פסק דין 1. לפני תביעת עורך דין נגד לקוחותיו לשעבר, לתשלום שכר טירחת עורך דין בסך - 77,145 ₪. 2. עיקר גירסתו של התובע, כפי שפורטה בתצהירו, הנה כדלקמן: בסוף חודש אפריל 1998 פנו אליו הנתבעים 2-1, שהינם בעלי השליטה והמנהלים של הנתבעות 3 ו-4 (להלן - "החברות"), וביקשו ממנו לתת שירותים משפטיים להם ולחברות. בין הצדדים התנהל דין ודברים, אשר בסיומו הוסכם שהתובע יספק את השירותים המשפטיים בתנאים הבאים: א. תקופת ההתקשרות תהיה 12 חודשים. ב. שכר הטירחה שישולם לתובע יהיה 1,000$ ומע"מ לחודש, אשר ישולמו כל 3 חודשים מראש. אולם, התובע ינהל רישום של שעות העבודה ואם יהיה הפרש של יותר מ - 30% בין ערך שעות העבודה שלו (לפי 150$ לשעה) לבין השכר החודשי, אזי ישולם לתובע ההפרש. ג. הוצאות משפט שיפסקו לטובת הנתבעים, בהליכים שבהם ייוצגו על ידי התובע בבתי משפט, יהיו שייכות לתובע (בנוסף לשכר הטירחה הנזכר בסעיף ב'). ד. הנתבעים לא ימסרו עבודות משפטיות כלשהן לעורכי דין אחרים אלא בתיאום מוקדם עם התובע. ה. הנתבעים יודיעו לעורך דינם הקודם (עורך דין שמיע, שהתמנה לשופט) על כך שהתובע החליפו בייצוגם. בעת שהנתבעים פנו כאמור לתובע התנהלו בבית המשפט המחוזי בתל אביב הליכים, שעניינם בבקשה לפסק דין הצהרתי לביטול זכייתה של הנתבעת 3 במכרז לאספקת שירותי אבטחה למשרד המשפטים. הליכים אלה דרשו טיפול מיידי של עורך דין. הנתבעים מסרו לידי התובע מסמכים שונים הקשורים להליכים אלה כבר בפגישה הראשונה שהתקיימה ביניהם ביום 27/4/98. לאחר שהנתבעים הודיעו לתובע שמסרו לעורך דין שמיע שהתובע החליף אותו, שלח עורך דין שמיע לתובע העתקים מלאים של הבקשות ושל מסמכי בי-דין. במחצית הראשונה של חודש מאי 1998 שקד התובע על הטיפול בבקשות. בסופו של דבר החליט משרד המשפטים לבטל את המכרז ולפרסם מכרז פומבי חדש. בנסיבות אלה מחק בית המשפט את כל הבקשות שהיו תלויות ועומדות לפניו. בה בעת, חייב את משרד המשפטים לשלם לנתבעת מס' 3 הוצאות בסך 15,000 ₪ (נכון ליום 28/5/98). במהלך חודש מאי 1998 טיפל התובע, לבקשת הנתבעים, בדרישת חוב של עובד אחת החברות. כמו כן טיפל בהכנת בקשה לביטול עיקולים שהוטלו על חשבון אחת החברות על ידי עובדת לשעבר. פרט לעניינים אלה לא נמסרו לו עבודות נוספות. במספר שיחות שקיים עם הנתבעים בתחילת חודש יוני 98 התעניין מדוע אינם מעבירים אליו את כל התיקים שלהם ממשרדו של עורך דין שמיע, ונענה שהעניין בטיפול. כך השיבו הנתבעים גם כאשר ביקש שישלחו אליו את שכר הטירחה המגיע לו. באחת מהשיחות הבין מהנתבעים שאינם בטוחים שהם רוצים לגבות ממשרד המשפטים את סכום ההוצאות שנפסק לזכותם, וזאת כדי לשמור עם המשרד על יחסים טובים. החל מהשליש השני של חודש יוני 1998 חדלו הנתבעים להשיב להודעות טלפוניות שהושארו להם. התובע שאל אותם אם יש להם טענות כלפיו והם השיבו בשלילה, תוך שהסבירו שמופעלים עליהם "לחצים" לעבוד עם עורך דין מרדכי ושבפועל הם משלמים גם לו תשלום חודשי. התובע אמר להם שזה מנוגד לסיכום ביניהם וביקש להפגש עמם בהקדם. בסופו של דבר נקבעה פגישה במשרדו ליום 3/8/98. בפגישה הנ"ל שבו הנתבעים ואישרו שאין להם טענות כלפי התובע ואולם, עורך דין מרדכי טוען לפניהם שהסתמך על כך שיהיו לקוחותיו ומבקש מהם לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו. התובע הציע פשרה שלפיה ישלמו לו לפי שעות העבודה שהשקיע בפועל (כ - 6,000$ ומע"מ) והוא יוותר על פיצוי בגין הפסקת ההסדר. הנתבעים סירבו בתוקף והיו מוכנים לשלם רק על כחודשיים, היינו, 2,000$ ומע"מ. לאחר דין ודברים נוסף וחליפת מכתבים שלא הועילה הגיש התובע את תביעתו. במסגרת התביעה עותר התובע לתשלום שכר טירחה עבור 12 חודשים, היינו, 12,000$ ומע"מ. כמו כן מבוקש לחייב את הנתבעים במלוא ההוצאות שנפסקו לזכותם בבית המשפט המחוזי בתל אביב, היינו, בסך - 15,000 ₪ ומע"מ. 3. עיקר גירסתם של הנתבעים, כפי שפורטה בתצהיריהם, הנה כדלקמן: לאחר שעורך דין שמיע שייצג אותם במשך שנים רבות הודיע להם, שהוא עומד להתמנות לשופט, הציע להם להמשיך לקבל את השירותים המשפטיים מעורך דין מרדכי. הנתבעים לא ראו עצמם מחוייבים לכך, ועלה אצלם הרעיון לפנות לתובע. יצויין בהקשר זה כי אין מחלוקת, שהנתבעים הכירו את התובע בעת שהיה מתמחה של עורך דין שמיע ועורך דין שכיר שלו, וזאת לפני שפתח משרד עצמאי. ואומנם הנתבעים נפגשו עם התובע וסיכמו עימו שיעניק להם שירותים משפטיים במסגרת ריטיינר בסכום גלובאלי של 1,000$ ומע"מ לחודש, כאשר שירות זה כולל את כלל השירותים המשפטיים לרבות ייצוג משפטי בערכאות. לא סוכם שהשירות יהיה למשך תקופה מסויימת כפי שטוען התובע, ולנתבעים היה ברור כי מדובר בתקופת נסיון, אשר תאפשר להם לבחון את רמת השירות המקצועי שהם מקבלים מהתובע, ואת ה"כימיה" שתיווצר, ובהתאם לכך לכלכל את מעשיהם. לא סוכם שההוצאות שיפסקו בתי משפט יהיו שייכות לתובע, אולם כמחווה ג'נטלמנית אמר הנתבע 2 לתובע מיוזמתו, בסוף הפגישה, ובלי שסוגייה זו הועלתה על ידי התובע כי אם יתקיים הליך המחייב הופעה בבית המשפט, אזי יועבר לתובע הסכום שיפסק ויתקבל. לא סוכם שהנתבעים לא יקבלו שירותים מעורך דין אחר או שכל טיפול אחר יהיה באמצעותו של התובע. לא סוכם שבסוף 12 חודשים יערך חישוב של שעות העבודה בפועל וישולם לו הפרש שכר טירחה לפי מפתח של 150$ לשעה. לא היה סיכום סופי האם שכר הטירחה ישולם כל 3 חודשים מראש, או עבור 3 חודשים בדיעבד והנתבעים התכוונו לבצע את התשלום על פי הנוהג שהיה קיים אצל עורך דין שמיע, היינו, עבור 3 חודשים שחלפו (סעיף 16 לתצהיר התובע, שלא הוכחש). השירות המקצועי שניתן לנתבעים בשלושת העניינים שהועברו לטיפול התובע לא השביע את רצונם. אחד הדברים שהפריעו להם הייתה העובדה "שהתובע במקום שייעץ לנו וידריך אותנו כיצד לנהוג, ציפה