פסק דין 1. התובעת היא אחותו של הנתבע מס' 1 (להלן - "הנתבע"). הנתבעת מס' 2 היא רעייתו של הנתבע. המחלוקת שבין הצדדים מתייחסת לשאלת תוקפו של יפוי כח, עליו חתמה התובעת ביום 19.2.82, בפני הנוטריון עו"ד שלמה חורש (להלן - "יפוי הכח"). מיפוי הכח עצמו עולה, כי התובעת מכרה לנתבע את זכויותיה בנכס מקרקעין הנמצא בשכונת שועפט שבירושלים, הידוע כחלקה מס' 10 גוש 30551 (עכשיו חלקה 70). נכס מקרקעין זה יכונה להלן - "הקרקע". על הקרקע בנוי מבנה ובו ארבע חנויות ושתי דירות (שבאחת מהן גר הנתבע). ביפוי הכח נרשם, כי התובעת מצהירה, שהסכימה עם הנתבע למכור לו את הקרקע, כי קיבלה לידיה את מלוא התמורה עבור מכירת הקרקע לנתבע וכי "לא נשארו לי כל זכות או תובענה כנגד הקונה בענין זה". ביפוי הכח, שנכתב במקורו בשפה הערבית, הושארו מקומות ריקים למילוי פרטים שונים, כגון פרטי המקרקעין, שמות הצדדים וכו', ופרטים אלה נוספו בכתב יד. במקום המיועד לרישום סכום התמורה, לא נרשם דבר. בנוסף ייפתה התובעת, באופן בלתי חוזר, את כוחה של הנתבעת מס' 2 לפעול בשם התובעת לביצוע כל הדרוש להעברת הזכויות בקרקע על שם הנתבע. כאמור, יפוי כח זה נחתם בפני הנוטריון עו"ד חורש ובאישור הנוטריוני המצורף ליפוי הכח, לצורך אימות חתימת התובעת, נרשם ע"י הנוטריון, כי התובעת חתמה: "מרצונה החופשי ... ולאחר שקראתי בפניה את המסמך הנ"ל חתמה בטביעת בוהנה מאחר ואינה יודעת קרוא וכתוב". 2. טענתה היחידה של התובעת כנגד תוקפו של יפוי-הכח, כמסמך המחייב אותה והמעיד על מכירת זכויותיה בקרקע לנתבע, היא, שבעת שחתמה על יפוי הכח האמינה שהיא חותמת על מסמך, שמטרתו ליפות את כוחו של הנתבע לפעול בשם התובעת ברכוש שהותיר אביהם המנוח, ובייחוד לפעול בשמה בטיפול בתביעת פינוי נגד אחד מאלו שהחזיקו בחנות הנמצאת במבנה שעל הקרקע, אדם בשם ז'יטאן. לגירסת התובעת, זמן לא רב לפני מועד הגשת התביעה, התברר לה שהנתבע מעונין למכור לאחרים את הקרקע ואז הבינה שהנתבע מסתמך על יפוי הכח, אשר מבחינתה לא היה בו כדי להעביר את זכויותיה בקרקע לנתבע. משעיינה התובעת ביפוי הכח, לאחר שפנתה בנדון לעו"ד חורש, הבינה שמדובר ביפוי כח בלתי חוזר הכולל הצהרות שלה על מכירת זכויותיה בקרקע לנתבע. לפיכך טוענת התובעת, כי הנתבעים 1 ו- 2 "הוליכו אותה שולל במצגיהם בכל הנוגע למטרת יפוי הכח, תוך ניצול אמונתה ותום ליבה, כי אחיה, הנתבע מס' 1, אינו מבקש את רעתה, והחתימו אותה על [יפוי הכח], באופן שאין הוא משקף נאמנה או אינו משקף ... את כוונתם האמיתית של הצדדים" (סעיף 13 לכתב התביעה). התובעת עותרת לסעד הצהרתי "בדבר בטלותו של יפוי הכח הבלתי חוזר" ולצו מניעה האוסר על הנתבעים 1 ו- 2 לעשות כל שימוש ביפוי הכח ולמכור את זכויותיה בקרקע. 3. הנתבע מס' 3 הוא מי שהנתבע התקשר עימו בהסכם בדבר בנית מבנה על הקרקע ("פרוייקט" בלשונו של הנתבע בעמ' 37 לפרוטוקול). נתבע זה התייצב למרבית הדיונים, אך הודיע, עוד בראשית ההליכים, כי יכבד כל פסק דין (דיון בבש"א 2124/99 ביום 19.4.99 בפני כב' השופט רביד וכן עמ' 3 לפרוטוקול, דיון מיום 3.9.00). 4. הנתבעים 1 ו- 2 טענו, כי התובעת ידעה היטב שהיא מוכרת את זכויותיה בקרקע לנתבע וקיבלה תמורה עבור כך. לגירסת הנתבעים הנ"ל, התובעת מנסה לסחוט כספים מהנתבע, לרקע ההסכם שחתם עם הנתבע מס' 3 והתוכניות ליזום בניה רחבת היקף על הקרקע. 