פסק דין א. (על) הרקע, התביעה וטענות הצדדים: 1. ב-13/09/94 רכש התובע מאת הנתבעת מכונית מסוג פורד דגם מונדאו CLX נפח מנוע 1800 סמ"'ק (להלן גם: "המכונית" או "הרכב") תמורת כ-.85,000 ש"ח, לאחר שערך "מחקר שווקים" ובדיקות שונות והגיע למסקנה כי זו מתאימה לצרכיו. 2. לאכזבתו התגלו ברכב, בעיקר בשנה הראשונה לאחר רכישתו, תקלות רבות אשר גרמו לתובע בזבוז זמן רב, הוא ורעייתו "נתקעו" מספר פעמים בעת הנסיעה, לעתים במקומות "לא נוחים" (בשטח יו"ש) והיה צורך לגרור את המכונית אל המוסך. לטענת התובע גרמו לו כל אלו לאכזבה רבה מן המכונית ו"אמינותה". 3. ב-11/05/2000 (קרוב ל-6 שנים לאחר רכישתה) לאחר שנסע בה למעלה מ-162,000 ק"מ, מכר התובע את המכונית תמורת -.27,000 ש"ח (נ/3). 4. בינואר 1999 הגיש התובע תביעה זו שבפני, לפיצוי בסך -.130,000 ש"ח. תמצית טענותיו: המכונית יוצרה ב"קו יצור פגום" כאשר יש בה ליקויים ופגמים מכניים שבגינם נעדרת היא אותן תכונות מובטחות שהביאו את התובע לרכשה; הנתבעת הסתירה מהתובע אותם פגמים אף שידעה על קיומם. בכל אלו הפרה הנתבעת את החוזה עם התובע משסיפקה לו רכב פגום; גם לאחר זאת לא טופלה המכונית במוסכי הנתבעת במקצועיות הראויה ובלא הקפדה על חובת הזהירות הראויה; כתוצאה מכל אלו נפגעה קשות הנאת התובע ובני משפחתו מן המכונית. נגרמו להם הוצאות מרובות, אובדן ימי עבודה ועגמת נפש מרובה. בשל כל אלו עותר התובע לפסוק לו פיצויים, כאמור, בסך -.130,000 ש"ח [-.30,000 ש"ח בעבור הוצאות, תיקונים, גרירה וחלפים, -.30,000 ש"ח בעבור אובדן ימי עבודה ו-.70,000 ש"ח בעבור עגמת נפש לו ולכל אחד מבני משפחתו]. 5. הנתבעת, עפ"י כתב הגנתה, רואה את התביעה כ"קנטרנית וטורדנית" נסיון התובע להתעשר על חשבונה שלא כדין. מכחישה היא כל טענות התובע ביחס לפגמים ביצור המכונית. לדבריה פעלה כמתחייב מ"כתב האחריות" שניתן לרכב עם רכישתו ותיקנה על חשבונה כל תקלה שנתגלתה בו בתקופת האחריות; מכחישה היא בתוקף קיום פגם ב"קו היצור". הנתבעת מצביעה על הזמן הרב אשר חלף מאז התקלה האחרונה עליה מלין התובע בתביעתו עד להגשת תביעתו, כראיה לכך שהתובע השתמש במכונית ונהנה ממנה שנים רבות. הנזקים הנטענים הם, לדעת הנתבעת, נזקים ערטילאיים "פרי דמיונו" של התובע ובכל מקרה אין היא חבה בהם עפ"י תנאי חוזה המכר וכתב האחריות. ב. (על) הראיות 6. הצדדים נדרשו להגיש ראיותיהם בתצהירים (כולל חוות דעת מומחים, תעודת עובד ציבור וכו') עפ"י החלטתי מ-26/03/2000; התובע הגיש תצהירו שלו בלבד, אליו צירף שורה של מסמכים (ואל חלק מהם אשוב בהמשך הדברים). הנתבעת הגישה אף היא תצהיר יחיד של סמנכ"לה מר מיכה קליין. 