שאנו נדריך אותו". הנתבעים חשו חוסר נעימות לומר לתובע שאינם מרוצים משירותיו, אולם בשיחת טלפון עם התובע ניתן היה להבין שאין הם מעוניינים להמשיך בקבלת שירותיו ועובדה היא שלא העבירו לטיפולו תיקים חדשים. במסגרת הפגישה מיום 3/8/98, שנועדה להסדיר את סיום העבודה, הבהירו לתובע כי אינו זכאי לתשלום מעבר לחודשיים ריטיינר, אך יחד עם זאת הסכימו, לפנים משורת הדין, לשלם לו עבור 3 חודשים. התובע סירב להצעה. 4. מעבר לתצהיריהם של הצדדים הוגשו עובדות מוסכמות שייתרו את עדותו של כב' השופט שמיע - ת/1. על פי עובדות אלה שכר טירחתו בעת שייצג את הנתבעים היה 1,000$ ומע"מ לחודש. למיטב זכרונו, הנתבעים הודיעו לו שהם פונים לתובע בתיק המכרז בלבד ועדיין לא החליטו סופית בעניין הייצוג ככלל. אשר להוצאות שנפסקו בבתי משפט - כאשר נפסק שכר טירחה התנהל דין ודברים ובסופם של דברים, היו מקרים ששולם והיו מקרים שלא. בכל מקרה, התשלום היה רק עם קבלת סכום בפועל. 5. ב"כ הצדדים הסכימו לסכם על יסוד החומר שבתיק ללא חקירות נגדיות. בהמשך לכך, נשמעו סיכומים בעל פה. 6. קודם שנבחן את השאלות הצריכות הכרעה נתייחס לטענתה החדשה של באת כוח התובע, אשר הופיעה לראשונה בסיכומיה, כי בעת שהנתבעים פנו אל התובע לא התכוונו כלל להתקשר עימו בריטיינר, אלא יצרו לפניו מצג שווא שבכוונתם לעשות כן, וזאת כדי להניעו לטפל עבורם בתיק המכרז במחיר זול. אין לקבל טענה זו: ראשית, מדובר, למעשה, בטענת "מירמה" או "קנוניה" או למצעיר, בטענה מפתיעה, אשר צריך היה לפרטה כדבעי בכתב התביעה, מה שלא נעשה על ידי התובע. שנית, טענה מסוג זה יש להוכיח באמצעות ראיות שיש להן משקל מוגבר או למצעיר, בראיות של ממש, ולא הובאו ראיות כאלה. אומנם עורך דין שמיע מסר ש"למיטב זכרונו" נאמר לו על ידי הנתבעים שפנו לתובע רק בתיק המכרז ועדיין לא החליטו סופית בעניין הייצוג, אך אמירה זו לא מספיקה כדי לבסס ממצא של "קנוניה", על אחת כמה וכמה לאחר שלא נתחוור באיזה הקשר ונסיבות נאמרה (על ידי הנתבעים). הוא הדין לגבי יתר רסיסי הראיות שבאת כוח התובע מפנה אליהם. לכך יש להוסיף, כי הפרופוזיציה בכללותה נראית מרחיקת לכת. קשה להלום שכדי לחסוך אלפים ספורים של דולרים רקמו הנתבעים "קנוניה" כה נואלת. זאת ועוד: עצם עמידתם של הנתבעים על המקח במהלך המשא ומתן עם התובע - וגם התובע מאשר שעמדו על המקח - אינה מתיישבת עם האפשרות שהייתה "קנוניה". העובדה שלטיפול התובע הועברו שני עניינים נוספים מכרסמת אף היא באפשרות זו. מטעמים דומים לאלה אין לקבל גם את הטענה החילופית, שלפיה פעלו הנתבעים בחוסר תום לב כאשר לא סיפרו לתובע שהוא ב"תקופת נסיון". גם טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה. לעצם העניין, נכון שהנתבעים הודו כי "ראינו את התקופה הראשונה של העבודה עם התובע כתקופת נסיון ובחינה" (סעיף 6 לתצהיר פרל), אך דומה כי הדברים