5. להשלמת תיאור הרקע יצוין, כי לתובעת עוד שלושה אחים (דאוד, מחמוד ומוחמד - שאינם מתגוררים בישראל) ושתי אחיות (פאטמה המתגוררת בארה"ב ופהימה שנפטרה בשנת 1989). לפי צו הירושה שצורף לתצהיר התובעת, התחלק עזבונו של אביה באופן הבא: 11 חלקים מתוך 88 - לאם (שבינתיים נפטרה ואשר הנתבע העיד שרכש את זכויותיה בקרקע); 14 חלקים מתוך 88 לכל אחד מארבעת הבנים ו- 7 חלקים מתוך 88 לכל אחת משלוש הבנות, ובהן התובעת. על יסוד נתון זה, לתובעת כ- 8 אחוזים מהקרקע. אינני צריך לקבוע ממצא בנדון, אך לכאורה הדבר עולה מצו הירושה שצורף ע"י התובעת עצמה לתצהירה (וראו גם דברי ב"כ הנתבע בעמ' 10 לפרוטוקול וכן עדות הנתבע בעמ' 38 לפרוטוקול). עוד עולה מהראיות, כי הנתבע, אשר גם הוא שהה מחוץ לישראל משך מספר שנים, חזר לירושלים לאחר מות אביו בשנת 1977 והחל לטפל בנכסי המשפחה. 6. בטרם נפנה לבחינת חומר הראיות נמקד את טענת התובעת במסגרת המשפטית הראויה, למרות שהצדדים עצמם לא טרחו לעשות כן. על אף שהדבר לא נאמר במפורש, התובעת טוענת לאפסות יפוי הכח, מבחינה זו שבחתימתה עליו לא נעשה, למעשה, דבר. טענה זו, ידועה כטענת "NON EST FACTUM", והשאלה אם יש לה תחולה במשפטנו, מאז חקיקת חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-, לא הוכרעה סופית. לענין זה ראו: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559 (להלן - "ענין לופו") וע"א 36/99 ראובן יפה נ' עזבון חנה גלזר ז"ל ואח', דינים-עליון, כרך נט', 25 (להלן - "ענין גלזר"). הן בפרשת לופו והן בפרשת גלזר נדחתה ע"י בית המשפט העליון הטענה בדבר אפסות החוזה, לאחר שבפועל נבחנה הטענה האמורה, כך שלא היה צריך לפסוק האם דוקטרינה זו עדיין חלה במשפטנו. כפי שנראה להלן, גם בענייננו אין צורך להכריע בשאלה הנ"ל, שכן, גם במקרה דנן, אין לקבל את טענות התובעת במישור העובדתי. בפסק הדין בענין לופו, נפסק ע"י כב' השופטת דורנר, כי הטוען טענת "לא נעשה דבר" צריך להרים נטל הוכחה כבד מהנטל המוטל כרגיל על שכמו של תובע במשפט אזרחי: "שכן, 'בדרך כלל דין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאור הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא' (השופט זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2), 113, בעמ' 117). על המעלים טענת אפסות לסתור חזקה זו, ולהוכיח את גירסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" (ענין לופו, שם, עמ' 570 מול האות ה'). על הלכה זו חזר בית המשפט גם בענין גלזר, כאשר כב' השופטת פרוקצ'יה פסקה לאמור: "הנטל להוכיח טענת 'לא נעשה דבר' מוטל על הנתבע [שבאותו ענין טען טענה זו, צ.ז.] ומידת ההוכחה הנדרשת לביסוסה כבדה מן המקובל במשפטים אזרחיים. ... טענת 'לא נעשה דבר' מבקשת לקעקע את יסודות קיומו של החוזה אף שהנתבע הטוען לה חתם עליו. היא באה לסתור את החזקה כי החותם על מסמך, קרא, יודע ומבין את תוכן הדברים האמורים בו. ככזו, היא מרחיקת לכת ובעלת משמעות 'קיומית' לחוזה. רק סביר הדבר כי בנסיבות אלה מידת ההוכחה שתידרש לביסוס הטענה תהיה מידה משמעותית, מעבר לזו הנדרשת דרך כלל לגבי טענות הגנה אחרות המועלות כנגד תביעה חוזית" (סעיף 5, לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). לאחר סקירת הראיות שהוצגו במקרה דנן, המסקנה המתבקשת היא, שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה. לטעמי, התובעת אף לא עמדה בנטל זה במבחן הרגיל של מאזן ההסתברויות, קל וחומר שלא עלה בידה לעמוד במידת ההוכחה המוגברת הנ"ל. אגב, התובעת לא טענה דבר וחצי דבר באשר לאופיו של יפוי הכח, האם הוא יכול להיחשב כמסמך העונה על דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- (לשאלות אלה בהקשר ליפוי כח בנוגע לזכויות במקרקעין ראו: ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי ואח', פ"ד מה(5) 410). טענתה היחידה של התובעת, כאמור לעיל, היתה, כי אין בחתימתה על יפוי הכח בכדי לחייבה, שכן הוטעתה לחשוב כי היא חותמת על מסמך אחר לחלוטין. 