7. בעת הדיון שהתקיים בפני נחקר התובע על תצהירו ובתום חקירתו הודיע ב"כ המלומד של הנתבעת עו"ד שמעוני שהוא מוותר על העד מטעמה וביקש למשוך תצהירו. צעד זה עורר טרונייה קשה מצד ב"כ המלומד של התובע עו"ד א. אשד אשר דרש לחייב את העד (אשר נמצא באולם בית המשפט) לעלות על דוכן העדים ולאפשר לו לחקור עד זה בחקירה נגדית. 8. ב"כ התובע הקדיש לקובלנתו זו מקום נרחב הן במהלך הדיון והן בסיכומיו, ראוי על כן להקדיש לנושא מלים מספר; עיקר קובלנתו מבסס ב"כ התובע על שנשללה ממנו החקירה הנגדית של עד ההגנה, עליה סמך כתמיכה לראיות התביעה ומשחזרה בה הנתבעת מהעדתו נשמטה אבן יסוד במבנה ראיותיו. אילו ידע כי הנתבעת תחזור בה מהעדת עדה כי אז היה הוא מזמין עדים אחרים שהיו, לסברתו, תומכים בגירסת התובע; סבור אני, בכל הכבוד, כי טעון זה מבוסס על הנחות שגויות; עיקרון היסוד בדיני הראיות הנוהגים אצלינו הוא שפרשת ראיות ההגנה מתחילה רק עם סיום פרשת ראיות התביעה. גם אם בשל עומס התביעות ומצוקת זמן שיפוטי השתרשה שיטת הקדמת הגשת הראיות בתצהירים, אין בכך כדי להביא לשינוי עקרוני בבסיס השיטה. ואכן עפ"י החלטתי הנ"ל (מ-26/03/2000) היה על התובע להגיש כל ראיותיו (לרבות חוו"ד מקצועיות) קודם הגשת ראיות הנתבע. עוד נקבע באותה החלטה מפורשת שאם מבקש צד לזמן לעדות עד שאין הוא יכול לקבל תצהיר ממנו עליו להודיע לבית המשפט וליריבו, במועד שנקבע להגשת תצהיריו, על כוונתו לזמן עד זה. הנה איפוא, כל ראיות התובע צריכות היו להיפרש עוד קודם שתגיש הנתבעת ראיותיה שלה ואם חפץ התובע להזמין עדים שונים (אף אם לא יכול היה לקבל תצהיריהם) היה עליו לעשות זאת קודם הגשת תצהירי הנתבעת. הנתבעת חופשיה להחליט בתום פרשת עדויות התביעה אם חפצה היא להגיש ראיות משלה אם לאו ולתובע אין כל מעמד או זכות גבי החלטה זו. עצם הגשת תצהיר מטעם הנתבעת אין בה, לסברתי, כדי לשנות מבנה עקרוני זה. עדיין שמורה לנתבעת הזכות להחליט בתום שמיעת ראיות התביעה שאין ברצונה להביא ראיות ואף "למשוך" בשלב זה תצהירי העדות שהגישה. מכאן פנויה הדרך להכרעה בעיצומן של המחלוקות; ג. דיון והכרעה 9. כמבואר לעיל טענתו הבסיסית של התובע היא קיום פגם ביצור. התובע לא סמך תביעתו על "כתב האחריות" שקיבל בעת רכישת הרכב. מסמך זה אף לא הוגש על ידו לבית המשפט. התובע לא השכיל להוכיח טענתו - עליה בנוי כל מבנה תביעתו. מדובר בעניינים מקצועיים שיש להוכיחם בעדות מומחה (שתקדם לה חוות דעת מומחה המוגשת כדין); (תקנה 129 של תקנות סדר הדין האזרחי; תק' סדרי הדין (עדות מומחים) תשט"ו-1954); ראיית התביעה היחידה היא עדות התובע עצמו. התובע אישר שאין הוא בעל מקצוע או מומחיות בתחום הרכב (עמ' 8 ש' 7). התובע חפץ, אל נכון, שביהמ"ש יסיק קיומו של "פגם יסודי ביצור" מעצם העובדה שבשנתו הראשונה סבל הרכב מתקלות תכופות. אינני סבור שביהמ"ש יכול למלא