע גם על הנתבעת מס' 2, אף שלא היתה בעלת דין בהליך התביעה הייצוגית, שכן זו חברה הקשורה בנתבעת מס' 1, כפי שהודו באי-כוחה בבקשה בבש"א 6169/01, וגם לא נטען אחרת ע"י התובעים. 12. לאחר שבית המשפט המחוזי בתל-אביב אישר את הגשת התובענה כייצוגית, ולאחר שנעשה פרסום על פי הנחיותיו, פרסום אשר בעקבותיו הוגשו הודעותיהם של מי שאינם מעוניינים להיחשב כצדדים לתובענה הייצוגית; הגיעו הצדדים להסכם נוסף, "תוספת להסכם הפשרה". ההסכמים הוצגו בפני כב' השופטת שטרנברג-אליעז, אשר ביום 18.10.99 חתמה על פסק-דין, אשר נתן תוקף להסכמים הנ"ל. בפסק הדין נאמר, כי בית המשפט זימן את באי-כוח בעלי הדין "על מנת לקבל הסברים לגבי זכויות הקבוצה, החברים המסכימים להסדר ואלה המתנגדים לקבלתו" וכי "נחה דעתו" של בית המשפט מפרטי ההסדר. אגב, הצדדים שבפני חלוקים בשאלה כמה מתנגדים להסדר שלחו הודעות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, האם 108 כטענת שרבט, וכפי שעולה מהתוספת להסכם הפשרה, או 140 כאמור בתגובת התובעים לבקשה. מכל מקום, אין ספק, שמי מבין התובעים דנן, שלא שלח הודעה על התנגדותו לתביעה הייצוגית, נכלל בין חברי הקבוצה, כפי שזו הוגדרה לעיל. 13. מרגע ששרבט ועופר הראו שהתקיימו התנאים הפורמליים לקיום מעשה בית-דין (קיומו של פס"ד בתביעה הייצוגית והעדר מחלוקת על היותם של חלק מהתובעים חברי הקבוצה שהוגדרה בתביעה זו), עובר הנטל על שכם התובעים (שלא שלחו הודעות התנגדות לתביעה הייצוגית) להוכיח, שאין הם כבולים ע"י פסק הדין שניתן בתביעה הייצוגית, מבחינת מעשה בית דין. נקודת המוצא לענין זה היא, שמכח החוק (במקרה דנן - סעיף 35(ג) לחוק הגנת הצרכן, שנוסחו הובא לעיל), נחשבים כל חברי הקבוצה - לענין כוחו של פסק-הדין כמעשה בית-דין - כאילו היו בעלי דין בפועל. כאשר אנו מניחים, שעל פי דיני מעשה בית-דין, קיים, במקרה נתון, השתק עילה, הרי כל טענה אחרת שיכול להעלות מי שהיה תובע נגד פסק הדין שניתן בהליך הראשון, תהיה בבחינת תקיפת אותו פסק דין. תקיפה שכזו יכולה להיות ישירה (בדרך של ערעור או אף הגשת תובענה עצמאית לביטול פסק הדין על פי אחת העילות המוכרות בדין) או עקיפה. במקרה דנן טענות התובעים כנגד פסק הדין בתביעה הייצוגית נטענות בגדרה של "תקיפה עקיפה". כפי שנפסק לאחרונה ברע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי: "... תקיפה עקיפה של פסק דין פוגעת בעיקרון הסופיות של פסק דין ובעקרון הוודאות המשפטית, ויש לה חסרונות נוספים. לכן לא ניתן ללכת בדרך של תקיפה עקיפה אלא במקרים מיוחדים ונדירים: בדרך כלל היא פתוחה רק בפני טענה כי פסק הדין, אותו תוקפים, בטל מעיקרו בשל חריגה מסמכות או בשל פגם חמור אחר" (סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט זמיר). וראו גם רע"פ 4298/99 הראל נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, 2000(3), 471: "... מן הראוי שבית המשפט יעדיף את הדרך הרגילה של תקיפה ישירה, שנקבעה במפורש בחוק, על פני הדרך של תקיפה עקיפה ואין זה רק משום שזאת היא כוונת המחוקק, אלא גם משום שבדרך כלל יש יתרונות לתקיפה ישירה של החלטה מינהלית על פני תקיפה עקיפה של ההחלטה ...". במקרה דנן, כפי שנפרט בהמשך, טענות התובעים כנגד פסק הדין שניתן בתביעה הייצוגית אינן מסוג הטענות שיכולות להביא להצהרה על בטלות פסק הדין הנ"ל, כלפי התובעים, שכן אין התובעים מצביעים על חריגה מסמכות או "פגם חמור". 14. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות, שכאשר מדובר בחבר קבוצה שלא היה שותף פעיל להליך התביעה הייצוגית, ואשר מושתק מכוחו של הליך זה מלתבוע את הנתבעת בהליך מאוחר יותר, הרי שבשל הסיטואציה המיוחדת שטבועה באופייה של התביעה הייצוגית, היקף העניינים שעל יסודם ניתן יהיה לתקוף את פסק הדין בתקיפה עקיפה, יהיה רחב יותר. בנושא זה נאמרו הדברים הבאים בספרה של נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, תשנ"א, עמ' 433-432 (להלן - "זלצמן"): החלתו של פסק-דין שניתן בתביעת ייצוג קבוצתית על כל מי שנמנה עם חברי הקבוצה המיוצגת מחייבת זהירות והקפדת-יתר, הן בשלב שבו נדרש בית המשפט לפסוק בבקשתו של בעל-דין לתבוע או להתגונן בשם קבוצה והן בשלב שבו נדרש בית-המשפט להכריע בטענת מעשה-בית-דין שטוען בעל-דין אחד כלפי בעל-דין יריבו. החשש מפגיעה בזכותו של אדם ליומו בבית-המשפט, כאשר כופים עליו למעשה את ייצוג ענייניו על-ידי זר, מחייב בדיקה קפדנית מיוחדת, הן בקשר לעצם מינויו של בעל-דין לנציגה של קבוצה וכשירותו לפעול במעמד זה בתביעה והן ביחס לפיקוח על דרך הניהול של ההתדיינות על-ידי אותו נציג. הפעלתם של אמצעי זהירות לעניין עצם אישורה של התביעה כתביעה קבוצתית או לעניין ניהולה ככזו נועדה למנוע אפשרות היווצרותו של ניגוד אינטרסים בין הנציג לבין חברי הקבוצה, שברוב המקרים אין הם ידועים כלל בחלקם. הפעלתם של אמצעי זהירות אלה בשלב ההכרעה בשאלת החלתו של מעשה-בית-דין על מי שנטען כלפיו שהוא נמנה עם חברי הקבוצה המיוצגת נועדה למנוע הפעלה שרירותית של כלל המניעות הדיוני, כאשר מתגלה בדיעבד ניגוד אינטרסים שבין הנציג לבין אחדים או חלק מחברי הקבוצה, או מתגלה ליקוי או פגם בניהול ההליך על-ידי הנציג, שהשפיע על ייצוג הולם וראוי של האינטרסים של מי שנמנה עם חברי הקבוצה ואשר נגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות הנוכחית. מששוכנע בית-המשפט, כי אומנם נשללה מבעל-הדין העומד לפניו הזכות להישמע בעניינו בבית-המשפט עקב ייצוג כושל של ענייניו על-ידי מי שמונה מטעם בית-המשפט להיות נציגה של הקבוצה, יהיה זה בלתי-הוגן כלפי אותו בעל-דין ופגיעה בזכותו להליכי משפט ראויים אם יופעל כלפיו כלל המניעות הדיונית רק משום שמבחינה טכנית-פורמלית הוא נמנה עם חברי אותה קבוצה. כלל מעשה-בית-דין נדחה מפני האינטרס הציבורי להליכי משפט ראויים. השאלה, מתי ייחשב מחדלו או תיחשב התרשלותו של הנציג בניהול התובענה לייצוג כושל של ענייניו של בעל-הדין שכלפיו נטענת טענת מעשה-בית-דין, היא שאלה התלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ניתן להביא כדוגמות מקרים של דחיית התביעה הייצוגית מחמת מחדלו של הנציג או מקרים של הסדרי פשרה המביאים בחשבון רק חלק ממכלול האינטרסים של חברי הקבוצה, אך משרתים את האינטרס של הנציג עצמו. אך אין אלה מקרים יחידים, ואפשר גם שבית-המשפט ימצא, כי אף שבסופו של דבר זכה הנציג בתביעתו, נפגע האינטרס של אותו בעל-דין ספציפי, המבקש עתה