7. על פי תצהיר עדותה הראשית של התובעת, פנה אליה הנתבע בבקשה שתחתום על יפוי כח כדי שהוא יוכל להמשיך בהליכים משפטיים כנגד אדם ששכר שתי חנויות מבין ארבעת החנויות המצויות במבנה שעל הקרקע, אחד בשם ז'יטאן. הליכים אלה החלו עוד בימי חייו של אביהם המנוח של התובעת והנתבע. לאחר שהתובעת הסכימה לחתום על יפוי כח לצורך זה, הביאה הנתבע, ביחד עם אחותה פאטמה, למשרדו של עו"ד חורש. לגירסת התובעת, עו"ד חורש שאל את שתי האחיות (התובעת ופאטמה) האם הן מוכנות לחתום על יפוי כח לנתבע ומשהשיבו בחיוב - הן חתמו על המסמכים. על פי התצהיר, ועל כך חזרה התובעת גם בחקירתה, לא עו"ד חורש, ולא כל אדם אחר, לא קראו להן את האמור במסמך. יצויין, כי התובעת אינה יודעת קרוא וכתוב (כאמור גם באישור הנוטריוני שהוזכר לעיל). התובעת מוסיפה, כי אחותה השניה, פהימה, הלכה למשרדו של עו"ד חורש למחרת היום, רק בעקבות איומים של הנתבע. מסתבר, כי לאחות פהימה התלווה בעלה של התובעת. על עיקרי הגירסה האמורה חזרה התובעת גם בחקירתה בבית המשפט. לדבריה, בעת שהגיעה למשרדו של עו"ד חורש לחתום על יפוי הכח, שאל אותה הנוטריון האם היא "מאמינה ומסכימה ליפוי הכח" ו"האם אני מסכימה לפנות את ג'יטאן" (עמ' 28 לפרוטוקול). ואולם, התובעת העידה, כי איש לא קרא בפניה את האמור ביפוי הכח. 8. כאמור, האחות פהימה, שבינתיים נפטרה, ניגשה למשרדו של עו"ד חורש למחרת, כשהיא מלווה ע"י בעלה של התובעת. בעלה של התובעת הגיש תצהיר עדות ראשית ובו נאמר, כי כאשר הגיע עם פהימה למשרדו של הנוטריון אמר לו עו"ד חורש, כי פהימה חותמת על יפוי כח דומה לזה שנחתם ע"י התובעת "שלפיו יטפל הנתבע מס' 1 במשפט נגד חאלד ז'יטאן" (סעיף 11 לתצהיר). יצוין, כי בעלה של התובעת יודע לקרוא ולכתוב בערבית וגם מבין עברית (כדברי התובעת בעמ' 29 לפרוטוקול). מחקירתו הנגדית של הבעל עולה, כי מעולם לא ראה את יפוי הכח עליו חתמה רעייתו אצל עו"ד חורש וגם לא נוכח בעת שפהימה נכנסה למשרדו של הנוטריון, ביחד עם הנתבע (עמ' 31 שורות 15-14 לפרוטוקול). רק מדבריו של הנתבע למד הבעל על כך שהתובעת ופהימה חתמו על אותו נוסח של יפוי כח. מתברר, אם כך, שלא ניתן לסמוך על עד זה באשר לשאלה, מה נאמר לפהימה בעת שהיתה במשרדו של עו"ד חורש, או באשר לתוכנם של יפויי הכח עליהם חתמו פהימה והתובעת. 9. מבין הנוכחים במשרדו של מר חורש, העידו רק התובעת והנתבע. לגירסת הנתבע, כפי שנמסרה בחקירתו הנגדית, עו"ד חורש ביקש מעוזרו לקבל מהתובעת את פרטיה, כדי שאלה יירשמו על יפוי הכח (עמ' 47 שורות 5-4 לפרוטוקול). הנתבע הוסיף, שעו"ד חורש שאל את התובעת האם קיבלה את מלוא התמורה מהנתבע וזו השיבה בחיוב (שם, שורות 11-10). לדבריו, שילם לתובעת 7,200.- דולר כמה שעות לפני שהלכו לעו"ד חורש, וזאת בנוכחות רעייתו (הנתבעת מס' 2) ומוכתאר שועפט דאז, עיסא סאלם. הנתבע הסביר, כי שמה של רעייתו נכלל ביפוי הכח על פי בקשת עו"ד חורש שהסביר שיש למנות "אדם שלישי" שיהיה מיופה הכח (עמ' 51 שורות 6-5 לפרוטוקול). אגב, הנתבע העיד, כי עו"ד חורש לא היה עורך-דינו הקבוע (היה זה עו"ד טרגן), אך הוא פנה לעו"ד חורש בעקבות המלצה, כמי שמכין יפויי כח ומתמצא בנושא (עמ' 46 שורות 21-20 לפרוטוקול). 