מקומו של מומחה מקצועי בתחום זה. לא רק שרשימת התקלות כפי שהיא מפורטת ע"י התובע (שאיננו, כאמור, בעל מקצוע בתחום הרכב), איננה מעידה בהכרח על כך אלא שהסיבות לתקלות יכולות להיות רבות ושונות: החל מנהיגה לא נכונה, דרך תחזוקה וטיפול לא נכונים (של בעל המכונית או של המוסך) כלה בפגם ביצור. לביהמ"ש אין (ואסור שתהיה) "ידיעה" משלו בתחום זה. כאמור, בהעדר ראיה מקצועית אין ביהמ"ש יכול להכריע בנושא זה ומכאן שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה העיקרי המוטל עליו. 10. יצויין שהרכב היה בחזקת התובע כ-6 שנים תמימות ולא היתה כל מניעה להעמידו לבדיקת מומחה ולהמציא חוו"ד מומחה אשר תתמוך בטעונו כשם שלא היה קושי להביא בפני מומחה את רשימת התקלות שנמצאו במכונית בראשית דרכה, ולקבל חוות דעתו אודות המסקנות שניתן להסיק מאלו. 11. גם אם יעטה ביהמ"ש את חלוק המומחה יחפש דרכו בין חשבוניות הטיפול שצורפו לתצהיר התובע עליהם סומך הוא טעונו ומהם מבקש להסיק מסקנותיו, לא יוכל להגיע למסקנות המבוקשות ע"י התובע - ואולי אף יגיע להיפוכן ! תחילה תמיהה: לתצהיר התובע צורפו 23 חשבוניות המעידות על טפולים במהלך השנה הראשונה מאז רכישת הרכב (לכאורה, אכן, מספר טיפולים רב מאוד); בדיקה מעט יותר יסודית מגלה שמדובר בעצם ב-7 טיפולים (לבד מתיקון נזקי תאונה שעברה המכונית) יתר 16 (!) החשבוניות הן כפילים ושילשים של אותן 7 חשבוניות ! התעמקות מה (כמובן בעיני חסר ידע במכונאות) בצרופות מגלה כי הטיפול הראשון היה ב-19/03/95 לאחר שחלפו 6 חודשים מאז הרכישה ולאחר שהרכב עבר כ-14,600 ק"מ וצריך היה, ממילא, לעבור "טיפול 15,000 ק"מ". הטיפול הבא אחריו היה ב-02/05/95, ובמועד זה כבר עברה המכונית 19,747 ק"מ - משמע למעלה מ-5,000 ק"מ בפחות מחודש ימים ! (למיטב ידיעתי פי שלושה לערך מנסיעה ממוצעת מקובלת לרכב פרטי !). ימים ספורים לאחר זאת, ב-24/05/95 שוב נזקק הרכב לטיפול, אך הפעם בשל תאונה לא קלה שעבר. לאחר כחודשיים, ב-31/07/95, שוב חזר הרכב למוסך, הפעם, בין היתר, לטיפול 30,000 ק"מ, כאשר מד המרחק מראה 29,339 ק"מ - משמע המכונית שוב עברה כ-10,000 ק"מ בחודשיים ימים ! חשבונית הטיפול האחרונה (לשנה זו) היא מ-13/09/95 (שנה לאחר רכישת הרכב); יצויין שלתצהיר התובע צורפו עוד מספר חשבוניות מטיפולים שבוצעו לאחר שנה נוספת, ביולי 1996 אך לא ניתן ללמוד מאלו (שוב, עפ"י ידיעתי הדלה בתחום זה) דבר מעבר לטיפולים שיגרתיים מקובלים. ללמדך שבמשך כל 5 השנים הבאות בהן נסעה עוד כ-130,000 ק"מ לא סבלה המכונית מכל בעיות חריגות !! כאמור, אין בית המשפט יכול ללמוד דבר מכל אלו לבד מהעובדה שנעשה ברכב שימשו רב בהרבה מהממוצע המקובל (בעיקר באותה תקופה עליה מלין התובע) וכי לבד מן השנה הראשונה לא נתקל התובע בבעיות חריגות. יודגש: אין אני מתעלם מכך שמספר הביקורים במוסך והתקלות עליהן התלונן התובע בתצהירו נראים רבים בעיני - כבעל רכב שנסיונו ככל בעל רכב ולא יותר - ולכאורה ייתכן ש"משהו" אכן לא היה תקין במכונית בשנתה הראשונה אך מכאן ועד להסקת המסקנות המבוקשות ע"י התובע - לא ניתן להגיע בהעדר ראיה של ממש. די בכך, כדי להביא לדחיית התביעה ! 