מובנים מאליו. היחסים בין עורך דין ולקוח הנם יחסי אמון מיוחדים. מעבר למיומנות וידע של עורך הדין נדרשת גם "כימיה" בינו לבין הלקוח, בפרט כאשר מדובר ביחסים מתמשכים של ריטיינר. פשיטא היא, שהתקופה הראשונה מהווה עבור שני הצדדים תקופת נסיון ובחינה הדדיים. ע"א 144/87 מדינת ישראל נ' אינג' פבר חברה לבניין בע"מ, פ"ד מד (3) 769, אשר באת כוח התובע מסתמכת עליו, אינו רלוונטי לענייננו. באותה פרשה לא יידעה המדינה את מי שהשתתף במכרז להעתקת מבנים מבסיס צבאי למשנהו, שהיא מנהלת עם גורם אחר משא ומתן למכירת אחד המבנים, מה שעשוי לייתר את העתקתו. במקרה שלפנינו לא הובאו ראיות של ממש המלמדות, כי בעת ההתקשרות עם התובע ניהלו הנתבעים משא ומתן עם עורך דין אחר. עד כאן באשר לטענותיה של באת כוח התובע, אשר הועלו לראשונה בסיכומיה וחרגו מכתבי הטענות. עתה אפשר לפנות ולבחון את השאלות השנויות במחלוקת לאור כתבי הטענות. 7. השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא, מה סוכם בין הצדדים לגבי תנאי העסקתו של התובע. ואלה הן הנקודות העיקריות השנויות במחלוקת בהקשר זה: א. האם סוכם על תקופת התקשרות מינימלית של 12 חודשים. ב. האם סוכם כי בסוף התקופה יערך חישוב של שעות העבודה בפועל וישולמו הפרשי שכ"ט לפי מפתח של 150$ לשעה, אם תהיה חריגה של יותר מ- 30%. ג. האם סוכם ששכר הטירחה החודשי ישולם עבור 3 חודשים מראש או בדיעבד. ד. האם סוכם שלתובע יועברו בכל מקרה הוצאות משפט שיפסקו לטובת הנתבעים. לאחר שבחנתי בכובד ראש את חומר הראיות ואת טענותיהם של ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה, כי בסוגיות א'-ג' דלעיל יש להעדיף את גירסתם של הנתבעים; לעומת זאת, לגבי סוגיה ד' יש להעדיף את גירסת התובע. להלן אנמק את מסקנתי. הנתבעים הכירו את התובע בין השנים 1995-1992 בעת שעבד אצל עורך דין שמיע כמתמחה ולאחר מכן כעורך דין שכיר. בין השנים 1995-1998 לא היה להם עימו קשרים מקצועיים. במהלך כ - 20 שנות עבודתם המשותפת עם עורך דין שמיע, לא התחייבו מעולם על תקופת התקשרות מינימלית. במצב דברים זה, לא סביר שהיו מסכימים להתחייב מראש על תקופת התקשרות מינימלית של 12 חודשים. האפשרות, שלפיה לא סוכמה תקופת התקשרות מינימלית, נראית מסתברת יותר. מטעמים דומים לאלה, לא הגיוני להניח, כי הנתבעים הסכימו ש"בסוף התקופה" תערך התחשבנות של שעות עבודה בפועל וישולם לתובע הפרש שכר טירחה לפי מפתח של 150$ לשעה. הסכמה כזו מעקרת במידה מרובה את הרעיון של ריטיינר. הסדר זה לא נהג במשך השנים הרבות שבהן עבדו הנתבעים עם עורך דין שמיע. הנתבע 2 טען בתצהירו, כי לא מתקבל על הדעת "שהיינו מסכימים לסידור שהתובע, שרק התחלנו לעבוד איתו, ואין לו וותק ונסיון של שנים רבות, יקבל שכ"ט שעשוי להיות גבוה יותר באופן משמעותי ממה ששולם לעורך דין שמיע... לשיטתו של התובע, האם בחודש שבו היה עובד למשל