10. נמצא, כי בפנינו "גירסה מול גירסה" בדבר נסיבות החתימה על יפוי הכח. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה בהתחשב בנטל המיוחד המוטל על שכמה של התובעת. ואולם, גירסתה של התובעת מאבדת ממשקלה, בצורה ממשית, לנוכח העובדה, שדבר הקראת יפוי הכח לתובעת כלול באישור הנוטריוני. על פי סעיף 19 לחוק הנוטריונים, תשל"ו1976-: "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור". מדובר בחזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור הנוטריון (ראו: ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי הנ"ל, בעמ' 418 מול האות ה'). במצב דברים זה, העובדה שאיש מבעלי הדין לא הזמין את עו"ד חורש להעיד, וגם לא נמסר הסבר לאי העדתו, שוקלת לחובת התובעת. כפי שנאמר בענין זה בע"א 380/80 הנ"ל, ביחס לתצהיר שנתן הנוטריון בדבר נסיבות החתימה על יפוי הכח (תצהיר שאף אינו מקים חזקה ראייתית כאישור הנוטריוני הקיים במקרה דנן): "אילו רצתה המשיבה להוכיח את גירסתה, כי לא הבינה את משמעות המסמך, היה על בא-כוחה להזמין את הנוטריון, לחוקרו על תצהירו ולהבהיר באמצעות החקירה: מה בדיוק הסביר הנוטריון למשיבה ..." (שם, עמ' 418). בענין לופו העיד עורך הדין, שהיה נוכח בעת שהמשיבה שם חתמה על המסמך, אשר לגביו טענה אח"כ כי "לא נעשה דבר". בית המשפט העליון ציין, כי בגירסת המשיבה, לפיה עורך הדין שאישר את החתימה על המסמך לא עשה זאת בפניה ולא הסביר לה את מהות המסמך, יש משום ייחוס "התנהגות בלתי מקצועית חמורה, הכרוכה בהפרת האמון שניתן בעורכי דין, שבידיהם הפקיד החוק את הסמכות לאשר את חתימות הצדדים בעיסקת מקרקעין, לאחר הסבר על טיב העיסקה" (שם, בעמ' 569, מול האות ז'). מי שטוען טענה כה חמורה כנגד נוטריון ואינו מביאו למסור עדות (או לא מסביר מדוע הדבר אינו אפשרי) לא יוכל להסתפק בעדות יחידה של בעלי דין שאינה נתמכת למעשה בכל ראיה אחרת (באשר למה שהתרחש בעת חתימת התובעת על יפוי הכח). זאת ועוד, האחות פאטמה, אשר היתה עם התובעת במשרדו של עו"ד חורש לא הובאה להעיד. אכן, מהעדויות מסתבר, כי היא מתגוררת בארה"ב, אך לא נטען ולא הוכח שיש מניעה להגעתה לארץ או שאילוצים כלכליים מנעו את העדתה. 11. התוצאה היא, שאין לקבל כמימצא את גירסת התובעת לפיה עו"ד חורש כלל לא קרא בפניה את תוכן יפוי הכח. נהפוך הוא - יש לקבוע, כי, כמפורש באישור הנוטריוני, המסמך הוקרא בפני התובעת. עיון במסמך מעלה, כי נאמר בו בבירור, יותר מפעם אחת, כי התובעת מכרה לנתבע את זכויותיה בקרקע. לא ניתן לטעות בענין זה. יוזכר, כי אין בפי התובעת טענה שלא הבינה את מה שהוקרא לה, אלא רק שהמסמך כלל לא הוקרא בפניה. משנופלת טענה זו - לא נותר אלא לדחות את גירסתה של התובעת בכללותה. 12. בא-כוח התובעת מבקש לבסס את גירסת מרשתו על ראיות נוספות, כפי שיפורט להלן. עו"ד פודים שם דגש מיוחד על תמליל שיחת טלפון בין התובעת לבין הנתבע, שיחה שנערכה לאחר הגשת התביעה, ביום 26.6.00 (מוצג ת16/). לטענת התובעת, יש בדברי הנתבע בשיחה הנ"ל משום הודאה בזכויות התובעת בקרקע. עיינתי בתמליל האמור ולא מצאתי בו הודאה, ודאי לא הודאה ברורה ומפורשת, לפיה התובעת מעולם לא מכרה לנתבע את זכויותיה בקרקע. מדובר בשיחה מפותלת, רצופה בביטויים שונים שקשה לעמוד על מהותם המדויקת, שנערכה בין אח ואחות מסוכסכים, אך יחד עם זאת מעונינים לשמור על קשר משפחתי