לתבוע" (ההדגשה אינה במקור). ואולם, המחברת המלומדת מוסיפה את ההערה הבאה (שם, עמ' 433): "עם-זאת קיימת, לדעתנו, קורלציה מסוימת בין אמצעי הזהירות הננקטים בשלב של אישור הבקשה לתביעת ייצוג קבוצתית ופיקוחו של בית-המשפט על ניהולה של התביעה על-ידי הנציג לבין הבדיקה שתיעשה על-ידי בית-המשפט שלפניו מועלית טענת ההשתק ביחס לניהול המשפט בפועל על-ידי הנציג. ככל שמידת ההקפדה של בית-המשפט עם הנציג תהא גדולה יותר בשלב של ניהול ההתדיינות כן יפחת ממילא מספר המקרים שבהם תהווה הטענה לייצוג בלתי-הולם של הנציג בניהול אותה התדיינות גורם משפיע לשלילת חלותם של כללי מעשה-בית-דין על מי שלא היה צד להליך. אומנם קיימת עדיין האפשרות, שמהיבט לאחור, ימצא בית-המשפט שלפניו הועלתה טענת מעשה-בית-דין, כי ענייניו של אלמוני, בעל הדין בהתדיינות שלפניו, לא יוצגו כראוי על-ידי מי שהיה אמור לשמש נציגו בתביעת הקבוצה. במקרה כזה נפגעה זכותו של אלמוני להישמע בבית-המשפט, ועל-כן אין לשלול ממנו את ההזדמנות לעשות כן בהתדיינות הנוכחית, המתבררת לפני בית-המשפט. אולם מקרים מסוג זה ילכו ויפחתו ככל שילך ויתהדק הפיקוח השיפוטי בעת ניהול ההתדיינות הקבוצתית". ואכן, בית המשפט העליון הדריך את בתי המשפט הדנים בתביעות ייצוגיות לעמוד על המשמר, תוך מודעות לסכנות הטמונות במכשיר האמור, לרבות היווצרותו של מעשה בית דין לגבי כל חברי הקבוצה: "התובענה הייצוגית היא הליך יוצא דופן, החורג מהתלם הרגיל של בירור מחלוקות בבית-המשפט. חריגה זו יכול שתביא לקיפוח זכויותיהם של תובעים, של נתבעים או של שניהם (...). לתובענה הייצוגית משמעות כלכלית וחברתית גדולה ביותר. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. פסק הדין בתובענה כזו מהווה מעשה-בית-דין לגבי הנמנים עם הקבוצה (שאינם מודיעים על אי-רצונם להיכלל בה). יש בה כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע ואינו טורח להגיש תביעה; יש בה אינטרס ציבורי לעקיפת הוראות החוק שבגדרו באה התובענה הייצוגית; יש לה ערך מרתיע מפני הפרת החוק; יש בה כדי לבלום שימוש לרעה בכוח הנתון בידי בעלי שליטה, שחלקם בהון אינו עומד לעיתים בשום יחס לכוח שליטתם ולמנוע מניפולציות על חשבון 'המשקיע הקטן'; יש בה חסכון במשאבים ומניעת ריבוי תביעות. עם זאת, יש בה סכנה להתערבות-יתר מצד בעלי המניות בניהול החברה והכבדה על ניהולה התקין והיעיל; טמון בה פוטנציאל של פגיעה ביחידי הקבוצה, בנתבעים ובמשק כולו עקב ניצול לרעה של מכשיר זה על-ידי קנוניה, הגשת תביעות מנימוקי סחיטה והשתלטות ולחץ לפשרה גם כשאינה ראויה, כאשר הנתבע מוכן לה כדי להימנע מהתדיינות מתישה ויקרה גם אם חסרת סיכוי היא" (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2) 312, בעמ' 324-323). ראו עוד לענין זה, פסק הדין ברע"א 378/96 וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ ואח', פ"ד נד(3) 247, בעמ' 267: "אכן העובדה שבמסגרת התובענה הייצוגית מיוצג עניינם של כל חברי הקבוצה על-ידי תובע אחד, מכתיבה את הצורך בייצוג הולם. דרישת הייצוג ההולם - המופיעה בלשון זו או אחרת בכל החוקים שמכוחם ניתן להגיש תובענה ייצוגית, לרבות חוק החברות, התפתחה עוד בדיני היושר. דרישה זו נועדה