שעתיים בלבד עבורנו היה זכאי רק ל - 300$? הרי זה אבסורד. אגב, אם היה סיכום כזה מדוע הוא לא הוזכר בהתכתבויות שבין הצדדים ואף לא בא זכרו של הסיכום בכתב התביעה?". דברים אלה מקובלים עלי במלואם. התובע טוען, כי לא הגיוני לייחס לו הסכמה להסדר כה "בלתי רווחי", הכולל טיפול בתיקי בית משפט ועסקאות, מבלי שיש בו הגבלה על כמות ושווי העבודה הנדרשת ממנו, מה שיכול ליצור מצב שיעבוד עבור הנתבעים את רוב שעות עבודתו תמורת 1,000$ לחודש. אין בטענה זו כדי להפוך את הקערה על פיה: ראשית, עבור טיפול בתביעות משפטיות זכאי התובע לקבל את השכר שנפסק (ראו להלן). הדעת נותנת, כי למצעיר בחלק מהתביעות יפסק לזכות הנתבעים שכר כזה. שנית, כנגד האפשרות שמספר שעות העבודה בחודש מסויים יהיה גדול, עומדת האפשרות שמספרן בחודש אחר יהיה קטן. שלישית, בעת עריכת ההתקשרות ידע התובע, מן הסתם, שגם עורך דינם הקודם של הנתבעים עבד במשך שנים רבות על פי תנאים דומים, היינו, 1,000$ לחודש בצירוף הוצאות משפט שנפסקו לזכות הנתבעים, אך אף על פי כן נותר לו די והותר זמן לשרת גם לקוחות אחרים. רביעית, אין להקל ראש בתקבול קבוע של 1,000$ לחודש, המקנה לעורך הדין וודאות מסויימת ולו לגבי כיסוי חלק מהוצאות משרדו. חמישית, החשש שלפיו "ישתעבד" התובע לנתבעים תמורת 1,000$ בחודש הנו חשש שווא, שכן לאחר שהצדדים לא קבעו תקופת התקשרות מינימלית רשאי כל אחד מהם, ובכלל זה גם התובע, להפסיק את ההתקשרות בכל עת (כפוף למתן הודעה זמן סביר מראש, סוגייה שאליה אתייחס בהמשך). לאור משקלם המצטבר של הנימוקים שמניתי אני קובע, איפוא, שלא סוכם על תקופת התקשרות מינימלית. כמו כן, לא סוכם כי "בסוף התקופה" יערך חשבון הפרשים לפי שעות העבודה בפועל. אשר למחלוקת אודות מועד תשלום שכר הטירחה: בעוד שגירסתו של התובע אינה נתמכת בראייה כלשהיא, גירסתם של הנתבעים נתמכת בנוהג שהיה קיים לגבי תשלום שכר טירחתו של עורך דינם הקודם במשך שנים רבות. זאת ועוד: לא הוצגה דרישה בכתב של התובע לגבי תשלום שכר טירחתו, שנשלחה במהלך השבועות הראשונים של ההתקשרות. לו סוכם ששכר הטירחה ישולם מראש, ניתן לצפות מהתובע שהיה שולח לנתבעים דרישה כזו. במצב דברים זה אני מעדיף גם בסוגייה זו את גירסת הנתבעים. למעלה מן הדרוש אעיר, כי יש להצטער על כך שהתובע לא ראה לנכון להעלות את ההסכם שערך עם הנתבעים על הכתב, מה שהיה עשוי לייתר את ההתדיינות דנן. שאלה היא, אם התובע לא היה חייב לערוך הסכם בכתב או למצעיר, להציע לנתבעים לעשות כן, וזאת מכוח חובות האמון והזהירות שהוא חב להם כעורך דינם. אף אם לא הייתה מוטלת עליו בעניין זה חובה פורמאלית, הרי בשים לב לכך שכל הידע והמיומנות הצריכים לעניין היו מצויים בידיו, ברי שהיה ראוי לערוך הסכם כזה. קו חשיבה זה מוביל למסקנה, כי המנעות התובע לערוך הסכם בכתב עומדת לו מבחינה ראייתית לרועץ. ראו והשוו: ע"א 789/89 עמר