כלשהו ולכבד את המסורת הנוהגת ביחסים בין אחים. בשיחה נזכרים גם נכסי מקרקעין אחרים ולא תמיד ברור על איזה נכס מדובר. הנתבע חוזר ומציין, שלא יפגע בזכויות התובעת, וכאשר הוא נשאל שאלה ישירה: "... אתה שלקחת את יפוי הכח, לקחת אותה נוטריונית או מכירה וקניה ... או שלקחת אותה רק זמנית שתחזיק אותך במשפט של אל-ג'יטאן", משיב הנתבע, שיענה כאשר יבוא אל התובעת (עמ' 7 לתמליל). כלומר - הנתבע אינו מודה שיפוי הכח נועד רק כדי לאפשר לו לפעול כנגד ג'יטאן. כנגד הכחשה ברורה זו לא ניתן להיאחז בדברים אחרים שנאמרו בתמליל, בודאי כשאין באותם דברים משום הודאה ממשית בזכויות התובעת. כאשר התובעת מציינת בפני הנתבע שהוא אמר לה בעבר שהואיל והיא מכרה את הקרקע אין לה עוד חלק בה, עונה הנתבע "לא אמרתי", אך מיד בהמשך הוא מוסיף: "אה, אמרתי לך ... חלק יא אחותי נמצא על ראשי ועיני" (עמ' 2 לתמליל). אין בדברים אלה הודאה, אלא ניסיונות לפייס את התובעת, להתחמק מעימות ורצון ברור להרגיעה ולהישמע כאח בכור הדואג לזכויותיה. כך גם הסביר הנתבע בבית המשפט: "היא אחותי. אני מוכן לשלם לה מזון, אני מוכן לשלם לה הכל, אבל קניתי ממנה את החלקים" (עמ' 51 שורות 3-2 לפרוטוקול). ספק אם בפנינו הודאה מצד הנתבע בכך שהתובעת מעולם לא מכרה לו את זכויותיה בקרקע, ומכל מקום ודאי שאין מדובר בהודאה "ברורה וחד משמעית", שזה אחד התנאים למתן משקל להודאת חוץ של בעל דין (י' קדמי, על הראיות, תשנ"ט, חלק שלישי, עמ' 1009). יש משמעות גם לכך שהשיחה האמורה התקיימה לאחר שהוגשה התביעה דנן, וגם כתב ההגנה הוגש. הנתבע ידע היטב מה טוענת התובעת והוא ביטא במפורש, בכתב ההגנה, את גירסתו הנוגדת והדוחה את גירסת התובעת. לרקע מצב זה, הודאת בעל דין הנוגדת חזיתית את כתב טענותיו ואת העמדה שהציג בבית המשפט, צריכה להיות מפורשת וברורה, באופן שיובן מדבריו, ללא פרשנות ופלפול, כי הוא חזר בו מהעמדה שהציג בבית המשפט. דברי הנתבע בשיחה הנ"ל רחוקים מלעמוד בתנאים אלה. 13. התובעת טוענת, כי עלה בידה להוכיח, שהנתבע נקט כלפיה בדרכי רמייה וזאת בהתבסס על עדותו של אחיה, ד"ר מחמוד סווילם. אח זה, המתגורר מזה זמן רב באוסטריה, העיד, כי ביום 15.12.81 התקבל אצלו מכתבו של הנתבע (מוצג ת1/ ותרגומו מוצג ת1/א). למכתב זה צרף הנתבע טפסי יפוי כח (ת2/) ונאמר בו כדלהלן: "אני שולח אליך את הטפסים האלו של יפוי כח נוטריוני כללי, אשר מכסה כל הדרכים המשפטיות מלבד מכירה ושעבוד באדמות ונכסים. ניתן לבטלו מרצון אחד הצדדים או פטירת צד. אני שלחתי למוחמד ודאוד דומה לה בדיוק והכנתי דומים לפהימה ופוזיה [התובעת] (ואלוהים יעזור לי במשפט של ג'יטאן אשר אני ממשיך נגדו עד שיפונה)". ברור שהנתבע לא ביקש מאחיו מחמוד לחתום על יפוי כח כדוגמת יפוי הכח נשוא התובענה, שעניינו מכר הזכויות בקרקע, אלא על יפוי כח שיאפשר לנתבע לטפל ברכוש גם בשם האח מחמוד. והנה, במכתב הנ"ל מודיע הנתבע, כי יפוי כח "דומה" הוא הכין גם לשם החתמת התובעת (ופהימה) עליו. מהמכתב גם עולה שיפוי הכח דרוש לנתבע לשם המשפט נגד ז'יטאן. לפיכך נטען, כי באמור במכתב יש משום תמיכה בגירסת התובעת, לפיה יפוי הכח שהנתבע היה אמור להחתימה עליו, לא נועד להעביר לנתבע זכויות, אלא רק ליפות את כוחו לטפל ברכוש. אכן, הנתבע אישר, בחקירתו, שלא ביקש מהתובעת לחתום על יפוי כח בדומה לזה שנשלח לחתימת האח מחמוד וזאת, לכאורה, בניגוד לאמור במכתבו הנ"ל (עמ' 33 שורות 18-13 לפרוטוקול). אינני רואה במכתב ת1/ משום נתון שיש בו כדי להצביע