להבטיח כי עניינם של חברי הקבוצה - שאינם נוטלים חלק פעיל בניהול ההליך ולעיתים אף אינם יודעים כלל על קיומו - לא ייפגע כתוצאה מייצוג בלתי הולם. תכלית זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שפסק-הדין בתובענה הייצוגית מהווה מעשה-בית-דין לגבי כל הנמנים על הקבוצה". מכאן, שלא ניתן לשלול את האפשרות שניתן יהיה, גם בתקיפה עקיפה, לערער על תקפו של פסק הדין שניתן בתביעה הייצוגית, אם יוכח שנפגעה בצורה חמורה זכותו של חבר קבוצה עקב אי-ייצוג הולם. אכן, גם בארה"ב הכירו באפשרות זו, כמו גם באפשרות לתקוף את פסק הדין שניתן בתביעה הייצוגית בטענה שלא נמסרה הודעה ראויה לכלל חברי הקבוצה (שלא היה פרסום מתאים בהתחשב בנסיבות הענין). עם זאת, הודגש הצורך שלא לפגוע ביעילות המכשיר הנדון ע"י הרחבת יתר של עילות התקיפה העקיפה. ראו: Note, Collateral Attack on the Binding Effect of Class Action Judgements, 87 Harv. L. Rev. 589 (1974). 15. נמצא, כי יש לאזן בין שני עקרונות מנוגדים - מצד אחד כוחו המחייב של פסק הדין בתביעה הייצוגית כמעשה בית-דין לגבי כל חברי הקבוצה (שבלעדיו לא יהיה ערך מעשי למכשיר האמור); מצד שני - השמירה על זכויותיו של מי שלא היה בעל דין בפועל בהליך התביעה הייצוגית ולעיתים כלל לא ידע על קיומו של הליך זה. מתוך כך שהמחוקק הישראלי היה ער לקושי האמור, נכללו בדברי החקיקה שמכוחם ניתן להגיש תביעות ייצוגיות הוראות שמטרתן להגן על זכויות כל חברי הקבוצה, כאשר, בהקשר זה, הוטל על בית המשפט תפקיד אקטיבי. אם נבחן ענין זה לגבי דבר החקיקה הנוגע לענייננו - חוק הגנת הצרכן - נמצא, כי על בית המשפט להשתכנע, בטרם יאשר תביעה כייצוגית, כי התובענה הוגשה בתום לב, כי היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל חברי הקבוצה (סעיף 35ב לחוק הנ"ל). כמו כן, בית המשפט הוא זה המגדיר את הקבוצה שבשמה מוגשת התובענה והוא הקובע את דרכי הפרסום (סעיף 35ג(א) לחוק). בנוסף, בית המשפט מפקח על האפשרות של התובע להסתלק מהתביעה הייצוגית ולהתפשר עם הנתבע (סעיף 35ד לחוק). אכן, כפי שנאמר בספרה של ד"ר זלצמן, ככל שאמצעי הזהירות המופעלים במהלך הדיון בתביעה הייצוגית הם רבים יותר ומקיפים יותר, כך תפחת הנטייה שלא להכיר, בהליך מאוחר, בתוקפו של פסק-הדין שניתן בתביעה הייצוגית. זהו המצב במקרה דנן - חזקה היא שבית המשפט אכן קיים את הוראות החוק הרלבנטיות וכדי שבהליך הנוכחי ניתן יהיה להגיע למסקנה לפיה אין לפסק הדין שניתן בתביעה הייצוגית תוקף מחייב כלפי התובעים, מוטלת על התובעים משימה כבדה ביותר. התוצאה היא, שבהתנגשות בין שני העקרונות הנ"ל, נראה שהבכורה מסורה לשיקול שמגמתו לשמור על האפקטיביות של מכשיר התביעה הייצוגית (כך שלא ניתן יהיה לכרסם בנקל בתוקפו של פסק הדין כמעשה בית-דין לגבי כל חברי הקבוצה), מה גם שנקבעה מערכת הגנות על חברי הקבוצה המופעלת בהליך התביעה הייצוגית עצמו. בהקשר זה מן הראוי להוסיף הערה - העובדה שלא בנקל יתאפשר לחבר קבוצה להשתחרר מכבליו של פסק הדין שניתן בתביעה הייצוגית אינה, בהכרח, מותירה את אותו חבר קבוצה נטול סעד. כך, למשל, אין לשלול את האפשרות, כי, במקרה המתאים, כאשר, למשל, הטענה היא של ייצוג בלתי הולם (בין ע"י התובע בתביעה הייצוגית ובין אם ע"י בא-כוח התובע בתביעה הייצוגית), יוכל חבר הקבוצה לתבוע את מי שניהל את התביעה הייצוגית והיה אמור לייצגו. 