12. גם אם אצעד צעד נוסף לבחינת הנזקים הנטענים ע"י התובע - לא תהא מסקנתי שונה בהרבה. כללית: הנזקים נטענים בנוסח סתמי וכללי בלא פירוט ראוי - כך בתביעה (וזאת עוד ניתן לקבל) כך גם בתצהיר העדות - ומכך כבר יש להסיק מסקנות ! 13. פרטי הנזק הנטענים: הוצאות תיקון -.30,000 ש"ח: לא עלה בידי בשום פנים ללמוד ולהבין כיצד הגיע התובע לסכום זה; גם אם אצרף את התשלומים עפ"י כל החשבוניות אשר צורפו לתצהיר התובע לא אגיע לקירבת הסכום הנתבע, הגם חלק מאותן הוצאות הוא בודאי עבור טיפולים שגרתיים. יתרה מזאת: התובע איננו חולק ואיננו טוען בשום הקשר שהנתבעת לא קיימה התחייבותה עפ"י כתב האחריות - ומן הסתם נשאה בהוצאות התיקונים בשנה הראשונה (כך עולה אף מן ההתכתבות אשר צורפה ע"י התובע לתצהירו); [מן החשבוניות אשר צורפו לא ניתן להסיק שהתובע הוא משלם ההוצאות משאין שם המשלם מופיע בהן]. אובדן ימי עבודה, -.30,000 ש"ח: אין כל ראיה תומכת לקביעה סתמית זו, אף לא היה בפי התובע הסבר בדוק לסכום זה פרט להערכה סתמית. עגמת נפש לכל אחד מבני המשפחה -.70,000 ש"ח: שוב גם כאן אין כל ביסוס ראיה והסבר לסכום הסתמי שננקב. בעת הדיון טען התובע אף להפסד בשל מכירת הרכב במחיר הנופל מערכו עפ"י המחירון. טענה זו איננה מופיעה בכתב התביעה (משהוגשה התביעה קודם מכירת הרכב - ולא התבקש תיקון כתב התביעה). לעיצומו אין גם לטעון זה בסיס בראיות של ממש: נושא ערכו של רכב עניין הוא לשמאי רכב וראיה כזו לא הומצאה. לכאורה , עפ"י דף ממחירון "לוי יצחק" שהוגש לי נמכר הרכב בכ-.5,000 ש"ח פחות מערכו אך הסיבות לכך יכולות להיות רבות מספור: שימוש רב יחסית, תאונה שפגעה ברכב, שוק מכירות גרוע (למכוניות בכלל) ועוד. כך שגם מעובדת המחיר הנמוך לא ניתן להסיק דבר. 14. הנה כי כן גם אילו קיבלתי גירסת התובע ביחס לפגמים ביצור מכוניתו ספק אם ניתן היה לפסוק לו את הסכומים הנתבעים (או כל סכום אחר) בהעדר ראיות של ממש לנזקים ו/או לקשר של אלו לאותם "פגמים". לא אטעה, כמדומני, אם אקבע שבמקרה הטוב היתה תביעה זו ראויה לדיון בבית משפט לתביעות קטנות (שם גם היה קל יותר לתובע להוכיח תביעתו בהעדר כבלי דיני ראיות קפדניים). 15. מכל הטעמים הללו - התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאותיה בסך -.6,000 ש"ח בצירוף מע"מ (בנוסף על הוצאות שנפסקו בהליכי הביניים). רכב