על מעשה מרמה מצד הנתבע כלפי התובעת. יתכן שהנתבע ביקש להסתיר מאחיו מחמוד את העובדה שהוא עומד לרכוש את זכויותיה של התובעת בקרקע, יתכן שכאשר נכתב המכתב הניח הנתבע שהוא זקוק ליפוי כח מהתובעת בדומה לזה שנחתם ע"י מחמוד. בענין זה הסביר הנתבע, כי הואיל והאחים שהו בחו"ל היה צריך לקבל מהם יפוי כח כדי שהנתבע יוכל לטפל בנכס, זאת על פי דרישת האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ואילו התובעת היתה נוכחת בארץ ולא היה צורך ביפוי כח ממנה כדי שהוא יוכל לטפל בתביעה נגד ז'יטאן (עמ' 43 לפרוטוקול). לא התברר האם דבר זה היה ידוע לנתבע בעת ששלח את מכתבו הנ"ל לאחיו, או רק אחר כך. יהא הדבר אשר יהא, לאחר כתיבת המכתב סטה הנתבע ממה שמסר לאחיו מחמוד ולא החתים את התובעת על יפוי כח כדוגמת זה שנשלח למחמוד, אלא על יפוי כח שפירושו מכירת זכויותיה בקרקע. ענין זה כשלעצמו, אינו מעיד על תרמית שביצע הנתבע כלפי התובעת. 14. גירסת הנתבע בענין זה נתמכת בנתון נוסף. התובעת ציינה בעדותה, כי הנתבע מכר קרקע נוספת של המשפחה, המצויה בראס חמיס. כאשר שאלה התובעת את הנתבע לפשר הדבר, השיב לה שהיא מכרה לו את חלקה בקרקע זו (עמ' 25 לפרוטוקול). ענין זה נזכר גם בעדות הנתבע, לפיה התובעת נתנה לו גם יפוי כח אחר ביחס לחלקים אחרים של רכוש המשפחה והיה זה בשנת 1985 או 1986 (עמ' 36 שורות 13-7 לפרוטוקול). נמצא, שלא רק את זכויותיה בקרקע מכרה התובעת לנתבע, אלא גם את זכויותיה בנכסים אחרים. מעדויות אלה עולה, שאין לקבל את גירסת התובעת לפיה כל העת סברה שהיא אך מיפה את כח הנתבע לפעול בשמה. מסתבר שהיה מקרה נוסף, שפרטיו לא הובהרו, אך הם נזכרים הן בעדות התובעת והן בעדות הנתבע, של מכירת זכויות התובעת בנכס מקרקעין לנתבע. בעובדה זו יש משום שלילת האפשרות שיפוי הכח הנדון היה ענין יחיד במינו ויוצא דופן לחלוטין במערכת היחסים בין השניים, עד שאין כל סבירות שהתובעת התכוונה לחתום עליו כפי שהוא מנוסח בפועל. 15. גירסת התובעת נחלשת לרקע ענין נוסף - מעדותו של האח מחמוד עולה, כי נודע לו על כך שהנתבע גורס שהאחיות מכרו לו את חלקן, כבר בחודש נובמבר 1992, לאחר מות האם (עמ' 17 לפרוטוקול). מחמוד הוסיף, כי מיד שנודע לו הדבר הוא הודיע על כך לתובעת (עמ' 18 שורה 16 לפרוטוקול), כמו גם לכל יתר האחים. לדבריו, הואיל והדבר היה סמוך לאחר מות האם, לא היתה התובעת מעוניינת להחריף את הסכסוך או לפנות לבית המשפט. עדות זו סותרת את גירסת התובעת לפיה רק כשלוש שנים לפני מועד חתימתה על תצהיר עדותה הראשית התברר לה שהנתבע מוכר אדמות בראס חמיס, דבר שעורר את חשדה (סעיף 12 לתצהיר התובעת). בכתב התביעה נטען, ששנה לפני הגשת התביעה הגיעו שמועות לאוזני התובעת על כך שהנתבע מבצע פעולות מכר במקרקעי המשפחה (סעיף 7 לכתב התביעה). מכאן, שלגירסת התובעת, הענין נודע לה רק בתחילת שנת 1998 או לכל המוקדם באמצע שנת 1997. והנה, על פי עדותו של מחמוד, ידעה התובעת על טענת הנתבע, לפיה חלקה בקרקע נמכרה לו, כבר בשנת 1992. לא רק שיש בכך סתירה, שעצם קיומה משליך על המשקל שניתן לייחס לעדות התובעת בכללותה, אלא, שאין הסבר מדוע התובעת המתינה למעלה משש שנים עד הגשת התביעה. הרי אם ידעה שלטענת הנתבע הוא רכש ממנה את הקרקע באופן שמאפשר לו למכור את זכויותיה בקרקע לצדדים שלישיים, היה עליה למהר ולבקש סעד משפטי. ההמתנה הארוכה והגשת התביעה רק בסמוך למועד השגת ההסכם בין הנתבע לבין הנתבע מס' 3 מעוררים סימני שאלה של ממש. 16. בניגוד למסקנתי, לפיה יש לזקוף לחובת התובעת את אי העדת עו"ד חורש והאחות פאטמה, אין מקום לזקוף לחובת הנתבע את אי העדת רעייתו והמוכתר עיסא סאלם. כזכור, שניהם היו נוכחים, לטענת הנתבע, כאשר שילם לתובעת את התמורה בסך 7,200.