נ' קופ"ח של ההסתדרות, פ"ד מו (1) 712, 720-721; ע"א 285/85 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג (3), 284. אין צורך להוסיף ולעסוק בסוגיה זו, שכן גם אלמלא שיקול זה עדיפה בעיני גירסתם של הנתבעים בשלושת הפלוגתאות שבהן דנתי לעיל. מן העבר האחר, בפלוגתא הרביעית, שעניינה בשאלה מה סוכם לגבי הוצאות משפט שיפסקו לטובת הנתבעים, נראית לי מסתברת יותר גירסת התובע. בעוד שהיקפם של שירותי ייעוץ שוטפים הנו ידוע במובן זה, שניתן לאמוד אותו על פי נסיון העבר, קשה יותר לאמוד מה יהיה היקפם של ההליכים המשפטיים שבהם יהיה מעורב הלקוח בעתיד. זאת ועוד: כבר בעת תחילת עבודתו של התובע היה עליו לטפל בתיק רציני בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בנסיבות אלה לא סביר להניח, שהתובע היה מוכן לקבל שכר טירחה של 1,000ִ$ לחודש, שיכסה גם טיפול כולל בהליכים משפטיים. יצויין שהנתבעים מודים בכך שהבטיחו לתובע כי אם יתקיים הליך משפטי המחייב הופעה בבית המשפט, יעבירו אליו את הסכום שיפסק ויתקבל. אומנם הם מוסיפים וטוענים כי דובר ב"מחווה ג'נטלמנית", אולם ככל שמשתמע מדברים אלה כי דובר בהבטחה גרידא שאינה מחייבת, אין בידי לקבלם. לא נעלם מעיני, כי הנתבעים מסייגים את דבריהם באומרם שההבטחה חלה רק לגבי סכומים שיפסקו ויתקבלו. במילים אחרות, לשיטתם, בכל מקרה אינם חייבים להעביר לתובע שכר טירחה פסוק כאשר לא התקבל אצלם בפועל. בהקשר זה מבקשים הנתבעים להסתמך גם על התנאים שנהגו בינם לבין עורך דין שמיע (ת/1). אולם, איני רואה צורך להוסיף ולהתעמק בסוגייה זו שכן פשיטא היא, שגם אם גירסתם בנקודה זו אמת היא, אזי אין הם יכולים להסתמך על העובדה ששכר טירחה לא התקבל אצלם, כאשר הם עצמם היו אלה שהחליטו מרצונם הטוב והחופשי שלא לגבותו (ראו: סעיף 28 לחוק החוזים חלק כללי התשל"ג -1973). והנה, זה מה שאירע במקרה דנן לגבי שכר הטרחה שנפסק לזכות הנתבעים בבית המשפט המחוזי. 8. השאלה השניה שיש להכריע בה היא, מתי הסתיימה ההתקשרות שבין הצדדים. אין מחלוקת שהתובע החל לעבוד עבור הנתבעים בתחילת חודש מאי 1998. טיפולו בהליך בבית המשפט המחוזי בקשר למכרז, ובשני העניינים הנוספים שנמסרו לו, בוצע במהלך מאי - מחצית יוני 1998. החל מהשליש השני של חודש יוני 1998 לא קיבל עבודות נוספות מהנתבעים ואלה לא השיבו להודעות טלפוניות שהשאיר עבורם (סעיף 51 לתצהיר התובע). לאחר נסיונות רבים ליצור עם הנתבעים קשר הצליח התובע לתאם עימם פגישה במשרדו ליום 3/8/98. אין מחלוקת, כי עם סיומה של אותה פגישה ידע התובע שהנתבעים אינם מעוניינים עוד בשירותיו ושהנתק בין הצדדים הנו סופי. על רקע העובדות שתיארתי טוענים הנתבעים, כי ההתקשרות הסתיימה למעשה כבר במחצית יוני 1998 וכי מכל מקום, כבר אז היה התובע צריך לדעת שהנתבעים אינם חפצים בשירותיו. אין בידי לקבל טענה זו. לו חפצו הנתבעים לסיים את