16. לרקע העקרונות האמורים נבחן את טענות התובעים במקרה דנן: (א) נטען, כי לא היה ראוי לאשר את התובענה כייצוגית, שכן אין מדובר, במקרה דנן, בקבוצה שבה מספר גדול של חברים (עד שמספרם יצדיק הליך ייצוגי) וגם סכום התביעה של כל תובע אינו נמוך עד כי נשלל התמריץ לתבוע תביעה אישית. אין להיזקק לטיעון זה. מדובר בתקיפת שיקול דעתו של בית המשפט שדן בתביעה הייצוגית. גם אם בית המשפט שגה באשרו את התובענה כייצוגית (ואינני קובע כך), הרי שאין להפוך את ההליך דנן להליך של ערעור ואין להתערב באופן הפעלת שיקול הדעת. וודאי שלא מדובר בחריגה מסמכות או בטיעון אחר שמאפשר תקיפה עקיפה. טענה זו אינה בגדר הטענות שעניינן אי ייצוג הולם של חבר הקבוצה או פרסום לא נאות עד שהוא פוגע בזכות חבר הקבוצה להליך הוגן; (ב) נטען, כי, בהתחשב במספר הלא רב במיוחד של חברי הקבוצה (כ- 300 בתי אב) ובידיעת זהותם, לא היה ראוי להסתפק בפרסום כפי שהורה עליו בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אלא היה צורך לשלוח הודעה אישית לכל חבר קבוצה. גם טענה זו אין לקבל. ראשית, מדובר בטענה שהיה צורך לתמכה בתצהיר (לפיו בפועל אכן דבר הפרסום לא הגיע לידיעת התובעים, ובמקרה כזה ייתכן שכל תובע ותובע היה צריך להצהיר על כך). תגובת התובעים לבקשות הדחייה על הסף של שרבט ושל עופר לא לוותה בתצהיר. הטענה כרוכה בענין עובדתי שיש להוכיחו. כפי שנראה בהמשך, העדרו של תצהיר אינו מאפשר לקבל טענות נוספות של התובעים. שנית, על פניו לא ניתן לקבוע שדרך הפרסום עליה הורה בית המשפט שדן בתביעה הייצוגית היתה פסולה מעיקרא. בית המשפט הורה על פרסום בעיתונים הנפוצים בחברה עליה נמנים התובעים ("המודיע" ו"יתד נאמן") ולא הלך על פי הצעת התובעים עצמם (שהציעו פרסום ב"גלובס"). בנוסף, לטענת התובעים עצמם, נשלחו 140 הודעות הסתלקות מהסדר הפשרה, דבר המעיד, כשלעצמו, על הד נרחב לפרסום. מכל מקום, אין מדובר במקרה שבו הפרסום הוא כה בלתי הגיוני ואפקטיבי עד כי ניתן לראות בכך פגם חמור שנפל בהליך הקודם; (ג) התובעים מלינים על כך שלא כל מי שלא הגיש התנגדות לתביעה הייצוגית קיבל פיצוי בפועל. על פי ההסדר שנעשה, רק מי שפנה וביקש פיצוי זכה בו, ונמצא שמלוא סכום פסק הדין בתביעה הייצוגית חולק בין מספר קטן יחסית של חברי הקבוצה. גם טענה זו אין לקבל. אין מדובר בפגם היורד לשורשו של ענין אלא, לכל היותר, בשיקול דעת מוטעה של מי שייצג את הקבוצה (או של בא-כוחו) או במעשה רשלני מצידם. במקרה כזה פתוחה, לכאורה, דרכם של חברי הקבוצה שנמצאו נפגעים לתבוע את המייצג או את בא-כוחו על הפרת חובות האמון שלהם כלפי כלל חברי הקבוצה. מכל מקום, אין תוצאה זו של הליך התביעה הייצוגית מצדיקה שלילת כוחו המחייב של פסק הדין שניתן. מדובר בהשגה על טיב הפשרה שהושגה ואשר אושרה על ידי בית המשפט. בדיוק כשם שלא נאפשר לבעל דין (בתביעה "רגילה") לתקוף בתקיפה עקיפה פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה, אשר מתברר כלא מוצלח לתובע, בשל, למשל, ייצוג לא נאות של התובע על ידי בא-כוחו, כך לא ניתן לעשות