- דולר עבור זכויותיה בקרקע. לענין עדות הנתבעת מס' 2, הסביר הנתבע, כי אין הוא רוצה לערבה בסכסוך והדבר לא מקובל בחברה אליה הוא משתייך (עמ' 51 שורות 13-11 לפרוטוקול). אך מעבר לכך, גם אם היתה הנתבעת מס' 2 מעידה, לא היתה עדותה מוסיפה משקל ממשי לעדות הנתבע והיה מקום להתייחס לשתי העדויות, של בעל ואישה ששניהם בעלי דין, כאל עדות יחידה (ראו האמור בפסק הדין בענין לופו בעמ' 571-570). לענין עדותו של אותו עיסא סאלם - הנתבע החתימו על תצהיר עדות ראשית, אך כאשר הגיע מועד העדות סרב אדם זה להתייצב בבית המשפט. לדברי הנתבע: "הוא חשב שאם הוא יעיד בעל-פה יהיו סכסוכים בינו לבינם" (עמ' 48 שורה 9 לפרוטוקול). דהיינו - ניתן הסבר לאי התייצבות העד הנ"ל. לא ניתן לטעון שהנתבע לא עשה כל מאמץ בנדון ואין לבוא בטענה לנתבע שלא עמד על זכותו לזמן את העד הנ"ל באמצעות צו הבאה. 17. בא-כוח התובעת מבקש ללמוד מהתבטאויות והצהרות שונות של הנתבע, שניתנו בהליכים אחרים, על כך שגם לשיטת הנתבע, זכויות התובעת בקרקע עדיין נותרו בידיה. כמו בענין דברי הנתבע בשיחה הטלפונית עם התובעת, גם ההתבטאויות וההצהרות האמורות אינן בגדר הודאה ברורה בטענות התובעת ודרושה מידה רבה של פרשנות ואילוץ הכתוב כדי להגיע למסקנה אליה הגיע ב"כ התובעת. בתצהיר שניתן ע"י הנתבע במסגרת הליך משפטי בינו לבין אחיו דאוד (ת12/) הצהיר הנתבע, כי הוא ודאוד "שותפים בנכסים בשכונת שועפט בירושלים עם שאר יורשי המנוח אבא שלנו קאסם אחמד סווילם". התובעת מבקשת לראות בהתבטאות זו משום הודאה שהיא (ואחיותיה) עדיין נחשבו ע"י הנתבע כשותפותיו בקרקע בעת שנחתם התצהיר (6.5.98), שהרי הנתבע מתייחס אל "שאר יורשי המנוח". ואולם, פרט לנתבע ולדאוד, שהיו בעלי דין בהליך הנ"ל, שותפים עם הנתבע בקרקע האחים מחמוד ומוחמד ומדוע שהביטוי הנ"ל לא יתייחס אליהם? מכל מקום, לא נאמר "כל שאר יורשי המנוח ..." וגם באשר להתבטאות זו, אין בה הודאה ממשית בזכות התובעת בקרקע. בדיון שהתקיים בבית משפט השלום ביום 31.3.98, אף הוא בהליך שבין הנתבע לבין אחיו דאוד, נרשם מפי הנתבע: "אנחנו שבעה יורשים". ואולם, מיד בהמשך מוסיף הנתבע: "לי יש הרוב בחלוקה של הירושה , יש לי 5 חלקים מתוך 8" (מוצג ת13/). אמירה זו מתיישבת דווקא עם גירסת הנתבע לפיה הגדיל את חלקו המקורי בעזבון (14 מתוך 88 חלקים) ע"י רכישת חלקיהן של האחיות וחלקה של האם. נמצא, שגם בהתבטאות זו אין כדי לסייע לתובעת. בדומה לכך אינני סבור, כי העובדה שהנתבע רשם בכתב הגנה שהגיש כנגד תביעה שהוגשה נגדו בבית המשפט למשפחה ע"י אחיו דאוד ומחמוד: "הנתבע עומד בכל תוקף על זכותו להיפרע מהתובעים והשותפים האחרים במקרקעין ..." (מוצג ת11/), מהווה ראיה לכך שהנתבע עדיין רואה את התובעת כשותפה שלו בקרקע. אין לדעת למי התכוון הנתבע באמרו "השותפים האחרים", ואין לשלול שכוונתו היתה לנתבע 3 עימו חתם על הסכם, כפי שהסביר בחקירתו הנגדית. בדומה לכך, העובדה שבלוח הזכויות על הקרקע, ת17/, נרשמו בעלי הזכויות כ"יורשי המנוח קאסם אחמד מוחמד סווילם" (אביו של הנתבע), אינה מלמדת דבר ביחס לזכויות התובעת. נמצא, כי התובעת מנסה להשליך יהבה על קטעי דברים והתבטאויות שאין בהם משום אמירה ברורה ביחס לזכויותיה בקרקע ואם יש באותן התבטאויות משום תמיכה בגירסת התובעת, הרי זה רק בעקיפין ועל פי פירוש דחוק שאינו הפירוש היחיד האפשרי, ואף לא הפירוש המועדף. 