ההתקשרות היה עליהם להודיע על כך לתובע באופן ברור ומפורש. כך מתחייב, בין השאר, גם מחובתם לפעול בדרך מקובלת ובתום לב. הנתבעים, אשר בחרו שלא להתקשר לתובע ולא להשיב לפניותיו, אינם יכולים להסתמך על התנהגותם זו כעל נסיבה הפועלת לטובתם. לכך יש להוסיף, כי הדעת נותנת, שכל עוד לא נמסרה לתובע הודעה חד-משמעית על הפסקת ההתקשרות, היה משרדו ערוך להמשך מתן השירותים לנתבעים, על כל המשתמע מכך. כפועל יוצא מכל השיקולים שמניתי יש לקבוע, כי ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה ביום 3/8/98, היינו, בחלוף 3 חודשים מיום תחילתה. 9. השאלה השלישית שיש לעסוק בה היא, האם היו הנתבעים רשאים להפסיק את ההתקשרות באופן מיידי, או שמא היה עליהם לתת לתובע הודעה מוקדמת. כפי שקבעתי קודם, בין הצדדים לא הוסכם על תקופת התקשרות מינימלית. כפועל יוצא מכך, כל אחד מהצדדים היה רשאי להביא את ההתקשרות לסיומה באורח חד צדדי בכל עת. יחד עם זאת, כוח זה להביא את היחס החוזי לידי גמר, שכנגדו עומדת הכפיפות של הצד שכנגד, מן הדין הוא, שיעשה בדרך מקובלת ובתום לב. ראו: ע"א 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה (1) 828, 835. לדעתי, מכוח עקרון תום הלב טעונה הפסקת ההתקשרות מתן הודעה מוקדמת. כפי שלא יעלה על הדעת שהתובע יודיע לנתבעים שהנו מפסיק לתת להם שירותים באופן מיידי, מה שעלול להותירם מול שוקת שבורה, כך זכאי גם התובע לקבל מהנתבעים התראה מספקת אודות הפסקת ההתקשרות כדי שיוכל להתארגן בהתאם. לעניין אורכה של ההודעה המוקדמת הסתמכה באת כוח התובע על פסיקה, העוסקת בהפסקתם של חוזים עם מפיצים וסוכנים, אלא שאין הנדון דומה לראייה. ראשית, בחוזים מסוג זה נדרש המפיץ להשקיע בתקופה הראשונה עבודה ומשאבים מוגברים ביותר, וזאת בידיעה כי אחר כך ידרש לעבודה פחותה בהרבה. בחוזי ריטיינר עם עורך דין לא נדרשת השקעה ראשונית כגון זו. שנית, היחסים בין עורך דין ולקוח הינם יחסי אמון מיוחדים. בנסיבות אלה לא סביר שאחד מהצדדים יכפה את עצמו על משנהו. בסיכומו של דבר נראה לי, כי מטרת ההודעה המוקדמת בהסכמי ריטיינר עם עורך דין הנה לאפשר ללקוח למצוא מחליף ראוי וכך להתארגן בהתאם מבחינת רציפות הטיפול, מזה (במקרה שעורך הדין מפסיק את הטיפול), ולתת לעורך הדין פרק זמן מינימלי להערכות, מזה (במקרה שהלקוח מפסיק את הטיפול). כך, למשל, במקרה האחרון מיועדת ההודעה לאפשר לעורך הדין להודיע לסוכנות כוח אדם או לחברת שליחויות וכיוב', שעמם התקשר עורך הדין לצורך הריטיינר, על הפסקת ההתקשרות עמם. בדומה לכך ניתן להעלות על הדעת, שהפסקת ריטיינר תהיה כרוכה בפיטוריו של עובד וגם עניין זה מצריך הודעה מוקדמת. לכל אלה ראו והשוו: זמיר, חוק חוזה קבלנות תשל"ד - 1974, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, בעמ' 405. במקרה דנן, ההתקשרות עם הנתבעים לא חייבה את התובע להתארגנות יוצאת