זאת כשמדובר בתביעה ייצוגית; (ד) נטען, כי מכיוון שהנתבעות בתביעה הנוכחית (שרבט ועופר) ממילא יכולות להיות מוטרדות פעם נוספת (או אף פעמים רבות) על ידי הגשת תביעותיהם של חברי הקבוצה שהודיעו על התנגדות להסדר הפשרה, לא מתקיים השיקול של מניעת הטרדת הנתבע פעם נוספת ולכן אין להחיל את הכלל של מעשה בית-דין. גם טענה זו אין לקבל, שהרי שרבט ועופר היו יכולות שלא לקבל על עצמן את הסדר הפשרה בתביעה הייצוגית לנוכח מספר המתנגדים לו (ששלחו הודעה על התנגדותם) - כאמור בסעיף 2.7 להסכם הפשרה. מכיוון שהן בחרו לדבוק בהסדר, הרי שיש להן חסינות דיונית מפני הגשת תביעות ע"י חברי הקבוצה שלא התנגדו לתביעה הייצוגית, ועל חסינות זו יש להגן; (ה) נטען, כי מי שתבע בתביעה הייצוגית לא היה ראוי לייצג את כלל חברי הקבוצה. גם טענה זו היה צריך לתמוך בתצהיר, שכן היא אמורה להתבסס על עובדות. דבר זה לא נעשה. ככל שהטענה מתבססת על הנתונים שאינם במחלוקת (הסכמי הפשרה בתביעה הייצוגית), הרי שלא עולה מהם שהייצוג לא היה נאות, אף אם המייצג שגה בכך שביקש להכיר בתביעתו כייצוגית, וגם אם הפשרה שהושגה אינה לרוחם של התובעים. כאמור, עניינים אלו נבחנו ע"י בית המשפט ואושרו על ידו. אם קיימת לתובעים עילת תביעה נגד המייצג, אין הדבר מקים להם זכות לקעקע את תוקף פסק הדין בתביעה הייצוגית ואין זה מעניינן של שרבט ושל עופר. בדומה לכך אין מקום לקבל את הטענה שקיים ניגוד אינטרסים בין חברי הקבוצה שקיבלו פיצוי לבין שאר חברי הקבוצה. אילו היו כל חברי הקבוצה פונים בבקשה לפיצוי היה מקבל כל אחד מהם פיצוי, גם אם בסכום יחסי (נמוך מסכום התביעה המלא) והמציאות שנוצרה לנוכח המנגנון שנקבע בהסדרי הפשרה אינה מצביעה על ניגוד אינטרסים מובנה. כאמור, במידה שטענת ניגוד האינטרסים מבוססת על עובדות נוספות, אין לקבלה ללא תצהיר; (ו) התובעים טוענים, כי יש לסטות, משיקולי צדק, ו/או תקנת הציבור, מכללי מעשה בית-דין. טענות אלה אינן מתמודדות עם הביטוי המובהק שנתן המחוקק לרצון להקים מעשה בית-דין בתביעה ייצוגית כלפי כל חברי הקבוצה. על פי העקרונות שפרטנו לעיל, אין מקום לטענות מסוג זה שאינן מתייחסות לאותו מגזר עניינים צר ויוצא דופן שמאפשר תקיפה עקיפה של פסק דין שניתן בתביעה ייצוגית. 17. התובעים הוסיפו וטענו, שלא נוצר כלפיהם מעשה בית דין (במובן השתק עילה), שכן עילת התביעה בתובענה דנן שונה מעילת התביעה שבגינה תבעו בתביעה הייצוגית. בעוד שהתביעה הייצוגית היתה מעוגנת בהוראות חוק הגנת הצרכן, התביעה הנוכחית מבוססת על זכותם של התובעים, עפ"י דיני החוזים או דיני ההשבה (עשיית עושר), שיוחזרו להם סכומים שנגבו ביתר. המונח 'עילת תביעה' אינו אחיד בכל ההקשרים המשפטיים. לעתים יפורש המונח בצמצום ולעתים בהרחבה, ע"פ ההקשר. כדברי השופט זוסמן בע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח פ"ד יז 2617, 2625-2626: "הדיבור 'עילת תביעה'... אינו חד משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לענין פלוני בלבד. מקובלת עלינו ההגדרה, כי מסכת העובדות המעמידה את זכות התובע לקבל את הסעד המבוקש - היא עילת תביעה. אך אין זו אלא ההגדרה... כשאנו דנים בשאלה, אם גילה כתב התביעה עילת תביעה או לא... 