18. התובעת הוסיפה וטענה, כי העובדה, שסכום התמורה לא צויין על גבי יפוי הכח, מלמדת על כך שלא היתה עיסקת מכר אמיתית. יפוי הכח הוא מסמך מודפס שנוספו לו בכתב יד הפרטים הנוגעים לקרקע ולצדדים לעיסקה. ניתן להעריך שהטופס שימש גם לעיסקאות אחרות. לפיכך כלול בו סעיף שניתן לרשום בו את סכום התמורה. ואולם, במקרה דנן חל סעיף אחר, לפיו התמורה שולמה במלואה עוד קודם לחתימה על יפוי הכח. לנוכח מצב דברים זה, אין העובדה שיפוי הכח חסר את הנתון בדבר סכום התמורה, בעלת משקל. בודאי שאין בכך כדי לחזק את טענת התובעת לפיה "לא נעשה דבר", שכאמור, כדי להוכיחה נדרשת התובעת לעמדו בנטל הוכחתי מוגבר. 19. התובעת טענה, בסיכומיה, כי מדובר בהסכם בלתי חוקי מכיוון שחלק מבעלי הזכויות בקרקע הם נפקדים והנכס מוחזק ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים. אין התובעת יכולה להתבסס על הטענה האמורה לאחר שלא נטענה בכתב התביעה וב"כ הנתבע התנגד במפורש לשינוי חזית בנדון בכל פעם שהיה נדמה כי התובעת מבקשת לשאול את העדים בענין זה (ראו עמ' 17 ועמ' 44 לפרוטוקול, דבריו של עו"ד גנאים שייצג אותה עת את הנתבע). אגב, אילו נטענה הטענה על ידי התובעת בכתב התביעה היה עליה לצרף גם את האפוטרופוס לנכסי נפקדים להליך דנן, מה שלא נעשה. לנוכח תוצאת ההליך דנן (דחיית התביעה) אינני רואה לנכון להיזקק לשאלה, האם אכן מדובר ב"נכס נפקד" כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים, תש"י1950-, וגם לא הובאו ראיות ממשיות בענין, מה גם שניתן להניח שהתובעת והנתבע אינם בגדר נפקדים. 20. לאחר שסקרנו את הראיות ואת טענות התובעת נשוב ונזכיר, כי התובעת טוענת לאפסות יפוי הכח מאחר וסברה שאין היא חותמת על מסמך שעניינו מכר זכויותיה בקרקע לנתבע, אלא על יפוי כוחו של הנתבע לנהל את המשפט נגד ז'יטאן. בהתחשב בטענה זו ומאחר ומדובר ביפוי כח שמצורף לו אישור נוטריוני, נדרשת רמת הוכחה מוגברת במיוחד כדי שניתן יהיה לקבל טענה כאמור. אגב, כפי שהוזכר בפסק הדין בענין לופו רק במקרה אחד קיבל בית המשפט העליון טענת "לא נעשה דבר", בע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנצור ואח', פ"ד לד(4), 29. עיון בפסק דין זה מצביע על כך שהיו שם בפני בית המשפט ראיות ממשיות על מצב בריאותו הקשה של מי שחתם על המסמך ועל ה"תפקיד הכפול" של מי שהיה כביכול עורך דינו, שדאג יותר לאינטרסים של הצד השני. בנוסף, החותם לא היה מסוגל לקרוא את המסמך ולא הוסבר לו ולא הוקרא לו דבר. במצב זה נקבע ממצא של השפעה בלתי הוגנת על החותם. עובדות המקרה דנן שונות לחלוטין מעובדות הפרשה הנ"ל. במקרים קשים יותר מבחינת הסיטואציה בה היה נתון החותם (ענין גלזר, למשל), לא התקבלה הטענה האמורה. אין אלא לקבוע, שהתובעת חתמה על יפוי הכח לאחר שהוקרא לה. על פי נוסחו, יפוי הכח ברור, יש בו ביטויים מפורשים מהם עולה שהמדובר במכירת זכויות בקרקע לנתבע ואין בו כל התייחסות לאותו זי'טאן. לפיכך, ועל יסוד כל יתר הנימוקים שפורטו בפסק הדין הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את התביעה. התביעה נדחית והתובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבעים 1 ו- 2, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 20,000.- ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. מסמכיםייפוי כוח בלתי חוזרייפוי כוח