דופן. לא דובר בלקוח גדול במיוחד וגם מספר העניינים שבהם טיפל התובע בפועל היה מצומצם. לאור מכלול הנתונים נראה לי כי תקופת ההודעה המוקדמת הראויה הנה בת כחודש אחד. המסקנה היא, כי התובע זכאי לשכ"ט עורך דין של 1,000$ ומע"מ גם עבור חודש אוגוסט 1998. בשולי הדברים אוסיף, כי לא ראיתי לנכון לעסוק בטענות שהעלו הנתבעים כלפי רמת השירותים שקיבלו מהתובע ובתשובות המקיפות שניתנו לכך על ידי התובע. דייני אם אומר, כי מהמסמכים עולה בבירור שבין הצדדים לא נוצרה אותה "כימיה" הדרושה לכינונם של יחסים מתמשכים בין פרקליט ללקוח. מסקנה זו מתחוורת גם מחילוקי הדעות שנתגלעו בין הצדדים אודות תוכן ההתקשרות ביניהם, המלמדים כי פעורה ביניהם תהום. בנסיבות אלה לא ניתן לומר, כי החלטתם של הנתבעים להפסיק את ההתקשרות הייתה נגועה בחוסר תום לב. 10. השאלה הרביעית והאחרונה שיש לדון בה היא, מה מגיע לתובע בגין הטיפול בתיק המכרז בבית המשפט המחוזי, שבו נפסקו לזכות הנתבעים 15,000 ₪. לעיל עמדתי על כך שסכום זה אומנם לא התקבל אצל הנתבעים, אולם לאחר שיסוד הדבר בהחלטתם של הנתבעים שלא לגבותו, וזאת משיקוליהם, אין הדבר יכול לשמש עילה שלא לשלמו לתובע. יחד עם זאת, לאחר שאין מחלוקת שתחילת הטיפול בתיק בוצעה על ידי עורך דינם הקודם של הנתבעים, אין מקום לחייבם להעביר לתובע את הסכום במלואו. את התחייבותם לשלם לתובע הוצאות שנפסקו לזכותם יש לפרש כמתייחסת לתיקים, שכל העבודה בהם בוצעה על ידי התובע. לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט המחוזי, ולאור העובדה שעורך דין שמיע טיפל רק בהליכים המקדמיים ושחלק ניכר מעבודתו של התובע לא בוסס על עבודתו של עורך דין שמיע, נראה לי לנכון לקבוע, כי התובע זכאי ל - 2/3 מסכום ההוצאות, היינו, ל - 10,000 ₪ (נכון ליום 28/5/98). 11. באה עת לרכז את כל מה שאמרנו עד כה: בגין 3 חודשי ריטיינר + חודש אחד הודעה מוקדמת זכאי התובע ל - 4,000$ ומע"מ כחוק. הסכום יומר לשקלים לפי השער היציג של הדולר ארה"ב ביום הגשת התביעה. החל מאותו מועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בגין טיפולו בתיק בבית המשפט המחוזי זכאי התובע ל - 10,000 ₪ ומע"מ, צמודים ונושאי ריבית כחוק החל מיום 28/5/98 ועד התשלום בפועל. לסכומי הפיצוי דלעיל יתווסף שכ"ט עורך דין בשיעור 20% ומע"מ. כמו כן ישאו הנתבעים בחלק היחסי של אגרת המשפט ששילם התובע, וזאת לפי היחס שבין סכום התביעה המשוערך להיום לבין סכום הפיצוי. חוות הדעת של עורך דין גוטמן הייתה מיותרת, ולכן אין מקום להשית את עלותה על כתפי הנתבעים. הנתבעים ישאו בחוב הפסוק ביחד ולחוד. יצוין כי בא כוחם לא העלה בסיכומיו כל טענה בעניין זה ולא בכדי, שהרי הריטיינר נערך על ידי הנתבעים כמכלול, הן עבור החברות והן עבור בעלי השליטה באופן אישי. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהלקוחותעורך דין