'עילת התביעה' לענין חובתו וכוחו של בית המשפט לפסוק בתובענה אינה כ'עילת תביעה' לענין מעשה בית דין... לענין הראשון פירושו של הדיבור צר יותר, כי בית המשפט אינו יכול לדון בעובדה שלא הובאה לפניו. לענין השני המבחן רחב יותר, כי כאן קובע השיקול שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה". שלושה מבחנים שונים הועלו בפסיקה לצורך פירוש המונח 'עילת תביעה' בהקשר מעשה בית דין: (א) מבחן הסעד - "באין סתירת ממצא קודם - אין טענת res judicata אלא אם כן התביעה החדשה היא לאותו סעד ממש אשר כבר נדרש במשפט הקודם" (ההדגשה במקור) (ע"א 126/51 פלמן נ' שחב פ"ד ו 313). (ב) מבחן הזכות העיקרית - רכיביה של עילת התביעה הן העובדות המרכיבות את הזכות העיקרית, הראשונית, של התובע, שבגין הפגיעה בה הוא טוען לזכותו לקבלת סעד משפטי. בע"א 68/55 תעשיות א"י לנחושת נחושתן בע"מ נ' לובן בע"מ פ"ד י 1298 בו נדונה הפרתם של שני חיובים חוזיים שונים ע"י המשיבה, השבת הלוואה ואספקת סחורה אמר בית המשפט: "התביעה שם הייתה מבוססת על שתי עוולות ואילו כאן, בשני חיובים חוזיים אנו עוסקים, אך הדברים האמורים כוחם יפה גם לגבי זכויות הנובעות מחוזה: זכותו של מלווה לתשלום הלוואה וזכותו של קונה או מזמין סחורה לקבל את הסחורה. שתי זכויות הן, המקבילות ומתאימות לשני החיובים המוטלים על הלווה-המוכר וכל אחת משתי הזכויות האלה עומדת בפני עצמה ומשמשת עילת תביעה" (ההדגשה שלי). על פי מבחן הזכות העיקרית "התובע אף לא יוכל לפצל את תביעותיו רק משום שכל אחת מהן נשענת על תיאוריה משפטית שונה ... או כאשר ההגנה של הזכות בדין המהותי היא שונה" (זלצמן, עמ' 51). לענין הפעלת מבחן זה ראו גם ע"א 588/87 כהן נ' שמש פ"ד מה(5), 297. (ג) אפשרות שלישית, המרחיבה את המושג "עילת תביעה", מדגישה את המעשה או העסקה כמסגרת עובדתית אחת, החובקת פגיעות שונות שנגרמו בזכויות מהותיות של התובע, גם אם כל אחת מזכה אותו בתרופות שונות (זלצמן, עמ' 51). וראו ע"א 167/63 לעיל עמ' 2624: "...כאן קובע השיקול שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה" (ההדגשה שלי). וכן בע"א 8/83 גורדון ואח' נ' כפר מונאש כפר עובדים ואח' פ"ד לח(4) 797, בעמ' 801: "מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה בית דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו אם בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה. ... אשר לזהות העילה: אכן כתבי הטענות בפני הבורר ובפני הדרגה הראשונה בעניינינו אינם זהים, אולם מבחינה מהותית מתייחסים שני ההליכים לאותה מסכת עובדתית, לאותן פעולות של ועד האגודה, אשר לטענת המערערים היו בלתי חוקיות" (ההדגשה שלי). זהו גם מבחן זהות העילות בארה"ב: “ 24(1) When a valid and final judgment rendered in an action extinguishes the plaintiff's claim pursuant to the rules of merger or bar, the claim extinguished includes all rights of the plaintiff to remedies against the defendant with respect to all or any part of the transaction, or series of connected transactions, out of which the action arose. ... Transaction may be single despite different harms, substantive theories, measures or kinds of relief... That a number of different legal theories casting liability on an actor may apply to a given episode does not create multiple claims. This remains true although the several legal theories depend on different shadings of the facts, or would emphasize different elements of the facts, or would call for different measures of liability or different kinds of relief” (Restatement, Judgements 2nd Sec. 24(1)) מבחן הסעד נדחה מאוחר יותר בפסיקה בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב (2) 561, בעמ' 585-587. בית המשפט העליון לא הכריע בין הגישה השניה לשלישית, אך ישנה נטייה לכיוון מבחן הזכות העיקרית. אין צורך להכריע בין שני המבחנים הנ"ל הואיל ושניהם מובילים לאותה תוצאה: בשני ההליכים התביעה היא במהותה זהה. מבחן הזכות העיקרית הנפגעת - זכותם של רוכשי דירות שלא יגבו מהם גביות יתר. בין אם התביעה היא בעילה חוזית, ובין אם היא בעילה המעוגנת בחוק הגנת הצרכן, הזכות העיקרית אשר נטען לפגיעה בה זהה. היא זכות המעוגנת במערכת החוזית שבין הצדדים, זכות התובעים לשלם את המחיר החוזי ולא מעבר לכך. בשני ההליכים מדובר באותו התשלום שכונה "מקדמה" והטענה היא זהה - שעל פי המערכת החוזית היה צריך להביאו בחשבון התשלום עבור הדירה. מבחן זהות המעשה או העסקה - אין ספק כי שתי התביעות הן בגין אותה עסקה - ה"בקשה לרכישת דירה" עליה חתמו התובעים במשרדי חברת שבת עופר יזום והשקעות בע"מ. עולה כי העילות בשתי התביעות זהה ולפיכך, חל הכלל של מעשה בית דין. 18. התוצאה היא, שחלק מהתובעים מושתקים מכוחו של מעשה בית-דין שנוצר ע"י פסק הדין בתביעה הייצוגית ודין תביעתם, בנושא המקדמה להדחות. עם זאת, חלק מהתובעים, אלו אשר חתמו על הודעה בדבר רצונם שלא להיכלל בקבוצה כפי שהוגדרה ע"י בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אינם מושתקים. מכיוון שבין הצדדים יש, לכאורה, מחלוקת בשאלה מי מבין התובעים שלח הודעה כאמור, יגיש ב"כ התובעים בתוך 30 יום מהיום רשימה מדוייקת של התובעים ששלחו הודעות ויצרף אליה את ההודעות. התביעה שהגישו כל יתר התובעים בנושא המקדמה נדחית בזה מחמת מעשה בית-דין. אך מובן הוא, ששרבט ועופר יהיו זכאים, בכתבי ההגנה שיגישו, לחלוק על התובעים בנושא הנ"ל (דהיינו - בענין זהות התובעים שיצאו מגדר חברי הקבוצה ושזכאים לתבוע גם בנושא המקדמה). 19. כאמור, כתבי ההגנה יוגשו ע"י שרבט ועופר בתוך 30 יום לאחר שהתובעים ימציאו פרטים נוספים כאמור בסעיף 9 דלעיל ויגישו רשימה של התובעים ששלחו הודעות על רצונם שלא להיכלל בקבוצה, כאמור בסעיף 18 דלעיל. בנוסף, על התובעים להגיש, בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו, רשימה של כל התובעים, לרבות כתובותיהם ומספרי זהותם, וכן העתקי ייפויי הכוח שמסרו לבא-כוחם (סעיף 3(א) דלעיל). 20. לנוכח התוצאה, לפיה נמחקה הכותרת, כך שהנתבעות טרחו לשווא בהכנת בקשות רשות להתגונן, והתקבלה טענת שרבט ועופר בדבר קיומו של מעשה בית-דין ביחס לחלק מהתובעים, יישאו התובעים בהוצאות שרבט בסך4,500.- ש"ח להיום ובתוספת מע"מ ובהוצאות עופר בסכום זהה. מעשה בית דיןתביעה ייצוגית